בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף לח.
בתוד"ה אבל בחזקה כו'. וקשה דאפילו ישראל מישראל לא קנה עבד עברי כו', ואינו מובן מה הביאו מעבד עברי, הא הכא בעבד כנעני עסקינן. ואמנם ראיתי בחדושי הרשב"א שעמד כזה וכתב דהוכחת התוס' הוא מדאמרינן בסמוך אשכחן נכרי בנכרי נכרי ישראל מנלן, דמשמע דבאותה חזקה דמיירי עד השתא הוא דבעי נכרי ישראל מנלן, ומכלל דאפילו עבד עברי נקנה בחזקה, ואמנם לבד שהרשב"א עצמו הרגיש בזה, דאין בזה קושיא לפרש"י דפי' וז"ל נכרי ישראל, כגון עבד זה דשייך במצוות, דאלמא דמפרש דשמעתין לאו בישראל גמור איירי אלא בעבד כנעני, עוד בלא"ה גירסת רש"י עובד כוכבים מישראל מנלן, ולפי"ז אין מקום לכל דברי התוס', דודאי עובד כוכבים ישראל לא קני בחזקה והכא בעכו"ם שקונה לעכו"ם מישראל הוא דמיבעי:
באו"ד ועוד דאמר התם כו' הואיל וכל קנינו של עוב"כ בכסף ופר"ת וכו'. ולכאורה תמוה מאוד מה שהביאו כאן פיר"ת, וראיתי בפנ"י שכתב שהוצרכו לזה, משום דבאמת לפרש"י התם בקדושין, דמה שאמרו שם הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף, דאמטלטלין קאי, דכיון דקונה מטלטלין בכסף. משו"ה קונה נמי עבד בכסף, נמצא דלתי כאמת לא בא למעט שאר קנינים מעבד עברי הנמכר לעוב"כ, אלא לאשמועינן היא גופא דקונה בכסף, ולעולם דהוה"ד בחזקה, ואין מזה סתירה לפרש"י, משו"ה מייתי מפי' ר"פ שהקשה שם על רש"י, דהא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש, וא"כ עוב"כ קונה מטלטלין במשיכה. אע"כ דהא דקאמר בגמ' הואיל וכל קנינו של עוב"כ בכסף אעבד עברי הנמכר לעוב"כ קאי, ומשמע ליה קרא דמכסף מקנתו שאינו קונה אלא ככסף לבד ובא למעט שאר קנינים אפילו שטר כמ"ש שם התוס' להדיא, וא"כ מקשו הכא שפיר דממילא אימעט נמי חזקה שאין לו שום קנין בעבד עברי אלא בכסף ע"ש. ואמנם גם בזה לא העלו ארובה. דאכתי שיטת רש"י מיושב. דשפיר יש לומר דהא דקאמר אשכחן נכרי שכל קניני ככסף, היינו כמטלטלין ולא כא למעט שאר קנינים. ואי משום דקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל, הא האמת רש"י סובר דקיי"ל כריש לקיש וכמ"ש בב"מ (דמ"ו ע"ב) בתוד"ה ש"מ, א"כ שפיר קונה עכו"ם בכסף, ועיין מה שכתבתי בחבורי שם, אלא דבשמ"ק בב"מ (דף מ"ח) כתב דרש"י פוסק נמי כר' יוחנן, אכן נ"ל ליישב דאפילו לפרש"י דכל קנינו בכסף, היינו בכל דוכתי, ולאו דוקא בעבר עברי, ולא נאמרה משיכה כלל בעכו"ם, נמי אין שום ראיה דהלכה כר"ל, דהנה בטעם דר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונה כתבו הר"ת והרי"ף בב"מ, דיליף זה מק"ו, אם גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש, ולהכי בסוף הסוגיא דקדושין התם דמסיק דעבד עברי נקנה בכסף, וכיון דידעינן כבר דגופו נקנה בכסף, שפיר ילפינן ק"ו דממונו ודאי נקנה, אבל מה דפריך התם, אשכחן נכרי שכל קנינו בכסף, היינו בס"ד שבזה גופא דיינינן אם עבד עברי נקנה בכסף. ובעי למילף מנכרי, ע"ז פריך אשכחן נכרי כו', ואין ראיה מנכרי שגם עבד עברי נקנה בכסף, וכיון שמזה גופא סותר הילפותא מנכרי, הרי סבירא לן אכתי שלא יוכל לקנות עבד עברי בכסף, וממילא אין אצלנו ק"ו לממונו, לומר שממונו יהא נקנה בכסף, וכיון שאין לנו הוכחה לומר דבישראל מהני קנין כסף, שפיר אמרינן דבנכרי בכסף ולא במשיכה, דהכי פשטיה דקרא, או קנה מיד עמיתך, דמשמע דהמשיכה הוא בעמיתך, ורק משום הק"ו מפיק לקרא מפשטיה לומר דישראל בכסף ונכרי במשיכה, אבל כל זמן שלא נדע עוד דעבד עברי נקנה בכתף, קאמר שפיר אשכחן נכרי דכל קנינו בכסף, והיינו בכל מקום וכשרש"י ולק"מ:
ואמנם אפילו אם נפרש כשיטת רש"י לעיל שם, דטעם דר' יוחנן דמעות קונה, משום דיליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף ולא שייך תירוצי הנ"ל, אפ"ה יש לומר שאדרבה גם לרש"י יהיה הכרח לומר דבס"ד דהתם שלא ידע עוד דעבד עברי נקנה בכסף, שנפרש ההיפוך דלר' יוחנן ג"כ נכרי בכסף, דלכאורה יש להבין מה דחק לרש"י לפרש דטעם דר' יוחנן משום דיליף מהקדש, דע"ז יש להקשות, דהא אין דנין הדיוט מהקדש וכמ"ש בשמ"ק שם, ולא ניחא לו בפירוש הרי"ף דמק"ו יליף, וצ"ל משום דהק"ו פריכא דיש לומר נמכר לנכרי יוכיח, דגופו בכסף וממונו במשיכה, וכדפרכינן להדיא בבכורות כן, וכ"כ הנמוק"י להשיג על הרי"ף, ומעתה א"ש, דבשלמא למסקנא דהתם, דגופו בין בישראל בין בנכרי בכסף, וא"כ יש ק"ו אצל שניהם, ס"ל לרש"י שבע"כ לא דיינינן כלל הק"ו, דעל כל אחד שתרצה למילף תוכל לותר חבירו יוכיח, ובע"כ דנילף מהקדש ולא מק"ו, אבל לס"ד דהתם דלא ידעינן עוד דעבד עברי נקנה בכסה, ובנכרי ודאי הוא דנקנה בכסף כדכתיב קרא מכסף מקנתו, וא"כ ממילא גבי נכרי יש ק"ו, טוב למילף שגם ממונו נקנה בכסף ק"ו מגופו, ולא מצית לומר עבד עברי יוכיח שגופו בכסף וממונו במשיכה, דהא לא ידעינן אכתי דגופו בכסף, ולהכי בע"כ ודאי שבס"ד דהתם גם בר' יוחנן נכרי בכסף, דבדידיה איכא ק"ו ובישראל ממילא יהיה במשיכה, והא וקאמר דר' יוחנן סובר דדבר תורה מעות קונה בישראל, היינו למסקנא דידעינן כבר דגם בעברי גופו ככסף, וא"כ יש ק"ו בשניהם, וממילא שלא דיינינן כלל הך ק"ו, דנוכל לומר חבירו יוכיח וכמ"ש השמ"ק בטעם דרש"י, ובע"כ דנילף מהקדש. ולהכי בתר להטיל יותר הקנין דכסף על ישראל, שאילו נוכל עכ"פ למילף מהקדש וז"ב בעז"ה:
ואמנם בסברת התוס' היה נ"ל דהתוס' לשיטתם לא מצו לפרשו דהא דרש"י לא ס"ל הק"ו והרי"ף. משום ואמרינן נמכר לנכרי יוכיח. דהוא במס' פ"ז (דף ע"א) כתבו דשיטת רש"י דנכרי קונה בכסף וכ"כ נמי בטור יו"ד (פי' ש"ך) להדיא בשם רש"י, וא"כ הוי גם בנמכר לנכרי ממונו בכסף וממש כהק"ו, אע"כ דמשום טעם אחר מיאן בהק"ו, ובחר לפרש מטעם דילפינן מהקדש, וא"כ גם לס"ד דש"ס דקדושין סבר נמי הכי, ולזה שפיר הקשו על רש"י, והקושיא יהיה רק לשיטת רש"י דוקא דיליף מהקדש, דאילו לשיטת הרי"ף ודאי לא קשה וכמו שכתבתי, אלא דא"כ אכתי קשה, דעל רש"י עצמו ודאי דלא שייך הקושיא, דהא התוס' גופייהו כתבו בע"ז שם, דרש"י פוסק כריש לקיש, וא"כ מאי מקשו, דאי כפרש"י דכל קנינו של נכרי בכסף הוא בכל מקום, יהיה סתמא דש"ס דלא כהלכתא, הא לשיטת רש"י דפוסק כריש לקיש הוא שפיר כהלכתא, סוף דבר דברי התוס' תמוהים, דאילו לדידן ודאי שאין צורך לדחוק עצמו כפיר"ת, דהא מצינן לפרש כשיטת הרי"ף, וא"כ פרכת הש"ס דקדושין היינו רק לס"ד דהתם וכמו שכתבתי, ואפילו לשיטת רש"י בלא"ה לק"מ, דהא לשיטת רש"י הוי כהלכתא שפיר ודו"ק:
בתוד"ה ואינהו סבור לפני יאוש הוי, תימה דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש הוי וסברי כרבא כו'. המהרש"ל ומהרש"א הקשו דאי לאחר יאוש א"כ מאי קאמרי את אי כרבנן סבירא לך אנן לשום אמהתא פרקינן וכו', הא לרבנן ודאי דלאחר יאוש משתעבד לשני, ובהגהות קרני ראם השיג עליהם, דגם לרבנן דסברי לשום עבד ישתעבד לשני, היינו דוקא בפרקינהו סתמא אבל אם היה בדעתו שיפרקנו להשתעבד לראשון חשון פשיטא דמשתעבד לראשון, וא"כ הכא שפרקוהו להשתעבד למר שמואל משתעבד שפיר לדידיה ע"ש, ובמח"כ הכא אי אפשר לומר דפרקוהו למר שמואל, מדלא קאמרי לשום אמהתא דידך, וקאמרי לשם אמהתא סתם, וה"נ דייק הרשב"א, ומה שכתבו עוד שם דאפשר שאפילו בפרקוהו סתם לשם עבדות, מסתמא משתעבד לראשון, ומה דאמרינן ישתעבד לשני, היינו אם פרקו בפירוש שישתעבד הוא עצמו, אבל בסתמא לרבו ראשון, אינם מובנים לי דבריו, דבשלמא כשפודה בפירוש לראשון בזה אפשר שפיר לומר דאע"ג דלאחר יאוש הוא, מ"מ משתעבד לדידיה שהם נותנים לו במתנה את העבד, וזוכים עבורו בשעת פדיון, אבל בפדאוהו סתמא למה ישתעבד לראשון כיון שכבר נתייאש ממנו. ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א שכתב דבפודה סתמא לא ישתעבד בה לא ראשין ולא שני, כיון דלעצמו לא פדאוהו, ולראשון נמי לא, כיון דכבר מתייאש ע"ש. ולפי"ז מיושב שפיר קושיתם דהכא, דאי אפשר לומר דאינהו סברי דלאחר יאוש הוה. דהא הכא מיירי בע"כ שפדאוה סתם, דמדשדר לה למר שמואל ש"מ לאו לאמהתא דידהו פרקוה, ולאמהתא דמר שמואל נמי לא, מדלא קאמרי לשם אמהתא דידך, אע"כ דלשם אמהתא סתם פרקוה, וא"כ בע"כ דסברי דלפני יאוש הוה, דאי לאחר יאוש לא היה אדם משתעבד בה וכסברת הרשב"א, דהא דאמר ישתעבד, אא"כ כדאוהו בפירוש לשם עבדות שלהם או לבעלים הראשונים, אבל בסתמא לא ישתעבד בה לא זה ולא זה כפודה לאחר יאוש, ובעל כרחך דסברי דלפני יאוש והלכך לכו"ע ישתעבד בה הראשון ודו"ק:
בתוד"ה אלא אפילו גיטא דחירותא כו' כאביי ס"ל דלרבא כיון דאמר ישתעבד בה בעי גט שחרור עכ"ל. סברת התוס' הוא לשיטתם בדבור דלעיל, דמקשו דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש הוי וסברי כרבא הרי סברי דלרבא אפילו בפודה מהם נמי ישתעבד לשני אפילו לאחר יאוש, דהא הך עובדא בע"כ דמיירי בפודה סתמא וכמ"ש לעיל, וכיון דישתעבד ממילא בעי גט שחרור. משא"כ למה שכתבתי בדבור דלעיל בשם הרשב"א, דבפודה סתמא כהך עובדא דהכא אפילו לרבא לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני, לראשון לא דלאחר יאוש, ולשני נמי לא, דכיון דלא פדה שישתעבד בה בעצמו ע"ש, א"כ אין מכאן ראיה דסובר כאביי, דשפיר יש לומר דסבר כרבא ואפ"ה לא בעי גט שחרור כיון דאין משתעבד בה שום אדם למה צריך לגט שחרור ודו"ק בזה:
והנה בספר פ"י הקשה דלמה יועיל גט שחרור של ראשון לרבא, כיון דלאחר יאוש הוא וכבר נפקע רשות הראשון ואינו משתעבד אלא לשני, ולמה שכתבתי לעיל בשם התורי"ד דשני לא קנה אלא למעשה ידיו אבל גוף האיסור נשאר עדיין אצל הראשון, ואע"ג שגם הראשון אין יכול לשחררו בלי השני, משום דרשות השני עליו למעשה ידיו, ואין כח בראשון לשחרר ולהפקיע זכות של השני, אבל השני בלא הראשון ודאי שאינו יכול לשחרר, דעיקר הקנין נשאר ביד הראשון. א"כ לק"מ קושיתו דודאי עיקר המשחרר הוא הראשון ודו"ק ועיין מה שכתבתי לקמן ד"מ בתוד"ה אותו:
בגמ' שדר לה גיטא דחירותא. והגרעק"א בגליון הש"ס הקשה, דכיון דלא היה כח ביד ב"ד להוציאו מעובד כוכבים, אין כת ביד הבעלים להקדישו ולהפקידו דאף אם עבדא כמקרקעי, הא בגזל קרקע אם אינו יכול להוציאו בדיינין אין יכול להקדיש, כדאיתא בב"מ (דף ו ע"א) גבי מסותא, וא"כ היאך יכול לשחררו ע"ש, ונ"ל ליישב בפשיטות, דאף שזה ודאי שאין מועיל השחרור לגבי כולי עלמא, שהרי אין שום אדם יכול לזכות בו כיון דאינו ברשות הנגזל, ורשות השבאי עליו, אבל לגבי השבאי עצמו מהני השחרור, ואין צריך להחזיר אפילו הדמים. ויותר אין אנו מבקשים, דהא השבאי מוכרה כעת, והשעבוד שיש לו בה, היינו הקנין למעשה ידיו מבקש למכור, רק שזה אין מספיק לשחררה, כיון דגוף האיסור הוא ביד רבו הראשון, ואין השני יכול לשחרר בלי רשות רבו הראשון, משא"כ עתה שהרב הראשון ישדר גט דחירות. דזה מהני עכ"פ לגבי שבאי, כיון שלגבי דידיה אין מי שיעכב, ומעתה יכול שוב השבאי לשחררה במכירתו, דמאן מעכב על ידו ודו"ק:
בגמ' אחר אביי אי לאו דאר"י כל המשחרר כו' הוי כייפנא לי' לברי'. יש לדקדק כיון דמסיק בסמוך דטעמא דאביי שיכול למוכרה לעבר ומינטר לה, א"כ אפילו בלא דר"י א"ש היאך יכול לכוף לשחרר כיון שיכול למוסרה לעבד דמינטר לה, וליכא אפרושי מאיסורא, ומהיכי תיתי לכוף אפילו כשאינו עובר בעשה, דהוי גט מעושה שלא כדין כיון שאין צריך לשחרר עפ"י הדין, ואי דלא סגי בנטירותא דעבדא, א"כ אפילו לר"י א"ש נמי צריך לכופו כמו בשפחה דבסמוך, ונ"ל דאביי ורבינא פליגי בסברא זאת, דרבינא סובר דלא דמי נטירותא דעבד לנטירותא דישראל, שאיהו חושש יותר למינטר את אשתו, אבל עבד אינו חושש כל כך, ובפרט לאחר שכבר יצאה וקלקלה עם כמה אנסים, לא יועיל נטירה דעבד, להפרישה מהרגלה שכבר הורגלה בזה, ומשו"ה הוי לדידיה אפרושי מאיסורא ושרי אפילו לעבור טל העשה, ואביי סובר, דדוקא כשלא מינטרא כלל כההיא דחציה שפחה הוי חשוב כאפרושי מאיסורא, דשרי לשכור על העשה, משא"כ כשאפשר להשיאה לעבד, דמינטרא מיהא קצת, אלא דנטירותא יתירתא לא הוי, במקום דליכא עשה הוי שרי למיכף, אבל לעבור טל העשה משו"ה אינו רשאי ודו"ק ועמ"ש בסמוך חזה:
שם בגמרא מעשה באשה אחת כו'. הרשב"א בחדושיו לשבת חידש סברא מחודשת, דבחצי עבד וחצי בן חורין כיון דעובר את עצמו ג"כ. לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו, מצד חלק בן חורין ע"ש, וכל האחרונים הרעישו ע"ז מסוגיין, דמאי תקשה הכא לאביי מהך שפחה דהכא, דההיא אמתא דמיירי אביי, היתה שפחה גמורה ע"כ עובר דעשה, דלא ס"ל לאביי דמשום מילתא דאיסורא יעבור הרב בעשה, ע"כ לא רצה לכופו, אבל בההיא אשה שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין דליכא עשה כלל ע"כ כפו אותו לשחררה. ונ"ל ליישב. דהנה בטעם המצוה דלעולם בהם תעבודו מבואר בראשונים שני טעמים, אחד, כפשוטו. ב, משום לא תתנם. דמשו"ה אסרה התורה לשחרר אלא משום לא תחנם. והנה זה פשוט דסברת הרשב"א לא שייך ר"א כשנימא דהאיסור הוא כפשוטו, דרצתה התורה שיעבדו בהם לעולם, ומשו"ה בחציה בת חורין, כיון דאי אפשר לעבוד לעולם מצד חלק הבן חורין, ממילא בטיל העשה או כמו שהסביר הקצוה"ח (בסי' קע"א) דכיון שאפילו ביום שעובד את רבו לא יוכל לעבוד בו עבודת ערד, דחלק הבן תורין מעכב, זה לא נקרא עבדות ע"ש, משא"כ לטעם דלא תחנם, פשיטא שאפילו בחציו עבד נמי אסור לשחררו, דהא סוף סוף עובר על לא תחנם בזה שמשתררו לעבוד בו ביום של רבו, והנה גם זה פשיט, דאי נימא דהאיסור הוא כפשוטו, אז אינו רשאי לשחררו אפילו לצורך מצוה או אפרושי מאיסורא נמי, משא"כ לטעם בלא תחנם, משום מצוה או אפרושי מאיסורא שרי לשחררו וכמ"ש הר"ן, דאינו עושה זה בשביל טובת העבד כ"א לצורך עצמו, והרשב"א גופא הוסיף עוד לבאר, דבסברא זאת פליגי המקשן והתרצן בברכות שם, דלמאי דמתרץ שם מצוה שאני מפרש הטעם דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם. ולכך חסים מצוה מותר, דלא הוי מתנת חנם, ולס"ד שהקשה אף במצוה, היה סובר דאין הטעם כלל משום לא תחנם רק כפשוטו ע"ש. ולפי"ז מיושב בטוב, דהנה אפילו אביי דאוסר לשחרר הכא, היינו רק בהך אמתא דמיירי, שיכול למוסרה לעבד, דגם איהו מינטר לה, אלא דהנטירה לא הוי נטירה מעליא כמו ישראל, ולכן סובר דמשום נטירותא יתירתא אינו רשאי לעבור על עשה וכחו שכתבתי בדבור דלעיל ע"ש, אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין דצא יכול למוסרה לעבד, גם אביי עודה דהוי אפרושי מאיסורא ושרי לעבור על העשה, וכדקאמר כאן להדיא בש"ס, וכיון שאביי סובר דהיכי דהוה אפרושי ממש מאיסורא שרי לשחרר, בע"כ דסובר דטעם העשה הוא משום לא תחנם, ומשו"ה כשעושה זאת בכדי לאפרושי מאיסורא שרי, דאילו אי נימא דס"ל דהטעם הוא כפשוטו, אפילו משום מצוה ואיסור נמי אינו רשאי לשחרר וכנ"ל, אע"כ דסובר דהטעם הוא משום לא תחנם, ולטעם זה ממילא לא שייך תו לחלק בין עבד חמש לחציו עבד, דאפילו בחציו עבד נמי איכא העשה, כיון דסוף סוף עובר משום לא תחנם, והרשב"א לא חידש סברא זאת, דבחציו עבד לא שייך העשה כ"א כשנימא דהעשה כפשוטו וכמ"ש, דהא הרשב"א כתב זה לתרץ על הקושיא ממתניתין דלקמן, דלמה כופין את רבו לשחרר בחציו עבד וחציו ב"ח, ואילו מתניתין בע"כ דלא ס"ל טעם דמצוה, דלא התירה לכפות כ"א בשביל ביטול פ"ו שמצוה רבה היא ולא תוהו בראה כמבואר שם במשנה, אבל משום מצוה גרידא לא שרינן, כמ"ש התוס' בכחה דוכתא במכילתין, ולסברא זאת דמשום מצוה לא שרינן. בע"כ דהעשה הוא כפשוטו, דאילו משום לא תחנם אפילו בכל מצוה נמי הוי שרי וכמ"ש הר"ן, דאינו עושה זה בשביל טובת העבד, ולא שייך לא תחנה, ולטעם זה שפיר חידש הרשב"א סברתו, ועוד דמן קושית הרשב"א גופא מוכח, דאכתי לא ס"ל טעם דלא תחנם, דמקשה התם אמאי כופין את רבו לשחרר, וכי אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו, ואילו לטעם דלא תחנם לא הוי מקשי מידי, דהא אין כאן שום חטא, כיון שאינו עושה זה לטובת העבד, אע"כ דעיקר קושיתו הוא אי נימא דהטעם הוא כפשוטו, וע"ז הוא שמחדש סברתו, משא"כ לטעם דלא תחנם לא שייך כלל סברתו, ולדעתי תירוץ זה ברור, ואם כי האחרונים כתבו דלית נגר דיפרקיניה, מקום הניחו לי להתגדר, ואמינא עוד להוסיף דבלא"ה יש להבין אמאי לא פריך אאביי מהא דר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה משום מצוה, ובע"כ דבזה מודה גם אביי דשרי משום מצוה, ורק עיקר האיסור לאביי הוא רק בהך אמתא דמצי להשיאה לעבדו וליכא שום מצוה, או דיש לומר דמצוה עדיף, שהוא בעצמו מקיים, ממילתא דאיסורא, דהוא להציל אחרים מאיסורא, עכ"פ זה ברור דבמקום מצוה ודאי דשרי אביי, דאל"ה הוי פריך עלי' מר' אליעזר ששיחרר עבדו, וכיון שסובר דמשום מצוה שרי, בע"כ דסובר דהטעם הוא משום לא תחנם, ולכן ממילא לא שייך לדידיה לחלק כחילוקו של הרשב"א, דבחציו עבד ליכא העשה דלעולם תעבודו, דלטעם דלא תחנם אין לחלק בזה וכמ"ש:
ודע שבס' תפ"י ראיתי שמתרץ. להרשב"א ז"ל כן, דלא חידש סברתו כ"א בחציו עבד, דשנינו לקמן דכופין את רבו לשחררו, וכיון שצריך לשחררו או אינו רשאי לשעבד בו אפילו ביום של רבו, ואף דב"ה סובר דיום אחד עובד את רבו, היינו למשנה ראשונה דאין כופין את רבו לשחררו ולכן תקנו שיעבוד לרבו יום אחד, אבל למשנה אחרונה דהודו ב"ה לב"ש דכופין לשחררו, תו אינו עובד בו כלום אפילו קודם שמשחררו וכמבואר בטור יו"ד, וכ"כ הרשב"א לקמן דמ"ב בד"ה נגחו שור וז"ל דאילו למשנה אחרונה, כיון שכופין את רבו, אפילו בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו עכ"ל. וממילא ליכא גביה העשה דלעולם תעבודו, כיון שאינו רשאי לשעבד בו, וזהו דוקא בחצי עבד. אבל בחציה שפחה דאין כופין את רבה לשחררה אפילו למשנה אחרונה, ממילא משתעבד בה לחצאין עכ"פ, או עובדת יום אחד לרבה, וכיון שכן פשיטא דאיכא בה עשה דלעולם בהם תעבודו ואסור לשחררה ע"ש שמסיים כי זהו ברור. אכן לענ"ד במחילה מכ"ת ששגה בזה, דזה ודאי שהשתא אליבא דאמת דאמרינן דכופין את רבו לשחרר, ממילא אינו רשאי לשעבד בו כלל, אכן הרשב"א הא קאי לתרץ על זה גופא. דלמה באמת כופין לשחרר, כיון דאיכא גביה העשה דלעולם וגו',, והלא אין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. ועל זה הוא דמשני דבחציו עבד ליכא העשה דלעולם תעבודו, וא"כ איך אפשר לומר דמשו"ה ליכא גביה העשה משום דכופין, הא ע"ז גופא אנו דנין דלמה כופין אותו, ונימא דלא נכפייה, משום העשה, והרי נלמוד מדבריו שאפילו אי לא אמרינן דכופין נמי ליכא העשה לגביה. דא"כ אכתי מאי מתרץ הרשב"א, דהא אדרבה לא נכפייה כיון דאיכא גבי' העשה, אלא לאו דאפילו במקום שאין כופין נמי ס"ל לרשב"א דליכא לעשה בחציו עבד, ועוד דהא ברשב"א מפורש דמשו"ה ליכא גביה העשה משום צד בן חורין, ואילו לסברת התפ"י אין זה משום צד בן חורין, אלא משום דלא רשאי לשעבד בו, וממילא ליכא העשה, אלא לאו דסברת הרשב"א הוא כמו שכתבתי, דלא אפשר לקיים העשה דלעולם משום צד בן חורין, דעובד לעצמו יום אחד, או כמ"ש הקצוה"ח דלא מצי לעבוד בו עבודת עבד וכנ"ל ודו"ק כי כ"ז ברור בעזה"י:
שם בתוד"ה כל המשחרר כו' התם כיון דאין היורשים רשאים להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ע"ש. הנה במוהרי"ן לב וכן בהגהות מהר"ש כאן כתבו שדברי התוס' הללו בתירוצם תמוה מאוד, דע"כ כל עצמות קושיתם הוא, היאך כופין לשחררה בכדי לקיים דברי המת, היכי דעביד איסורא. א"כ מה הועילו בתירוצם, דבהשיחרור ליכא איסורא כיון דלא ישתעבדו כה, הלא הא דלא ישתעבדו בה גופא אינו אלא משום מצוה לקיים דברי המת, והיא גופא תיקשי היאך יקיימו דברי המת שלא להשתעבד, כיון דהתורה אמרה לעולם בהם תעבודו ואיסורא קעבדי, ומחמת קושיא זאת כתב המוהרי"ן לב שט"ס הוא בתוס', והא דלא ישתעבדו בה לאו משום מצוה לקיים דברי המת הוא, רק דמיד באמירתו שחררו ונפקע שעבודו ואינה אלא מעוכב גט שחרור וכ"כ הרשב"א ע"ש, ולא עמדתי על דבריהם, דלדעתי כוונת התוס' מתבאר בפשיטות, דהא זהו ודאי דאינו עובר על העשה כ"א כשעושה מעשה ומשחררו. אבל פשיטא דאין עליו חיוב לעבוד עם העבד, שלא ישב בטל אפילו רגע, וכשיניחנו להיות יושב בטל בלי עבודה יעבור על העשה דלעולם תעבודו, זה לא שמענו, ולא מצינו כ"א שאסור לשחררו, אבל להיות יושב בטל בלא שחרור אין עובר בעשה, והלכך כיון שצוה האב שלא ישעבדו, מצוה לקיים דבריו ולא לשעבד בו, דע"ז אינם עוברים בעשה, ורק שממילא יכולים לשחררו ג"כ, כיון שהשעבוד כבר נפקע משום צוואת האב, שוב ליכא עבירת עשה בשחרור וזה ברור. וכיוצא בזה כתב הטורי אבן גבי חצר עבד, כיון שהיא מצוה גדולה הפקיעו חכמים השעבוד מעליו, וזה יכולים לעשות בשב ואל תעשה, וממילא יכול נמי לשחררו, כיון דתו ליכא עשה גביה ודו"ק: