אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף לט.

דף לח:

בגמ' הא מני ר"מ. ולא משני דאמר לדמי, משום דקתני בברייתא שלא הקדיש אלא דמיו, ואי כדאמר להדיא לדמי, מאי אשמועינן בזה. וגם זה אין להקשות דלוקי ברייתא קמייתא דגזברין כר"ח כמו דמשני הכא, דלשיטת רש"י דהכוונה בדר"מ דהוי כמו שפירש דמיו עלי, ולא דהוי קרוש לימכר, דרש"י לשיטתו שכל היכי דשייך קדושה בגופו אפילו אם אמר בפירוש דקדוש לדמיו לא חיילא, ולכן לא יוכל לפרש בדר"ח, דכמו שפירש דקדוש לימכר. דזה אינו מועיל. ובע"כ דהכוונה כאילו פירש דדמיו עלי, ואין בעבד שום קדושה, וא"כ לא יוכל לאוקמי הברייתא דגזברין כר"מ, דא"כ גזברין מאי עבידתייהו וכמו דפריך לעיל:

בתוד"ה קטנים כל המחזיק בהם כו' בסוה"ד צ"ל דדעת אחרת מקנה אותן שאני. והש"ך חו"מ (סי' רע"ג) כתב ע"ז שדוחק גדול להמציא חילוק מה שלא נזכר בש"ם, לחלק בזה לענין דין דקטן זוכה, וגם אין סברא לחלק בכך, דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות, ולמה לא יזכה נמי במציאה, ולא מצינו סברא זאת כ"א לגבי חצר בב"מ (ד"י ע"ב) אבל לא בזכיית קטן ע"ש, הרי שהשיג על התוס' בתרתי, חדא שלא מצינו בש"ס שום יסוד לחלוק זה, ועוד שגם אין סברא לחלק כן, ולענ"ד צדקו דברי התוס', דשפיר מצאנו סברא הזאת בש"ס, ואותו סברא דמחלקינן בין דעת אחרת לאין דעת אחרת מקנה לענין חצר, שייך נמי לגבי זכיית קטן, וגם מצד הסברא ראוי שפיר לחלק בזה, דהנה באמת בדבר הפקר יש צד שהקנין בו קשה טפי מלקנות במתנה ומכירה, דגבי מתנה ומכירה אינו בא בקנין שלו לחור לאחרים, ולהפקיע זכות הקנין משארי אנשים, כי שארי אנשים אינם יכולים בלא"ה לקנות את זה, מפני שהמוכר או הנותן אינו רוצה להקנותם, והקנין לא בא כ"א ליחד את החפץ שיהיה שלו, של הקונה, משא"כ בדבר הפקר, שאם לא קנה זה, היה רשות לכל העולם לקנות, ונמצא דפעולת הקנין בזה הוא בתרתי. א, להפקיע זכות הקנין משארי אנשים. ב ליחד החפץ שיהיה שלו, ויובן לנו בזה טעם החילוק במה שמצינו בש"ס לענין זכייה לאחריני דאע"ג שבמתנה אדם יכול לזכות לאחרים, אבל במציאה לא יוכל לזכות כ"א לנפשיה ולא לאחריני, וכמ"ש המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ופרש"י שם בב"מ (ד"י ע"א) דלאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לאחרים, והיינו מטעם שכתבתי, דבמתנה שפעולת הקנין לא בא כ"א ליחד שיהיה החפץ שלו. אלים ידו לזכות גם לאחריני, אבל במציאה, שפעולת הקנין הוא לצורך שני הדברים, בזה לא אלים ידו לזכות לאחרים, ודי שיוכל לזכות לצורך עצמו, ולפי"ז יש לומר דיד דקטן, דלא הוי יד גמור, אפילו יד דידיה גופא נמי לא אלים כל כך לפעול שתי הפעולות, ולכן דוקא במתנה הוא דיכול לזכות, אבל במציאה לא אלים ידו כל כך לחוב לאחריני. ואחרי שביארנו הדבר מצד הסברא, אבאר עוד שמצינו יסוד לזה בש"ם, והוא בזה המקום גופא שמחלקינן כזה לענין חצר, דאותו הטעם שמחלקינן לגבי חצר, שייך נמי כאן, והתוס' בזה לשיטתייהו אזלי, דהנה בב"מ (די"א פ"ב) בההיא דמשני התם רב פפא, דעת אחרת מקנה אותן שאני, ולא בעינן עומד בצד שדהו, כמו דבעינן לגבי מציאה גם שם יש להבין, מאי איכא לחלק לענין עומד בצד שדהו בין דעת אחרת מקנה לאין דעת אחרת מקנה, כיון דהטעם מה דבעינן עומד בצד שדהו, היינו משום שאז הוא משומר לרעתו, וא"כ מה יוכל להועיל אם גם איכא דעת אחרת תקנה, אטו בזה לא בעינן משחחר. וראיתי בשמ"ק שם שהביא בשם התוס' דבדעת אחרת לא בעינן שיהא החצר מסוחר, דכיון דדעת אחרת מקנה הרי אין שום אדם אחר יכול לזכות בה כ"א מדעת המקנה, ונמצא שהמתנה משתמרת להמקבל, אף אם החבר אינו משומר, כיון שאין שום אדם יכול לזכות בה, ואם זכה שלא מדעם התקנה מוציאין מידו, אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם זכה להכי כשאינו משומר לא קנה ועמ"ש בחדושינו לעיל בארוכה, הרי דיסוד החילוק שבין דעת אחרת תקנה למציאה לענין קנין חצר לשיטת התוספת, הוא משום דבדעת אחרת אין יכול איש אחר לקחתה בלא"ה, וזה החילוק שייך נמי לענין זכייה, דבדעת אחרת מקנה כיון שאין איש צדדיי יוכל בלא"ה לזכות, ופעולת הקנין אינו בא כ"א ליחד שיהיה שלו, ולענין זה הוא דמהני גם ידו של קטן. משא"כ במציאה דבעי בקנינו להפקיע גם הזכות מאחרים, בזה לא אלים ידו דקטן ודו"ק:

והנה המשנה למלך (פכ"ט מהלכות מכירה) נסתפק בהא דכתבו התוס' וכל הראשונים ז"ל, דקטן זוכה מן התורה דוקא כשדעת אחרת מקנה אותו אבל לא במציאה, והיכי לידיינו דייני בהפקר, אי חשיב כמציאה, או שמא חשיב כמתנה, דהא איכא דעת אחרת מקנה, שהוא המפקיר עיי"ש, ואין להביא ראיה מן הסוגיא דהכא דקאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה. אע"ג דנכסי הגר הם, ואפ"ה לא מצי הקטן לזכות בנפשיה, ואי הוי חשוב כדעת אחרת מקנה, הים יכול הקטן לזכות בנפשיה. כמ"ש התוס' דבדעת אחרת מקנה יש לו זכיה, דיש לומר דאפילו להסוברים דהפקר חשוב כדעת אחרת מקנה, היינו דוקא כשההפקר, כא מצד שהבעלים הפקירו את החפץ, דבזה חשבינן דעת המפקיר כדעת אחרת, אבל לא כשההפקר נעשה ממילא מצד שאין להם בעלים, וכ"ש הכא בנכסי הגר שחת. דהבעלים לא הפקירו, ורק מצד שמתו הבעלים ונשאר הפקר מעצמו, פשיטא שהפקר כזה אין לחשבו כדעת אחרת מקנה ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל בטעם הסברא שבדעת אחרת מקנה מהני זכיית הקטן, ובמציאה לא מהני, דהיינו משום דבדעת אחרת לא בא פעולת הקנין לחוב לאחרים, לפי שהם בלא"ה אינם יכולים לזכות והקנין בא רק ליחד שיהיה שלו, ובזה אלים גם ירו דקטן לזכות, משא"כ כמציאה. שפעולת הקנין בא להפקיע זכות הקנין מאחריני, ושבזה לא אלים ידו דקטן, להפקיע גם מאחרים, לפי"ז פשיטא שגם בהפקר אע"ג דחשוב כדעת אחרת מקנה, ח"מ כיון שבהפקר בעינן שיפקיר לכל, דאל"ה אינו חל ההפקר, וכיון שכל העולם רשאים לזכות בהם, ובפעולת הקנין צריך להפקיע זכות האחרים, ודאי שלענין זה לא מהני זכייה דקטן דלא אלים ידו כל כך להפקיע זכות דאחרים, ולענין זכייה לא חשיב כמתנה, ונפשט ספיקו של המ"ל ודו"ק:

בתוד"ה וכי מי כתב גט שחרור כו', וטעמא דאבא שאול כו', ולפי מה דמשני בסמוך דעבדו בי אשתו, מה אשתו משתלחת בלא גט כו', צריך לומר באחת דאבא שאול סובר כשמואל, ותליא ברשות רבו, וקטנים רשות רבן עליהם. דאי סובר נמי דמיתה מתרת. אלא דדייקינן כי אשה, מה אשה איסורא הוא דמיפקע במיתת הבעל ולא חמון, ה"נ בעבד אין נפקע במיתת הארון כ"א האיסור ולא הממון, וגדולים שיש להם יד לזכות בעצמן זוכים בעצמן, אבל קטנים דאין להם יד, משו"ה כל המחזיק בהם זכה. ואחר כותבי זה מצאתי בחדושי הרשב"א שכתב כן, דטעמא דאבא שאול משום דאין הממון נפקע במיתת האדון, ומשו"ה בגדולים מהני ולא בקטנים וכנ"ל:

בגמ' אי הני ישראל נמי. ואינו מובן לי מה ס"ד דמקשה דלא יזכו בניו בעבדיו, דנהי דכאשתו הם. מ"מ הא דומיא דאשה דאינו נפקע כ"א האיסור ולא הממון. וה"נ בעבד אין המיתה מתרת כ"א האיסור, אבל הממון אינו נפקע במיתת האדון, וא"כ ממילא יורשים בניו בזכות הממון שהיה לאב, ובשלמא בגר שמת, כיון דאין לו יורשים, מי שיוכלו לירש חלק הממון, ולכן מיד שמת והאיסור נפקע, זוכין העבדים בעצמן, אבל בישראל שיש לו יורשים, למה לא יזכו היורשים בקנין הממון שאינו נפקע במיתה, וגם התרצן שמשני באמת, דהבנים זוכים. אבל מדמייתי לקרא דוהתנחלתם, משמע דגזה"כ הוא בעבד שיוכל להוריש, ולמה הוצרך לגזה"כ, ומאי שנא מכל חלקי הממון שאב מוריש לבניו, ויש לומר דהקושיא הוא לרבנן דאבא שאול, דסברי בין גדולים בין קטנים יצאו בני חורין, וא"כ בע"כ דלא ס"ל לדייק מה אשה איסורא וכו', אלא דסברי דגם קנין דממון נפקע במיתת האדון, ואפילו אי נימא דטעמא דרבנן משום דדרשי דומיא דאשה, מה אשה בין גדולה בין קטנה וכבסמוך. מ"מ כיון דגם קטנים יצאו לחירות, הרי חזינן דגם קנין דממון נפקע במיתה, ומשו"ה שפיר מקשה א"ה ישראל כו':

שם בתוד"ה אלמה אמר אמימר כו' וא"ת מאי אי הכי. לולי רבותינו רש"י ובעלי התוספת, היה אפשר לפרש, דהקושיא דאי הכי המפקיר, לא הוי פירושו, דבמפקיר עבדו לא ליבעי גט שחרור כלל, דהמיתה מתרת וכרש"י, אלא דהקושיא הוא, דיעמדו הבנים תחת האב, ויתנו לו הם שטר שחרור, וקאי למאי דמשני מעיקרא על הקושיא דאי הכי אפילו ישראל, אטר קרא והתנחלתם לבניכם אחריכם, הרי דגזה"כ הוא דבישראל אדם מורית איסורא לבניו, והבנים עומדים תחת האב לשחרר, ע"ז פריך אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי יהיו הבנים תחת האב לשחררו, ואלמה אחר אמימר דאין לו תקנה, וכדבריי מצאתי להדיא בריטב"א שכתב וז"ל וכיון דאיזרת דאיסורא קא מורית לבניו יהא הבן חחת האב לשחררו, ואלמה אמר דאין לו הקנה, ואי נפרש כן יתיישב לשון אי הכי, דדוקא להאי דמתרץ דאמר קרא והתנחלחם, דמינה ילפינן דבישראל קא מורית איסורא, הוא דקשיא ליה אי הכי המפקיר וכו', אבל בלא הך תירוץ לא הוי קשיא ליה כלל, והנה רב אלפס סובר דאיסורא לבניו קא מורית וצריך גט שחרור מבניו. וההוא דאמרינן דעבדו כי אשתו מפרש דוקא בגר שאין לו יורשין מפקעת המיתה איסור עבדית, אבל מי שיש לו יורשין, מוריש ליורשיו האיסור, והרא"ש הקשה עליו, דהקושיא דפריך לעיל מאמימר אינו משמע כדבריו עיי"ש, והיינו משום דהרא"ש יפרש נמי כפרש"י דהקושיא הוא דבמפקיר עבדו לא ל בעי גט שחרור כלל, דמיתה מתרת, דמוכח לפי"ז דאיסורא לא קא מורית לבנו. ומשו"ה שפיר מקשה על רב אלפס, דמן הסוגיא מוכח דלא כוותיה, אבל בעיני ברור הדבר דרב אלפס מפרש כחו שכתבתי, דהקושיא דמפקיר הוי פירושו, דיעמדו הבנים תחת האב וישחררו, ולפי"ז אדרבה מן הסוגיא מוכח ממש כרב אלפס, דגם ממה דמתרץ מעיקרא אמר קרא והתנחלתם מוכח דבישראל מורית איסורא לבניו, וגם מהקושיא דאי הכי המפקיר עבדו וכו' מוכח נמי דאיסורא קא מורית, ומשו"ה קשיא דאמימר וכמו שכתבתי, ומוכח להדיא מן הסוגיא כחילוקו של האלפס, דדוקא בגר הוא דאמרינן דמיתה מתרת, אבל בישראל שיש לו יורשין, גזה"כ הוא דמורית גם איסורא לבניו וגם לפירוש זה מיושב קושית התוספת דמאי אי הכי זה ברור בעזה"י כלי גמגום בכוונת הרי"ף ודו"ק היטב כזה:

באו"ד ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מרבנן דאבא שאול וכו'. עיין במהרש"א שהקשה אמאי נקטו רבנן דאבא שאול, דהא מאבא שאול נמי, מגדולים דקנו עצמן בני חורין איכא למיפרך לאמימר כמו לרבנן עיי"ש, ומהרש"ל הגיה מחמת קושיא זאת, מרבנן ואבא שאול, והקושיא הוא באמת משניהם. ונראה ליישב, דהנה מגדולים בלא"ה לא קשה, דאפשר לפרש ולתרוצי, דמאי קנו עצמן בני חורין, היינו דיצאו לחירות לענין מעשה ידיהם, אבל אכתי צריכי גיטא דחירות, ואין להם תקנה, אע"כ דעיקר הקושיא הוא מקטנים, שבהם קשה היאך יזכו עצמם בני חורין, הא אין להם יד, ובע"כ דטעמא דרבנן הוי משום דמיתה מתרת, ודומיא דאשה בין גדולה בין קטנה, ולפי"ז מאבא שאול דסובר באחת, קטנים כל המחזיק בהם זכה, לא קשה כלל לאמימר, דמצי לתרוצי, דבאמת סובר דאין מיתה מתרת כאמימר, וגדולים קנו עצמם בני חורין, רק למעשה ידיהם, אבל אכתי צריכין גיטא דחירות ואין להם תקנה, וקטנים דאין להם יד, כל המחזיק בהם זכה, ורק עיקר הקושיא הוא מרבנן, דלדידהו דסברי דקטנים נמי קנו עצמם בני חורין, וא כ בע"כ משום דמיתה מתרת, ודלא כאמימר וכמו שכתבתי והנה בריטב"א ראיתי שכותב שגם מרבנן לא קשה, דגם לדידהו מצי לפרש דקנו בני חורין רק כמעשה ידיו וכי תימא א"כ מאי טעמא דקטנים קנו עצמו דהא לית להו יד, יש לומר דהא דאין להם יד לזכות היינו בעלמא, אבל הבא לזכות בגופן ממש, ברי הא אית להו יד עיי"ש, ואמנם התוס' לא סבירא להו חילוק זה, ואפילו בכי הא דבא לזכות בגופן נמי אין להם יד, וממילא ליכא לתרוצי דקנו למעשה ידיו, דא"כ מאי טעמא דקטנים, ובע"כ משום דמיתה מתרת. ודומיא דאשה בין גדולה בין קטנה, ולכן מרבנן שפיר קשה, אכל מאבא שאול לא קשה מידי וזה ברור בעזה"י:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה