אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף מ:

דף מ.

בתוד"ה וכתב ליה כו', לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס כו'. ויש לומר דרש"י לשיטתו אזיל דפירש בסוכה (פ' לולב וערבה) דינוקא מקני קני מפני דרכי שלום מדרבנן, ודלא כמ"ש התוס' לעיל דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכייה מן התורה, אלא בכל אופן לא קני כ"א מדרבנן. ומן התורה אין קנין לקטן אפילו בדעת אחרת מקנה ומשו"ה יכול לשחררו, דאתי הקנאה דרבנן ומפקיע לקנין דרבנן, אלא דלפי"ז צריך עיון, דאם חן התורה אין קנין לקטן, א"כ עדיין עבד של אביו הוא מה"ת, ולמה יועיל שחרור הקטן. ושוב ראיתי כתוס' רי"ד שכתב לפי דרכו. דבאמת כופין לאב שהוא יתן שטר שחרור ורק הקטן נמי כותב שטר שחרור להפקיע קנין דרבנן שיש לו עליו ואתי שפיר:

ברש"י ד"ה א"ר יוחנן וכולם בשטר כו' ואני שמעתי וכולם בשטר וכו', ויש להקשות כו' ואין להקשות דהוי ליה לרש"י להביא בפשיטות דבע"כ אינו משתחרר באמירה לשון זה גרידא מהא דהני בברייתא כסמוך, האוסר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני, ומה בכך דאמר לא עשאני כיון דבלשון הזה משתחרר עכשיו ובע"כ דבאמירה בע"פ איני משתחרר בלשונות הללו אם לא שיכתוב בשטר, דיש לומר דאם אומר דרך שחרור, שכוונתו לשחרר באמירה הזאת ודאי משוחרר, רק הכא מיירי שאומר בעצמו שאין משחררו עכשיו רק אומר דרך הודאה שכבר שחררו. ובזה ניחא נמי מה שקשה לכאורה לשיטת רש"י, דהאומר אינו אמירה, רק כותב כן בשטר, והא מברייתא זאת דהאומר עשיתי והוא אומר לא עשאני מוכח בהדיא דהאי לישנא מהני בבא שטר, דאי בשטר דוקא א"כ בע"כ כשאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, היינו שכותב כן בשטר, וא"כ היאך יאמר זה לא עשאני כיון שכותב עכשיו שטר, ולמה שכתבתי ניחא, דדוקא כשבא לשחררו עכשיו בלשון זה הוא דבעינן שיכתוב לו לשון הזה בשטר, דכיון דלשון זה לאו מעליא הוא לא מהני כ"א כשכותב לו בשטר וכמ"ש הר"ן, אכל בברייתא מיירי שאומר בעצמו שאינו בא עכשיו לשחררו, רק דרך הודאה שכבר שחררו הוא אומר, והשחרור דמעיקרא היה כדין, ומטעם הודאה הוא ודו"ק היטב:

שם בברייתא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ובדבר הזה נחלקו רבותינו, לדעת הרמ"ה לא מהני זה כ"א לאפקועי ממונא, אבל לענין בת חורין בעינן דוקא שיכתוב לו גט שחרור, אבל הרא"ש סובר דהוא ודאי בן חורין ומותר בבת חורין ואין צריך גט שחרור וכמבואר בטור ליו"ד סי' רס"ז), ונראה דלשיטתייהו אזלי, דלעיל גבי נושא ארם שפחתו ר"מ אומר מקודשת, מצינו נמי פלוגתת הרמ"ה והרא"ש, וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק, דמשום אומדן דעתא דודאי שחררה מפקיעין ממונא, אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירה בלא גט שחרור, בין בהשיאו רבו, בין בנושא שפחתו, אכן הרא"ש סובר דאין צריך גט שחרור גם להפקיע האיסור, ורק הא דמצרכינן גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא, אבל אזלינן ודאי בתר אומדן דעתא, דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין, הלכך גבי מקדש שפחתו דליכא למיחש שיאחר לא שחררתיה, אפילו גט שחרור אינה צריכה, עיין בסור שם ותמצא כן, והנה הר"ן והריטב"א בסוגיין כתבו דאומדן דעתא דהשיאו רבו הוי נמי כהודאה, וממילא מבואר פלוגתת הרמ"ה והרא"ש כאן, דלשיטת הרמ"ה שסובר בהשיאו רבו דבת חורין אינו רשאי לישא בלא גט שחרור ואינה מקודשת כ"א מספק, הרי דסובר דהודאה שהאדון מודה ששיחררו לא מהני לענין איסור, ומשו"ה סובר גם הכא דמיירי בהודאה ממש, דלא מהני בלי גט שחרור, דהודאה לא מהני כ"א לממון ולא לאיסור, משא"כ הרא"ש דסובר ההם בהשיאו רבו דהאומדנא מהני גם להתירו בבת חורין בלי גט שחרור, כ"ש הכא דמיירי בהוראה גמורה דאין צריך גט שחרור, ומשו"ה פי' דהאי חיישינן דהכא הוי ודאי:

אלא דבעיקר סברת הר"ן והריטב"א שכתבו, דהודאה לא מהני בלא גט שחרור, והוכיחו זה מההיא דהשיאו רבו דאמרינן התם ובעי גט שחרור, אע"ג שאומדן דעתינו שאם לא שיחרר לא השיאו בבת חורין, יש לפקפק בזה, דהא התם אינו הודאה ממש, ורק שאומדן דעתינו כן הוא, והוי זה רק כאנן סהדי שבודאי שיחררו, דלא דחי לעדים חמש, ובזה יש לומר דאומדנא לא מהני להתירו בבת חורין, אבל הכא שאומר בפירוש ששחררו, דהוי הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי, ועדיפא מעדים, דהא עדים אינם נאמנים להכחיש הודאתו, וא"כ מאן לימא לן שאינו נאמן גם לענין איסור, ומה ראיה מסתם, דאינו כ"א אומדנא וכאנן סהדי דגריעי מעדים ממש, ואפשר לומר דמשו"ה לא מהני הודאת האדון לענין איסור, דכיון שאסור לשחרר עבדו, א"כ כשהודה ששחררו חשים עצמו רשע, ואין אדם נאמן להשים עצמו רשע, ואפ"ה לאפקועי ממונו סמכינן אהודאתו, דהא כתבו הפוסקים דדוקא לחייבו מלקות וכיוצא הוא דאמרינן אין משים עצמו רשע, אבל לממון הודאת בע"ד כמאה עדים, וכמה סוגיות הש"ס מוכיחין כן, האומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה בב"מ, ובב"ק האומר גנבתי וכה"ג טובא דיכול לחייב עצמו בהודאת פיו אף שמשים עצמו רשע, וכ"כ הרשב"א וכל הפוסקים, וביותר דיש להוכיח דהר"ן גופי' סובר הכי, דבכתובות (דע"ב ע"א) גבי מאכילתו שאינו מעושר, פריך הש"ס אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע הביא הר"ן בשם הראב"ד, דליכא למימר בשהודית משום דאין אדם משים עצמו רשע, ומכאן הוכיחו המפרשים דהראב"ד סובר דאפילו בממון נמי לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים, היכי דמשום עצמו רשע, דהא לא מפסדינן לה כתובתה פ"י הודאתה במידי דשויא נפשה רשיעה, אכן הר"ן כתב לדחות דברי הראב"ד וז"ל ולי נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמה בהכי עכ"ל, הרי להדיא דהר"ן סובר דבממון לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ומהני הודאתו, וה"נ לענין איסור לא מהני הודאתו, כיון דמשים עצמו רשע, שעבר על העשה דלעולם בהם תעבודו, דאין לומר דשמא שחררו לדבר מצוה, כגון לצרפו למנין וכדומה, דא"כ היה העבד נמי יודע מזה, אחרי שנעשה איזה מצוה על ידו, ודאי שהיה יודע חזה, ומדאומר העבד לא עשאני מכלל שלא נעשה מצוה על ידו, ומשו"ה לא מהני הודאתו לענין איסורא, רק דאפ"ה מפקיע ממונו, דלממון מהני הודאתו:

ובמה שכתבתי יש ליישב קושית המפרשים שהקשו טל הר"ן שכתב דמשו"ה בעי גט שחרור להתירו בבת חורין, משום דלענין איסור לא מהני הודאה, ונהי דמטעם הודאה לא מהני, אכתי נהימניה גם לענין איסור מטעם עדות, דהא עד אחד נאמן באיסורין בדבר המסור בידו, ומאי שנא מבעל שאמר גרשתי את אחי דנאמן הואיל ובידו לגרשה, וה"נ נהימניה הואיל ובידו לשחררו, וגדולה מזה כתב בהשגות הראב"ד שכל האלפסי, דאפילו למ"ד התם דאינו נאמן, היינו משום חומרא דאשת איש, אבל הכא מהימן אפילו לאיסור ואין צריך גט שחרור ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב, דהא הטעם שמהימן הבעל לומר גרשתי, הוא דוקא משום שבידו לגרשה, וכן קיי"ל דעד אחד אינו נאמן כ"א בדבר המסור לידו, אבל הכא לא מיקרי בידו לשחררו כיון דעובר בעשה, הלכך אינו רוצה לעבור בעשה לפנינו, ולא מיקרי זה בידו, אכן שוב חזרתי, דהא כתבו התוס' לעיל דכל היכי שנפקע השעבוד אינו עובר בעשה דלעולם, וה"נ דלענין הפקעת ממונו מהני הודאתו, וכבר נפקע שעבודו למעשה ידיו, וממילא בידו לשחרר מעתה. אכן למה שכתבתי אין מקום לקושית המפרשים דנהימניה מטעם עדות, כיון דאסור לשחרר לכן אינו מהימן לומר ששחררו וששה עבירה, וכדאמרינן בפ"ב דכתובות, דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים כיון דעולה היא ועדים אעולה לא חתמי, ובשמ"ק שם הביא בשם הא"ז דגם באומרים שלא עשו מצוה מן המוברר אמרינן נמי דאין נאמנים שעשו מצוה שלא כהוגן, וא"כ כ"ש דאינו מהימן לומר האדון שעבר על מצוה מפורשת שבתורה, ולא רמי לבטל שאומר גרשתי דמהימן, דלא עשה עבירה, וא"כ הוי שפיר עד כשר, אבל הכא אינו נאמן האדון לומר שעשה עבירה ודו"ק:

בתוד"ה חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, האי חיישינן הוי ודאי כו'. וכן פי' הרא"ש דחיישינן דהכא הוי ודאי, ועיין במפרשים שנדחקו לפרש, מי הכריחם להתוס' והרא"ש לפרש דחיישינן הוי ודאי, ולא כמו בכולה תלמודא, וכבר כתבתי בדבור דלעיל דהרא"ש לשיטתו אזיל, דסובר לעיל בנשא את שכחתו דמקודשת ודאי מיד ואינה צריכה גט שחרור, דאי לאו דשחררה לא הוי עביד איסורא, וכן בהשיאו רבו בת חורין סובר נמי דמשום אומדן דדעתא היא, דאי לא שחררו לא הוי מניחו לעבדו לעשות איסורא, אין צריך גם גט שחרור, הרי דסובר דגם אומדנא דשחררו מהני להתירו בבת חורין בלי גט שחרור, דהאומדנא הוי כהודאה שהודה שעשאו בן חורין, וכיון דאומדנא מהני ומשום דהוי כהודאה, כ"ש הכא דמיירי בהודה ממש שעשאו בן חורין דאין צריך גט שחרור, וכיון שכן לא יוכל לפרש דחיישינן דהכא הוי ספיקא, דמשום ספיקא לא היה מותר בבת חורין ובע"כ דהאי חיישינן הוי ודאי, דאמרינן דודאי שחרריה, והתוס' שפרשו כן, אפסר דסברי נמי בזה כהרא"ש, ולשיטת הרמ"ה דסובר לעיל בהשיאו רבו, דמקודשת רק מספק, דאומדנא נא מהני לומר שודאי שחררו, איה"נ דיסבור כאן דחיישינן מספק:

והנה הב"ח בחו"מ (סי' רמ"ה) הקשה דברי הטור אהדדי, דביו"ד (סי' רס"ז) פסק דיוצא לחירות ומותר בבת ישראל, ואילו בחו"מ שם גבי שדה פסק דספיקא הוי ולא סמכינן אהודאתו לחוד לאחריני, ובקרבן נתנאל כאן מיישב לקושיא זאת, דאפילו לשיטת התוס' והרא"ש דמפרשינן דחיישינן הוי ודאי, לא סברי הכי כ"א בעבד, דאיכא נמי אומדנא דאי לאו דידע רבו דשחררו בודאי, לא היה מכשילו האיסור לישא בת חורין, משא"כ לגבי שדה דליכא אומדנא הזאת, מפרשינן שציר דחיישינן הוי ספיקא, דאמרינן שאומר בדדמי ששחררו ע"ש. ודבריו תמוהים מאוד, חדא דאומדנא הזאת לא שייך כ"א היכי שרואה האדון שמשא אתה בפניו, או שהוא עצמו השיאו אשה, בזה יש לומר דאי לאו דשחרריה לא היה מניחו לעשות האיסור, אבל הכא שלעת עתה אינו נושא אשה, ואולי לא ישא לגמרי, לא יחוש האדון כל כך לומר עליו ששחררו, הן כרבות הימים יגולגל שיעשה איסור עי"ז, וכולי האי לא יתום, וס"ד דהאומדנא הזאת נחשב כאנן סהדי, ולא עדיפא מהודאה ממש וכמ"ש בדבור דלעיל, וא"כ לשיטת הרא"ש דסובר בהשיאו רבו. דהודאה ממש ליכא התם, ורק האומדנא דאי לאו דשחררו לא הוי עביד איסורא על ידו, דסמכינן ע"ז לומר דודאי שחררו ואין צריך גט שחרור, כ"ש הכא לגבי שדה דאיכא הודאה ממש, שהנותן תודה שנתן לו המחנה, והודאת בע"ד דעדיפי העדים, כ"ש דעדיפי מאומדנא בלא הודאה, דאינה לכל היותר כ"א כאנן סהדי, וא"כ כ"ש דלשיטת הרא"ש דהכא גבי שדה הוי לן להמזיק בודאי נתן כו המתנה, ואתפלא גם על הב"ח שנתעורר להקשות קושיא הזאת, דליכא גם שום רמז בטור שפוסק בשדה דהוי ספק, הטור לא כתב כ"א דהיכי שאין להנותן נכסים אחרים ממה לגבות, שיכול הבע"ח לגבות משדה הזאת, דאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחריני, וזה פשוט שאפילו בהודאה גמורה דמחזקינן אותה לודאי נמי לא מהני, במקום שחב לאחרים בהודאתו, דלא מהני הודאה כ"א לגבי נפשי', אבל איה"נ דלגבי נפשי' מחזקינן זה לודאי ולא לספיקא וזה ברור:

בתוד"ה הודאה בעל דין כו' בנותן לא אמרינן הכי כו', והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא כדמסיק עכ"ל. כוונתם בדבור זה, דהא תינח אם היינו אומרים דהודאת הנותן נמי חשובה להודאה גמורה, היה אפשר לפרש השאלה דמי אוכל פירות בפשיטות, דהש"ס באמת היה מסופק מי אוכל פירות, דכיון דהודאת נותן הוי הודאה גמורה דנתנה, והודאת התקבל הוי כמאה עדים דלא קיבלה, וכיון דאיכא הודאה כנגד הודאה והוי ספק גמור, משו"ה שואל מי אוכל פירות עד שיבורר הדבר, ולפי"ז השאלה דמי אוכל פירות הוי בלשון בעיא, וכמו בכולה תלמודא דמתפרש הכי, דבאחת ספוקי מספקא להש"ס בזה, אכן לאחר שכתבו דבנותן לא אמרינן הכי, דפעמים סבור שקיבלה מידו ואומר בדדמי, והודאת הנותן לא חשיבה הודאה גמורה, ולשיטתם בדבור דלעיל דהאי חיישינן הוי ודאי, דהתם הודאת הנותן הודאה, והודאת המקבל לא חשיבה הודאה, ומשו"ה אמרינן דהוי ודאי, הרי נלמוד מזה דבמקום דהודאה של אחד הוראה גמורה, והודאת השני לא חשיבה כל כך, אזלינן בתר ההודאה החשובה למיחשבה כודאי, והודאה הגרועה אינו מועיל אפילו לשוויה ספיקא בדבר, וה"נ דהודאת המקבל הוי הודאה מבוררת, והודאת הנותן לא הוי מבוררת, צריך לומר לפי"ז דהוי ודאי השדה של הנותן, כיון דהמקבל הודה ששלו הוא, ואפילו ספק אין כאן בזה, דהודאת הנותן לא חשיבה אפילו לאשוויי ספק, וא"כ מה שייך למיבעי בזה ומה מקום ספק יש כאן מי אוכל פירות, הא פשיטא דהנותן אוכל פירות, וכמו דלא מיבעי ארישא מי אוכל פירות, דהא בע"כ דהשאלה הוא על הסיפא דכתבתי ונתתי לו, דאי גם על הרישא דנתתי שדה לפלוני, איך אפשר דסובר רב חסדא דנותן אוכל הפירות, הא התם הודאת נותן הודאה גמורה היא, והמקבל הוא דצריך לאכול פירות, וע"כ דהבעיא הוא רק על הסיפא, ולמה לא מיבעי באמת גם על רישא, אלא ודאי דכיון דהודאה של ואחד מבוררת היא והודאה של שני אינה מבוררת, אין כאן שום ספק, דפשיטא שאותו שיש לו ההודאה המבוררת הוא דאוכל הפירות. דההודאה שאינה מבוררת לא חשיבה אפילו לאשווי ספק. ועוד איך קאמר רבה דמשלשין, אחרי שודאי הוא לנותן, לזה פירשו דהשאלה דחי אוכל הפירות, לאו לשון בעיא וספק הוא כדמפרשינן בכ"ד, אלא לשון פירוש הוא, ובאמת לא פליגי, וכו"ע סברי דנותן אוכל פירות, ורבה דאמר משלשין, היינו בברא ואין להקשות דאמאי לא מפרש הכי גם ארישא, דהתם לא שייך הא דרבה משלשין אפילו בברא, דודאי אפילו בברא של הנותן, כשאמר אבא נתן לך השדה נמי חשבינן זה להודאה גמורה, וחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, דדוקא במקבל הוא דמצינן לחלק בבן או בבריה, דכשברי' אמר לא נתן, אין זה הודאה גמורה, אבל בנותן אין חלוק וק"ל:

שם במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקו כו', פרש"י אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זו לפניך לגבותה וכו'. ולכאורה מלשון דאם לא אפרע, דמשמע הא אם רוצה לפרוע לו המקום אחר יכול לפרוע לו וא"כ לא מיירי כאן באפותיקי מפורש, דאין לו פרעון אלא מזו, דאילו באפותיקי מפורש כזו אין יכול לסלוקי וכן דייק נמי הפנ"י מלשון רש"י, ואמנם אי אפשר לומר כן. דהא ע"כ לרב מיירי באפותיקי מפורש שאבר לו אין לך פרעון אלא מזו, וכמו שהוכיחו התוס' בסמוך בד"ה במזיק, ומלשון רשיי אין ראיה, דמה שכתב אם לא אפרע לך, רצה לגמר אם לא אפרע לך במעות, כמשמעות סתם פרעון בכל מקום, דאפילו באמר לו אין לך פרעון אלא מזו נמי יכול לסלוקי במעות, ובמה שכתב אין לך פרעון אלא מזו, לא בא למעט כ"א קרקע אחרינא, היינו שאם לא יסלקנו במעות ויבוא לסלקו בקרקע, לא יהא לו פרעון אלא מזו, אבל לא בא למעט מעות, דבמעות מזומן יוכל לסלוקי אפילו באפותיקו מפורש, וכמ"ש כל הפוסקים, וכ"כ הב"י (חו"מ סי' קי"ז) בכוונת רש"י עיי"ש, והמעיין בפנ"י יראה שגם הוא לא הכריח דרש"י סובר דמיירי באפותיקי סתם, מלשונו כאן, והיינו משום דאפשר לפרש כחה שכתבתי דאם לא אפרע, היינו במעות, אלא שעיקר ההכרח של הפנ"י הוא, לפי שמצאנו לרש"י שכתב להדיא בב"ח (דס"ו ע"ב) גבי הא דאמרינן אסמכתא לא קניא אפותיקו מיהא הוי למיגבי מיניה ומסקינן לה באפותיקו מפורש, וכתב שם רש"י דלא מצי לסלוקי בזוזי, וא"כ שפיר הוכח מלשון דאם לא אפרע, דהכא הוי אפותיקו סתם, דאי באפותיקו מפורש אפילו בזוזי נמי לא מצי לסלוקי. ולפענ"ד אינו עולה כלל על הדעת לומר דלא יוכל הלוה לסלוקי בזוזי, דא"כ מכירה היא ולא הלואה, ומסוגיא דב"מ אין ראיה כלל, דשם מיירי שהתנה מפורש דגם במעות לא יוכל לסלקו, רק דוקא בשדה זאת, וכיון דמתחלה בא השדה לידו על תנאי זה, וכעין מכירה היא, דכל התנאי שבממון קיים, וכיון שהתנה בפירוש דלא יהיה לו פרעון כ"א מגופה של שדה תהני התנאי, אבל ודאי באפותיקי מפורש סתם, דהיינו שלא התנה עמו שדוקא מגופם של שדה יהיה הפרעון, אלא שאמר לו אין לך פרעון אלא מזו, יוכל לסלקו במעות, ובתנאי שהתנה דאין לו פרעון אלא מזו, לא בא למעט רק שאר נכסיו, אבל לא מעות, והמעיין בסוגיא דב"מ שם. יראה להדיא אמיתת דבריי, דכל הסוגיא מיירי באמת התם שדרך מכירה בא לידו, דקאי התם על מתניתין דאם לא אתן לך עד שלש שנים תהא השדה שלך, וע"ז קאמר בגמ' דאפ"ה לא קנה משום אסמכתא, וקאמר רב פפא דאפ"ה אפותיקו מיהא הוי למיגבה מינה כו', ופרש"י דאפותיקו הוא למיזכה כו' קונה בה כנגד מעותיו ואם בא לפרוט המעות לאחר זמן לא יקבלם כו' ע"ש, והיינו בכה"ג דהמנה שיהיה השדה שלו ממש, רק דלא קני מטעם אסמכתא אכן כנגד מעותיו דסבר בס"ד דלא שייך אסמכתא וקניא שפיר, היינו דמתחלה באת לידי על תנאי זה וכעין מכירה היא. ואף ע"ז פריך הגמ' אח"כ, דאף לדבר זה אסמכתא הוא, ומסיק דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו, ופרש"י אף בתוך שלש שנים, ואם אין אני ניתן לך מגופה עד שלש שנים תהא כולה שלך, בהא אמר רב פפא דאע"ג דלא קניא למיהוי כולה דידיה לאחר שלש, אפותיקו הוי למיגבי מיניה, דבלאו אסמכתא נמי שוויא אפותיקו עכ"ל, הרי להדיא דדוקא בכה"ג שהתנה בפירוש שיתן לו מגופה של שדה כנגד מעותיו, ע"ו כתב רש"י דבלאו אסמכתא נמי שויא אפותיקו למנין זה דצריך ליתן נגד מעותיו מהקרקע גופה, ולכך קני דכל תנאי שבממון קיים, אבל באפותיקו מפורש סתם, דלא כתב לו רק לא יהא לך פרעון אלא מזו, כוונתו דאם לא יסלקנו במעות, ורק יסלקנו בקרקע לא יהא לו פרעון אלא מזו ולא מנכסים אחרים, ולא אתא למעט כ"א שאר נכסים. אבל במעות פשיטא שיוכל לסלקו וזה ברור:

בתוד"ה הקדש חמץ כו', וא"ת כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד א"כ כל אדם יפקיע נכסיו מבעל חובו ע"י קונם כו'. לכאורה היה אפשר לתרץ, דהא הדין דקונמות מפקיע הוי דוקא לרבא דסובר מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון שחל שעה אחת תו לא פקע איסורו וכמ"ש כאן ובב"ק (דף פ"ט) ע"ש, ולרבא דסובר בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ כיון דפריעת בע"ח מצוה היא לא מהני מה שמפקיע ע"י קונם, אכן באמת התוס' לשיטתייהו בתמורה, דבאיסור שבדה מלבו כו"פ סברי דמהני, וקונמות נמי דאיסור שבדה מלבו הוא, מהני אפילו לרבא, משו"ה שפיר הקשו, אלא דאכתי קשה מכאן על מה שחידש המהרש"ל, הובא בתשובת נו"ב תנינא (חיו"ד סי' פ') דיש לחלק בין כשהדבר אינו מתייחס כ"א להבודה לכשמתייחס גם לאחרים כפו בהקדש וכיוצא, דבזה אפילו באיסור שבדה נמי אמרינן דלא מהני, א"כ אכתי בקונם שאיסורו מתייחס על זולתו לא מהני, ומאי מקשו התוס', ואין לחלק דדוקא בהקדש שאיסורו מתייחס על כל העולם, אבל הכא בע"כ לא מיירי שאוסר בקונמו על כל העולם, דפשיטא ששום אדם לא יעשה כן להיות מופרש מכל העולם, וכמ"ש בגליון התוס' בכתובות, ובע"כ שלא אסר כ"א על הבעל חוב לבד, ולא דמי להקדש, דהא לפי טעמו של מוהרש"ל אין לחלק בזה, דז"ל מה שנלענ"ד לחלק בזה בין שבועה למקדיש, דגבי שבועה כתבו התוס' דהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמרינן אי עביד לא מהני, הואיל ואיסור שבועה אינו מתייחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם, בזה לא אמרינן אי עביד לא מהני, כיון שהוא בדה את האיסור לאסור איסור על נפשו מה שהיה מותר לו, אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדש לאסור איסור על כל העולם ונקרא שם איסור ההקדש על כל אדם וממילא לא שייך בו אי עביד לא מהני דכל שהאיסור מתייחס על זולתו לא שייך לומר שהוא בדה את האיסור, דהרי ע"י הקדישו של זה חל על אדם אחר איסור הקדש בע"כ שלא ברצונו, וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדה האיסור, שוב אין לחלק בין המקדיש לאחר ע"ש, ולטעם שכתב אין סברא לחלק בין הקדש שאוסר על כל העולם, לקונם שאוסר על בעל חוב לבד, כיון דסוף סוף ע"י קונם של זה חל איסור על אדם אחר בע"כ, לא שייך לומר בדה האיסור, וא"כ אכתי מאי מקשו התוס', ואלא שאפשר לומר שהתוס' סברי דדוקא במילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועביד אמרינן דלא מהני, אבל במילתא דאמר רחמנא עביד הכי, ולא עביד, דהיינו באיסור עשה, לא אמרינן דלא מהני, וכמ"ש הפנ"י בסוף מכילתין ושארי אחרונים ולפי"ז לא שייך כאן הך דין דאי עביד לא מהני ואכ"מ יותר:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה