אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף לג.

דף ל.

בגמ' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו'. וכפי הנראה מפרש"י, דהא ויש כח ביד חכמים לעקור הקדושין הוא מטעם שתלה בדעתם וקדיש אדעתא דרבנן, והוא מטעם תנאי, כמו הריני בועליך ע"מ שירצה אבא דאם רצה האב מקודשת, ואם האב מוחה בקדושין אינה מקודשת, וכמו כן ה"נ תלה בדעת חכמים, וכשיביא גט כזה חכמים מוחין בדבר ועוקרין הקדושין, ובשמ"ק ריש מס' כתובות מבואר בשם הראשונים ז"ל שפרשו כן, דהוא מטעם תנאי דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, והעמיס הדברים ברש"י ז"ל, אלא דהקשה שם, דלפי"ז מה קשיא ליה לרבינא קדיש בביאה מאי איכא למימר, ואי נימא שהוא מטעם תנאי, מה חילוק יש בין קדושי כסף לקדושי ביאה, ואדרבה הא עיקר סברא זו נצמח מהא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא, דהוא קדושי ביאה, ואפ"ה אם לא רצה האב אינה מקודשת ע"ש, ולפע"ד איני רואה בזה שום קושיא, דבשלמא היכי שמתנה את התנאי בפירוש, הרי חזינן דנחית לספיקא, וניחא ליה לעשות בעילתו בעילת זנות אם לא יתקיים התנאי, אבל הכא לא מתנה מידי להדיא, והתנאי יבוא רק מכח אומדנא, שאמדינן דעתו של אדם. דניחא לו לעשות כתיקון חכמים, וא"כ לא שייך זה כ"א היכי דליכא אומדנא להיפך, אבל במקום שיש חזקה ואומדנא להיפך תו לא שייך לומר הכי, דמסתמא ניחא לו לעשות כרצון חכמים, והיינו דפריך שפיר תינח דקדיש בכספא, שפיר איכא למימר דאדעת חכמים מקדש, ובשעת קידושין מיתלא תלי את כסף הקדושין, דאם ירצו חכמים יהיה זה לשם קדושין, ואם לאו יהיו המעות מתנה, אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר, דאיך אפשר לומר מאומדן דעתינו שיתלה ביאתו על ספק, דאם לא ירצו חכמים תהיה בעילתו בעילת זנות, והא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובודאי בכה"ג דקדיש בביאה, ולא התנה שום תנאי, מעצמינו לא נימא דנחית לספיקא לתלות בדעת חכמים, כיון דיש חזקה שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות, ומשני שוויוה רבנן בעילתו בעילת זנות, פי' הוא בעצמו אינו עושה את בעילתו זנות, אלא שמוסר הדבר כרצון חכמים והם הם העושים את בעילתו זנות, ובכה"ג ליכא חזקה, דדוקא מעצמו אינו רוצה לעשות ביאתו זנות, אבל אם רצון חכמים הוא כן והם העושים ומסכימים על זה שיהיה ביאתו ביאת זנות לא איכפת ליה:

ובדברינו ניחא נמי הקושיא השניה שהקשה בשמ"ק שם, דאם הוא מצד תנאי ליבעי תנאי כפול כמו בכל התנאים דלא מהני כ"א כשיהיה כפול כתנאי דב"ג וב"ר, ולמה שכתבתי ניחא, דבשלמא בכל התנאים שלא ידעינן דעת המתנה כ"א מחמת שהתנה התנאי בפירוש, בזה הוא דבעינן שיהיה כפול, דאם לא היה כפול, לא נוכל עוד לשפוט על דעתו שמקפיד הוא דוקא על קיים התנאי, דאפשר שרק לרווחא דמילתא עביד הכי ופטומי מילי בעלמא הוא, אבל בתנאי כזה שבא מאומדן דעת, ואנן סהדי דלהכי איכוון אפילו בלא התנה כלל, א"כ פשיטא שלא בעינן כפול, כיון שגם עיקר התנאי לא בעינן כלל, ודומה הוא למ"ש התוס' קדושין דמ"ט ע"ב) דבדברים כאלו אפילו גילוי מילתא לא בעינן, משום דאנן סהדי דוודאי להכי נתכוון:

והנה בתשובת מוהר"ם מינץ (סי' כ"ד) הביא לשני קושיות הללו ומתרצם חדא בירך חבירתה, עפמ"ש בשער התנאים שלו, דהא דבעינן דומיא דב"ג וב"ר, היינו משום דמצד הסברא לא היה מועיל שום תנאי, בכה"ג דעביד איזה מעשה ומתנה בה איזה תנאי, משום דלא אתי דיבור התנאי שהתנה בה ומבטל המעשה, אך דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר, דחזינן התם דמהני התנאי לבטל המעשה, שכבר ניתן להם חלק בארץ, וכיון דעיקר מה דמהני תנאי מהתם ילפינן, לכן צריך להיות דומה לגמרי לתנאי דב"ג וב"ר לענין תנאי כפול ושארי משפטי התנאי, אבל היכי דלא עביד בגוף הדבר שום מעשה כ"א דיבור גרידא, אז בלא"ה מצד הסברא אנו יודעין דמהני תנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור, ואין צריך למילף כלל מתנאי דב"ג וב"ר, וממילא לא בעינן נמי להיות דומה לתנאי דב"ג וב"ר לענין תנאי כפול, כיון דלאו מהתם ילפינן, ולפי"ז איש, דהא דבעינן בקדושין תנאי כפול, היינו משום דנחשב למעשה מה שנותן לה הכסף, כמבואר בקדושין (ר"ש האומר) והא נתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי, ולא אתי דיבור התנאי ומבטל למעשה הקדושין, אם לא בתנאי כפול, אבל הכא דאמרינן דחכמים הפקיעו לכסף הקדושין ושוויוה מתנה, וא"כ מצד נתינת המעות ליכא מעשה קדושין כלל, ולא נשאר כ"א מצד הדיבור שאמר לה הרי את מקודשת לי, ובכה"ג לא בעינן תנאי כפול, והיינו דפריך הש"ס תינח קדיש בכספא, דשוויוה מעות מתנה וליכא שום מעשה, קדיש בביאה מא"ל, דהביאה בודאי שנחשבת למעשה, וא"כ איך מהני תנאי שאינו כפול ע"ש שהאריך בזה, ומאוד נפלאו דבריו, דאטו הכא רק הדיבור שבתנאי מבטל למעשה הקדושין, הגט הוא דמפקיע לקדושין, אבל בלא גט אם ימחו חכמים בקדושין, לא שמענו דיכולים למחות, ובע"כ שאין זה דומה ממש לע"מ אם ירצה אבא, דא"כ אפילו גט לא יוצרך, אלא ודאי שבעיקר הדבר חפץ הוא שיהיו קדושין קיימין, ושלא תנשא לאחר כ"א ע"י גט, מיהו כל גט שהכשירו חכמים יועיל להפקיע הקדושין, וכן משמע מפרש"י בכל הסוגיא, שהגט הוא דמפקע לקדושין, שוב מצאתי כן בשמ"ק להדיא בשם רש"י, ונהי דאין זה כשאר הגט שאינו עוקר הקדושין, אצא כורחן מכאן ולהבא, וגט זה מפקיע ועוקר הקדושין מעיקרן, אבל דוקא הגט הוא דמפקע, וא"כ גם בביטול הקדושין איכא מעשה, ולמה לא יועיל הך מעשה דגט, לבטל מעשה הקדושין, ואכתי לא נצרך לתנאי כפול, דדוקא דיבור לא אתי לבטל מעשה, בלא הלמוד מב"ג וב"ר, אבל מעשה יוכל לבטל מעשה, והכא אתי מעשה הגט ומבטל למעשה הביאה, ומעצמינו נמי נדע זה, וא"כ גם בזה אין צריך להיות דומה לתנאי דב"ג וב"ר לענין תנאי כפול, והנכון כמו שכתבתי, כי בזה יתפרש הסוגיא היטב. וצ"ע מרש"י דשבת (פ' חבית) שפירש דלכך עד אחד נאמן שמת בעלה משום דחכמים הפקיעו הקדושין, אלמא דגם בלא גט מפקיעין, וצ"ל דאמירת העד חשיב כמעשה וכמ"ש בירושלמי (תרומות פ"ז) וכתובות (פ"ג ה"א) דקרי לעדים, אית בהו מעשה, ועיין בתוס' מכות (דף ד') ובב"מ (ד"צ ע"ב), אלא דאכתי צ"ע דהא עיקר הטעם דחשיב דבור העדים כמעשה הוא משום דבדבורייהו איתעביד מעשה, שנתחייב הנידון על ידם וכמ"ש בתוס' ב"מ שם, א"כ הכא שע"ז גופא אנו דנין א"כ נימא דלא תהא האשה מותרת על ידו, וממילא אין בדבורו שום מעשה וצ"ע:

ברש"י ד"ה אדעתא דרבנן מקדש, להיות קדושין חלין כדת כו'. והנה לכאורה משמע מלשון רס"י, דהא דמהני בקידושין סברא דאדעתא דרבנן מקדש, לא לענין אפקועי הקדושין לחוד הוא דמהני, אלא אף לקיומי הקדושין, במקום שמן התורה אינם קדושין, עשו חז"ל שיהיו קדושין, משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ונ"מ דאף להסוברים דקנין דרבנן לא משוי ליה קנין מדאורייתא, אפ"ה לענין קדושין מהני כשל תורה מטעם הנ"ל, דהכי דייק לכאורה לשון רש"י במה שכתב שיהיו חלין כדת כו', וביותר ביאור כתב בכתובות (ד"ג ע"א) שיהיו קדושין קיימין לפי דברי חכמים ויהיו בטלים לפי דברי חכמים, ומה שכתב שיהיו קיימים, היינו במקום שמן הדין אינם קיימין, אכן באמת אין שום סברא לומר הכי, דהא תינח לענין להפקיע הקדושין אמרינן, דנהי דאיכא כאן קדושין גמורים מן התורה, מ"מ כיון דהמקדש תלה זה בדעת חכמים. דהוי זה כאומר ע"מ אם ירצה אבא וכמ"ש בדבור דלעיל, והרי מיחו והפקיעו הקדושין, אבל היכי דליכא כלל קדושין מן התורה, מה יוכל להועיל רצון חכמים, שירצו שהקדושין יהיו קיימין, כיון דסוף סוף אין כאן קדושין מן הדין. שוב ראיתי באבני מלואים (סי' ל' סק"ה) שכתב לדבר פשוט שלענין קיום הקדושין לא מהני מה דמקדש אדעתא דרבנן ע"ש, ומלשון רש"י אין ראיה, דמה שכתב שיהיו קיימין לפי דברי חכמים, לא מיירי זה במקום שמן הדין אינם קדושין, והם רוצים בקיומם, אלא מיירי זה במקום שמן הדין הוי קדושין, ולשון קיימין שאמר, היינו שלא מיחו, אז יקוים הקדושין שמן הדין:

והנה לכאורה היה אפשר להוכיח כסברתי ממ"ש המשנה למלך (פ"ה מהלכות אישות) להסתפק במוכר חפץ וקיבל המעות וקודם שמשך הלוקח קידש המוכר אם קדושיו הוי קדושין ע"ש, ואי נימא דסברא דכל דמקדש מהני אפילו לקיומי הקדושין, א"כ כיון דתקנו משיכה, הרי א"כ החפץ ברשות מוכר ומקודשת מן התורה, אע"כ דלהא לא מהני כל דמקדש, אכן באמת יש לדחות הוכחה זאת, דכבר הארכתי לבאר בחבורי לב"מ (דמ"ח ודמ"ט) דאע"ג דחז"ל עקרו קנין כסף והעמידו רק למי שפרע, מ"מ לענין מי שפרע הוי קנין גמור גם מדרבנן, דרק אם חזר בו נתבטל הקנין למפרע, אבל כל זמן שלא חזר קנין גמור הוא, והמעות הם ברשות מוכר, והחפץ הנקנה הוי ברשות לוקח, וכדאיתא בב"מ (דס"ב ע"ב) גבי איסור ריבית, דאמרינן כיון דבעי לקבולי מי שפרע ברשותו של לוקח נתייקר, דדוקא רשות לחזרה נתנו לו רבנן, אבל כל כמה שלא חזר הוי קנין גמור אפילו מדרבנן, ועיקר הספק של המשנה למלך הוא, אה מה שקידש המוכר דיינינן זה לחזרה והרי יכול לחזור וממילא הוי קדושיו קדושין, או שמא לא דיינינן הקדושין כחזרה, וממילא ברשות לוקח הוי אפילו מדרבנן ולא הוי קדושין של מוכר כלום, ולפי"ז אין ראיה מהמ"ל, דשפיר יש לומר דאדעתא דרבנן מקדש מהני אפילו לקיומי הקדושין, והכא אפילו מדרבנן הוי של לוקח כל זמן שלא חזר המוכר, ואמנם נהי דראיה אינה, מ"מ בלא"ה הדברים ונכונים דלאלומי הקדושין לא אמרינן הכי מצד הסברא וכמו שכתבתי:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה