אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף לח:

דף לח.

בגמ' מיתבי מעשה בר"א ששיחרר כו' מצוה שאני. רבים תמהו משינוי הסוגיא דהכא לההיא סוגיא דברכות (דמ"ז ע"ב) דהתם כשמשני נמי מצוה היא, פריך הש"ס עלה, הא מצוה הבאה בעבירה היא, והוכרח לשנות מצוה דרבים שאני, ומשמע להדיא שדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר, אבל לא משום מצוה גרידא, ואילו הכא סגי ליה בתירוץ דמצוה שאני, ומשום מצוה לחוד שרי. ונ"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל בשם הרשב"א, דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר, תלוי בטעם המ"ע דלעולם בהם תעבודו, דאי נימא דהטעם הוא משום לא תחנם, אז משום מצוה גרידא נמי שרי דאין זה חנינה לעבד, כיון שעושה לצורך מצוה, משא"כ אי נימא דהטעם הוא כפשוטו, אז משום מצוה נמי אסור, דהוי מצוה הבאה בעבירה, ורק משום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד, וע"ש שכתב דבש"ס גופא ספוקי מספקא בטעם מצוה הזאת, ובסברא זאת פליגי המקשה והתרצן בברכות שם, דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני, מפרש הטעם דלעולם תעבודו משום לא תחנם, ולכך משום מצוה מותר, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה, סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' עיי"ש, ולפי"ז יש לומר דמה דמשני התם בתר הכי, מצוה דרבים שאני, היינו לסברת המקשה דהטעם הוא כפשוטו, ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דידן, דחזינן דרבינא התיר לשחרר אפילו בההיא אמתא דהוי מצי להשיאה לעבדו, דהוי מינטר לה נמי, וליכא גם אפרושי מאיסורא, ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא, דישראל מינטר לה טפי, ואביי דאוסר, היינו משום דחצי להשיאה לעבדו, וליכא גם אפרושי מאיסורא. הא בחציה שפחה דלא מצי להשיאה לעבדו, שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא הרי חזינן להדיא דסוגיא דידן פשיטא לה. דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר, וזה פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי ממשום אפרושי מאיסורא. וראיה לזה, דהא המפרשים הקשו, דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחציה שפחה כו' ואמר ר"נ מנהג הפקר נהגו בה, ממימרא דר"נ, ולא כריך עליו מהא דר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו משום דעל זה הוה מצי לתרץ דמצוה, עדיף, שהוא בעצמו מקיים, ממילתא דאיסורא, דהוא להציל אחרים מאיסורא, וכיון דסוגיא דידן פשיטא להו דמשום אפרושי מאיסורא שרי, כ"ש משום מצוה דשרי, ולפי"ז צ"ל דסוגיא דידן סובר דהטעם הוא משוה לא תחנם, ולכן שרי אפילו במקום מצוה גרידא, ומשו"ה לא פריך תו. הא מצוה הבאה בעבירה היא, כיון דחזינן דסוגיא דידן פשיטא לה שהטעם הוי משום לא תחנם, ולטעם זה ודאי שאפילו משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ בסוגיא דברכות, דהמקשה שם סובר דאולי הוי הטעם כפשוטו, משו"ה פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא. דאולי הטעה כפשוטו, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני. לסברת המקשן הוא דמשני הכי וזה ברור:

ובזה יש ליישב מה שתמה המג"א (או"ח סי' צ') והטורי אבן בחגיגה על הר"ן שכתב לטעם דלא תחנם, וא"כ מאי פריך בברכות הא מצוה הבאה בעבירה היא, דלטעם זה שרי שפיר במקום מצוה כיון דעושה זה לצורך מצוה, ולמה שכתבתי א"ש, דהמקשה שהקשה כן סובר באמת דהטעם הוא כפשוטו וכמ"ש הרשב"א, אבל איה"נ לפי מה דקיי"ל כטעם דלא תחנם, איה"נ דשרי אפילו במקום מצוה גרידא, ולבד שלא קשה לי על הר"ן, אדרבה מסוגיא דידן יש ראיה ברורה לדבריו, דהכא התיר במקום מצוה גרירא, ואי נימא דהטעם הוא כפשוטו, לא הוי מצי למישרי אפילו לצורך מצוה, אלא לאו משום דהטעם הוא משום לא תחנם, וסוגיא דידן ופשיטא לה דהטעם הוי משום לא תתנם, דיש להם הכרח ע"ז מהא דשרי משום אפרושי מאיסורא וכנ"ל, שפיר התיר במקום מצוה גרידא, משא"כ הסוגיא דברכות, דליכא שם הוכחה והכרח דהטעם הוא משום לא תחנם, וספוקי מספקא להו הטעם משום מה, משו"ה פריך הא מצוה הבאה בעבירה היא, דאולי הטעם כפשוטו ודו"ק היטב:

וניחא בזה נמי דברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) שהביא סתמא דהש"ס כאן, דמשום מצוה שרי, ואפילו משום מצוה דדבריהם, ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמה שכתבתי ניחא, דמה שאמרו שם בברכות דבעינן מצוה דרבים, היינו משום דלא משני בברכות הכי אלא לסברת המקשה דסובר טעם דמ"ע הזאת הוא כפשוטו, ולא משום לא תחנם, לזה משני דמשום מצוה דרבים שרינן אפילו אם המ"ע הוא כפשוטו, משא"כ אליבא דדינא קיי"ל כהך סוגיא דידן, דפשיטא להו להאמוראי דהכא דהטעם הוא משום לא תחנם וכמו שהוכחתי, אפילו במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא דידן שעבדו בה עובדא ומעשה רב, משום ספיקא דסוגיא דברכות ודו"ק, ועיין מה שכתבתי עוד לקחן (דמ"א ע"א) במשנה דחציו עבד:

בגמ' עובר בעשה. הפמ"ג בס' שושנת העמקים הקשה, איך מועיל שיחרור בכל מקום, נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ואמנם לפמ"ש הפנ"י לקמן בסוף מכילתין בסוגיא דלא יגרש אא"כ מצא ערות ובר, שלא אמר רבא דאי עביד לי מהני אלא במידי דאמר רחמנא בלשון לא תעשה, אבל באיסור עשה לא אמרינן הכי, ולפי"ז הכא גבי שחרור, דאיסור עשה דלעולם בהם תעבודו הוא, לא אמרינן דאי עביד לא מהני, ולא נעלם מאתי מה שהרעיש ע"ז הנו"ב והת"ס ושארי אחרונים דאי נימא לחלק בזה, מאי פריך בתמורה מתורם ממין על שאינו מינו וכן מתורם מרעה על היפה, והלא הני עשה נינהו, אלא ודאי שאין לחלק בין לאו לעשה, אכן באמת גם מזה אין סתירה להפנ"י, דכבר יישבה בס' ד"ת, עפ"י מה דאמרינן בתמורה (דף ז') אליבא דרבא, דהיכי דכתיב בפרשה לאמר הוא לאו כר' יהודה, ולכן פריך אליביה מתורם מרעה על היפה, דשם כתיב לאמר, אבל בעשה לבד, לא אמרינן אי עביד לא מהני, אלא דגם תי' הזה אין מספיק לפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן והרמב"ן דטעם העשה דלעולם בהם תעבודו, דהוא משום דכתיב לא תחנם, ודרשינן לא תתן להם מתנת חנם, והכי מוכח חתוך הסוגיא כמו שהוכחתי לעיל, וא"כ עיקר האיסור הוא משום לא תחנם. ואכתי יש בזה גם לא תעשה, שבזה לא מהני בודאי, והמובחר הוא כמ"ש הפמ"ג, דכיון דילפינן לה לה מאשה, וגבי אשה כתבו התוס' ריש תמורה, דלא שייך בגט אי עביד לא מהני כיון דילפינן ממיתה ע"ש, וא"כ גבי עבד דילפינן מאשה נמי מהני השחרור, ולא אמרינן אי עביד לא מהני. ולי נראה ליישב ולומר דבשחרור לא שייך כלל לומר אי עביד לא מהני, דאטו בשביל שזה עביד איסורא יופקע עי"ז זכותו של עבד, ולא שייך לומר הכי כ"א בפעולה שעושה לעצמו ואין לאחר חלק בו, אבל בנידון דידן. העבד אינו עושה שום איסור, ואפילו טל לפני טור אינו עובר כמ"ש לקמן דמ"ז, וא"כ היכי שייך לבטל זכותו של עבד שאינו שייך באיסור זה, הא יכול לומר מאי איכפת לי מה דאת עבדת איסורא, ולכן פשוט שאי אכשר לבטל זכותו של עבד במה שזכה בעצמו ועיין מה שכתבתי לקמן (רמ"י ע"א) ביתר ביאור, וגם בתוד"ה מה אשה לקמן דל"ט ע"ב, וד"מ ע"ב בתוד"ה הקדש:

בתוד"ה גופו לא קדיש בסוה"ד דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו. פי' דהלא אין להקדש בהם אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים, קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות, הלכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו, אין הגזברים ולא הלוקחים מהם רשאים להוציאם לחירות לדברי הכל, שעדיין קנין הגוף נשאר לבעלים הראשונים והם צריכים לשחרר, וכ"כ הרשב"א בחדושיו, ומ"מ גם הבעלים הראשונים צריכים לפדותו דוקא, דלאחר שיפדנו ויהיה גם הממון שלו יכול לשחררו, אבל כל זמן שהממון אינו שלו, לא יוכלו גם הבעלים לשחררן ולהוציא אותם אפילו מידי איסורא נמי, דכן מוכח להדיא מאוקימתא דרבא דלעיל דמוקי לאחר יאוש, ואפ"ה לשום עבד ישתעבד לרבו שני, וקשה הא כיון דמייאש מרי' מיני' הו"ל כאילו הפקירו א"כ משעה דנתייאש נשתחרר והרי הוא בן חורין, והיאך רשאי השני לשעבדו, אלא ודאי דכיון דהשבאי קונה אותו למעשי ידיו אין מועיל השחרור של בעלים. וכמ"ש לעיל בארוכה בשם התורי"ד, ועיין בהגהות קרני ראם שעל המהרש"א שתמה על מהרש"א שכתב כן, ולמ"ש כדברי מהרש"א כתב כן התורי"ד לעיל, וכן מוכת נמי מן הסוגיא דלעיל ועיין מה שכתבתי לעיל שם:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה