בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף לו.
בפרש"י ד"ה אין צריכין כו' שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת עכ"ל. והרמב"ן הקשה עליו דאיתא בספרי דר"ש סובר שמוט כל בעל משה ידו פרט ליורש, וא"כ בחוב של אביהן מן התורה אינו משמט ולא מטעם דר"ג וב"ד אביהן של יתומין, לכן פירש דמיירי הכא בחוב שהלוו היתומים מעצמן, והנה בב"י (חו"מ סי' ס"ז) נתן טעם לדברי רש"י, משום דבש"ס דילן מוכח דלא כהספרי, דהא משנה מפורשת היא דכותבין פרוזבול ליתומים על נכסי אפוטרפוס דברי ר' חוצפת, ומיירי אפילו בהלואת עצמן, ולדברי הספרי היכי משכחינן כלל פרוזבול ביתומים. אי בחוב שירשו מאביהן בלא"ה אינו משמט מהאי דספרי, ואי בהלואת עצמם אינו משמט מהאי דר"ג ובית דינו, אע"כ דלא כהספרי ומה שירשו מאביהם אינו משמט משום הא דר"ג ובית דינו כו', והם מה שהלוו בעצמם צריך פרוזבול, ומשו"ה דחה רש"י להך דספרי מכח ש"ס דילן ע"ש, אכן דבריו אינם מובנים, דאטו ב"ד אביהן של יתומים אינו אלא בחוב שירשו, הא במעות שלהם נמי הב"ד אביהם. דמאי שנא, ואכתי אפילו אי נדחה להספרי היכי משכחינן פרוזבול ביתומים, דכשם שב"ד הוו אביהן במה שירשו, הוה"ד במעות עצמן, ואכתי פרוזבול למה לן, ונראה סברת רש"י דדוקא בהלואה של אביהן הוי ב"ד אביהן תיכף כשמת, והאפוטרפוס הוי מיד ב"ד, אבל במה שהלוה האפוטרפוס צריך פרוזבול דלא הוי כנמסר כלל לב"ד:
ועוד י"ל ביישוב דעת רש"י. דבאמת סובר נמי כהספרי, דמקרא דשמוט כל משה ידו ממעטינן חוב הבא בירושה ואפ"ה הוצרך נמי לטעמא דר"ג וב"ד כו', משום דתרווייהו צריכי, ויבואר עפמ"ש הרא"ש. דבשביעית יש שני דברים. א' שאם תבעו עובר על לא יגוש. והכ' שמפקיע גוף החוב. שהוא כמו פרעו או מחל לו החוב עיי"ש, ביאור הדברים. דבשביעית איכא עשה ול"ת. עשה דשמוט כל משה ידו, הוא שהחוב פקע, ואפילו אם נותן לו ברצון הטוב אינו מועיל, כי גבר נפקע, וצריך לומר דוקא במתנה אני נותן לך כמבואר בגמ', והל"ת רלא יגוש, שאינו רשאי לתובעו ולנוגשו, ואין להקשות כיון שאפילו כשנותן לו ברצון הטוב אינו מועיל, א"כ למה הוצרכה התורה להזהיר בלא יגוש, דיש לומר שבאה להזהיר נמי בל"ת, וכשתובע עובר בלאו ועשה, אבל לפי"ז פשוט. דמשכחינן נמי חובות כאלו שממועטים מקרא דשמוט, שאין שביעית משמטתם, וליכא בהם אפקעתא דמלכא להפקיע החוב, ואפ"ה מל"ת דלא יגוש לא איתמעטי ואסור לנוגשה, דדוקא מעשה דשמוט איתמעטי, אבל מל"ת דלא יגוש לא איתמעטי, ונ"מ דכשנותן לו מרצון הטוב רשאי לקבלם, כיון שהחוב לא נפקע. אבל לתבוע אינו רשאי גם חוב כזה, ולפי"ז יש לומר דנהי דהתורה מיעטה בקרא דשמוט כל מעשה ידו פרט ליורש, שחוב הבא בירושה אינו נפקע. לא נתמעט כ"א מעשה דשמוט, וחוב כזה אינו נפקע, וכשנותן לו ברצון הטוב רשאי לקבל, אבל מל"ת דלא יגוש, דבקרא זה ליכא שום מיעוט על יורש, לא איתמעט כלל, וממילא שגם חוב כזה אינו רשאי לתובעו ולנוגשו, ולפי"ז שפיר הוצרך רש"י לשני הטעמים, ובטעם אחד לא סגי, דבטעם דר"ג וב"ד כו' לחוד ודאי דלא סגי, דטעם זה לא מהני כ"א לבטל הל"ת דלא יגוש, לפי שאין הוא הנוגש כ"א הב"ד, אבל אכתי מה מועיל זה, הא השביעית הפקיע גוף החוב ואינו חייב לו כלל, וגם כשנותן לו ברצון הטוב אינו מועיל, וטעם דשמוט כל משה ירו לחוד נמי לא סגי, דזה אינו מועיל כ"א שביורש ליכא אפקעתא דמלכא להפקיע החוב, ולכן כשנותן לו ברצון הטוב רשאי לקבלו, אבל אכתי מל"ת דלא יגוש לא איתמעט, וממילא דלנוגשו אינו רשאי, משו"ה הוצרך לטעם דר"ג ובית דינו נמי, דבהצטרפות הני תרי טעמי הוא דמועיל שפיר, דמקרא דשמוט ממעטינן מאפקעתא דמלכא, ומטעם דר"ג וב"ד אינו עובר אלא יגוש, ומשו"ה פרש"י דאיירי דוקא בחוב של אביהן המת, דבכה"ג דוקא הוא דלא צריכי לפרוזבול, משום דבזה איכא הצטרפות שני הטעמים, אבל בחוב שהלוו בעצמן ודאי דצריכי לפרוזבול, דנהי שגם בזה שייך טעם דר"ג וב"ד ואינו עובר אלא יגוש, אבל זה לא יוכל להועיל, דמ"מ שביעית מפקיע גוף החוב:
ויתיישב נמי בזה מה שתמה המנחת חנוך על החנוך (מצוה תכ"ו) שכתב וז"ל ומזה הטעם אמרו שחוב שיש ליתומים כו' אין שביעית משמטתו ר"ג וב"ד כו', וממ"נ אי סובר כהרמב"ן בממון שירשו אינו משמט מגזה"כ ולא משום דר"ג וב"ד כו', ולמה הוצרך להביא הא דר"ג וב"ד כו', ובהלואת עצמן ודאי מן התורה משמט ואינו מועיל הא דר"ג וב"ד כו' ע"ש שהניח בצע"ג, ולמה שכתבתי הדברים מבוארים, דודאי סובר כהספרי, דבחוב הבא בירושה מן התורה אינו משמט. ואפ"ה הוצרך לטעם דר"ג וב"ד, בכדי שלא יעברו אלא יגוש, דאילו לטעם דספרי, רק אפקעתא דמלכא ליכא. משום שזה איתמעט מקרא דשמוט, דכתיב התם כל משה ידו דוקא פרט ליורש, ואם נותן לו ברצון הטוב רשאי לקבל, אבל אכתי בלא יגוש שפיר עובר אם תובעו. דבקרא דלא יגוש ליכא מיעוט על יורש, משו"ה איצטריך נמי לטעם דר"ג וב"ד כו' שמטעם זה אינו עובר נמי אלא יגוש, ואין להקשות דא"כ איך מהני פרוזבול, הא גופו של פרוזבול הוא שמוסר החוב לב"ד, ולא מהני זה כ"א להציל שלא יעבור אלא יגוש, אבל כיון שהחוב כבר נפקע אינו רשאי לקבל אפילו כשנותן לו ברצון, ואם מקבלו הרי הוא גזל בידו, ויש לומר דהתם הוי מכח הפקר ב"ד שיוכלו להפקיר ממון של זה וכדמוכח בש"ם, וכן פרש"י דהוי מכח הפקר ב"ד, ומיושב בזה קושית המפרשים על רש"י, דלמה הוצרך בפרוזבול לטעם דהפקר ב"ד, ותיפוק לי' כיון דמסר החוב לב"ד שוב אין כאן לא יגוש, ולמה שכתבתי א"ש, דשפיר הוצרך לטעם זה, דאל"ה אינו רשאי לקבל אפילו כשנותן לו ברצון, רק מכח הפקר ב"ד רשאי:
ברש"י ד"ה אלא על הקרקע בסוה"ד ואפ"י שאינו שוה כל החוב כדקתני לקמי' קרקע כל שהוא הא אמרן אפילו מלא מחט כו'. עיין כמהרש"ל קדושין (כ"ו ע"ב) שציין דהוא כעין סברת התוס' ממש ע"ש, ונראה דהבין מדמסיים רש"י נמי הטעם דחזי לגבות כל חובו וכמעשה דקטינא דאביי, דהוא כפר"ת בתוס', ונפלאתי מאוד איך קירב אלו שני הפרושים יחד, הא שיטת רש"י מבואר דמשו"ה בעינן דוקא קרקע בכדי שיהיה הלואה השכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא חיקנו כמ"ש להדיא כאן ובקדושין, ושיטת ר"ת כאן ובקדושין נראה ההסבר דבעינן שיהא ראוי לגבות עתה, דאם לא יהיה ממה לגבות אין תקנה בכתיבת הפרוזבול, דהא עיקר התקנה הוא לפני איש כזה אשר לא ירצה לשלם מרצון הטוב. דאם רוצה אין צריך כלל לכתיבת הפרוזבול, דהא יכול לומר אעפ"כ כדתנן במשנה דהעושה כן רוח חכמים נוחה מזה, ובע"כ דחששו לאיש כזה אשר רוצה רק לפטור מן החוב, וא"כ מאי תועלת בפרוזבול כל זמן שאין לו קרקע, הא יכול להבריח המטלטלין, ולהכי בעינן דוקא שיהא ראוי לגבות, זו היא שיטת ר"ח, וא"כ הוו שני הפרושים הללו רחוקים זה מזה לגמרי בטעם, רק בזה הם שווים, מאיזה טעם סגי בכל שהוא, ע"ז פירשו שניהם טעם אחד, משום דראוי לגבות כל חובו כמעשה דאביי, דגם לרש"י בעינן טעם זה, דאם לאו טעם הזה, א"כ כשאין לו קרקע ככי כל החוב הוי נמי מילתא דלא שכיחא שילווהו, רק משום דראוי לגבות כל חובו, א"כ יוכל להלוות לו גם יותר משווי הקרקע דיגבה וחוזר ויגבה, ולפי"ז בטעם דסגי בכל שהוא פירש טעם אחד, אבל בטעם דבעינן קרקע לא הושוו בדיעותיהם, ומאין לקח המהרש"ל שדעת רש"י הוא נמי כפיר"ת, ואפשר דלישנא דרש"י כאן דחקתו לזה, דאילו ללשון רש"י בקדושין שם, דכי תקון אשעבוד קרקעות דמלוה המצויה היא, משמע ודאי שאינו כפיר"ת, דהא לא הזכיר כלל מזה שבעינן שיהא ראוי לגבות, ולא זכר אלא השעבוד, ואמנם בסוגיין הוא לשון רש"י בנוסח אחר, דבעינן שיהא נגבין כשאר שטרות, הרי הזכיר הלשון נגבין נמי דמזה משמע שבעינן נמי שיהא ראוי לגבות, ולכן אלולי דמסתפינא הייתי אומר שיטה וכוונה חדשה ברש"י ושבזה יתורצו כמה קושיות, דבאמת לפי פרש"י משום מילתא דלא שכיחא, א"כ עיקר הקפידה צריך להיות דוקא בשעת הלואה, ואם בשעת הלואה היה קרקע הרי הוא מילתא דשכיחא, ואפילו אם עתה בעת כתיבת הפרוזבול אין קרקע מה איכפת לן. וכן אם בשעת הלואה לא היה קרקע, לא יועיל אפילו אם עתה יש לו קרקע, כיון דעכ"פ הוי הלואה דאינה מצויה, ולכן אפשר לומר דלשיטת רש"י הוי כוונת המשנה אין כותבין אלא על הקרקע, היינו דבשתי הפעמים יהיה קרקע, גם בעת ההלואה וגם עתה בעת כתיבת הפרוזבול, וטעמי שניהם אינן שווים, בעת ההלואה בעינן. מטעם שיהא מלוה המצויה, ובעת הכתיבה בעינן בכדי שיהא ראוי לגבות כפיר"ת, דאל"ה אין תועלת בפרוזבול כנ"ל, ואתי שפיר מה שכתב כאן שני הטעמים, בעינן שיהא נגבין, הוא כפיר"ת וכהבנת מהרש"ל דהוי מילתא דלא שכיחא הוא טעם שלו, והא דאם אין לו מזכה בתוך שדהו, לא קאי כ"א כשאין לו עתה, אבל מקודם היה לו, כדדייק לישנא דאין לו, בזה מהני העצה דמזכה, אבל אם בתחלה לא היה לו, לזה לא מהני עצה הזאת, דאכתי הוי מילתא דלא שכיחא, דמי פתי ילוה באופן שיוצרך לתת קרקע שלו, וסרה בזה קושית המפרשים, דלשיטת רש"י מאי מהני מזכה, ולפי מה שכתבתי לא קאי זה רק על אין לו עתה וכמ"ש:
בתוד"ה אלא על הקרקע כו'. ורבינו שמואל פי' משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות, וקשה דהא אמרינן דביטול מקח יש להם עד פלגא ע"כ, הנה בעיקר קושיתם כבר השיב הרי"ף ז"ל בב"מ, דרב נחמן פליג על ר' אמי ור' אסי וסובר דגם ביטול מקח אין להם וקיי"ל כרב נחמן בדינא, וכן פסקו כל הפוסקים, ולא באתי בזה ר"א לברר צדקת הרשב"ם גם בטעמו של דבר, שגם בזה פליג עם התוס', דהתוס' בב"ב (דף ס"א) כתבו שטעמו של רב נחמן דביטול מקח אין להם הוא מגזה"כ, אכן הרשב"ם כתב שאין זה מגזה"כ, אלא משום דקרקע שוה כל כסף, וכ"כ החינוך (מצוה של"ז), ולי נראה גם להביא ראיה מן הש"ס ע"ז, דבב"מ (דק"ח פ"א) גבי מצרן זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מני א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות ע"כ, ואי נימא דהא דאין אונאה לקרקעות לאו משום דשוה הוא, אלא מגזה"כ, א"כ מאי משני דאין אונאה לקרקעות, הא אכתי הוי עיוות, ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה, אלא אם עיוות הוא או לא, ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא שום עיוות נמי, משום דשוה כל מה שנתן בעדם, וכן איתא ברא"ש שם, דאין אונאה, משום דמדעתו ישלם יותר ע"ש, ומשו"ה ממילא גם ביטול מקח אין להם כיון ששוה מה שנתן ומדעתו נתן יותר:
ויותר מזה הוכחתי מסוגיא הזאת, דבפלוגתת התוס' עם הרשב"ם איפלגו הס"ד עם המסקנא בש"ם, דהנה בלא"ה הסוגיא דב"מ הנ"ל תמוה מאוד, דלמה לן התם לטעם דשליח שעיוות, דהא למאי דלא ידעי עוד דאין אונאה לקרקעות, א"כ הלוקח מצד עצמו יכול נמי לבטל את המקח, ומצאתי שגם הט"ז (חו"מ סי' קע"ה) הרגיש בזה עיי"ש, וכן מה שהשיבו אח"כ דאין אונאה לקרקעות תמוה טובא כמה שכתבתי, דאטו בשביל זה לא הוי עיוות, הא אדרבה כיון שאין אונאה ואין צריך גם להחזיר האונאה כ"ש דהוי עיוות, ועוד יקשה, דאיך אפשר לומר דמתחלה היו סבורים דיש אונאה כיון דמקרא ממעטינן לקרקע מאונאה, ולפי מה שכתבתי בטעם הרשב"ם, דאין זה מגזה"כ, אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו הוא נותן, ולפי"ז א"ש הכל, דמעתה יש לומר שגם בני הישיבה סבורים היו בעיקר הדין דאין אונאה לקרקעות וכדממעטינן זה מקרא, אלא שהם היו סבורים דהטעם הוא משום גזה"כ וכשיטת התוס', וזה לא מהני רק לענין שאין צריך להחזיר האונאה, אבל עיוות מיהא הוי, כיון דלא שוויא הכי, ולכן הוצרכו לבטל מכח עיוות השליח אבל הלוקח מצד עצמו אינו יכול לבטל המקח, כיון דאין אונאה, והשיבו בשם רב נחמן דטעם דאין אונאה משום דמדעתו נותן ואין כאן שום עיוות כלל ומיושב הכל:
ומה מאוד יתיישב לפי"ז מה שהקשה השמ"ק בב"מ שם, דהסוגיא הזאת שהשיבו בשה ר"נ דאין אונאה לקרקעות אפילו היכי שהיה המכירה ע"י שליח, סותרת להסוגיא דכתובות (דצ"ט ע"ב) בענין אחר לאחד הוי קפידה, ואמר ר"נ לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכי דטעה בעה"ב אבל היכי דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"כ, הרי להדיא דרב נחמן סובר בטעה שליח דמבטל המקח ולא אמרינן בו אין אונאה לקרקעות, והוא ההיפך ממה שאמרו בב"מ בשם רב נחמן, ולמה שכתבתי אין בזה שום סתירה, דודאי הסברא צודקת, דלשיטת הרשב"ם והחינוך, אפילו שליח שטעה נמי אין מתבטל המקח, אחרי שאין בזה שום עיוות ומדעתו יהיב, כיון דשוה כל כסף, אלא דסברא הזאת לא שייך כ"א באונאת לוקח, דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא לעולם, יתרצה לשלם הרבה יותר ממחירה הרגיל, אבל באונאת מוכר כשמכר בזול לא שייך סברא הזאת, ובאונאת מוכר בע"כ שמגזה"כ הוא לכו"ע, והנה בסוגיא דב"מ דמיירי באונאת לוקח כדאמר זבין במאתן ושוה מאה, קאמר רב נחמן שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דלוקח שליח המצרן הוא, אפ"ה אינו יכול לומר לתקוני שדרתיך כו', כיון דבכה"ג לא הוי עיוות כלל, אבל בסוגיא דכתובות באונאת מוכר מיירי וכפרש"י שם להדיא, טעה שליח ומכר בזול, ובאונאת מוכר שפיר הוי עיוות, דנהי דהאונאה אין צריך להחזיר, אבל עיוות מיהא הוי, וכשטעה שליח מתבטל המקח וז"ב בעזה"י:
ויישבתי בזה נמי מה שכתב רש"י בכתובות שם בד"ה והאמר מר אין אונאה כו' ומשנה היא בפרק הזהב ע"כ, והמפרשים נתקשו דלמה הוצרך לזה, ולא מקשה מרב נחמן גופא דקאמר בב"מ גבי מצרן דאין אונאה, והכי הוי נוח טפי לשון והאמר מר, דמשמע דמרב נחמן דידי' אדידי' קא מותיב, ולמה שכתבתי אתי שפיר, דלפום מאי דמיירי בכתובות באונאת מוכר, והטעם דאין אונאה הוי משום גזה"כ, לא שייך למיפרך מדרב נחמן דלגבי מצרן, דמיירי באונאת לוקח, ושם הוי מטעמא אחרינא לגמרי, משום לא נתאנה כלל, ורק ממתניתין דהזהב דמיירי התם נמי באונאת מוכר, ושם הארכתי ליישב נמי קושית התוספת ואין כאן מקום יותר, ומכל אלו הסוגיות מוכח כטעם הרשב"ם:
אלא דאכתי צריך עיון דלטעם הרשב"ם שבקרקע לא נתאנה כלל, א"כ למה לן קרא למעוטי קרקע מאונאה, אחרי שאין אונאה כלל בזה, וכעין זה הקשו התוס' בב"ב שם על פירשב"ם ע"ש, ואין לומר דקרא אתי למעוטי אונאת מוכר, שאצלו לא שייך טעם הנ"ל וכמ"ש, דהא חז"ל השוו מדותיהם. שלא יהא כח המוכר עדיף מכח הלוקח, וכיון שבלוקח אין אונאה. הוה"ד במוכר וכמ"ש בחו"מ (סי' רכ"ז סעי"ל) במה דקיי"ל דשליח שנתאנה מקחו בטל מטעם דאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, הוא הדין שאם השליח אינה את המוכר נמי מקחו בטל, אע"ג דהכא לא שייך הטעם דלתקוני שדרתיך, אפ"ה מקחו בטל, מטעם דחז"ל השוו מדותיהם, וכמ"ש הסמ"ע שם, ולשיטת הרמב"ם דפליג התם על זה, ולא סבירא לי' דחז"ל השוו מדותיהם, אלא דבשליח שאינה כיון דלא שייך הטעם דלתקוני כו', יש לו אונאה, יש לומר דגם הכא הוי הדין כן. דבמוכר הוה אמינא דיש אונאה לקרקע, ואיצטריך לגזה"כ למעוטי מוכר, אכן לשיטת הראב"ד דחז"ל השוו מדותיהם, למה לי קרא לאונאת מוכר, ולכן נ"ל דטעם שכתבתי משום דקרקע שוה כל כסף לא שייך כ"א היכי שהמוכר אין מכוון להונות, רק הוא סובר שהלוקח יתן זה מדעתו, אבל אם יודע המוכר שחבירו הלוקח עזבה ומכוון להונות אותו. לא שייך לומר כן. דהא אונאה גמורה היא, והוה אמינא שצריך להחזיר האונאה, להכי איצטריך קרא למעוטי וק"ל:
הם ברש"י ד"ה דתפסי להו בי דינא והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש עכ"ל. לשונו צריך ביאור כיון דלא קרינן בזה לא יגוש, מה הוצרך שוב לטעם דהפקר ב"ד. ולמה שכתבתי לעיל בשם הרא"ש דבשביעית יש שני דברים, דהוי אפקעתא דמלכא ואפילו כשנותן לו מרצונו אינו רשאי לקבל, א"כ מה יוכל להועיל דלית כאן לא יגוש, כיון דהחוב כבר נפקע ואינו רשאי לקבלו אפילו כשנותן מדעתו, משו"ה הוצרך נמי להוסיף טעם פרוזבול, דזה אינו דבלא תקנת הלל לא היה מועיל מסירת שטרות לב"ד, דזה לא מהני כ"א שלא יעבור אלא יגוש, אבל כלום תקנה הוא זה למה שהחוב כבר נפקע ומשו"ה תיקן הלל פרוזבול להפקיר ממונו של הלוה ג"כ ע"י הפקר ב"ד שזהו עיקר תקנת פרוזבול כדאמרינן לעיל
ברש"י ד"ה דתפיס ליה, ואינו נוגשו ותובעו כלום, בכפילת הלשונות, נוגשו ותובעו כלום. נתכוון נמי ליישב, מה שקשה לכאורה על סברת רבא, דטעם דמשכון הוא משום דתפיס, והא טעם זה אינו מועיל כ"א לענין שלא יעבור אלא יגוש, אבל כלום תקנה הוא לזה שהחוב כבר נפקע ואינו רשאי לקבלו אפילו כשנותן לו מרצון הטוב בלא נגישה, והא במוסר שטרותיו לב"ד הוצרך משום זה לטעם דהפקר ב"ד וכמ"ש לעיל, אבל במשכון דליכא טעמא דהפקר ב"ד מה מועיל, לזה הוסיף דכיון דתפיס משכון בידי' הרי כאילו כבר קיבל החוב ואין כאן תביעה כלל, וזה מה שכתב ואינו נוגשו ותובעו, כלומר לבד שאינו נוגשו אלא שגם שום תביעה ליכא כאן דהוי כאילו קיבל כבר החוב וק"ל:
בגמ' שאני משכון דקני לי' מדר"י עמ"ש בתוד"ה שאני מזה:
ברש"י ד"ה דקני ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו כו'. היינו שנתחייב גם באונסין, וכן מפורש ברש"י בב"מ דחייב אפילו באונסין, ולא כשיטת התוס' דאינו חייב כ"א בגניבה ואבידה כדין שומר שכר, ומה שדחק לרש"י לפרש כן יבואר בארוכה בתוס' בסמוך:
בגמ' שאני משכון דקני לי' מדר' יצחק. ראיתי לבאר בזה יסוד החיוב דר' יצחק, כשנגנב המשכון או נאבד, אי הוי זה מטעם קנין, דקני למשכון ושלו הוא דנגנב ונאבד וכדמשמע פשטות לשון הש"ס, דקני לי' מדר' יצחק, או דהוי מטעם חיוב שמירה, דנעשה שומר שכר על המשכון וחייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר, והנה בתוס' ד"ה שאני בסוה"ד כתבו להדיא דמטעם שמירה הוא, ובההיא הנאה דיכול לקדש בו את האשה או לקנות בו נעשה שומר שכר, ובב"מ (דפ"ב ע"ב) הוכיחו זה מדקתני התם דמלוה על המשכון הוי שומר שכר, ולא מהני כ"א להתחייב בגניבה ואבידה, ולא מהני להתחייב באונסין, מכלל דאינו כ"א מטעם שמירה, דאי מטעם קנין היה צריך להתחייב גם באונסין עיי"ש, ואם כי התוס' כתבו זה לדבר פשוט, לענ"ד צריך ביאור, דדעת רש"י והרבה אחרונים וראשונים ודאי דלא סברי הכי, אלא אפילו התוס' גופייהו מודים דמטעם קנין הוא וכמו שנבאר, דהנה בב"מ (דפ"א ע"ב) הביא הברייתא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול את מעותיו דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח משכון דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו. ופרש"י דמשו"ה מודה ר' אליעזר בסיפא, כשהלוהו בשטר ונתן משכון, דכיון דיש שטר ודאי המשכון לגוביינא שקיל ולא לזכרון דברים, דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ובטוח הוא על חובו, הלכך ודאי דלגוביינא שקיל המשכון ולא לזכרון דברים, ובתוס' שם בד"ה דברי הכל הרבו להקשות על רש"י, דאי ברישא לא שקיל המשכון כ"א לזכרון דברים. א"כ למה לא יהיה משמט ע"ש, ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה השמ"ק שם על סברת רש"י דלהכי הוי שומר שכר משום דשקיל לי' לגוביינא, ומה הנאה יש לו למלוה בזה דמשו"ה יהיה שומר שכר, והא אם המעות היו בידו היו בטוחים יותר, ולא דמי לאומן דהוי שומר שכר מטעם דתפיס אאגריה, דהתם נהנה בכלי זה להרויח שכר מלאכתו וכמ"ש התוס' בב"מ (דף פ') ד"ה דתפיס ע"ש, שמכח קושיא הזאת השיגו נמי על פרש"י, והנה מקושיא זאת מוכח להדיא שהבינו דכוונת רש"י במה שכתב דשקלי' לגוביינא, הכי פירושו דשקליה שיהא מוכן בידו ממה לגבות ויהיה בטוח בחובו, ולזה שפיר הקשו דמאי סברא היא, אכן באמת אי אפשר לומר כן, דשקליה לגוביינא דקאמר רש"י, היינו שיהא בטוח במעותיו, דהא גם ברישא כשהלוהו בלא שטר דס"ל לר' אליעזר ישבע ויפטור, פרש"י הטעם משום דלא נטל המשכון לגוביינא כ"א להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור ע"כ, הרי שאע"ג דבטוח הוא במעותיו אפ"ה אינו נוטל לגוביינא קרי ליה רש"י. אלא ודאי דבכה"ג שלא שקליה כ"א לבטחון המעות, לא מיקרי זה לגוביינא, וגם רש"י סובר דבכה"ג לא הוי שומר שכר, כיון דאין לו הנאה בזה שיש לו בטחון על המעות יותר מאילו לא הלוה לו כלל והמעות היו בידו, ונוטל לגוביינא דקאמר רש"י בהלוהו בשטר, הוי הכוונה שאינו רוצה לגבות חובו ממקום אחר ורוצה הוא שהחפץ הזה ישאר תחת ידו אם לא יפרענו, ובכה"ג שפיר יש לו הנאה, כיון דלחפץ הזה הוא רוצה וצריך, והכי קאמר ר' אליעזר, דאם הלוהו בלא שטר נוכל לומר דלא שקיל למשכון כ"א לבטחון המעות, שזה לא נחשב להנאה, ולהכי לא הוי כ"א שומר חנם, אבל בהלוהו בשטר, דיש לו בלא"ה ממה לגבות, דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות, וגם לכפור אינו יכול, א"כ בע"כ שנטל המשכון רק לכוונה הזאת שיגבה חובו מזה החפץ דוקא, משום שלחפץ הזה הוא צריך, ולהכי הוי שומר שכר, והכי דייק לשון רש"י במה שכתב, דהא משכון ודאי לגוביינא שקיל לגבות הימנה כו', בעצמו יפרש הכוונה, דמה שכתב לגוביינא שקיל, היינו שרצונו לגבות הימנו דוקא, ומתורץ היטב קושית השמ"ק, ובזה סרה גם קושית התוס' משמיטה, דהא דאמרינן דכשלא נטל המשכון כ"א לזכרון דברים משמט, היינו כשעיקרו לא בא כ"א לזכרון דברים בלבד, ולא לבטחון המעות כלל, וכגון שהמשכון אין שווה כנגד החוב. דבכה"ג אינו בטוח במעותיו על ידו, ובודאי מוכרח המלוה לתבוע חובו, ואתי ודאי לידי לא יגוש, להכי משמט, אבל כשהמשכון שוה כנגד כל החוב, דבזה ודאי שלא יגוש עוד לתבוע חובו, אחרי שבטוח הוא בחובו, וכיון דאין סופו אתי לידי לא יגוש אינו משמט. וגדולה מזה כתב הג"ת, דאפילו אם הלוה לא נתן משכון, רק המלוה בעצמו תפיס מן הלוה מטלטלין כנגד החוב, כיון שאין צריך להחזיר לו עד שיפרענו החוב. לא הוי בכלל לא יגוש, עיין בקצוה"ח (סי' ס"ז) שהביא דבריו, וא"כ לפי מה שכתבתי דגם ברישא דפליג ר' אליעזר, מיירי נמי ששקיל המשכון לבטחון מעותיו ורק לגוביינא מחפץ הזה דוקא לא שקיל להכי לענין שמיטה מהני, דהתם אלא יגוש קפיד קרא. וככה"ג שבטוח במעותיו ולא אתי לידי לא יגוש אין משמט, ואפ"ה לענין חיוב השמירה לא מהני להיות דינו כשומר שכר, כיון דלאו הנאה הוא כלל לגביה וכנ"ל, ולהכי לענין שמירה בעינן דוקא שיטלנו לגוביינא וכפרש"י שרצונו דוקא מחפץ הזה, וקושית התוס' נמשכת ג"כ מחמת הבנתם, דלגוביינא היינו לבטחון המעות, וממילא דלאו לגוביינא היינו רק לזכרון בלבד, ושפיר הקשו משמיטה לפי"ז, אבל לפי מה שכתבתי דלגוביינא הוי הכוונה אחרת לגמרי, ולאו לגוביינא היינו נמי דלבטחון מיהא הוי וכפרש"י להדיא, אין מקום לכל קושיתם, וזה ברור למדקדק היטב בלשון רש"י:
ואמנם על עיקר היסוד והסברא שכתבתי בדעת רש"י, דלהכי הוי שומר שכר בשקיל לגוביינא, משום דמוכח שרצונו לגבות דוקא מחפץ הזה, א"כ הא תינח בדין דהלוהו בשטר וגם נטל למשכון, דבטוח היה בלא"ה משום השטר, ומשכון דשקיל למה, בע"כ שרצונו דוקא לחפץ הזה, אבל לקמן בסוגיא שם במשכנו שלא בשעת הלואה דהוי נמי שומר שכר, והתם נמי פרש"י מטעם דלגוביינא שקיל, הא התם ליכא הוכחה כל כך, דנטל המשכון משום שרצונו דוקא לחפץ הזה, דהא יש לומר אדרבה, וכוונתו בלקיחת המשכון שיהא בטוח במעותיו, כיון דמיירי שלא רצה לשלם לו עד שמוכרח היה להעמידו בדין, ונהי דמהגמ' עצמה לא קשה, דנוכל לומר דשלא בשטת הלואה הוי שומר שכר אפילו מטעמא דבטוח במעותיו נמי, דע"כ לא אמרינן דבשביל הנאה הזאת לא הוי שומר שכר, היינו כשמשכנו בשעת הלואה, ומטעם שכתבו התוס' לעיל, דלא איתהני מידי, דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא הלוה ולא היה לו משכון, משא"כ אם משכנו שלא בשעת הלואה דשפיר מרויח, כיון שכבר הלוה לו את המעות, והוא לא רצה לשלם לו, א"כ עתה יש לו הנאה במה שבטוח במעותיו, וכעין שכ' התוס' (שם דפ"ב) ד"ה אימור ע"ש, וגם ברא"ש (קדושין ד"ח) ובש"ך חו"מ (סי' ע"ב סק"ט), אבל ברש"י שכתב הטעם משום דלגוביינא שקיל, והכא הא לא שייך כל כך לפרושי הכוונה דלגוביינא כמו לעיל גבי שטר:
ולכן נ"ל דרך אחרת בכוונת רש"י, וגם בזה יתורצו קושית התוס', דרש"י יפרש דנוטל לגוביינא לא הוי חיובו מדין שמירה, אלא חיובו הוא משום שהמשכון הוא כשלו ושלו הוא דנאבד, דאם אינו נוטלו לגוביינא לא נחשב המשכון כשלו ואינו עליו כ"א שומר בלבד, וכיון שאין לו הנאה על שמירתו לא הוי כ"א שומר חנם ופטור, אבל כשנטלו לגוביינא, פי' שהמשכון יהא תמורת החוב ואם אבד המשכון אבדו מעותיו, דהוי כאילו חפץ שלו נאבד, והכי דייק נמי לשון הש"ס אבד המשכון אבדו מעותיך, דלא הוי חיובו מדין שמירה, ואע"ג דלישנא דמתני' הלוהו על המשכון שומר שכר, משמע דמדין חיוב שמירה הוא, צריך לומר דלאו דוקא מטעם דהוי שומר שכר ומטעם שמירה, אלא כדין שומר שכר, דאינו נפסד כ"א בחיוב דגניבה ואבידה ולא באונסין, ה"נ הדין כן, שאע"ג דלקח המשכון תמורת החוב, והוה אמינא דאפילו באונסין נמי חייב מהאי טעמא דשלו נאבד, לזה אשמועינן דדוקא בחיובא דכעין שומר שכר חייב ולא באונסין, והיה מקום עוד לומר שבאחת איה"נ דמטעם זה חייב אפילו באונסין, ואי דיקשה לפי"ז, הא במתניתין שוחר שכר נקיט, והיאך מוקי לה כר"ע, דלדידיה חייב אפילו באונסין, לשיטת רש"י אתי שפיר, דהא שיטת רש"י בדר' יצחק דחייב אפילו באונסין וכמה שכתבתי לעיל בכוונת רש"י דסוגיין, וא"כ גם התם קשה איך מוקי למתניתין כה"ג, והא במתניתין שומר שכר קתני, וכבר נתקשו בזה כל הראשונים, והריטב"א ז"ל כתב דאיה"נ שהוי מצי להקשות כן, רק חדא מתרי פירכי נקיט. וכ"כ הרא"ש קדושין פ"ק, ועיין בש"ך חו"מ (סי' ע"ב), א"כ גם כאן נוכל ליישב כזה, כן היה אפשר לומר לכאורה, אכן לא ניחא לי לפרש כן, דהנה בלא"ה קשה לשיטת רש"י דהוי שומר שכר מטעם דשקיל לגוביינא, א"כ קרא למה לי לדר' יצחק, כיון דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואה כדאמר בב"מ שם, אימור דא"ר יצחק שלא בשעת הלואה, ושלא בשעת הלואה ודאי דשקליה לגוביינא וכמ"ש רש"י, וא"כ קרא דולך תהיה צדקה למה לי תיפוק לי' מטעם דנטלו לגוביינא, ובתומים כתב שזה דחקו לרש"י לפרש דר' יצחק מיירי אפילו לענין אונסין, וקרא איצטריך לחייבו באונסין ע"ש, והשתא אי נימא שגם בנטלו לגוביינא חיוב נמי באונסין, יוחזר הקושיא קרא דר' יצחק למה לי ותיפוק ליה מטעם דלגוביינא שקיל וחייב אפילו באונסין מטעם זה אע"כ דבנטלו לגוביינא אינו חייב כ"א בחיובא דשומר שכר ולא באונסין, וטפם הדבר דהוי באמת כן שאינו חייב באונסין, יש לומר דאע"ג שנטלו לגוביינא והוי המשכון תמורת החוב וכאילו שלו ממש הוא, אפ"ה כיון דמחויב הוא להחזירו ללוה להשתמש בו, ולאו לכל חילי הוא כשלו, דגם ללוה יש הנאה מן המשכון, להכי אין חייב באונסין, דלענין חיוב אונסין בעינן שיהא כל הנאה שלו, אבל זה ודאי דמה שמחויב בגניבה ואבידה לאו מדין שומר הוא, אלא מטעם ששלו נגנב, וגם טעמא דר' אליעזר בברייתא יתפרש כן, דבנוטל משכון לחוד לא אמרינן דלגוביינא הוא, כ"א שיהא בטוח במעותיו, ולהכי לא הוי כ"א שומר חנם, אבל בשטר דבלא"ה בטוח הוא, בע"כ דמשכון דנקיט לגוביינא שקליה, ונהי דמדין שמירה פטור, חייב מיהא מטעם דשלו נגנב, וכן במשכנו שלא בשפת הלואתו עפ"י ב"ד ודאי דלגוביינא הוא, כיון שבא לידו עפ"י גביית ב"ד דגבייה גמורה היא, כ"ש דהוי כשלו, וא"ש קושית המפרשים שהקשו, דמאי זה הנאה יהיה שומר שכר, ועיין מה שכתבתי בסמוך בתוספת, ולפי מה שכתבתי באמת לאו מדין שמירה והנאה חייב וכן קושית התוס' משחיטה נמי א"ש, כיון דגם בלא שקליה לגוביינא מיירי נמי דבטוח הוא במעותיו, אלא שלא נטלו תמורת החוב, ובשלמא לענין חיוב ההפסד נמי אמרינן דכיון שאין לו הנאה פטור, אבל לענין שמיטה, כיון דסוף סוף בטוח הוא ולא אתי לידי לא יגוש אין משמט וכמ"ש לעיל:
ולא נעלם מאתי שיש להקשות ע"ו מהך דקאמר בסוגיין המלוה על המשכון אינו משמט ופריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו נמי ומשני שאני מטלטלין משום דקני לי' כדר' יצחק, הרי להדיא דלענין שמיטה נמי בעינן שיהא לו קנין במשכון, ומה שתופס לחוד לא מהני, ובקצוה"ח (סי' ס"ז) הקשה מכאן גם על הג"ת הנ"ל, אכן גם זה יש ליישב, דבלא"ה הקשו התוס' דהיכי אמר דקני מדר' יצחק, הא ר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואה והתם בשעת הלואה מיירי וכדאמר המלוה על המשכון, וידוע תוכן תירוצם, דכיון דשלא בשעת הלואה קני קנין גמור בשעת הלואה נמי כו', וכבר נתקשו כל המפרשים בסברת התוס', אכן הרז"ה שם ביאר יותר, דבאמת לא בעינן דוקא שיקנה המשכון, והכי קאמר שאני משכון הואיל דקני כדר' יצחק, כלומר כיון דמשכחת להו צד דקני כדר' יצחק והוא כשמשכנו שלא בשעת הלואה, מהניא נמי תפיסתו אפילו בשעת הלואה שיהא כנגוש ועומד, דלא קרינן ביה שוב לא יגוש, הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקניא ליה, משא"כ בהלוהו ודר בחצירו דלא מקניא ליה חצר לסולם הלכך לא מהני תפיסתו עכ"ל, הרי להדיא דבמשכון דמטלטלין מהני תפיסתו לחוד אפילו היכי דלא קני במשכון ודו"ק:
הרי ביארנו דעת רש"י והשמ"ק, דחיוב דר' יצחק הוא מטעם קנין, ואפילו מאן דסובר דאינו חייב כ"א בגניבה ואבידה ולא באונסין, סובר נמי דבאמת קונה את המשכון רק כיון שמחויב להחזירו ללוה ואין כל הנאה של מלוה להכי אינו חייב באונסין. ואמנם אפילו דעת התוס' נמי הכי הוא, ואע"ג דלפמ"ש התוס' כאן, נראה דסברי דחיובו הוא מטעם שמירה וכמו שכתבתי, מדדחקי לאשכוחי איזה הנאה מקבל, בכ"ז המעיין בתוס' דב"מ בד"ה אימור, יראה שלמסקנת דבריהם גם הם מודים לזה, דכלל כוונת התוס' שם כן הוא, דמתחלה רצו לומר דחיוב דר' יצחק לא הוי מדין חיוב שמירה כ"א מטעם קנין דקני למשכון ושלו הוא דנגנב וע"ז הקשו דממ"נ אם קונה אותו יתחייב אפילו באונסין, ולהכי תירצו דבאמת לאו מטעם קנין הוא. אלא מטעם שמירה, והנאתו הוא מה שיכול לקדש בו את האשה, ושוב הקשו גם ע"ז מההיא דפסחים, דמאי טעמא דרבנן דאינו עובר, דנהי דר' יצחק לית להו, מ"מ הוי שומר שכר מטעמא דשמואל, וחזרו לומר דמשום חיוב שמירה לא מיקרי חמצו רק מדר' יצחק דחשיב קנין והוי שלו ע"ש, וא"כ כיון דמסקו דטעם דר' יצחק הוי מטעם קנין יוחזר קושיתם הראשונה, ממ"נ אם חשוב קנין יתחייב באונסין, ואע"כ דלמסקנת התוס' סבירא להו דאפילו כשהוא מטעם קנין אינו חייב באונסין משום דאין כל הנאה שלו, ומעיקרא לא נחתו לסברא זאת ודו"ק:
בתוד"ה שאני בסוה"ד א"כ מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם לא מטעם דנהנה דקני לי' לקנות בו את האשה כו'. הנה הכא כתבו לדבר פשוט שמשום שנהנה לקדש בו האשה, בהנאה הזאת הוי שומר שכר, ואילו בב"מ (דפ"ב ע"ב) בד"ה אימור, הקשו התוס' גופייהו דלמה יחשב שומר שכר בשביל כך והלא גם במעותיו היה יכול לקדש, ותי' דכיון שעכשיו שנטל את המשכון ואין מעותיו בידו חשוב שומר שכר לפי שיכול לקדש בו או לעשות קנין אחר על ידו ע"ש, וסברא הזאת נסתרת לכאורה מן התוס' גופא, דבב"מ שם כתבו, דלהכי לא הוי מלוה על המשכון שומר שכר מטעם דתפיס אזוזי, משום דלא נהנה מידי, דכך היה יכול להיות בטוח במעותיו אם לא הלוהו, ואמאי לא אמרינן גם התם, דמ"מ עתה שכבר הלוהו יש לו הנאה במה דבטוח הוא, ועיין במהרש"א שם שהרגיש בזה, ומדבריו נראה שמחלק בין הנאה דבטוח על חובו, להנאת קדושין או קנין, דבתפיס אחוב אין זה הנאה בעצם, רק שמירת ההפסד, וכיון שגם מתחלה בלא הלואה היה בטוח מזה לא הוי כשומר שכר, אבל הנאת קדושין או קנין, שזהו הנאה בעצם, ואע"ג שגם במעותיו היה יכול ליהנות כן, מ"מ השתא שקיבל ההנאה ע"י המשכון נחשב כשומר שכר ע"ש שזהו תוכן תירוצו, הן אמנם דמחמת סתירה הזאת אין הכרח אכתי לחלק כהמהרש"א, דדברי התוס' בלא"ה מיושבים דנראה פשוט שמה שכתבו התוס' בד"פ, דכיון שגם אם לא הלוה היה לו נמי הנאה הזאת לא נחשב כשומר שכר, היינו דוקא במשכנו בשעת הלואה, דבשעת לקיחת המשכון לא היה לו שום הנאה, ואע"ג דהשתא שכבר נתן יש לו הנאה לא מהני, אבל במשכנו שלא בשעת הלואה, שלכתחילה הלווהו בלא משכון, ואח"כ כאשר תבע ממנו ולא רצה לפורעו, משכנו בב"ד, דבשעת לקיחת ה משכון יש לו הנאה, מיחשיב כשומר שכר, וכ"כ הש"ך חו"מ (סי' ע"ב סק"ט) להדיא. דבשלא בשעת הלואה הוי שומר שכר נמי מטעם דתפיס ע"ש. ונראה להסביר עוד, דבמשכנו שלא בשעת הלואה, כיון דכבר תבעו ולא רצה לפרוע לו, הרי ודאי שאין הנאה גדולה מזה שהשיג המשכון, אבל כל זמן שלא תבעו, ולא איתרע ריעותא דגברא דלא פרע הוא, לא נחשב זה להנאה מה שהוא בטוח, וא"כ התם בדף פ"ב דבסוגיא דר' יצחק קיימינן התם, דדינו הוא שלא בשעת הלואה, שפיר כתבו התוס' דנחשב כהנאה, ואין אנו צריכין לחלוקו של מהרש"א, דאפילו בהנאה דתפיס הוי נמי שומר שכר בכה"ג שלא בשעת הלואה, אלא דמ"מ מוכרחים אנו לחלוקו של המהרש"א בכדי ליישב דברי הרא"ש, דהנה גם הרא"ש נראה כסותר עצמו תוכ"ד, דבפ"ק דקדושין כתב וז"ל דליכא למימר משכנו שלא בשעת הלואה הוי שומר שכר מטעם דתפיס אאגרא כמו באומן, דא"כ דר' יצחק למה לי, אלא ודאי דדוקא גבי אומן שייך האי טעמא שיש לו שכר, אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון, ושם בהך פיסקא גופא כתב, דאם יש לו הנאת קדושין הוי שומר שכר, אע"ג שגם במעותיו היה יכול לקדם, מ"מ בשעה שנוטל המשכון תו אין המעות בידו עכ"ל, הרי דבקדושין סובר דמשגחינן על של עכשיו, ובהנאה דתפיס כתב כיון דגם מתחלה היה לו הנאה הזאת לא נחשב כהנאה, והכא אי אפשר לומר כמ"ש הש"ך, דדוקא בשעת הלואה הוא דלא נחשב כהנאה, דהא הרא"ש קאמר להדיא אפילו במשכנו שלא בשעת הלואה לא נחשב כשומר שכר מטעם דתפיס, וא"כ בע"כ לחלק כאן בין הנאה דתפיס, שאינה הנאה בעצם כ"א מניעת ההפסד, להנאת הקדושין דהוי הנאה בעצם וכחילוק מהרש"א, ועיין בתומים (סי' ע"ב סקכ"ב) שטרח ליישב דברי הרא"ש, והעלה דהדין במחלוקת שנויה, ולפלא שלא הביא כלל סברת המהרש"א, שבזה מיושב שפיר:
ובדברינו יתיישב קושית הקרבן נתנאל בקדושין שם, דהרא"ש שם הוכיח דבמשכנו בשעת הלואה אין לו כח לקדש, דאם יש לו כח לקדש א"כ כמו דאמרינן במשכנו שלא בשעת הלואה דהוי שומר שכר מטעם דיכול לקדש, ה"נ במשכנו בשעת הלואה נימא נמי דהוי שומר שכר מטעם זה, ואמאי קאמר בש"ס אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה, אע"כ דבשעת הלואה אין לו כח לקדש ע"כ, דלפי"ז דין דקדשה במשכון דוקא שלא בשעת הלואה וכ"כ התוס', והקרבן נתנאל הקשה, דמה ראיה היא זאת, דילמא יש לומר דגם בשעת הלואה יש לו הזכות וכח לקדש, ואפ"ה לא מיחשיב כשומר שכר, משום דהנאה הזאת היה יכול לקדש במעותיו נמי, אבל לאחר הלואה שאין לו תו המעות יש לו הנאה עכ"ל, ובמחכ"ת לק"מ, דהא הרא"ש אין מחלק כלל בין שעת הלואה לאחר הלואה, ובהנאה דתפיס לא מהני אפילו שלא בשעת הלואה, והנאה דקדושין כיון דהוי הנאה בעצם, אפילו בשעת הלואה נמי מיחשיב כהנאה, להכי שפיר הוכיח הרא"ש, דבע"כ בשעת הלואה אין לו כח לקדש, דאי היה לו הכח הזה, היה לו להיחשב שומר שכר אפילו בשעת הלואה, כיון דסוף סוף עתה יצאו המעות מידו, ויש לו הנאה מעצם המשכון, ועיין במ"ש מהרש"א בסוגיין כמ"ש בב"מ, והקרני ראם השיג עליו כהשגת קרבן נתנאל הנ"ל, ולמה שכתבתי א"ש, ויצא לנו אפוא דבהנאת תפיס אחובו לא הוי שומר שכר במשכנו בשעת הלואה לכו"ע, ובמשכנו שלא בשטת הלואה במחלוקת שנויה, הרא"ש בקדושין סובר שגה בור לא הוי שומר שכר, והש"ך שם כתב דבשלא בשעת הלואה הוי א שכר, ואמנם בהנאת קדושין או קנין, אפילו במשכנו בשעת הלואה נמי מיחשיב שומר שכר ודו"ק:
אכן כל מה שכתבנו הוא רק לפי הבנת המפרשים, ששני דיבורי התוס' שבב"מ שם סותרים זה את זה, וכשאני לעצמי אפשר לומר דאין כאן שום סתירה כלל, דהנה מה שכתבו בדף פ', דגבי הלואה לא נחשב כשומר שכר מטעם תפיס כיון שגם מקודם שהלוה לו היה לו הנאה הזאת, לא כתבו זה כ"א לפום הס"ד שבש"ס שם, דגבי אומן הוי שומר שכר רק מטעם דתפיס אזוזי, והוי קשיא להו שפיר, דא"כ גם במלוה על המשכון אמאי לא אמרינן הכי, ומזה הוכיחו דלגבי מלוה לא נחשב זה כהנאה, אבל למה דמסיק שם דטעמא דאומן גופא לא הוי משום דתפיס, דתפיס לחוד לא מהני כלל, ורק מטעם דמשתכר וכמ"ש להדיא בב"מ (דפ"א פ"א) בתוד"ה הא גמרתיו, וא"כ לא מוכת כלל הך סברא. דהיכי שהיה לו זה ההנאה מעיקרא לא נחשב כהנאה, ושפיר נוכל לותר דכיון דסוף סוף יש לו עתה הנאה, אע"ג שגם מעיקרא היה לו הנאה הזאת, אפיה נחשב כהנאה, והא דלא אמרינן במלוה על המשכון טעם דתפיס, היינו משום דטעם זה לא מהני כלל אפילו באומן, אבל דבר שנחשב הנאה כמו קדושין, מיחשיב שומר שכר אפילו במקום שהיה יכול להשיג ההנאה הזאת במעותיו נמי ודו"ק: