בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף לט:
ברש"י ד"ה נתייאשתי לשון הפקר כו'. עיין מה שכתבתי לקמן ד"מ בתוד"ה אותו מזה:
שם בתוד"ה מה אשה איסורא ולא ממונא וא"ת היאך עבד משתחרר בשטר כו'. בס' תפארת יעקב הרהיב בנפשו לדחות בקש דברי התוס', וכתב עליהם דלק"מ, דפשיטא דהך איסורא וממונא דאמרינן הכי לאו איסורא וממונא דידיה, דהא כאשה קאמר והתם איסורא דעלמא, מה שאסורה להנשא לעלמא, וכן ממונא דעלמא אינו מפקיע, אבל ממונא דידיה ודאי מופקע ע"י גט. כמו ירושתה ונכסי מלוג ומעשה ידיה וכדומה, אלא ודאי דהכוונה דכמו באשה אינו מפקיע מעלמא רק איסורא ולא ממונא, שאין לשום אדם שום הפקעת זכות בממון ע"י גט זה. כמו כן שטר שחרור אינו מפקיע מעלמא כ"א האיסור, שעד עתה היה אסור לעלמא לבוא בקהל, והשתא מופקע זה האיסור, אבל להפקיע זכות הממון שהיה לאחרים בעבד זה, אין השחרור מפקיע, דאין השחרור מהני כ"א כשאינו מפקיע מאחרים רק איסור, דהיינו בעבד שלו, שאין לאחרים עליו שום זכות ממון, רק איסור בזה מהני השחרור, אבל מה שמופקע ממונא דידיה לא איכפת לן כלל כמו באשה עיי"ש. ולענ"ד אין בדברים הללו כדאי להשיג על התוס', דעיקר הוכחתו שגם באשה נפקע ממונא דידיה כמו נכסי מלוג ומעשה ידיה וירושתה, לאו כלום הוא. דממעשה ידיה ושארי החיובים אין ראיה, דהם אינם כ"א מדרבנן, ומן התורה אין משועבד כלל לבטלה. כמבואר בכתובות, וכן מירושה לא קשיא אפילו אי ירושת הבעל דאורייתא, דבחייה יכולה להפקיע הירושה וליתן נכסיה למי שתרצה וק"ל ולכאורה היה אפשר ליישב קושית התוס' עפמ"ש לעיל (דף ל"ח) בשם הקצוה"ח (סי' קע"א), דמשו"ה בחציו עבד וחציו בן חורין ליכא לעשה דלעולם בהם תעבודו, דכיון שאפילו ביום שעובד את רבו לא יוכל לעבוד בו עבודת עבד, דחלק הבן חורין מעכב, ובאחיכם בנ"י לא תרדה בפרך, ממילא בטיל העשה, ולפי"ז יש לומר גם כאן, דודאי כיון דשחרור מהני לענין איסורא ותופס בו קדושת בן חורין, ממילא שהוא בכלל ישראל האסור להשתעבד בו, וממילא פקע שעבוד העבד כנעני כדכתיב ובאחיכם בנ"י וגו'. לכן מה שמועיל לענין איסורא, ממילא ממונא בכלל, אבל במיתה שאנו דנין מאשה, אמרינן דכיון דאינו מפקיע ממונא לא מפקיע איסורא כלל, אבל בשעבוד גופו שזה יש כח ביד השטר, לאפקועי איסורא ממילא פקע ממונא, אבל באמת גם זה אין לומר, דנהי דעבודת פרך אינו רשאי לשעבד בו, כיון דתופס בו קדושת בן חורין, אבל אכתי אית ביה ממונא, דהא רשאי לשעבד בו כמו בעבד עברי, ובהדיא שנינו לקמן עובד את רבו יום אחד, הרי דיש לו לרבו זכות הממון בעבד זה למעשה ידיו, וזה אינו נשקע ודו"ק:
באו"ד ואומר ר"י דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה אמרינן איסורא ולא ממונא דומיא דאשה, אבל שטר שכתוב בהדיא או חופשה לא ניתן לה משוחררת בשטר לחוד דמקרא מלא דיבר הכתוב עכ"ל. וקשה לכאורה דהא עיקר הילפותא גז"ש דלה לה הוא בשטר, וא"כ שטר נמי ילפינן מאשה, וצ"ל דלא ילפינן מאשה כ"א דאו חופשה היינו שטר וכפרש"י לקמן (דמ"א פ"ב) אבל כיון דידעינן דאו חופשה היינו שטר, שוב אין צריך ללמוד פרטי הדינים מאשה:
ומכאן קשה לי על מ"ש הפמ"ג בסוף שושנת העמקים (סוף כלל ה') דהקשה לרבא דסובר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא אהני, א"כ איך מהני שחרור בכל מקום, הא קיי"ל כל המשחרר עבדו עובר בעשה ואסור לשחרר, א"כ ממילא אף אה שיחרר לא מהני, כיון דאמר רחמנא לא תעביד וממילא לא מהני, ותירץ דכיון דילפינן לה לה מאשה, וגבי אשה כתבו התוס' בריש תמורה דלא שייך בגט אי עביד לא מהני דילפינן ממיתה, וא"כ גבי עבד כיון דילפינן מאשה נמי מהני השטר שחרור אף דאסור לשחררו עיי"ש, ותמיה לי הא, דדוקא בקנין דמיתה אמרינן דומיא דאשה, אבל שטר שכתוב בהדיא לא אמרינן גביה דומיא דאשה, דלא ילפינן מאשה כ"א דאו חופשה היינו שטר, אבל פרטי הדינים לא ילפינן מאשה, ונסתר תירוץ הפמ"ג, אלא דבעיקר הדבר אין מקום לקושית הפמ"ג, דאיך שייך לומר בכאן אי עביד לא מהני, כיון דשחרור מפורש בתורה, ומקרא מלא דיבר הכתוב או חופשה לא ניתן לה ודו"ק ועמ"ש לעיל (דל"ח ע"א) מזה:
בגמ' ולא היא אלא משום דהוי כליו של מקנה. ופרש"י דאף מידי שעבוד לא יצאה דבקנין זו נתכוון לשחררה והרי הוא טעות ט"ש. והנה במנחת חינוך (מצוה שמ"ז) הביא קושיא מחודדה, דהא רב נחמן גופי' סובר בב"מ (דס"ו ע"ב) גבי מוכר פירות דקל דלא קני משום דהוי דשלב"ל ומודי רב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן דהו"ל מחילה בטעות והוי מחילה, וע"ש בהגהות אשר"י דהוי מטעם יאוש, א"כ כיון דקיי"ל דעבד מוחזק בעצמו, א"כ נהי דהיה בטעות מ"מ קנתה את עצמה לענין ממון דיאוש מהני בעבד כמבואר בסוגיין נתייאשתי מפלוני עבדי כו'. א"כ אמאי לא נפקע השעבוד העליה ע"ש. ונראה ליישב בשנדקדק לישנא דרב נחמן בב"מ שם דאחר ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן ולמה לא אחר דאי תפיס לא מפקינן כדאיתא לשון זה בכ"מ דתפיסה מהני, חזה היה נ"ל לדייק דווקא בשמיט ואכיל דהפירות אינם בעין כבר, בזה הוא דסובר רב נחמן דלא מפקינן מיניה מה שכבר אכיל, אבל כשהפירות הם בעין סובר רב נחמן דיכול לחזור, ומחויב זה להחזיר לו הפירות שבידו, ולפי"ז א"ש כאן דהעבד, הוא בעין משו"ה יכול לחזור, אלא דמלשון הפוסקים לא משמע הכי, דהטור לא כתב באמת כלשון הש"ס, אלא כתב ואם קדם הלוקח ותפס אין מוציאין, דלשון זה משמע אפילו כשהפירות בעין נמי לא מפקינן וכמ"ש הדרישה (סי' ר"ט) עיי"ש, ולכן נ"ל ליישב עפמ"ש הדרישה שם, דהא דאמרינן התם דאי תפס לא מפקינן היינו דוקא אם תפס קודם שחזר בו המוכר, אבל אם חזר בו אינו יכול שוב לתפוס. וכן הוא לשון רש"י ותוס' שם וז"ל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו עכ"ל, ומשמע להדיא הא אם חזר חזרתו חזרה, ועיין שם שהוכיח מכמה ראיות, דדוקא כל זמן ששתק ולא מיחה יכול לתפוס, אבל בצווח ומיחה אינו יכול לתפוס, ולפי"ז בפירות דקל גופא אם לא הספיק לתפוס כל הפירות שמכר לו, ומיד כשהתחיל לתפוס מעט מן הפירות, התחיל המוכר לצווח ולחזור, אינו יכול שוב לתפוס המותר. וכ"כ בפירוש בתשובת מוהר"מ אלשי"ך (סי' ז') וז"ל כיון דמדין מחילה נגעו התם, יכול לומר מה שאכלת אכלת שהרי מחלתי ואי אפשי שתאכל יותר עכ"ל. וא"כ ה"נ בההיא אמתא, דנהי דיאוש קונה בעבדים, אבל פשיטא שאינו קונה כ"א מעשה ידיו, וגוף העבד נשאר אצל רבו, דיאוש לא מהני כ"א להפקיע שעבוד הממון, אבל קנין הגוף נשאר, וכמו שמוכח מכל הסוגיא דלעיל ועמש"ש, ושפיר יש לומר דהמעשה ידיו שעשתה ההיא אמתא קודם שחזר האדון, איה"נ דאינו יכול להפקיע ממנה, דכיון שעבדים מוחזקין בעצמן זכתה בזה היא עצמה קודם שחזר, אבל מה ענין זה לחזרה על להבא, הא גם בפירות דקל נמי יכול לחזור, ובשלמא אם היינו אומרים שיאוש אהני לקנות גוף העבד, דקנין זה נעשה בפעם אחד, ואם אך לא חזר הארון עד שזכתה בעצמה, לא היה יכול שוב לחזור ולהפקיע ממנה מה שכבר זכתה, אבל כיון שהגוף לא זכתה ביאוש, ורק המעשה ידיה, ומעשה ידיה של כל יום ויום הוי זכייה בפני עצמה, לכן אמרינן שפיר, דכל מה שעשתה קודם שחזר לא יכול להפקיע ממנה דזכתה בעצמה ואי תפסה לא מפקינן מינה כמו בפירות דקל, אבל המעשה ידיה שעשתה לאחר שחזר האדון, לחה תזכה בזה אחרי שכבר חזר, ובפירות דקל גופא לא מהני התפיסה לאותן הפירות שלא הספיקו לתפוס קודם חזרה, ואפילו אי נימא דלא מעשה ידיה של כל יום זכתה, אלא זכתה בעצמה לפירות, דהיאוש הוי כמי שמוכר עבדו לפירות. דבכה"ג אין כאן כ"א זכייה בפעם אחת, בכ"ז, כיון שהגוף שייך לאדון לא מיקרי זה תופס ודו"ק:
וכל זה כתבתי לפי משמעות הסוגיא דב"מ, דהא דמהני תפיסה התם, אין זה מחמת ספק כשארי תפיסות, אלא דינא הכי הוא וכמ"ש בדרישה, וכן מוכח חן הסוגיא, מדפריך התם דרב נחמן אדרב נחמן דס"ל באסמכתא הדרי ארעא ופירי, אלמא מחילה בטעות לא הוי מחילה, וגבי פירות דקל אמר דלא מפקינא, אלמא מחילה בטעות הני מחילה ואי אמרת דבפירות דקל הוי מטעם ספיקא לא מקשה מידי, אכן בתשובת מוהר"מ אלשי"ך שם כתב להדיא, דהא דלא מפקינן בשמיט ואכיל הוא מטעם ספיקא, דשמא הקנה לו מקום צמוח הפירות. ולפי"ז לא הוי קשה כלל קושית המנ"ח דלעיל דבפירות דקל מהני התפיסה שטעם ספק, דשמא מקנה לו מקום צמות, וכאן בעבד לא שייך וה, חשו"ה לא מהני תפיסה ודו"ק:
בתוד"ה משום דהו"ל כליו של מקנה כו' דתניא בקרושין דפבזי כנפני נקנה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכל היכי דכסף קני חליפין נמי קני כו'. והנה אע"ג רכתבו דחניא בהדיא דעבד כנעני נקנה בחליפין, אפ"ה הוצרכו התוס' להוסיף ולסיים, וכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קני, דהיינו משום דתניא רק דנקנה בחליפין, אבל קונה עצמו מנ"ל דבחציפין ואנן מעצמינו בוראי שאין לדמותם להדדי, דהא יש לומר תינח דנקנה בחליפין, משום דאיתקש לשרה אחוזה וקרקם נקנה בחליפין אבל לקנות עצמו מנ"ל, הא בלקנות עצחו, כסף ושטר כתיב, כסף דכתיב והפדה לא נפדתה, שטר מחופשה לא ניתן לה, אבל חליפין מנ"ל, ומשו"ה הוסיכו דכל היכי דכסף קני חליפין נמי קני, וממילא דל נין לקנות עצמו נמי, כיון דכסף מהני, חליפין נמי:
והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות עבדים) פוסק באחת דנקנה בחליפין, אבל אינו קונה עצמו, וחשב שם חמשה דרכים דעבד נקלה בהם והליפין בינייהו, ובקונה עצמו חשיב שלש דרכים ולא חשיב חליפין, ואם כי בעיקר דינו מסתבר חאוד מטעם שכתבתי, דנקנה שפיר משום דאיתקש לשדה, אבל בקונה עצמו לא כחיב כ"א כסף ושטר. ועוד דחסוגיא דקרושין דנקיט התם, תנא אף בחליפין ארישא דמשנה דעבד כנפני נקנה, ולא תני הכי אסיפא דקונה עצמו, חכלל דבאמת אינו קונה עצמו בחליפין, אבל קושית הראב"ד ז"ל חזקה עליו, מהך עובדא דבסוגיין, דמיירי לפגין קונה עצמו, ואפ"ה דוקא משום דהוי כליו של מקנה קאמר כאן דלא מהני, אבל אם היה כליו של קונה היה מהני. ואפשר ליושב עפמ"ש התורי"ד בקדושין (דף ג') וגם הריטב"א בחדושיו והביאו הב"ש באה"ע (סי' כ"ט סק"ב) בשם השלטי גבורים, דגם מה דאמרינן באשה דלא מהני חליפין אפילו כשיש בו שוה פרוטה, היינו דוקא שמקרשה במנה ולא נתן לה המנה, ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, אבל כשמקדשה בסודר עצמו אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין, מ"מ כיון שיש בה שוה פרוטה מקודשח מדין כסף עיי"ש, ולפי"ז כל חליפין דאית ביה שוה פרוטה אית ביה נמי דין כסף, דשוה כסף ככסף, ואף שאמר בתורת חליפין לא גרם בזה דין שוה כסף, אלא דאפ"ה במטלטלין דאין מעות קונות, אי אפשר לומר דיקנה בכה"ג מטעם ככף, אבל גבי עבד דנקנה בכסף, ע"כ הא דממעט חליפין, היינו כשאין בו שוה פרוטה, או בענין חליפין דאשה, שמתחייב במעות ועושה קנין סודר לחזק הדבר, א"כ אין מקום לקושית הראב"ד, דודאי מתורת חליפין, כשעושה רק לחזק הענין, או כשאין הסודר שוה פרוטה, איה"נ דלא מהני בעבד ומטעמים שכחבחי, רק הכא דשדי לה כומתא, דבודאי בכומתא שהוא כובע הראש אית בם שוה פרוטה, ולכן בכה"ג אי הוי בכליו של קונה איה דהוי קני, דחליפין כאלו באים ט"ז מתורת כסף:
ובזה יש ליישב ולהקל קצת המבוכה אשר בין הפוסקים, אי חליפין מהני בעכו"ם, ועמ"ש הש"ך וחו"מ סי' קכ"ג), וכל האחרונים חולקים ע"ז, ולמה שכתבה יש מקום לומר שדוקא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק הקנין, לא מהני בעכו"ם, אבל חליפין שמקנה אופו בסודר גושא מהני בעכו"ם לכו"ע מטעם כסף, ובמ"ש הש"ך דלא מצינו בש"ס חליפין בעכו"ם, תחיה לי טוכא, דהא בקרושין צרף כ"ב) תניא אף בחליכין דפבד בנמי נתנה, וחיירי אפילו במונר עצמו, ואיך פהכיא אש כ הא גוי גמור הוא. אלא לאו דגה בעכו"ם מהני חליפין, והיה אפשר לכאורה לדחות ולומר דהתם מיירי בקונה עצמו ולא בנקנה, ובקונה עצמו יש לומר, דכיון דבההוא זכייה יוצא לחירות ונעשה ישראל, מהני בו חליפין כמו בישראל, וכמ"ש התוס' כתובות (די"א ע"א) סברא כזאת לענין זכייה, כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הרי הוא כישראל מיד פ"ש, אלא ואי אפשר לומר כן, דהא ארישא דמתניתין דקדושין דמיירי בנקנה מייתי לברייתא, ולא אסיפא דקונה עצמו, מכלל דמיירי בנקנה וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א, וזהו ראיה נכונה לענ"ד, רק שבכדי ליישב קצח דברי רבותינו דסברי, דלא מהני חליפין בעכו"ם, אפשר לדחוק ולומר, דדוקא בעכו"ם גמור הוא דלא מהני חליפין, אבל בעבד כיון שחייב במקצת מצוות כאשה, דינו לענין זה כישראל דמהני חליפין בו, ולכן נקנה שפיר בחליפין, כיון דכההוא זכייה נפשה עבד ונכנס לחיוב מצוות, דינו כישראל עוד ודו"ק:
ואין להקשות דאיך שייך בזה כסף, כיון דנותן לו בתורת קנין סודר, וקנין סודר הוי קר פ"מ להקנות כדאיתא בנדרים דמ"ח ע"ש:
ואפילו אי ניחא דדמי להילך חנה ע"מ שתחזירהו לי דבמכר קנה, כדאיתא בקדושין (דף ו'), דזה נמי לא יתכן כיין דס"ל דעבד אינו קונה עצמו בחליפין לגמרי לענין שלא יצטרך גט שחרור ג"כ, א"כ כיון דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מטעם שלא יאחרו אשה נקנית בחליפין, גם בעבד לא היה לו להועיל מתנה ע"מ להחזיר אפילו בתורת כסף לענין שלא יצטרך גט שחרור. מהאי טעמא נמי שלא יאמרו גם בחליפין יוצא לחירות לאפקועי איסורא, אכן באחת לא קשה זה כלל דבעיקר הדין אי קנין סודר הוא קני מ"ט להקנות או לא, אם כי הר"ן והרשב"א והרא"ש בנדרים סברי הכי, וגם הרמ"א חו"מ (סי' קצ"ה) ההיא כן לפסק הלכה, בכל זה בעיקרו במחלוקת גדולה תלויה, דהנה בנדרים שם פליגי בזה רב נחמן ורב אשי, רב נחמן סובר דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, ולדבריו צ"ל שהמקנה אינו זוכה כלל בסודר, שיהא נשאר לחלוטין בידו, ואינו נוטלו כ"א לצורך קנין, שהקנין יוגמר פי"ז שלא יוכל לחזור, ורב אשי סובר התם דאי בעי לתופסה מיתפס, שהסודר נקנה לו לחלוטין, ורק ברצונו הוא מחזיר, ומרש"י בב"מ (דמ"ז ט"א) ויוכח וסובר כרב אשי, ועל מה שאמרו שם בש"ס אטו חליפין בשופטני עסקינן, פרש"י חליפין דקרא, הרי שמפרש דחליפין דקרא מיירי כשהקפיד על השווי, ואי נימא כרב נחמן דקנין סודר הוי קני ע"מ להקנות, מה קפידה שייך בזה אחרי שמחויב להחזירו, אע"כ שסובר כרב אשי דאי בעי לתופסה מיתפס, וכן הוא נמי שיטת התוס' (קדושין ו"ו) ובהגהות מיימוני (פ"ה מהלכות מכירה) כרב אשי. ובחבורי לב"מ שם הארכתי לבאר יסוד וטעמי פלוגתתם, וא"כ יש לומר דגם הרמב"ם סובר כרב אשי כן י"ל לכאורה:
אכן שוב חזרתי מזה, דאם כי הרמב"ם לא זכר מזה בהלכותיו בכל זה אפשר להוכיח שסובר כרב נחמן, דקני ע"מ להקנות הוא, דהא רב נחמן קאמר שם שבמקום שהבן מודר הנאה מנכסי אביו רשאי אפ"ה לזכות לצורך הבן דדמיא לקנין סודר דהוי נמי קני ע"מ להקנות., וא"כ הרמב"ם (בפ"ה מהלכות נדרים) שפוסק בזה כרב נחמן. בפ"כ שגם בקנין סודר סוכר נמי דקני ע"מ להקנות מהני, ובכל זה דברי הרמב"ם דלעיל מיושבים, דזה ברור שמחלוקת רב נחמן ורב אשי, היינו בחליפין כאלו שמקנהו בכסף. רק מפני שלא נתן לו הכסף בא הקנין סודר לחזק את הדבר שלא יוכל לחזור, בזה הוא דסובר רב נחמן דיכול אח"כ ליקח בחזרה את הסודר, אכל היכי שמקנהו החפץ בסודר גופא, ושיהיה הסודר בתורת כסף, פשיטא שגה לרב נחמן לא יכול ליקח אותו בחזרה, אחרי שנתנו כבר למקנה בתורת פרעון, בהכרח שיהיה לחלוטין ביד המקנה, ולאחר שבארנו דעובדא דהכא מיירי כשנתן לו בתורת כסף, ודאי דלכו"ע לאו ע"מ להקנות הוא ודו"ק בכל זה:
והנה כספר תפארת יעקב ראיתי שמיישב לדברי הרמב"ם עפמ"ש שם בקדושין, בשטר ב"י עצמו ואחרים דנתנו לו פ"מ שישתחרר בהם, ומוכח התם דקני לא מהני, דקנה עבד וקנה רבו, רק נותן לו ע"מ שישתחרר, דבקנין כסף אין צורך שיקנה העבד הכסף, דגם נפדה ע"י אחרים שנותנים לאדון. והשתא הכא אי היה מהני בכליו של מקנה, היה מועיל שמקנה עצמה דגיטה וידה באים כאחד, אבל אי בעינן כליו של קונה, הרי על כרחך צריך שתקנה הכלי מעיקרא קודם שמקנה להאדון, א"כ הוי ליה קני עבד וקני רבו, דחה שקנה עבד קנה רבו, וא"כ אי אפשר לאשכוחי שיקנה עצמו בחליפין כיון דקיי"ל בכליו של קונה, וזה אי אפשר שיהיה כליו של קונה, דאם קנה עבד קני רבו ע"ש, אבל מאוד תמוהים דבריו, דאטו בחליפין בעינן דוקא כליו של קונה, רק כליו של מקנה הוא דממעטינן דאינו מועיל, אבל כליו של קונה דוקא נמי לא בעינן, דאפילו בכליו של עדים מהני נמי, ובהדיא כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה) הקנה כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח עכ"ל. הרי שגם אם אחרים נותנים הסודר נמי מהני, וא"כ אפשר לאשכוחי קנין חליפין גם בעבד אפילו לדידן דקיי"ל בכליו של קונה, וכגון שאחרים יתנו הסודר לאדון ע"מ שישתחרר, וכמו בקנין כסף דמהני מהאי טעמא, ולא מיבעי אי נימא דהרמב"ם למד כן מההיא דקדושין גובא, דמהני מטעם עבד, וכמו בקנין פשיטא דלא בעינן גם בחליפין שהעבד יקנה הסודר, וכמו בכסף דמהני כשאחרים יתנו למוכר את הכסף, דמועיל מדין עבד כנעני, ה"נ בחליפין, אלא דאפילו למ"ש האחרונים. דהא דאמר רבא הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד ואמר רבא וכן לענין ממונא, היינו דוקא בקנין כסף, אבל בקנין חליפין בעינן ונתן לרעהו סודר שלו ממש, כדאמרינן בב"מ (דף מ"ז) שנתן בועז לגואל, אבל ע"י אחרים לא מהני, אם לא מטעם זכייה שמזכה הסודר להקונה ע"י המקנה, וקונה עבורו מטעם זכייה ושליחות, ולפי"ז היה אפשר לומר לכאורה, דבאמת לא משכחינן קנין חליפין בעבר, למה דקיי"ל בכליו של קונה, ואפילו אם גם אחרים נותנים הסודר נמי בפ"כ שיקנה העבד, וקני עבד וקני רבו הוא, אבל באמת דזה לא נוכל לומר כ"א לר"מ דסובר בקדושין, ככסף רוקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ולדידי' שפיר אפשר לומר דלא משכחינן שיצא עבד בחליפין, משום דסודר של אחרים לא מהני, וע"י עצמו נמי לא, דהא כיון דמה שקנה עבד קנה רבו, אין לו סודר של עצמו, אבל לפום ווה דקיי"ל כרבנן. דבכסף ע"י עצמו נמי מהני, וכגון שנתנו לו מתנה ע"מ שיצא בהם לחירות. דבכה"ג לא קנה האדון כיון שגם העבד לא קנה אותו כ"א ע"מ שינא לחירות דוקא, א"כ שפיר משכחינן שיהיה לו סודר, וכגון שהאחרים הקנהו את הסודר ע"מ שיצא בו לחירות ודו"ק:
באו"ד ועוד אמרינן בנדרים דסודרא קני ע"מ להקנות הוא, כלומר ומזה ראיה דבכליו של קונה, וע"י שהמקנה קונה את הסודר מקנה לו החפץ, והוי שפיר קני מ"מ להקנות. משא"כ ללוי דאמר בכליו של מקנה, לאו ע"מ להקנות הוא, אלא קני ע"מ לקנות, דמתוך שהוא מקבל ממנו הסודר, קונה נמי את החפץ, ומדאמר דכל סודרא קני ע"מ להקנות הוא. מוכח דבכליו של קינה ודו"ק. ועוד יש לומר בכוונתם דלאו מלשון להקנות מביאים ראיה אלא מעיקר הדין. מדאמר התם בנדרים, דקנין סודר הוי קני ע"מ להקנות. פי' שתחזיר לו בחזרה את הסודר, ואפ"ה קונה זה את החפץ, ולמ"ד בכליו של מקנה עיקר הטעם דקונה לדידיה הוא, משום דבהאי הנאה דקא מקבל מיניה. וכתבו התוס' בב"מ, דבעינן שיהנה ממנו דבר חשוב, וא"כ אם מחזיר לו הסודר אח"כ, הרי נמצא שלא נהנה מאתו מאומה, ואמאי קני, ומדאמר אפ"ה דקנין סודר קני ע"מ להקנות ומחזיר לו את הסודר מכלל דבכליו של קונה, דלדידיה אין הקנין מטעם הנאה, ואפשר שלזה נתכוון בגהש"ס שציין לעיין בתוס' דב"מ, דהיינו משום דשם כתבו דבעינן שיהנה ממנו דבר חשוב, וא"כ כ"ש כשמחזיר לו את הסודר ואינו נהנה ממנו כלל דלא מהני וזה ברור: