בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף מ.
בגמ' כל כך יש בידך ואני שונה כו' ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. ותימה מהו מתמיה כל כך יש בידך, והרי ר"מ סובר נמי דמקודשת, ומהו התימה אם רבי כר"מ ס"ל, ונ"ל ליישב בשנדייק לשון ואני שונה. ולא אמר והתניא הכותב כו' כמו שאומר בכ"מ שמקשה מברייתא דפליגי בה תנאי, ולשון ואני שונה, משמע שאין זה ברייתא קבועה בסדרי הברייתות, מפני שלא היה למסדרי הברייתות דבר קבוע וברור בפלוגתא זאת, מי הוא הסובר דמקודשת, ומי אינה מקודשת, רק שהוא היה רגיל לשנות דר"מ הוא דסובר דמקודשת, וחכ"א אינה מקודשת, והיינו משום דלפניו היה מסתבר יותר לומר, דהדין הוא דמאומדן דעצמו לא אמרינן שישחרר, וממילא אינה מקודשת, ולכן תלה דהחכמים דרבים הם והלכתא כוותייהו אומרים דאינה מקודשת, אבל אם היה יודע שגם רבי סובר דמחמת אומדנא דנפשיה אמרינן שישחרר, היה שונה דחכמים הם האומרים דמקודשת ולולא פרש"י דהתמיה הוא ממה ששנה דחכ"א אינה מקודשת, הייתי מפרש פירוש אחר, דהנה בירושלמי דפירקין איתא נמי פלוגתא הזאת, רק לא על ר"מ וחכמים, כ"א על רבי וחכמים, ובמקום ר"מ איתא שם רבי, דרבי הוא דסובר דמקודשת, משום דסובר דמאומדן דנפשיה אמרינן שמשחרר, ור' יוחנן דהכא שהחליף את רבי ושנה, דר"מ הוא דאומר דמקודשת, בע"כ שמסופק היה בדעת רבי, או שהיה לו איזה נטיית סברא או מקבלה, דרבי לא מצי סובר הכי, ולכן החליף כאן לשנות ר"מ במקומו, וזהו שמתמה על עצמו, כל כך יש בידך ואני שונה, כלומר אם היה ידעתי שרבי סובר מפורש דיצא לחירות משום אומדנא, לא הייתי שונה כאן ר"מ אומר מקודשת, דכל עיקר החלוף הוא, מחמת שהייתי מסופק בדעת רבי, אבל לאחר ששמעתי ממך דרבי סובר בהדיא כן, א"כ בחנם החלפתי לשנות ר"מ במקומו. והשיב לו דמרבי דהכא אין ראיה דסובר דמקודשת, וצדקו דבריך שהחלפת לשנות ר"מ:
שם בגמרא ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עביד איסורא. ולכאורה אינו מובן היאך מדמה זה לזה, הכא שנשא בת חורין והוי כבר נשואין בודאי איכא איסורא, אבל במקדש מה איסור יש בקדושין, ואי אינם תופסים לא עשה כלום, אכן באמת לק"מ, דגם הנשואין הא לא הוי עבירה, רק הביאה הוא האיסור, וא"כ גם בנושא שפחתו, מהיכי תיתי לומר דמשעת נשואין הוא משוחררת משום דלא עביד איסורא, הא אכתי עד שיבוא עליה לא עביד איסורא ואולי לא יבוא עליה, ואי נימא דהאומדנא לא הוי כ"א עד שיעבור האיסור ממש, לא הוי לן לומר דמשוחררת כ"א משעת ביאה, א"ו משום שסתם נישואין לביאה קיימת, הוי משוחררת משעת נשואין ה"נ לגבי אירוסין כיון, דסתם אירוסין לנשואין ולביאה קיימת, אמדינן לדעתו דודאי משחררה משעת אירוסין
בגמ' ה"נ כשרבו השיאו אשה. בטור (אהע"ז סי' ד') פוסק דאפילו כשנשא מעצמו בפני רבו נמי משוחרר, ולכאורה זהו נגד האוקימתא שבכאן. דדוקא בהשיאו רבו אשה, ולא כשנשאה מעצמו, וכוונתי בזה לתירוץ הפשוט שכתבו הפרישה והט"ז שם, דלמסקנא נדחה הך תירוץ דרבו השיאו, דלא מוקי הכי כ"א מחמת דקשיא מברייתא דהכותב שטר אירוסין אבל למסקנא דפליגי בצאי בו והתקדשי א"כ שפיר יש לומר דאפילו בנשא מעצמו נמי משוחרר, ואין צורך שוב לאוקמי כשרבו השיאו, אלא דלפי"ז יקשה על הרמב"ם וכל הפוסקים שפסקו הך דר"י דוקא כשרבו השיאו אשה, ויש לומר דהרמב"ם הוכיח כן, לא מחמת אוקימתא דהכא, כ"א מסוגיא דבסמוך, לוה ממנו רבו או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים לא יצא לחירות, ובהניח לו רבו תפילין או שאמר רבו לקרוא בביהמ"ד יצא לחירות, הרי להדיא דאם העבד עשה מעצמו דכר שאין שייך בו כ"א בן חורין. אע"ג שהאדון ראה ולא מיחה, בכל זה לא יצא לחירות, ודוקא כשרבו מעצמו עשה לו כזה הוא דיוצא לחירות. ומינה למד הרמב"ם דהוה"ד בנשא אשה בפני רבו ולא מיחה בו לא יצא לחירות, כ"א דוקא כשרבו השיאו, דבזה אמרינן דלמיעבד איסורא בידים לא הוי עביד. ואין לומר דשאני תפילין דאין בזה איסור וכמ"ש התוס' בד"ה כשרבו, בזה הוא דבעינן דוקא שיניחנו רבו. אבל משום שלא מיחה לא מהני, משא"כ בנושא אשה דאיכא איסורא, אם נשא בפניו ולא מיחה בו נמי מהני, דהא בלמוד תורה נמי איכא איסורא, וכמו שאמר ריב"ל (כתובות כ"ח) אסור ללמוד תורה לעבדו, וכן פסק הרמב"ם (פ"ח מהלכות עבדים) והטור שו"ע (יו"ד סי' רס"ז) דעבד אסור בתלמוד תורה, ואפ"ה כשלומד מעצמו בפני רבו לא יצא לחירות, ודוקא כשרבו היה שליח צבור וקראו לעלות ולקרות בתורה הוא דמהני, הרי להדיא שאפילו בדבר איסור, אם העבד עושה כן מעצמו וראה רבו ולא מיחה לא מהני, וה"נ לענין נשיאת אשם ודו"ק:
ואלולי דמסתפינא הייתי אומר, דמה דסובר הרמב"ם דוקא אם רבו השיאו, לא הוי זה משום הקפידה דדוקא למיעבד איסורא בידים הוא דקפיד ולא עביד, אבל בנשא מעצמו, דלא עביד איסורא בידים, משו"ה לא מהני, דהא מוכח להדיא מהרמב"ם דאפילו אם עביד הוא עצמו האיסור בידים נמי לא הוי זה אומדנא דודאי שחררו. דבפ"ח (מהלכות עבדים) כתב וז"ל, אסור לאדם ללמד לעבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות עכ"ל. וא"כ איך מצי לפרש, דהא דמהני בהשיאו רבו, הוי משום דלא עביד איסורא על ידו, והא אפילו כשהוא עצמו עושה האיסור נמי לא הוי זה אומדנא דמשחררו, כ"ש כשגרם לעבדו שיעשה איסור, וכן מוכח נמי ממ"ש הרמב"ם (פי"ד מהלכות נחלות) ה"ו, שמי שבא על שפחתו הוי בנו כנעני ע"ש, ואי אמרינן דחזקה שאין אדם עושה איסורא, הו"ל למימר דכיון דחזקה שאין אדם עושה בעילתו זנות מסתמא שחררה מקודם, והולד הוא ישראל, ועיין במגיד משנה שנתקשה שם באמת מכח הך דסוגיין ע"ש, אלא לאו דהרמב"ם סובר דע"י אומדנא דלא עביד איסורא לא א דנימא שבודאי שחררו, ואע"ג שכל הפוסקים דס"ל דמחמת אומדנא דלא עביד איסורא אמרינן דודאי שחררו, הוכיחו זה מסוגיית הש"ס כאן, מדמוקי רב נחמן בר יצחק פלוגתייהו דר"מ ורבנן באומר צאי והתקדשי, ואי יש בלשון הזה לשון שחרור או לא, מכלל דקאמר לה התקדשי גרידא, גם רבנן מודו דמקודשת, דמשום אומדנא דלא עביד איסורא אמרינן דכבר שחררה וכפרש"י, וכן פירשו באמת כל הפוסקים, אכן הרמב"ם סובר דאדרבה מן הסוגיא מוכח להיפך, ולא ניחא ליה בפרש"י, משום דהיה קשה לו כיון דבברייתא לא קתני כלל, איזה לשון אמר לה, רק הכותב שטר אירוסין, ופשטא דברייתא משמע שאמר לה הרי את מקודשת בו, ועלה קאמרי חכמים דאינה מקודשת, והיאך נימא דכפי פשטא דברייתא דכתב לה שטר אירוסין ואמר הרי את מקודשת לי בו, חודו חכמים דמקודשת, ולא נחלקו רק באופן שאמר צאי בו, דלא הוזכר כלל בברייתא, ואדרבה משמע להיפך. דבדאמר התקדשי גרידא ולא אמר לה צאי בו, ולא הזכיר לשון שחרור, גם ר"ח סוכר דאינה מקודשת, ורק בדאמר צאי והתקדשי, לפי שיש בלשון הזה נמי לשון שחרור, בזה הוא דאמר ר"מ דמקודשת, כיון דיש בלשון הזה לשון שחרור, והרי שחררו בפירוש, אבל בדאמר התקדשי גרידא לכו"ע אינה מקודשת, דמחמת אומדנא בלבד, דלא ירצה לעבור על האיסור לא אמרינן דשחררה, ולא לומר להיפך דבאין בו בודאי לשון שחרור לכו"ע מקודשת, וראיה ברורה לזה, דהרמב"ם מפרש דלא כרש"י, דהתקדשי גרידא עדיף ואילו אומר צאי והתקדשי ולכו"ע מקודשת, אלא כפירושי, מלשון הרמב"ם (ספ"ו מהלכות עבדים) שכתב וז"ל הכותב שטר אירוסין לשפחתו אעפ"י שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אין כלשון הזה לשון שחרור ואינה מקודשת עכ"ל. ומדקאמר אעפ"י שאמר כו' משמע וכ"ש אם אחר התקדשי לבד דאינה מקודשת ולא משוחררת, ואי יפרש כפרש"י, מאי לשון, אעפ"י, הא בהתקדשי גרידא מקודשת לכו"ע, ודוקא באומר צאי והתקדשי הוא דאמרי רבנן דאינה מקודשת, ועיין בלחה משנה שם שנתקשה ונדחק טובא בלשון אעפ"י שכתב הרמב"ם, אלא ע"כ והרמב"ם מפרש להיפך, דבהתקדשי גרידא לכו"ע אינה מקודשת, דמשום אומדנא דלא עביד איסורא לא אמרינן דמשוחררת מכח אומדנא לבד, ורק פלוגתייהו הוא באומר צאי לחירות והתקדשי, ואעפ"י שאמר בהדיא לשון שחרור, אפ"ה סברי רבנן דאינה מקודשת, דאין בלשון הזה לשון שחרור גמור, אבל מכח אומדנא בלבד אינה משוחררת לכו"ע וזה ברור. וכן הוא דעת הרמ"ה דמשום אומדנא אינו כ"א ספק וחוששין לקדושין, אבל לא קדושי ודאי וכמ"ש בטור (אה"ע סי' ד') והא דפריך הש"ס וחי איכא דלעבדי' לא תיעביד איסורא ואיהו עביד איסורא, דמשמע מזה דמשום אומדנא דלא עבדי איסורא הוא, היינו דס"ד דמקשה, דמשו"ה מהני בהשיאו רבו, דהיינו משום דלא עביד איסורא, ולפי"ז שפיר מקשה דכ"ש בדעביד איהו גופא איסורא דהוי לן לומר דמשחרר, אבל לפי מה דמשני רב נחמן בר יצחק, אמרינן באמת דמשום אומדנא בעולם לא מפני להוציאו לחירות, והא דמהני בהשיאו רבו. לא הוי הטעם כלל משום אומדנא דלא עביד איסורא, אלא מטעם אחר וכמו שנבאר:
והנה לכי מה שהוכחנו מכל הנהו פסקי הרמב"ם דסובר דמחמת שום אומדנא. ואפילו בדעביד איהו גופא איסורא, נמי לא מהני לומר דודאי שחררו, א"כ באמת יש להבין אמאי מהני גם בהשיאו רבו, ויתבאר לבו עפמ"ש הרמב"ם שזכרנו לעיל. דעבד אסור ללמדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות, ועל מם שכתב דאם למדו לא יצא לחירות, תמהו כל הפוסקים, דהא אפילו בדברים שאין בהם איסור, אלא שהרגילות הוא שאינו חייב בהן כ"א בן חורין, וכגון אם רבו הניח לו תפילין או שאמר לו לקרוא ג' פסוקים בתורה, אעפ"כ כתב הרמב"ם דיוצא לחירות, א"כ כ"ש במילתא דאיסורא, דאי לאו דמשחרריה לא הוי עביד איסורא, ללמדו בעצמו תורה, וכדאיתא כאן לגבי רבו השיאו אשה, ועיין בכ"מ שם שכתב שדין זה נלמד ממ"ש שאם קרא שלשה פסוקים בפני רבו בביהכ"נ לא יצא לחירות, וזה תימה לכאורה, דאיך נלמד משם, ואדרבה משם ראיה להיפך, שאם אמר לו רבו לקרוא בתורה, הלא כתב הרמב"ם דיצא לחירות, וכ"ש למדו בעצמו, ועיין מ"ש הפר"ח בהגהותיו לש"ס. שמחמת קושיא זאת שלח ירו לומר שט"ס הוא ברמב"ם, וסגיה לכתוב ואם למד לא יצא לחירות, דהיינו דוקא כשלמד מעצמו אבל אם למדו רבו באמת יוצא לחירות וכההיא דהשיאו רבו עיי"ש. והנה אף שכתב הפר"ח שזה אמת ויציב, בכ"ז לענ"ד אמת ויציב הוא ההיפך, דאין כאן שום טעות, דהא בירושלמי דסוגיין איתא דטבי רבו ר"ג למדו תורה, הרי להדיא דאע"ג שרבו למדו, אפ"ה נשאר להיות בעבדותו ולא יצא לחירות, וגם הפר"ח הרגיש בזה, אלא שכתב דהש"ס בבלי פליג בזה על הירושלמי, ולענ"ד אין בזה שום מחלוקת בין התלמודים, וסברת הרמב"ם כך הוא, דודאי משום אומדנא לחוד לא מהני שום אומדנא דאיסורא לומר דודאי שחררו, והא דמהני בהניח תפילין, ובאמר לו רבו לקרוא ג' פסוקים בביהכ"נ, הוא לא משום אומדנא דאיסורא, אלא משום דאמרינן דאי לאו דשחררי' לא הוי עושה בידים דבר כזה שיצא עליו קול שחרור ויפסיד את עבדו, וכמ"ש הרא"ש טעם זה, דחשש דפסידת עבדו עדיף מחשש דאיסורא וזה מהני. ואמנם טעם זה לא שייך כ"א כשעושה זאת בצבור ובפרהסיא, במקום דאפשר למיפק לקלא, לא כן כשעושה זאת בינו לבין עצמו, דליכא מאן דמפיק לקלא לא מהני מידי, והרמב"ם דייק הכי הלשון הברייתא, דנקיט שאמר לו לקרוא ג' פסוקים בביהכ"נ, ולמה דוקא בבית הכנסת, הא אפילו בינו לבין עצמו אסור ללמדו תורה, וא"כ אי משום איסורא דעביד, למה דוקא בבית הכנסת, אלא ודאי דאומדנא דאיסורא לא מהני, כ"א הטעם דלא ניחא לי' למיפק עלי' קול בן חורין, וזה אין שייך כ"א כשעושה זאת בבית הכנסת מקום פרסום, הא בינו לבין עצמו לא:
ומה יומתק לפי"ז לשון הרמב"ם שדייק לכתוב, או שהניח לו רבו תפילין ,,בראשו", מה שבברייתא לא הוזכר זה, ומשמע דוקא בראשו, אבל בזרועו לא, ומנ"ל לחלק מעצמו חילוק שלא הוזכר בש"ס אף רמז מזה, וגם מן הסברא אין מקום לחלק בזה, דאי משום טעם דעביד איסורא, מאי שנא בזרועו או בראשו, אלא הוא הדבר אשר אמרתי, דכיון שעיקר הטעם הוא משום דלא ניחא לי' להפסיד עבדו. פ"י שיצא עליו קלא דחירותא, משו"ה בעינן דוקא שיניחנו בראשו, דהוי מקום פרהסיא ובגלוי והכל רואין, ואיכא בזה חשש דהפסד עבדו, משא"כ כשמניחו בזרועו דאין רואה, דהא תפילין של יד צריך להיות מכוסה, וממילא לא מיפק ליה קלא, ומשו"ה לא מהני, ומיושבים אפוא כל קושיות הפר"ת, דמה שהקשה מהך דקרא שלשה פסוקים, הא החם מיירי כשקרא בצבור וכן מהניח לו תפילין נמי לק"מ. דשם מיירי בהניח לו בראשו דהוי פרסום, ומיירי נמי בצבור, דהאי בפני צבור שכתב הרמב"ם, קאי נמי על תפילין, והא שכתב הרמב"ם דאם למדו תורה לא יצא לחירות. היינו כשלמדו בינו לבין עצמו דבזה ודאי דלא מהני, דאומדנא דאיסורא, הא לא מהני לענין שחרורי וטעם דבלא יפסיד עבדו נמי ליכא. כיון דבינו לבין עצמו הוא וליכא מאן דמיפק לקלא, ולבד שלא קשה על הרמב"ם מההיא דקרא ג' פסוקים. אלא משם גופא יהוה ראיה לדבריו, דמדדייק הברייתא לכתוב שקראו בבית הכנסת, מכלל דדוקא בפרהסיא הוא דמהני, ודו"ק כי הדברים ברורים בלי גמגום בעז"ה:
ולפי"ז היינו טעמא נמי דמהני בהשיאו רבו דכיון דאין דרך עבדים לישא בת חורין, והאדון הזה השיאו, וברכת נשואין הוא לכו"ע הוי בעשרה דוקא והברכות מעכבות הנשואין וכמ"ש הרשב"א, וכמבואר באהע"ז (סי' ס"ב), וכיון דעשאו לעבדו דבר כזה, שדרך בני חורין לעשות בפרהסיא בפני עשרה, משו"ה אמרינן דודאי שחררו. ולמה שכתבתי מיושב מה שהקשה הקרבן נתנאל כאן על מ"ש הרא"ש, דהיינו טעמא דבהניח לו תפילין מהני משום דאין דרך עבדים בתפילין, ואי לאו דשחרריה לא הוי מניח שיצא עליו קול שחרור ויפסיד עבדו, א"כ לעיל בסמוך למה נקיט עבד שהשיאו רבו בת חורין, ומשמע השיאו דוקא, אפילו אם לא השיאו אלא שקידשו עם בת חורין נמי יצא לחירות, דאין עבדים רגילים בקדושי בת חורין, ואי לאו דשחרריה לא הוה עביד הכי, שלא יצא עליו קול שחרור, אכן למה שכתבתי מיושב, דטעם זה לא מהני כ"א כשעושה זאת בפני הצבור, ולכן דוקא בהשיאו, ואיכא כאן ברכת נשואין דצריך עשרה דוקא מהני, משא"כ בקידשה לבד, דברכת אירוסין לכו"ע אינה כ"א לכתחלה בעשרה, אבל אינן מעכבות הקדושין, וכיון שאין כאן צבור הראוים להוציא הקול לא מהני כנ"ל ודו"ק כי זה נכון מאוד בעז"ה:
בגמ' אי אתה מודה שבניה עבדים. והנה ז"ל הר"ן דהאי לישנא לאו לשון שחרור כו' אלא ישתעבדו בה ומשום מצוה לקיים דברי המת הוא שאסורין להשתעבד בה וקנין מעשה ידיה לא פקע בהכי, וכיון שכן ודאי דבניה עבדים וכו' עכ"ל. ובספר גרש ירחים הבין כוונת הר"ן במה שכתב, דקנין מעשה ידיה לא פקע, היינו דמעשה ידיה הוי של היורשים, אכן הדברים הללו טעות הם, דבודאי המעשה ידיה שלה הם, כיון דהיורשים אינם רשאים להשתעבד בה בשום מלאכה, וכמו שפי' הרמב"ם, ודוקא באומר עשו לה קורת רוח צריכה לעשות מלאכה, אלא שיש לה הברירה, איזה מלאכה שתרצה, וכן הוא ברי"ף דאל ישתעבדו בה דקאמר, היינו שלא יעשו בה שום מלאכה, וכן מבואר בדברי הרמ"ה שמביא הטור, שכתב לא מצו כייפי לה למיעבד עבידתא כלל, וא"כ מהיכי תיתי נימא, דתתן להיורשים את מעשה ידיה, דבשלמא אם היורשים היו רשאים לשעבד בה, אז הוי אמינא דמה שעושה לעצמה הוי של היורשים, אבל לאחר שהם אינם רשאים לשעבד בה כלל, למה יגיע להם מעשה ידיה, אלא כוונת הר"ן כן הוא, דודאי אין להם מעשה ידיה, רק שזה שאין להם, אין זה משום דנפקע הקנין שהיה להם עליה, ואין להם עוד תפיסה בגופה, אלא דמשום מצוה לקיים דברי המת אסורים להשתעבד בה, אבל הקנין לא נפקע, ויש לו אכתי תפיסה בגופה, ונ"מ גדולה יש בזה, דאי אמרינן דהקנין נפקע, ממילא שגם בניה אינם עבדים דהא מה שאמרינן דעבדים שייכים לאדוניה הוא מקרא דאשה וילדיה תהיה לאדוניה. ודרשינן מינה בזמן שהאשה לאדוניה, וולדה תהא לאדוניה, אין האשה לאדוניה, גם וולדה אינה לאדוניה, ובדדרשינן בקדושין (דף ס"ט), ולכן אי אמרינן דהקנין מעשה ידיה נפקע, ואין האשה לאדוניה, ממילא שגם בניה אינם עברים, אבל כיון שאין זה לשון שחרור, ולא נפקע עי"ז קנין מעשה ידיה, ורק שאסורים להשתעבד משום מצוה לקיים דברי המת, אבל הקנין לא נפקע וקרינן שפיר האשה לאדוניה, ממילא שגם הבנים הוו עבדים, והיינו שתלאם כאן זה בזה, לומר אי אתה מודה שבניה עבדים, דזה בזה תלוי וכמה שכתבתי, וז"ב ועמ"ש בדבור הסמוך מזה:
והנה הרא"ש והטור פירשו באומר אל ישתעבדו בה, שאין להטריחה במלאכות כבידות,. ומשמע שמלאכות קלות תיהא משעבדים בה, אבל קשה לי לפי"ז, למה לן טעמא שבניה עבדים, ולמה למיתלי בבניה, תיפוק שאין כופין לשחררה שלא יפסידו מלאכות הקלות שרשאים להשתעבד בה, ויש ליישב דחזה גופא הוא דאוכיחו, דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור גמור, דאי הוי לשון שחרור גמור להפקיע כל מעשה ידיה, ממילא היה צריך להועיל גם לענין הבנים שיהיו בני חורין, וכיון דאתה מודה בבניה שהם עבדים, א"כ בע"כ שאינו לשון שחרור גמור, וממילא אינו מפקיע גם כל המעשה ידיה, ורק ממלאכות הקשות היא פטורה:
ודע דבראב"ן (דף קל"ז) כתב, דבעבד שאחר רבו בשעת מיתתו ליורשיו אל ישתעבדו לאחר מיתתו, כופין אותו וכותבין לו גט שחרור דליתא לדאמימר עכ"ל, והוא כרב דימי דהכא, ובקרבן נתנאל תמה ע"ז דהא אסקינן הכא דרב דימי טעותא ע"ש, ויש לומר בטעמו דסובר, הא לא פליגי רב אמי ורב אסי על רב דימי, כ"א מפני הטעם שבניה עבדים, וא"כ בעבד, דלא שייך שבניו עבדים, דאם בא על בת חורין אין הולד עבד, דקיי"ל הולד כשר, ואם בא על שפחה, אפילו הוא בן חורין הוי הולד עבד, ממילא יש לומר שגם מעשה ידיו הוי נמי לעבד לגמרי וכופין לשחרר, ולא אמרינן טעותא כ"א בשפחה מכח דאי אתה מודה שבניה עבדים, אבל בעבד דלא שייך הכי שפיר אמרינן כרב דימי:
בגמ' א"ל ר"א לאמימר והא כי אתא רב דימי כו' לכאורה אין דמיון זה לרב דימי, דהא בדאמימר מיירי שהפקירו מחיים, ובעודנו חי התחיל ההפקר, והופקע כח הממון, ולא נשאר כ"א האיסור, ובזה הוא דאמר דאיסורא לא מורית, אבל בדרב דימי הא מיירי שאמר פלונית שפחתי לא ישתעבדו בה לאחר מותי, וא"כ מחיים לא הופקע גם הממון, ושפיר קא מורית לבניו הממון והאיסור, וצ"ל דכיון שמ"מ מיד לאחר מיתה אסורים היורשים להשתעבד בה, א"כ לא הורית להם בממון כלום, ורק האיסור בלבד הוא דמורית. ועוד יש לומר דסמיך על מה שמסיים בתר הכי הא אחר בלשון שחרור ה"נ, ופרש"י דהיינו שאמר הרי את בת חורין א"כ לפי"ז הופקע כח הממון גם מחיים ועמ"ש בדור הסמוך:
שם בגמרא דרב דימי טעותא. ועיין ברא"ש שפירש דהטעות הוא בזה, דכיון דאמר משום ר' יוחנן דכופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור, אלמא דס"ל דאל ישתעבדו לא משמע לשון הפקעת ממונו דא"כ לא נשאר עליה רק איסורא, ושמעינן לי' לר' יוחנן דאמר לעיל, דהיכי דפקעה מיניה ממונא בחיי האדון, מיתת האדון מפקעת האיסור מעליו, אלא ודאי לאו לשון הפקעת ממונא הוא, אלא שלא יטריחוה במלאכות כבידות, וא"כ אמאי כופין, הלכך ממה נפשך טעותא הוא, אם אין בו הפקעת ממון אין כופין את היורשים, ואם אמר בלשון שחרור פקע מיניה ממון, ומיתת האדון מפקיע האיסור אליבא דר' יוחנן עכ"ל ולענ"ד דבריו צריכים עיון גדול דאה כי באן לא הוזכר בפירוש בש"ס משום מה הוא הטעות, ח"מ מהסוגיא משמע, וכן מוכח נמי מפרש"י, דתעותא הוא רק מהטעם שאי אתה חודה בבניה שהם עבדים, וא"כ למה ליה לרא"ש לפרש טעם אחר, ולא ניחא לי' בטעם המפורש בש"ם, ועוד דגם טעמו ליתא כלל, דנהי שזה ודאי דסובר ר' יוחנן, דהיכי דפקע קנין הממון בחיי האדון, מיתת האדון מפקיע את האיסור ואין צריך גט שחרור, כמו שפסק כחכמים דאבא שאול, דבין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין, דמיהת הגר מפקיע האיסור מעליהם, אבל זה אינו כ"א בנכסי הגר או בשאר הפקר, שקנין הממון נפקע לגמרי עד שאין לו לאדון שום תפיסה בעבד, בנוגע לקנין הממון, ולא נשאר כ"א האיסור בלבד, בזה הוא דאמרינן דהמיתה מפקעות האיסור, אבל הכא באומר אל ישתעבדו, שאינו לשון שחרור והפקר, ומה שאסור להשתעבד הוא רק משום מצוה לקיים דברי המת, אבל הקנין לא נשקע ויש לו עדיין תפיסה בעבד, א"כ בזה אין המיתה מתרת, כיון דעדיין יש לו תפיסה בעבד, והמיתה אינה מתרת כ"א האיסור לבד, ולא קנין שבממון, וכמ"ש בדבור דלעיל בשם הר"ן, שזהו החילוק בין אם הפטור ממלאכה בא מצד שהקנין נפקע, או שבא מחמת מצוה לקיים דברי המת ע"ש. ועוד קשה דקאמר שוב מאי טעותא דלא אמר בלשון שחרור, הא אמרה בלשון שחרור ה"נ, הא לסברת הרא"ש אי אמר בלשון שחרור גמור, ודאי דהמיתה מפקעת, דהקנין ממון נפקע לגמרי, ולא נשאר כ"א האיסור בלבד ודאי דהמיתה מפקעת לר' יוחנן, וא"כ כי אחר בלשון שחרור, כ"ש דרב דימי טעותא במה שאומר דכופין היורשים ליתן גט שחרור. הא לר' יוחנן בכה"ג אין צריך לגט שחרור כלל, אלא דזה יש ליישב, דהכוונה כי אמר בלשון שחרור, ותלה הדבר ביורשין שהם ישחררו, דבזה גם לר' יוחנן צריך גט שחרור, דהמיתה אינה מפקעת כיון שתלה ביורשים, וא"כ בכה"ג לאו טעותא הוא, וכו"ע מודים דכופין ליתן גט שחרור לר' יוחנן, ואילו לאמימר לא מהני הגט שחרור, כיון דאיסורא לא מקני ושפיר קשה לאמימר, אבל הקושיא דלעיל קשה טובא, ויש לכוון זה בתירוץ התוס' בד"ה הא אמר בלשון שחרור דלעיל אתיא כרב שמואל, דהוא מיירי שאחר שיעשו לה קורת רוח ותלה הדבר בהן וכפרש"י דה"ט דרב שמואל וכמ"ש לעיל עיי"ש:
ואפשר ליישב דהרא"ש סובר שבע"כ אין לפרש דטעם דרב דימי הוא משום מצוה לקיים דברי המת, דא"כ אמאי לא מסיים גם בדרב דימי. מאי טעמא מצוה לקד"ה, כמו שמסיים בתר הכי על טעם דרב שמואל בר יהודה, דמוקי באומר שפחתי עשתה לי קורת רוח, מסיים הטעם משום מצוה לקיים דברי המת, ואילו על דרב דימי לא מסיים הכי, מכלל דטעמא דרב דימי לא הוי משום הכי, אלא טעמו בע"כ דהוי כמו שמסלק עצמו מן העבד, ולשון זה הוי כמו סילוק והפקר, ואיה"נ שגם הבנים הוו באמת משוחררים, דהא לא מצינו שהודה להם רב דימי על קושיא דאי אתה חודה כו', ואפשר שסובר באמת דגם הבנים משוחררים, וראה זה שלא דהגירסא בש"ס הוא שאמר פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה ,,לאחר מותי", ולא צוה להם כ"א על אחר מיתה, ולא בעודנו בחיים, ואילו ברא"ש ליתא לתיבות ,,לאחר מותי", אלא פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, ומשמע דלא ישתעבדו מיד בה, גם בעודנו חי, ולמה שכתבתי יומתק מאוד, דלפרש"י והר"ן דלשון אל ישתעבדו אינו לשון הפקר, והטעם דכופין לשחרר הוא רק משום מצוה לקיים דברי המת א"כ רק לאחר מיתה אסור להשתעבד בה. אכל בעודו תי לא מהני דבריו כלום, ולכן דייקו לכתוב שאחר לא ישתעבדו בה לאחר תימה, משא"כ לסברת הרא"ש, דהטעם הוי משום דלשון ז הוי באחת לשון הפקר, א"כ גם בעודו חי אסור נמי להשתעבד בה, והכפייה ליתן גט שחרור הוי לאחר מיתה, אכל איסור השעבוד מתחיל גם בעודו מי, ומשו"ה לא הזכיר תיבות לאחר מיתה, כיון שגם מחיים מועיל דבריו, ומיושב אפוא דברי הרא"ש שכתב דלר' יוחנן אין צריך שוב לגט שחרור, דכיון דהממון נפקע ולא נשאר כ"א האיסור, המיתה מתרת, דודאי כן הוא לר' יוחנן, כיון דלא הוי משום מצוה לקד"ה, כ"א מפני שהוא לשון הפקר, א"כ נפקע גם קנין הממון, ובכה"ג ודאי המיתה מתרת לר' יוחנן, ולפי"ז לא יוכל הרא"ש לפרש דמ"ש בש"ס דרב דימי טעותא, דהטעות הוא מכח קושית דאי אתה מודה, דאיך שייך לומר טעות הוא בדבר שרב דימי באמת חולק ע"ז. וסובר שאיה"נ גם הבנים הוו משוחררים, ואפילו אי רב דימי היה מודה ע"ז, לא שייך לומר טבות, והכי הול"ל דרב דימי קשיא וכמו שאמר דאמימר קשיא, ולכן בחר יותר לפרש דהטעות הוא משום מחה נפשך, וכמו שכתב, ומיושב שפיר דברי הרא"ש, וגם זה אין להקשות על רבי אמי ור' אסי גופא, למה הקשו לו מכח דבניה עבדים, שבזה יש לומר דרב דימי באמת יחלוק גם בזה, ולא מקשו לי' דהא דבריך טעות הם, דאי כדבריך א"כ אמאי כופין ליתן גט שחרור, הא לר' יוחנן אין צריך גט שחרור כלל בכה"ג וכסברת הרא"ש, משום דר' יוחנן לא קאמר בהדיא הכי, אלא שיש להוכיח דהכי סובר מכח מה שפסק כחכמים בנכסי הגר וכנ"ל, והוכחה הזאת אינם ברורה כל כך כמו שכתבתי לקמן, וא"כ אין להקשות מזה לרב דימי, אם לא יסבור כן בדעת ר' יוחנן, ונהי דקושיא אין להקשות מזה לרב דימי, אבל סתמא דהש"ס סובר דהכי סובר ר' יוחנן דמיתה מפקעת ואין צריך גט שחרור, לזה שפיר קאמר דרב דימי טעותא ודו"ק היטב:
בתוד"ה אותו העבד, פי' הקונטרס לא בבת חורין כו' ואין נראה מדאמר לעיל עבד שברח כו' לענ"ד יש ליישב תמיהת התוס' עפ"י מה שכתבתי בחדושיי לעיל (דף ל"ת) דאפילו לרבא דמוקי לה לאחר יאוש, אפ"ה בפי גט שחרור מרבו ראשון. כמבואר כתוס' ד"ה אלא אפי' גיטא דחירותא, והמפרשים הקשו דלמה יועיל לדידי' גט שחרור של רבו ראשון, כיון דלאחר יאוש הוא וכבר נפקע רשות רבו הראשון, ואינו משתעבד אלא לשני, וכתבתי בשם דשני לא קנה אלא למעשה ידיו. אבל עיקר הקנין נשאר ביד הראשון והוא עיקר המשחרר ע"ש. הרי שביאוש צריך רבו ראשון לשחרר ולא השני, ואילו בהפקיר עבדו קטן וזכה בו אחר. ודאי שרבו שני יכול לשחררו. והחלוק שביניהם פשוט, דבהפקר, המפקיר מצדו מפקיר גם קנין ממונו, גם גופו של עבד. והא דבעינן גט שחרור להתירו, לא משום דנשאר אכתי איזה שיור בקנין אצל רבו ראשון, אלא משום דדינא הוא דבלא גט שחרור אינו ניתר. אבל אצל רבו לא נשאר שום שיור, ומשו"ה אין נ"מ מי הוא הנותן גט שחרור, וגם רבו שני שזכה בו אם נותן גט שחרור מותר לישא בת חורין. משא"כ ביאוש אינו אלא סילוק ממעשה ידיו, דסילוק לא מהני כ"א מקנין הממון ולא מקנין הגוף שהוא האיסור. ונמצא דלענין האיסור יש לבעלים הראשונים אכתי תפיסה וקנין בעבד, ומשו"ה אין יכול לשחררו כ"א רבו ראשון ולא השני, ואע"ג שלעיל שם כתב רש"י דיאוש הוי כהפקר, לא דדמי לגמרי זה לוה, אלא דכמו שבהפקר מפקיע ממונו כן נמי יאוש. אבל ודאי שלא דמו לגמרי, דהפקר הפקיר ממונו וגופו, וביאוש אינו כ"א סילוק מן הממון אבל גוף האיסור נשאר אצלו, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס', דודאי הכא בהפקר שלא נשאר שום קנין אצל האדון, ודאי דאסור גם בשפחה, אבל לעיל בעבד שברח. דמטעם יאוש הוא דנפקע כח ממונו, וכיון דקנין הגוף עדיין אצל אדונו. פשיטא שמותר בשפחה, דאכתי עבד גמור הוא לענין אישות:
ולכאורה יש לסתור את חלוקי, דהא לעיל (דל"ט ע"ב) גבי נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אחר להם אין לו תקנה כו' ופרש"י התם, לא בבת ישראל ולא בשפחה, הרי להדיא שגם ביאוש אסור בשפחה, אכן באחת אין מזה שום סתירה דהיכי שאינו אומר בפה שמתייאש, רק מאומדנא אנו ידעינן דמייאש, בכה"ג הוא דאמרינן דיאוש אינו דומה להפקר, אבל היכי שאומר בפיו נתייאשתי, זהו גופא לשון הפקר, ולאו מטעם יאוש אתינן עלה, אלא דזהו הפקר גמור, ולפי"ז בעבד שברח, דהתם לא אמר לשון נתייאשתי, רק דמצד שנשבה ידעינן שמסתמא נתייאש, יאוש כזה אינו כהפקר ומותר בשפחה, אבל בההיא דנתייאשתי מעבדי, דאומר בפירוש לשון זה. נתייאשתי מעבדי, זה לא מיקרי יאוש אלא הפקר גמור, דיכול להפקיר באיזה לשון שיהיה בו משמעות לשון הפקר, וכמה לשונות איכא שהם משמעות הפקר. ומה יומתק לפי"ז לשון רש"י בד"ה נתייאשתי, שכתב לשון הפקר הוא, ולעיל כתב יאוש הוי הפקר, ולא כתב בלשון הפקר הוא, דאתא לאשמועינן שהיאוש הזה אינו רק מטעם הפקר, וכמו כל יאוש דמהני, דהוא מטעם הפקר וכמ"ש רש"י לעיל דל"ח אלא דהאי יאוש הוי הפקר ממש, דהפקירו בלשון יאוש, וזה ברור כשמש בעזה"י:
באו"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכי דאחר שחררו כופין וכו'. גם זה יש ליישב דהא התם מיירי שאמר להיורשים שהם ישחררו, והמוריש עצמו לא שיחררם כלל, א"כ גם מן השעבוד לא נפקעו בחיי האדון, וא"כ לולא דמצוה לקיים דברי המת הוי עבד גמור ולא יצא לחירות כלל ומותר בשפחה:
בתוד"ה צריך ואין לו תקנה, תימה כו'. ולמה שכתבתי בדבור דלעיל לחלק בין יאוש להפקר, לא קשה גם קושיא זאת דהתם דמיירי ביאוש ודאי שאכתי קנין האיסור נשאר אצלו, ושפיר מצי מקני לי' ולכתוב גט שחרור, ודוקא בהפקר הוא דסובר אמימר דלא מצי מקני ועמש"ש:
בתוד"ה הא אמר בלשון שחרור תימה כו'. עיין מה שכתבתי לעיל בד"ה דרב דימי מזה, ויש לכוון זה בתירוץ התוס', ובעיקר קושית התוס' והרא"ש כבר כתב הרי"ף ליישב, דהיכי דאיכא יורשים לא נפיק במיתת האדון, ועמ"ש לעיל דל"ט בתוד"ה מזה באריכות להוכיח כהרי"ף וליישב קושית התוס' והרא"ש: