בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף לז:
בגמרא המחזיר חוב בשביעית כו'. פרש"י בזמן שהשביעית נוהגת כו', וכן פי' הר"ן, והמפרשים נתקשו מי איכא זמן דלא נהוג, דאפילו אי שביעית בזמן הזה דרבנן נהוג עכ"פ מדרבנן, ולי נראה דמה שכתב בזמן שהשביעית נוהגת, כוונתו בזמן שנוהגת מדאורייתא וכדאשכחן לשון כזה בירושלמי מניין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כו', אע"ג דודאי מדרבנן נוהגת גם בזמן הזה, מ"מ קאמר לשון שאין השחיטה נוהגת, דהיינו מדאורייתא, ורבותא אשמועינן בזה, דהא מה שצריך לומר משמט אני, זהו מקולי שביעית, ואין זה תיקון מובחר, כיון דאומר זה בשפה רפה, וכדקאמר בירושלמי דשביעית (פ"י ה"ג) אפ"ה בשפה רפה והימין פשוטה לקבל, והוה אמינא שדוקא בזמן הזה דשמיטה אינה כ"א מדרבנן, שרי למיעבד הכי, אבל בזמן ששביעית נוהגת מן התורה, אינו רשאי לסמוך ע"ז במה שיאמר משמט בשפה רפה, אלא צריך לשמט באמת ובתמים, משו"ה אשמועינן רבותא דאפילו בזמן שהשביעית נוהגת מן התורה נמי סגי בהכי ודו"ק היטב:
בגמ' אמר רב יהודה נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד כו' לא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא. והנה ברמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה) כתב ע"ז שמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, והמפרשים הרעישו ע"ז, דלדבריו דמילתא דר' יהודה מיירי לאחר סכנה, א"כ מאי פריך עליו הש"ס ממתניתין דשטר חוב ואין עמו פרוזבול לא יפרעו הא במשנה זאת גופא מסיים אתר רשב"ג דמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, ורשב"ג הוא דמפרש למילתא דחכמים, דמה שאמרו הם לא יפרעו, היינו קודם סכנה אבל מסכנה ואילך גובה כו' וכמ"ש הכ"מ, וא"כ מאי פריך ממשנה דקודם סכנה. ארב יהודה דמיירי לאתר סכנה, ועיין בתומים (סי' ס"ז) שביקש עצות מרחוק ליישב דברי הרמב"ם, ואין לומר דת"ק יפרש דרשב"ג פליג את"ק, והת"ק סובר דאפילו בשעת סכנה נסי לא יפרעו, דאכתי מה מקשה על רב יהודה. הא חצי לומר אנא דאמרי כרשב"ג, וכדמשני באמת אח"כ תנאי היא, ומה הוצרך לבקש תנאים אחרים, אחרי דרשב"ג ודאי סובר כוותיה, ולענ"ד נראה ליישב בפשוטו, דהרמב"ם לשיטתו לק"מ מהך סוגיא, והוא דבסמוך הביא דברי רב דהוסיף על רב דהוסיף על רב יהודה וסובר דכגון זה פתח פיך לאלם הוא, וגם בכוונת רב חידש הרמב"ם חידוש גדול שלא הוזכר בטור ושו"ע, וז"ל שם ולא עוד אלא כשבא המלוה לתבוע חובו אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלך אומרים לתובע כלום היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן עכ"ל, הרי שמפרש כוונת רב, דבלא טענת הלוה אין אנו פותחין גם פיו לשאול, אלא אומרים לו זיל שלים, רק אם טעין הלוה לבקש פרוזבול, אז פותחין את פיו כלום היה לך ונאבד, ולפי"ז שפיר נוכל לומר, דהרמב"ם לא יפרש כפרש"י כאן, דקושית הש"ס הוא על רב יהודה דנאמן לומר פרוזבול היה לי, דודאי שעליו לא קשיא כלל מקודם סכנה, רק הקושיא הוא על רב דסובר דכל זמן שאין כאן טענת הלוה, אומרים לו לשלם, אפילו כשאין עמו פרוזבול, והא במתניתין נקיט שט"ח ואין עמו פרוזבול לא יפרעו, וסתמא נקיט אפילו בדלא טעין, ושפיר קשה לרב, ומשני תנאי היא, דאיכא מיד דבאמת אין צריך פרוזבול, ופירש זה הוא נוח טפי מפרש"י, מדסמיך הקושיא לבתר דברי רב, ואילו לפרש"י היה צריך לסמוך הקושיא לבתר דברי רב יהודה, שוב מצאתי בחדושי הרשב"א שכתב בדרך אגב דהקושיא הוא לרב:
ולבד שדברי הרמב"ם מיושבים בזה, עוד לענ"ד נראה, שמכאן הוכיח הרמב"ם את דינו החדש בכוונת רב, אשר גם בעיני היה תמוה, ומצאתי שוב במפרשים שאמרו מנ"ל לחדש, דכשבא לב"ד אומרים לו זיל שלים, דנהי דסובר דפותחין פיו ואומרים לו כלום הוה לך פרוזבול ואבד, ומהימנינן ליה ע"ז משום חזקה דלא שביק היתירא כו', מ"מ הא עכ"פ מסתבר שצריך לשואלו ולברר הדבר, דכל חזקה שאפשר לברר לא סמכינן על חזקה וצריך לברר, כמו שהוכיח הר"ן (פ"ק דפסחים) גבי המשכיר בית בי"ד, דאף אי אמרינן חזקתו בדוק, משום דודאי עביד כדין, מ"מ אם המשכיר איתא קמן צריך לשואלו אם בדקו וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' תל"ז), וה"נ אמאי לא מצרכינן לשואלו אם היה לו פרוזבול ונאבד, אכן לדברינו מיושב שפיר, לשיטתו לחד זה חן הסוגיא, דכיון שסובר דדינא דרב יהודה מיירי לאחר סכנה, א"כ לא מצי לפרש כרש"י, דהקושיא ממשנה דכתובות הוא לרב יהודה, דהא הדין דבמשנה מיירי קודם סכנה, ומה קושיא מינה לרב יהודה דמיירי לאחר סכנה, ובע"כ דיפרש דהקושיא הוא לרב, ואי נימא דגם לרב אין אומרים לו מיד דל שלים, עד שיודה שהיה לו פרוזבול, א"כ גם לדידיה לא קשה מהמשנה, דשפיר קתני לא יפרעו, דכל זמן שלא הודה שהיה לו פרוזבול באמת אינו נפרע, אע"כ שרב סובר דאמרינן לו זיל שלים, ורק אי טעין הלוה ומבקש פרוזבול אז פותחין פיו, אבל כל זמן שהנתבע לא טעין מידי הרי הוא נפרע מיד, ולכן שפיר מקשה לדידיה ממתניתין דנקיט לא יפרע סתמא, ומה שהקשיתי דהא כל מקום שאפשר לברר מבררינן כמו שמוכח מההיא דפסחים, יש לומר שגם בזה הרמב"ם לשיטתו (פ"ב מהלכות חמץ ומצה), שבאמת השמיט גם שם הדין דאם המשכיר בעיר צריך לשואלו ע"ש. הרי שסובר דאפילו במקום שאפשר לברר נמי אין צריך לברר:
והנה הפור ושו"ע (חו"מ סי' ס"ז) שינו בזה מלשון הרמב"ם בתרתי, ברין דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, לא הזכירו הטעם שמן הסכנה ואילך, ומשמע דמפרשי, דרב יהודה מיירי קודם הסכנה. וכן בדין דפותחין פיו לאלם לא הזכירו דכשבא לב"ד אומרים לו דל שלים מיד, ומשמע דמפרשי דברי רב כפשוטו דאין אומרים זיל שלים עד ששואלים ומבררינן אם היה לו פרוזבול, ולמה שכתבתי יתבאר יסוד מחלוקתם, ושזה בזה תלוי, והוא דהם מפרשים כרש"י דרב יהודה מיירי קודם סכנה, ואע"ג דהסכנה היתה עוד בזמן המשנה, ואמנם גם בדברי רשב"ג שאמר מן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבול, ישנו מחלוקת, יש מי שסובר דדוקא בזמן הסכנה אבל כשעברה הסכנה צריך פרוזבול כמקדם, וישנם הסוברים דמן הסכנה ואילך שהורגלו שלא לשמור פרוזבוליהן, לכן גם אחר שעברה הסכנה התקינו שיגבה בלי פרוזבול, ובכן יש לומר דרש"י והטור סוברים כדיעה הראשונה, דאחר שעבר הסכנה הוי דינו כקודם הסכנה ואפ"ה סובר רב יהודה דמהימן מטעם דלא שביק היתירא כו', א"כ יפרשו דקושית הש"ס הוי לרב יהודה, כיון דגם רב יהודה הוי כקודם סכנה, ושפיר קשה לדידיה ממתניתין דלא יפרעו, ולא קאי הקושיא לרב, וממילא אינו מוכרח לחדש בכוונת רב דאומרים לו זיל שלים, דכל עיקר החדוש נובע רק לשיטת הרמב"ם דסובר דאף כשעברה הסכנה הוי כשעת הסכנה. ורב יהודה הוי לאחר הסכנה, ולא קשה לדידיה ממתניתין, ובע"כ דהקושיא הוא לרב, ואי לא נימא דאומרים זיל שלים גם לרב לא קשה, אבל לשיטת רש"י והעיר אין מקור לחדש ברב חדוש גדול כזה:
והנה אף כי מן הסוגיא לא קשה סל הרמב"ם, בכל זה דבריו צריכין ביאור מצד עצמן, דכיון דמפרש מילתא דרב יהודה לאחר סכנה, א"כ למה הוצרך להוסיף הטעם דלא שביק היתירא כו', ותיפוק ליה דמן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבול, ואף כי זה יש ליישב דגם בזה לשיטתו אזיל, דבפיה"מ בכתובות, פירש טעם דרשב"ג דמן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבול דהיא מטעם החזקה דלא שביק היתירא כו', הרי דסובר דטעם דסכנה לחוד אינו מספיק, וכן טעם דחזקה לחוד וצריכין לשני אלו הטעמים כאחד, וצריך ביאור מאי טעמא, ונראה פשוט דטעם דחזקה לחוד אינו מספיק, כיון דאיכא ריעותא אלימתא, מה שאין הפרוזבול תחת ידו. ובמקום ריעותא לא סמכינן אחזקה כמ"ש הפוסקים, דמשו"ה לא הוי חזקה עד שלש שנים, אע"ג דחזקה שאין אדם שותק מיד כשרואה חבירו מחזיק בשדהו, אלא משום דקודם ג' שנים איכא ריעותא להמחזיק במה שאין שטר תחת ידו, אבל לאחר ג' שנים דלא מיזדהר איניש תו בשטרא, סמכינן אחזקה דלא היה בעל השדה שותק, וה"נ איכא ריעותא מה שאין הפרוזבול תחת ידו, ולכן לא סמכינן אחזקה דלא שביק היתירא כו', רק מסכנה ואילך דליכא תו ריעותא סמכינן שפיר אהך חזקה, או אפשר משום דלטעם דחזקה דלא שביק היתירא כו', אי ידעינן ביה שהוא איש כזה דשביק היתירא ואכיל איסורא אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד וכמ"ש הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם שם, להכי בעינן טעם דסכנה, וטעם דסכנה לחוד נמי אין מועיל, משום דלטעם זה בעי מיהא שבועה וכמ"ש הרמ"ה הובא בשמ"ק לכתובות שם, דבעי שבועה כעין דאורייתא ע"ש, אבל בצירוף טעם דחזקה נוטל בלא שבועה וכמ"ש הר"ת בתוס' כאן, וזהו גופא חילי' דר"ת, דאי גם לטעם דחזקה בעי שבועה, א"כ מה הוסיף רב יהודה, דקאי לאחר הסכנה, על דברי רשב"ג דקאמר מן הסכנה ואילך נוטל בלא שבועה, אלא לאו דלטעם זה נוטל גם בלא שבועה, או אפשר עפ"י מה שהקשה בס' שעה"מ (סי' ס"ז) על המשנה דכתובות דפן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוזבול בשלמא אשה גובה שלא בגט כיון שהוא תנאי ב"ד, אבל גבי בעל חוב. נהי דמן הסכנה ואילך ליכא ריעותא בזה שאין לו פרוזבול, מ"מ להוציא ממון בעינן ראיה, והיכי מהימנינן ליה בלא ראיה לומר שפרוזבול היה לו, ומשו"ה בעינן לצירוף טעם דחזקה, דעי"ז שפיר מוציאין ממון, וכמו בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמהני להוציא ממון, ובשגם שחזקה דידן דלא שביק היתירא כו' דעדיפא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דבההיא מחייב מיהא שבועת היסת, ובחזקה דידן פטור אפילו מהיסת נמי כמבואר בפוסקים:
ואין להקשות דסוף סוף היאך מהני להוציא ממון, כיון שאפילו ברובא דעדיף מחזקה אין מוציאין ממון, כ"ש בחזקה, דהנה מכבר כתבתי ליישב קושית המפרשים שהקשו איך מוציאין ממון עפ"י החזקה דאין אדם פורע תו"ז, וכתבתי ליישב, דהנה בכל רוב' אין לנו שום הכרח דהכי צריך להיות, וכגון רובא לרדיא, האם יש בזה איזה הכרח, או מצד הדין, או מצד הסברא, שיחויב להיות כן לקנות לרדיא יותר מלשחיטה, ורק המציאות הכי הוא, וכשאנו דנין על איש פרטיי, אם קנה לשחיטה או לרדיא, אין לנו שום הכרח להכרית שלוקח הפרטיי הזה קנה יותר לרדיא, ורק משום דרובא דאינשי להכי זבני, גזה"כ הוא דשדינן גם ללוקח הזה בפר רובא, אבל אם היינו דנין ע"ז בדבר שלא ידענו את הרוב להיכן נוטה, לא היה לנו שום סברא לתלות ללוקח הזה שקנה לרדיא ורק אתרי שנדע כבר חן המציאות, דהרוב קונים לרדיא, שדינן גם ללוקח הזה בתר רובא, אכן כשאני אומרים ,,חזקה" היינו שיש איזה סברא לדבר המכריח לומר דהכי הוא, וכגון חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, הסברא מכריח דכיון שקבע לו זמן, מסתמא יודע בנפשו שטר אותו הזמן לא יהיה לו במה לפרוע ולכן מסתמא שבא יפרע תוך הזמן, וכן גבי חזקה שאין בנות ישראל מזנות יש הכרח מצד הטוסריי, כי בודאי כל איש יעשה כמשפט התורה, ואפילו כשאנו דנין רק על איש פרטיי, ולא ידענו עוד רובא דאינשי היכי נהיגי, נמי יש לנו לתלות שודאי לא יפרע תוך זמנו מכח החזקה הזאת, והנה הגע עצמך ברובא דלרדיא, עיקר הטעם דצא סמכינן להוציא מתון עי"ז, היינו משום שהוא רק רובא, ויש מיעוט אנשים שקונים נמי לשחיטה, אבל אם היינו אומרים שאין אדם ה לשחיטה, אז צא היה לנו שום ספק בזה, ופשיטא שאפילו בממון היינו סומכים, דלמיעוטא דלא שכיחי לא חיישינן, ואע"ג דעל איש הפרטיי הזה שאנו דנין עליו אין שום הכרח לחייב שקנה לרדיא, מ"מ כיון שכל האנשים קונים להכי, ודאי שגם לוקח זה קנה לרדיא, ואפילו בממון היינו סומכים ע"ז, ולפי"ז מכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפילו לבד החזקה שיש בזה, והוא הסברא המחויבת אותנו לומר שהאיש הזה שאנו דנין עליו, בודאי לא פרע בתוך זמנו מכח הסברא המחייב אותנו לומר כן, דפשיטא ופשיטא שיש לסמוך בזה אפילו בממון, כיון דבחזקה הזאת נכלל גם מציאות של כל העולם נמי, ועד כאן לא אמרינן רובא עדיף מחזקה, היינו דוקא בחזקה שאינה כוללת בהדה רוב העולם, וכגון חזקת טמא וכדומה, אבל בחזקה האמורה בלשון ,,אין אדם" לבד החזקה שיש בזה, הרי היא כולל בהדה גם כלל העולם, שזה גופא בלא החזקה עדיף מרוב. דרוב אינו כולל בהדיה כ"א רוב העולם, וזה כולל כל העולם. ולא עוד אלא שיש בזה גם חזקה לחייב שגם איש הפרטיי הזה בהכרח שעשה כן מכח החזקה. פשיטא שזה עדיף הרבה מרוב וממילא לא קלה מידי נמי קושיא הנ"ל, היכי המכיון להוציא ממון ע"י החזקה דלא שביק היתירא כו', כיון דהכא נמי לבד שאנו רואין במציאות שאין אדם דשביק היתירא ואכיל איסורא, ורובא דרובא עבדי הכי וכמ"ש הרמב"ם שם (הלכה כ"ו) וז"ל וכיון שתקנו חז"ל פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל האיסור, ולכן אפילו כשלא היה לנו במה להכריח ולומר על האיש הפרטיי הזה שאנו דנין עליו לומר שבודאי עביד פרוזבול, נמי היה לנו לשדותו בתר כלל העולם, כ"ש כשיש לנו גם חזקה על האיש הפרטיי הזה גופא, והוא חזקה מוסריים שישמע במשפט התורה, פשיטא ופשיטא שנסמוך בזה גם להוציא ממון, ואין זה ענין כלל לרוב, דהכא יש הלל וגם חזקה, ובסברא הזאת יש לתרץ בהרבה מקומות ודו"ק:
ובפשוטו יש לומר ביישוב קושיא הזאת, דהא מה דאין אנו סומכין להוציא חמון ע"י רוב או חזקה, היינו משום שרוב וחזקה אינם מבררים וראי, אלא קצת ספק מיהא איתא, וספק ממון לקולא לנתבע, וא"כ לא שייך זה כ"א בשארי ממון דספיקא הוי קולא לנתבע, ולכן אפילו בספק הזה שאינו ספק השקול, כיון דאיכא רוב או חזקה נגדו. אפ"ה כיון דאינם מבררים ודאי וקצת ספק מיהא איתא, אמרינן שאפילו בספק שאינו שקול כזה נמי ספיקו לקולא לנתבע ואין מוציאין ממון, אבל הכא אנו דנין בספק בשמיטה, שאפילו בספק גמור כתב הרא"ש בפ"ק דמכות דאתינן לקולא לתובע, דהתם איכא תרי לישני במלוה חבירו לעשר שנים אי שביעית משמטתו או לא, וכתב הרא"ש וכיון דשביעית בזמן הזה דרבנן ספיקא דרבנן לקולא ואין שביעית משמטתו, ובסברת הרא"ש החזיק הריטב"א בחדושיו למכות ובתשובת מוהרי"ט ח"ב ובתשב"ץ ח"ב לסי' צ"ט), ואף שהב"י הקשה הא ספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע, כבר נאמרו הרבה ישובים ע"ז, וכיון שאפילו בספק גמור קולא לתובע ומוציאין ממון, כ"ש היכי דאיכא חזקה נמי, דהספק אינו שקול וזה ברור:
בתוד"ה לא שביק כו', אור"ת דמה"ט נאמן אפילו בלא שבועה עכ"ל. וקשה הא בלא"ה טענת שמא הוא, דמי יודע אם יש לו פרוזבול, ואין נשבעין על טענת שמא, וצ"ל דמיירי כשהלוה מכחישו בברי שלא כתב פרוזבול דאפ"ה נאמן המלוה גם בלא שבועה, והנה במרדכי הביא בשם רבינו יחיאל, דהא דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, היינו אפילו כשמכחישו הלוה בברי, ורבינו חזקיה במרדכי שם סובר, דדוקא כשהלוה אינו יודע אז מהני חזקה זאת, אבל אם הלוה מכחישו בברי אין המלוה נאמן עיי"ש, ומדברי ר"ת דהכא נראה שסובר דאפילו כשמכחישו בברי נמי נאמן ופטור גם משבועה, דאי בשמא בלא"ה אין נשבעין על טענת שמא וק"ל:
בגמ' אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. כבר צווחו קמאי דקמן הא יאוש לא מהני בגזילה, ואפשר שמכאן יהיה ראיה לשיטת המהרש"ל בב"ק (פ' הגוזל בתרא(ה, דגם בגזילה קונה יאוש מיהא מדרבנן וכשיטת הרא"ש, וסתמא דש"ס שבכאן יהיה סיוע לדבריו, אכן באמת לאחר העיון אין מכאן ראיה, דהכא קונה לכו"ע, דהא הטעם דגזלן לא קני ביאוש, היינו משום דבאיסורא אתי לידו, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ל') להוכיח דטעם זה דבאיסורא אתי האמור בגזילה, לא דמי לטעם דבאיסורא אתי האמור באבידה קודם יאוש, דבאבידה הוי הטעם דכיון שנטלה ע"מ להשיבה נעשה שומר של בעלים וידו כיד בעלים, ולא מהני בה שוב היאוש שנתייאש לאח"כ דיאוש ברשות בעלים לא מהני, ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש. כיון דהוי ברשות בעלים. וברשותו לא מהני יאוש, אבל בגזילה לא שייך טעם זה דנעשה שוחר, כיון שמתחלה לקח ע"מ לגזול, ולא נעשה שומר כלל, אלא הכוונה כיון דבאיסורא אתי לידו ונתחייב כבר בהשבה משעת לקיחה. לא מהני תו היאוש לפוטרו מחיוב ההשבה שנתחייב כבר, דיאוש אינו מועיל, כ"א לענין שיהא רשאי מעתה ליקחנה ולקנות בה, אבל חיוב ההשבה במה נפקע ועמש"ש בארוכה, וכיון דבעצם היאוש אין חסרון מה שלקחה באיסור, אלא דצריך להשיב מצד חיוב ההשבה, וא"כ עבדים דליכא בהו מ"ע דההשבה, דהמ"ע הוא דוקא במטלטלין וגופו ממון, אבל עבדים שטרות וקרקעות אינן בכלל מ"ע הזאת, דפרשה מיירי רק במטלטלין, וכמ"ש בב"ק (דקי"ז) דעבדים שטרות וקרקעות איתמעטו מכלל ופרט, ועיין במנחת חנוך (מצוה ק"ל), ממילא מהני יאוש, או משום דבעכו"ם ליכא מצוות השבה, דבעכו"ם ליכא והשיב כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ז) ד"ה צערא, ומשו"ה מהני היאוש לגבי שבאי, ועוד דלא שייך זה כ"א במקום שאם הגזלן לא יקנה, ישיב אותה לבעליה ויקיים מצוות השבה, אבל בנידון דידן, הא העבד קונה את עצמו ודאי ביאוש, דלגביה לא שייך תו באיסורא, וכן אמרינן בהדיא לקמן, נתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות כו' ע"ש, וא"כ אף אם תמצי לומר דלא קנה השבאי, הרי קונה העבד את עצמו ויוצא לחירות, וסוף סוף לא יקיים מצוות השבה, ולכן כיון שהשבה לא יקיים, ממילא קונה אותו השבאי, כיון דבכל גזלן קונה היאוש באמת, ורק שמחויב להשיב מטעם מצוות השבה, אבל הכא שסוף סוף לא יקיים זה, ממילא קונה אותו הגזלן עצמו ודו"ק:
וניחא נמי בזה מה שהקשו המפרשים, לפמ"ש התוס' סוכה (פרק לולב הגזול) דאין יאוש מועיל לקרקע, וא"כ אמאי יועיל כאן יאוש בעבד דאיתקש לקרקע, ולפי מה שכתבתי לק"מ, דהא דבקרקע לא מהני יאוש, היינו משום דיאוש כדי לא קנה ורק בעינן שינוי רשות עמו, ובקרקע דבחזקת בעליה עומדת ולא נפקא מרשות מרא, ליכא בה שינוי רשות, וא"כ אין החסרון משום דיאוש אין מועיל, אלא משום דשינוי רשות לא שייך גבה, ולכן לא שייך זה כ"א במקום דבעינן שינוי רשות, אבל בנידון דהכא דלא בעינן לשינוי רשות כלל, והיאוש לחוד נמי מועיל, כיון דסוף סוף לא וקיים מצוות השבה, ממילא דתו לא הוי שום חסרון גם בזה מה שאיתקש לקרקע וזה ברור:
ברש"י ד"ה לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון דשני לא קנה דמידע ידע וכו' ולכאורה הלשון דמידע ידע תמוה טובא, דמה לנו לידיעתו, ותיפוק ליה דאפילו אי לא ידע, דסבור דלאחר יאוש הוא, אפ"ה לא קנה כיון דקושטא דמילתא לפני יאוש הוא, ושוב ראיתי שהפנ"י עמד בזה, ונראה עפ"י מ"ש האחרונים דרבו ראשון אין צריך גם להחזיר לו דמי הפדיון כיון דלפני יאוש הוא, ולא נתייאש הימנו וסבור היה להוציאו מיד השבאי א"כ אין צריך להחזיר הדמים. ועמ"ש בס' גרש ירחים מזה, ואמנם נהי דמצד הדין אין צריך להחזיר הדמים, אבל אמאי אין מחזיר מפני התקנה, כמו שצריך להחזיר ללוקח מן הגנב. ואף שכתב הרשד"ם דבעבדים לא עשו תקנת השוק. אכן בש"ך חו"מ (סי' שנ"ו) דחה זה, וזה רצה רש"י ליישב, דודאי היכי דהפודה לא ידע שלפני יאוש הוא איה"נ שרבו הראשון צריך להחזיר מיהא הדמים ורק הכא מיירי שידע דלפני יאוש הוא, וסבורים היו הבעלים להוציא מיד השבאי בחנם, א"כ מי ביקש זאת ממנו לשלם לו דמים, ומשו"ה איבד זה גם את מעותיו שהוציא:
ועוד יש לומר באופן אחר, והוא העיקר. דהנה בש"ס מילתא דפסיקא קאמר אביי, דלפני יאוש ישתעבד לראשון ולא לשני, אע"ג שבהיותו אח"כ כיד הפודה נתייאשו הבעלים, כיון דאתא לידו דפודה קודם יאוש, לא מהני גם מה שאח"כ מתייאש. דבאיסורא אתי לידו. ולכאורה יש להבין לשיטת הרמב"ם (פ"ה מהלכות גניבה) דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קנה, א"כ מאי הוי כי אתא לידו קודם יאוש, סוף סוף אי אח"כ נתייאש הו"ל להשתעבד לשני ולא לראשון. דקני בשינוי רשות ואח"כ יאוש, ואילו אביי מילתא דפסיקא קאמר דלפני יאוש ישתעבד לעולם לראשון, אע"ג שנתייאשו אח"כ בהיותו ביד הפודה ואמאי. ובכדי ליישב נראה, דהנה השיך חו"מ (סי' שנ"ג) הקשה על הרמב"ם מהא דפריך הש"ס בב"מ (דכ"ב ע"א) על אביי דסובר יאוש שלא בדעת לא הוי יאוש מברייתא דקתני הגנב והגזלן שנטלו מזה ונתנו לזה מה שעשו עשוי, בשלמא גזלן דחזי לי' ומייאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמייאש, ולשיטת הרמב"ם מאי מקשה, הא יש לותר כיון דאיכא התם נמי שינוי רשות, ולכן אע"ג דבשעת נתינה לזה הוי אכתי יאוש שלא מדעת, מ"מ אח"כ כשנתוודע הוי עכ"פ שינוי רשות ואח"כ יאוש דמהני נמי, אע"כ דהא בהא תליא, ולאביי דיאוש שלא מדעת לא מהני מטעם דבאיסורא אתי לידו, ממילא נמי דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא מהני מהאי טעמא ע"ש. ומכבר העליתי ליישב, דהנה אם כי הרבה מפרשים הבינו בדעת הרמב"ם דס"ל בכל אופן דשינוי רשות מהני אפילו אם אח"כ נתייאש ובאיסורא אתי לידו, וכתבו הטעם דס"ל דשינוי רשות עצמו הוי קנין בצירוף יאוש, וכמ"ש בקצוה"ח (סי' שכ"ב), אכן לי נראה דגם הרמב"ם לא פליג היכי דבאיסורא אתי לידו דיועיל היאוש אפילו בצירוף השינוי רשות, אלא הרמב"ם סובר לחלק כמ"ש הב"י בחו"מ (סי' שס"ט) דע"כ לא מיקרי באיסורא אתי לידו כ"א היכי שהלוקח ידע שגזולה או גנובה היא ולא נתייאשו הבעלים, אבל אם בשעה שנתנוה לידו לא ידע שגזולה וכי קודם יאוש הוא, לא מיקרי זה באיסורא אתי לידו של מקבל ע"ש. והכי איתא להדיא בלשון הרמב"ם (פ"ה מהלכות גזילה) וז"ל נטלו מוכסין חמורו והחזירו לו אחרת ה"ז שלו וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שהיא גזולה עכ"ל, הרי דייק בלשונו ובטעם היתירו משום דאינו יודע שהיא גזולה, אבל אם ידע שגזולה היא איה"נ שגם הרמב"ם מודה דלא מהני היאוש שבא אחר שינוי רשות, משום דבאיסורא אתי לידו. ולפי"ז יתיישב הסוגיא דב"מ הנ"ל דקאמר הגנב שנטל מזה ונתן לזה, דלשון זה זה מיותר, אלא בא להורות דמיירי התם דהנטילה מזה והנתינה לזה היה כאחת ובמעמד אחד, והמקבל ראה גם את הנטילה, איך שנטל ממנו ונתן לידו, וכיון שכן דמיירי התם שהמקבל ידע שגזולה היא, גם הרמב"ם מודה דלא מהני היאוש שיבוא אח"כ. ולפי"ז יש לומר כן נמי בכוונת רש"י, דהיה קשה לרש"י על מה שפוסק אביי לומר דאם אך בא ליד הפודה לפני יאוש ישתעבד לראשון אפילו כשנתייאש אח"כ, ואמאי ליקני בשינוי רשות ואח"כ יאוש, ולזה מיישב דמידע ידע דלפני יאוש הוא, וא"כ באיסורא אתי לידו, ולא מהני היאוש גם בצירוף שינוי רשות, אבל אם לא היה יודע חזה שלפני יאוש הוא, והיה סבור דככר נתייאשו הבעלים, לא היה מיקרי זה באיסורא אתי לידו וכמ"ש הב"י הנ"ל, ושפיר היה מהני היאוש דבתר הכי לענין שישתעבד לשני, דהיה קונה בשינוי רשות ואח"כ יאוש ודו"ק כי זה נכון בעזה"י:
ובפשוטו יש לומר דרש"י בא לישב בזה קושית התוס', דאף לשום עבד אמאי ישתעבד לרבו ראשון, הא איכא למיחש דילמא ממנעי ולא פרקי, ע"ז תי' דגם טעם זה לא שייך בפדאו לשם עבד, כיון דמידע ידע דלא פקע שם מרא מיניה, וצריך יהיה להחזירו, ואפ"ה פדאו ובשלמא כשפדאו לשום בן חורין אי אמרינן דישתעבד, איכא חשש דמימנעי, דהוא היה סבור דיהיה בן חורין, וכשנימא דיחזור שוב להשתעבד חיישינן לדילמא מימנעי, אבל בפדאו לשום עבד אע"ג דידע דלפני יאוש הוא וצריך להחזירו, א"כ מה חשש שייך כאן, דהא ידע מזה דצריך להחזירו ואפ"ה פדאו וז"ב:
בגמ' דילמא מימנעי ולא פרקי. ויש להבין כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה, א"כ מאי מצוה איכא לפדותו לשום בן חורין יותר מלשום עבד, ואף שהמצוה דלעולם בהם תעבודו רק על הבעלים הוא ולא על הפודה, מ"מ כיון שיכולים לפדותו לשום עבד ויקיימו הבעלים המ"ע, למה לא יהא מוטל על הפודה החיוב לפדותו דוקא לשום עבד, ולזכות להבעלים שיקיימו המ"ע, וכ"ש דקשה על מה שאמר דאי נימא ישתעבד לרבו ראשון ממנעי ולא פרקי, הא איכא מצוה טפי לפדותו לשום עבד מלשם בן חורין, דעל ידו מתבטל העשה דלעולם תעבודו, והוא הפודה הגורם לזה. ויש לומר דהנה באמת מצד העבר, הרי הוא זיכוי גמור לפניו כשעושים אותו בן חורין, דמעיקרא עבד הוא ואינו חייב במצוות כולם, וכשנעשה בן חורין הרי הוא ישראל גמור ומחויב בכל המצוות, רק שאפ"ה הבעלים עצמן אינם רשאים לשחררו, אף שע"י השחרור יזכה להעבד, דכיון שעליהם מוטל המ"ע דלעולם בהם תעבודו, ואין אומרים לאדם שיחטוא בשביל שיזכה חבירו, אבל הכא לענין הפורה, דעליו אין מוטל המ"ע דלעולם גו', וא"כ יותר טוב לפניו לפדותו לשם בן חורין, שעי"ז יזכה להעבד לעשותו ישראל גמור, אף שעי"ז מתבטל העשה לגבי הבעלים, כיון דעובר אינם עוברים גם הבעלים, דהא אין הם המשחררים, רק הפודה הוא המשחרר, וא"כ זיכוי יותר גדול הוא לפניו לזכות להעבד, משלא יגרום שיתבטל המ"ע לגבי בעלים וק"ל:
בגמ' רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה כו'. וראיתי מקשים כיון דמדינא לאחר יאוש הוי בן חורין וישראל גמור הוא, דהא כבר נתייאשו הבעלים ממנו, וא"כ איך גזרו חכמים מטעם דשמא יפיל עצמו לגייסות לעשותו עבד ולהתירו בתרומה ולישא שפחה, וגזירה כזו לא מצינו לעשות מבן חורין עבד, ולא מצינו כזאת, כיון דמן התורה בן חורין הוא שיגזרו עליו עבדות. ונראה ליישב עפמ"ש בתורי"ד כאן להקשות בעיקר דברי רבא מאי קסבר בזה דאמר ישתעבד לרבו שני אעפ"י שהוא לאחר יאוש, והא כיון דאייאש מרא מיני' הו"ל כאילו הפקירו, ואי קסבר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור א"כ משעה שנתייאש נשתחרר והרי הוא בן חורין, והיאך רשאי השני לשעבדו, ואי אמרינן דסבר דצריך גט שחרור, א"כ כיון שרבו ראשון אדוק בו היאך יכול רבו שני לשעבדו, והרי רבו ראשון יכול לכתוב לו גט שחרור להפקיעו מידו, תשובה בודאי המפקיר עבדו ואינו עומד תחת שום אדם יצא לחירות אבל זה שעומד תחת השבאי שקנאו בחזקה, אין כח בידינו לשחררו, ולא מיבעי בהפקר בלחוד, אלא אע"ג דכתב ליה גיטא דחירותא אינו יכול להוציאו מתחת רשות אחרים וכו' ומיהו אע"ג דאמר רבא ישתעבד לרבו שני אין רגו שני יכול לשחררו ולהתירו בבת ישראל עד שיחפוץ רבו ראשון שהרי השבאי לא קנה אלא למעשה ידיו שהוא קנין דמים. אבל גוף האיסור שהוא קנין הגוף נשאר אצל רכו ראשון ומה שיש לשבאי מכר לישראל ולא יכול למכור לו כ"א קנין דמים אבל קנין האיסור אצל רבו ראשון נשאר הלכך אין כח לרבו שני לשחררו ולהתירו בבת ישראל כ"א רבו ראשון, ורבו ראשון בלא שני נמי לא מועיל שהרי קנין דמים אינו שלו כו' עכ"ל, הסבר הדברים נראה, דיאוש אינו הועיל כ"א להפקיע קנין הממון, אבל לאפקועי האיסור אין, מועיל יאוש, וצריך לזה דוקא גט שיחרור, והכא שהוא ביד השבאי אפילו קנין דמים אין מועיל להפקיע ע"י היאוש, כיון דשבאי קונה אותו למעשה ידיו, עכ"פ איך שיהיה ההסבר, עכ"פ שפתי התורי"ד ברור חללו, דגם לרבא אין רבו שני ולא רבו ראשון לחוד יכולים להתירו בבת ישראל, וא"כ אפילו בפדאו לשום בן חורין, נהי דהעבד משוחרר ואין שום אחד מאדוניו יכולים לשעבד בו, רבו ראשון בשביל היאוש, ורבו שני דלשם כן חורין פרקיה, אבל זהו רק שהקנין דמים נפקע משניהם, אבל אכתי עבד הוא מדינא ואסור בבת ישראל, וא"כ כי גזרו נמי דישתעבד לראשון, אינו מותר כעת כדבר האסור לו מקודם, דאפילו אי לא גזרו היה נמי דין עבד עליו לענין שפחה ותרומה, כיון דקנין האיסור לא נפקע ט"י היאוש ודו"ק: