בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף לה.
בגמ' נמנעו מלהשביעה מ"ט אילימא משום דאח"כ כו'. וקשה כיון דמסיק הגמ' דהאשה נשבעה לשקר ולהכי נענשה, א"כ היאך הוה ס"ד דמשו"ה נמנעו מלהשביעה, הא השתא ס"ד דאלמנה תשבע על האמת, ועל שבועת אמת אין עונש, ואמאי נמנעו, ואי תימא דכוונת הגמ' כן הוא, כיון דחזינן דשבועת שקר חמורה כל כך, להכי נמנעו להשביעה אפילו על האמת, א"כ יותר הו"ל להביא הברייתא דשבועות (ר"פ כל הנשבעין), דשם מבואר בארוכה חמר העוון של שבועת שקר, דעל כל העבירות אין נפרעין רק ממנו וכאן מכל העולם, ונ"ל דאין כוונת הש"ס בזה להראות חומר העוון של שבועת שקר, רק דס"ד דמשו"ה נמנעו מלהשביעה משום מעשה דר"כ, דהא התם כסבורה שלא נהנה, ואפ"ה נמצא דנהנית באופן רחוק כזה, שנתנה הדינר בקמח ואפאה פח, וה"נ איך תוכל האלמנה לישבע שלא נהנית, הא יוכל היות שנהנית נמי באופן רחוק כזה, והיא לא ידעה, וממילא תשבע לשקר ותיענש ע"ז, ולהכי נמנעו להשביעה, רק שתהא נודרת, וע"ז פריך הש"ס דא"כ גרושה נמי דהא לא מצית לישבע שלא נהנית, דיוכל היות שנהנית באופן רחוק שלא ידעה מזה, ומשני אח"כ דלהכי לא חשש כלל, ורק הטעם הוא משום דמורה היתירא וד"כ:
שם מ"ט איענשה כו'. וקשה הא איתא במדרש (פי מטות) על פסוק את ד' אלקיך תירא וגו' ובשמו תשבע, אמר הקב"ה לא תהיו סבורים שהותר להישבע בשווי אפילו באמת אלא אימתי אתם מותרין לישבע בשמי אם יש בכם כל המדות הללו כו' ועוד אמרו רז"ל אלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בעוון שבועת אמת, הרי להדיא שאפי' שבועת אמת עבירה היא ונענשין עליה, וא"כ מאי פריך הכא מ"ט איענשה, ושוב מצאתי שעמד בזה מהר"ץ חיות בהגהותיו, ואמנם הדבר פשוט שדוקא בשמו של הקב"ה אסור לישבע אפילו באמת, וכמו שלמד במדרש מקרא דובשמו תשבע, וכן הלשון במדרש, לא תהיו סבורים שהותר להשבע בשמי, הרי שדוקא לישבע בשם אסור אפילו באמת, והכא דלא נשבעה בשם, רק יהנה סם המות, שזו היא רק ארור דרבנן, ואין עונש ע"ז כשנשבע על האמת, משו"ה פריך שפיר מ"ט איענשה, וכן משמע מההיא דשבועות, דאיתא התם דר"כ ור"א הוו מישבעו הכי אמר רב, ואי נימא שאפילו שבועה בעלמא נמי אסור על האמת, א"כ היכי מישבעי, אלא לאו דשבועה בלי שם אין איסור כשהיא על האמת, וכשאני לעצמי החזקתי התירוץ הזה לדבר ברור, אלא שראיתי בתורי"ד כאן, דהכא מיירי נמי שהאשה נשבעה בשם, רק שקיצרה בלשון ע"ש, ולבד שדוחק לומר כן, עוד לא אדע המקור מאין למד זה דמיירי הכא שנשבעה בשם, ונראה בכוונתו, משום דקשה לו דאי מיירי הכא שנשבעה בלי שם ואפ"ה איענשה, וגם סבור דמשו"ה נמנעו מלהשביעה, הרי דנילף מזה שגם בנשבעה בלי שם יש עונש, וא"כ יקשה על שמואל, איך אמר לא שנו אלא שנשבעה בבי"ד, ומשום דבבי"ד איכא עונש מדנשבעת בשם כפרש"י, אבל חוץ לבי"ד, דנשבעת בלי שם, משביעין אותה, והא היכי דנשבעת בלא שם נמי יש עונש, א"כ מאי שנא בבי"ד או חוץ לבי"ד, ומשויה דחק לפרש דגם התם מיירי שנשבעה בשם, אבל בנשבעת בלי שם איה"נ דליכא שום עונש, ולהכי חוץ לבי"ד דנשבע בלי שם, משביעין אותה שפיר, ואמנם באמת גם מזה לא איריא, דאפשר לומר דמיירי התם שנשבעה בלא שם, כפשטות הש"ס, ואפ"ה איכא נמי עונש גם בכה"ג, רק שמואל סובר דבשבועה בבי"ד שהוא בשם ועונשה חמור ביותר, נמנעו מלהשביעה, אבל בשבועה שלא בבי"ד, אף שודאי גם בזה יש עונש, רק כיון שאין עונשה חמור כ"כ, לא נמנעו מלהשביעה, וכן משמע מפרש"י בד"ה חוץ לבי"ד שכתב, ואין עונשה חמור כל כך, מלשון זה משמע להדיא, שגם בזה יש עונש, אלא שאינו חמור כ"כ כמו בבי"ד שנשבעה בשם:
ואין להקשות דלפי מה שכתבתי, דבמעשה דר"כ מיירי שנשבעה בלא שם, וא"כ אי נימא כפי הס"ד דמשו"ה נמנעו מלהשביעה, מיירי דנמנעו מלהשביעה אפילו חוץ לבי"ד ג"כ, כיון דמשום מעשה כזה נמנעו, והתם איענשה אפילו בלא נשבעת בשם, וממילא דס"ד בכוונת המשנה דנמנעו מלהשביעה, היינו אפילו חוץ לבי"ד, ואח"כ אמר שמואל דדוקא בבי"ד ד אבל חוץ לבי"ד משביעין אותה, וחוזר בזה מכוונת הש"ס לפי הפ"ד ויש לומר בזה, שזה ודאי דהא דקתני בברייתא דמס' שבועות (ר"פ כל הנשבעין) דשבועת שקר חמור כ"כ דנפרעין ממשפחתו ומכל העולם, דהיינו דוקא בשבועה בשם, כמ"ש שם מקרא דלא ינקה את אשר ישא שמו לשוא. הרי דקרא מיירי דוקא בנשבע בשם, אבל בנשבע בלא שם אינו חמור כל כך ליפרע מן העולם, ודי שתיענש היא או בניה הקטנים דכעצמה דמי, ולכן לפי הס"ד דהא דמנעו מלהשביעה הוא משום דשמא נהנית באופן רחוק, כמעשה דר"כ, ולא ידעה מזה, וכשתשבע לשקר תיענש, דכיון דלא חשדינן אותה לשקר, רק משום דלא ידעה, ולכן מחויבים אנו לחשוש עבורה אפילו שלא תיענש היא עצמה. וממילא אפילו בשבועה חוץ לבי"ד שהיא בלא שם, שאו בלא יגיע העונש אלא לה לעצמה, נמי מחייבים אנו לחשוש עבורה, אבל לפי האמת במסקנא ומשו"ה נמנעו מלהשביעה, משום דמורה היתירא, דהיא יודעת ששקלה רק דמורה היתירא, ולכן בשבועה חוץ לבי"ד שלא יגיע העונש כ"א לעצמה, אין אנו חוששין לדאוג עבורה, דאם היא עצמה על חייה לא חסה, אנן למה ניחום, אבל בבי"ד שאז יגיע העונש לכל העולם, ע"ז אנו חוששין ונמנעו מלהשביעה, דלמה יסבלו אחרים עונש עבורה, ויתורץ בזה מה שהקשה המהר"ש דמאי הוצרכו לילף מק"ו, מי שנשבע באמת כך. נשבע בשקר על אכו"כ, הא בשקר יליף מקרא וגם ברייתא היא בשבועות, ולמ"ש א"ש דהקרא מיירי בנשבע בשם דוקא וכמ"ש לא ינקה גו' אשר ישא שמו לשוא, והכא דלא נשבעה בשם יליף מק"ו ודו"ק:
בגמ' מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד כו' והניחתו בכד של קמח כו' אמרה ליה יהנה כו'. הנה זה ודאי דמיירי שהאשה טוענת שהניחתו בכד של קמח ונגנב או נאבד משם, דאי שכחה ולא ידעה שהניחתה שמה, א"כ בלא"ה חייבת לשלם, דכל לא ידענא פשיעותא הוי וכמבואר בב"מ (דל"ה ע"א), ואלא דאכתי קשה, הא מה שנתנחו בכד של קמח גופא הוי פשיעה, דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ושוב ראיתי בס' גרש ירחים שהקשה כן, ונהי שזה אפשר לדחוק ולתרץ דמיירי שהפקיד בע"ש, שבשעה ההיא אין מחויב להטמין בקרקע כמבואר בב"מ (דף מ"ב), או במקום שאין גנבים ורמאים מצויים. שבכה"ג נמי אינו מחויב להטמין בקרקע, כמבואר בטור (חו"מ סי' רצ"א), אבל אכתי הלא צריכה היתה להטמין במקום שמניחה מעות של עצמה, ומי הוא האיש שמניח מעותיו בכד קמח, ואכתי פשיעה היא זו, ונ"ל דלא לחנם האריכו חז"ל בספור המעשה, דבשני בצורת היתה, והוא משום דבשני בצורת אדם משמר את הקמח יותר ממה שמשמר את מעותיו, ולכן כשהניחתו בכד של קמח אין שמירה טובה יותר מזה, כי הקמח היו בודאי משומרים היטב, ולכן לפי הירושלמי דאם נתנו במקום שמניח חפציו היקרים פטור, ובשני בצורת הוי קמח החפץ היותר יקר, ולכן ליכא שום פשיעה בזו, ובפשוטו י"ל, דבאמת מן התשלומין לא נפטרה עי"ז, והיא נתרצתה לשלם, רק קפצה ונשבעה בכדי להסיר החשד מעליה שלא שלחה יד בדינר זה ליהנות ממנו וק"ל:
בגמ' מזוני נמי לית לך דאר"י א"ש התובעת כתובתה בבי"ד אין לה מזונות. הפוסקים הוכיחו מכאן דאפילו אם לא גבתה כתובתה, רק כיון שתבעה שוב אין לה מזוני, דהא הכא לא גביא ואפ"ה אין לה מזוני, והשיגו מכאן על הב"ש (אה"ע סי' צ"ג סקי"ג) שכתב אם לא פרעוה או שאין להיורשים מה לשלם אינה מפסדת מזוני ע"ש, ונ"ל דמהכא אין ראיה לסתור דברי הב"ש דהא מה שלא גביא הכא הכתובה הוא משום חשש שמא כבר נפרעה על ידי התפסת צררי ואע"ג דבגמ' אמרו הטעם משום דחורי היתירא, היינו דאי לאו טעמא דמורי היתירא היתה נאמנת בשבועה שלא התפיסה, ומשום חשש דמורי היתירא נמנעו מלהשביעה, אבל עיקר השבועה היא שלא התפיסה צררי, וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו דלימא אין אדם פורע תוך זמנו ותירצו דבאלמנה דאית לה בתנאי ב"ד חיישינן לצררי ולכן משו"ה איבדה מזונות, כיון דכל זמן שלא נשבעה מחזקינן שהתפיסה צררי, וכבר נפרעה הכתובה, אבל היכי שידעינן בודאי שלא נפרעה או שהמניעה הצד היורשים שאין להם וזה לשלם שפיר יש לומר כהב"ש דמשום התביעה לחוד לא איבדה שמזונותיה, דהכא נמי דאיבדה המזונות לא משום התביעה כ"א סתמת שמחזקינן דבאמת סבר נפרעה ודו"ק:
שם בתוד"ה לא שנו. הקשו על רש"י דכתובות שפירש דנ"מ בין דאורייתא לדרבנן לענין אנקוטי חפצא, דהא הכא הוי שבועה דרבנן ואפ"ה בעי נקיטת חפץ, ויש לומר דעת רש"י, דהא כאמת כתב הטעם דבב"ד צריך נקיטת חפץ, משום דשבועת הדיינין של תורה היא, ובשבועה דרבנן בעלמא כתב הכא להדיא דלא בעי נקיטת חפץ. ובפ"כ שדעת רש"י הוא כמבואר בתורי"ד כתובות שם, וכן הוא דעת הטור וכל הפוסקים כמ"ש בחו"מ לסי' פ"ז), דכל שבועת המשנה נמי בעי נקיטת חפץ מטעם דכל שתקנו כעין של תורה תקנו ונחשב כשבועה דאורייתא לענין זה. וזה יש לומר בכוונת רש"י כאן במה שכתב דבב"ד בעי נקיטת חפץ משום דשל תורה היא, פי' דשבועה דהכא שהיא שבועת המשנה של תורה היא, כלומר כעין של תורה ובעי נקיטת חפץ, אבל שלא בבי"ד, דדרבנן בעלמא היא לא בעי נקיטת חפץ, ויותר מזה כתבו הגאונים דאפילו שבועת היסת, כיון דלא נזכרה במשנה, לא בעי נקיטת חפץ, ומעתה נוכל לומר דהא דאמרינן דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו ושבועתם נחשב כשל תורה, היינו דוקא היכי דתקנו השבועה משום חסרון נאמנות, כגון גבי אין נפרעין מן היתומין, ב"ה תקנו כעין דאורייתא, וכמו דבשל תורה כשבא לברר נאמנותו ע"י שבועה בעי נקיטת חפץ, כן אם בא לברר הנאמנות ע"י תקנתם וכגון בשבועה דרבנן אם ראו חכמים שלא להאמין בלא שבועה בעי נקיטת חפץ, דתקנו כעין דאורייתא, אבל אם השבועה לא תקנו מן הדין משום חסרון נאמנות, רק עיקר השבועה באה בכדי להפיס דעתו של בעל, בזה לא אלמו כל כך, ודי באיזה שבועה שהיא, כיון דאינה אלא להפיס, וסברא זאת נכונה מאוד, ולכן התם גבי אי פקח, דמיירי התם בשבועה דעד אחד, ואמר שם להדיא דהשבועה אינה אלא להפיס דעתו של בעל, ומשו"ה אע"ג ששבועת המשנה היא, לא בעי נקיטת חפץ, וכמ"ש בשבועות (דף מ"ט) לכל מגלגלין חוץ משכיר, והיינו נמי מזה הטעם, דהשבועה אינה מן הדין כ"א להפיס דעתו, לא חייבוהו כל כך, כן ה"נ לא חייבוהו כל כך לישבע בנקיטת חפץ, ודי בשבועה בעלמא. ומיושב בזה מה שהקשו המפרשים על רש"י בכתובות, דבריש הסוגיא לגבי שבועה דפוגמת סבור מינה שבועה דאורייתא, פרש"י דנ"מ לענין היפוך, והכא גבי אי פקח שינה ופירש דנ"מ לענין נקיטת חפץ, והיינו דגבי פוגמת, דהטעם דרמו רבנן שבועה הוא משום דמיפרע לא דייק, וא"כ השבועה הוא משום חסרון נאמנות, ולכן אפילו אי לא הוי מדאורייתא נמי בעי נקיטת חפץ כיון ששבועת המשנה היא, וכל דתקון כעין דאורייתא תקנו, משו"ה פירש, דאין שום נ"מ ביניהם כ"א לענין היפוך, אבל גבי אי פקח, דהתם באה השבועה רק כדי להפיס דעתו, משו"ה פירש דיש עוד נ"מ לענין נקיטת חפץ נמי, וכ"ש לענין היפוך וז"ב בעזה"י, שוב מצאתי בב"י (חו"מ סי' פ"ז) הביא כמה גאונים שכתבו, דכל היכי דהשבועה אינה אלא להפיס לא בעינן נקיטת חפץ, וב"ה שכוונתי לדעת הגדולים:
בגמ' אני פלוני עד. פרש"י מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו, ותמוה לי דמה יתן ומה יוסיף תיבת פלוני, אם אינו מזכיר שמו, והו"ל לכתוב אני חתמתי עד ויכירו כתבו, שוב מצאתי קושיא זאת בס' תפ"י, ופי' עפמ"ש לקמן (פ' המגרש) דידעינן בהא חתימה דלאו דיעקב ופריך ודילמא סימן שוויה ומשני לא חציף איניש לישוויה שמיה דאבוה סימן, מבואר דשם של אחר יכול לכתבו לסימן ושפיר קאמר דמעיקרא לא היה כותב שמו האמיתיי. רק היה כותב אני פלוני, ר"ל שם של אחר, והתקין ר"ג שיהו מפרשין שמותיהן. דיותר נקל לקיים שמו האמיתיי משיקיים הסימן עיי"ש, ואם כי דבר חכמה הוא, בכ"ז אין נראה פירושו, חדא דלמה תפסה התוספתא דוקא סימן זה, ועוד דבתוספתא במקור הדין איתא שם בזה"ל אני עד חתמתי עד, ולא נזכר שם כלל אני פלוני, ובפשוטו נראה דמשו"ה צריך לכתוב אני פלוני חתמתי, או אני עד חתמתי, בכדי שיהא ניכר שחתם איש אחר ולא הסופר, דאם היה חתם עצמו אני חתמתי עד, היה מוכח שהסופר הוא החותם, משו"ה צריך לכתוב אני פלוני להוכיח ח שהחותם הוא איש צדדיי זולת הסופר וק"ל:
בגמ' שנמנעו מלהלוות והיו עוברים כו'. הקשה הרמב"ן ז"ל הו"ל להתנות ע"מ שלא תשמיטני דמהני ע"ש, וקושיא זאת הקשה החנוך (מצוה ת"פ) ותירצה וז"ל ואולי יעלה במחשבתך לומר ואיך ימנע אדם מהלואה לעולם מפני זה ולמה נכתב ע"ז לאו, והלא בידו להתנות ע"מ שלא תשמיטני וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו, אל יבהלוך דבר זה כי הזהירנו בדברים ואעפ"י שאפשר בתקנות ותנאים עכ"ל, ואמנה לפמ"ש בס' בכור שור במכות, דאם המלוה רוצה להלוות בתנאי זה והלוה אינו רוצה בתנאים ועי"ז נמנע המלוה להלוות לו עובר בלאו זה, א"כ לא קשה קושיתם. דהתורה הזהירה דאם אין הלוה רוצה בתנאי, מ"מ צריך המלוה להלוות לו. וכ"כ בספר מנ"ח שם ושארי מפרשים: