בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף ל.
במשנה ואין חושש שמא מת הכהן או העשיר העני. וקשה איך פסיקא ליה שלא לחוש לשמא העשיר, ואע"ג דעשירות לא שכיחי כדקאמר בסמוך, אבל הא לא בעינן שיהא עשיר ממש, דהא קיי"ל בהיו לו מאתים זוז לא יטול מעשר עני ובמאתים חסר דינר יוכל ליטול, וא"כ כשהיה לו מקודם מאתים חסר דינר והעשיר במעט עד תשלום מאתים, אסור שוב ליטול, וא"כ אמאי מיקרי לא שכיח, כיון שאפשר להשלים בדבר מועט, נהי שזה ודאי דעשירות ממש לא שכיח. אבל שיתעשר בדבר מועט כזה ודאי שכיח, ויש לומר דליכא למימר דמיירי הכא בנתעשר רק במעט דא"כ הלא בידו להוציא המעט הזה לצורך איזה הוצאה, ושוב לא יהיה לו מאתים בשלימות ורשאי ליקח, ואין לומר דאינו רשאי לעשות כן להוציא במכוון ולהחסיר בידים בכדי שיוכל ליקח צדקה, דהא בירושלמי (פ"ח דפאה) מביא עובדא, דרבי עשה כן לכתחלה לאחד ממכיריו שהיה רגיל ליתן לו מעשר עני, וכשזה לא רצה לקבל מפני שהיה לו מאתים זוז צוה לתלמידיו שיכניסוהו לחנות להוציא חד קרע ע"ש, וכ"ש כאן שחיוב יש עליו לעשות כן, בכדי שיהיה ביכולתו לפרוע חובו, ומפני זה ליכא למימר דמיירי כאן בנתעשר מעט, ובע"כ כשנתעשר ממש, וזה לא שכיח, אלא דלפי"ז קשה על הירושלמי כאן, שבאמת חושש לעשירות, ומתקן מתניתין לית כאן אינו חושש אלא חושש שמא העשיר העני, ואמאי, דאי לעשירות מעט, שזה שכיח, הא אפשר להחסיר המעט, דאיהו גופא מביא עובדא דרבי שעשה כן לכתחילה, ואי לעשירות ממש, הא באמת לא שכיח, וצריך לומר בסברת הירושלמי, משום דבמעשר עני איכא תרי החששות כאחד, דגם חשש דמיתה נמי איכא כמו בכהן, אלא שבכהן ליכא כ"א חשש דמיתה ובעני איכא תרי החששות שמא מת ושמא נתעשר, ולכן אע"ג דלעשירות לחוד לא חיישינן, אבל במקום שיש שני החששות חיישינן, זהו סברת הירושלמי, והש"ס בבלי סובר שאפילו בכה"ג דאיכא תרי החששות נמי לא חיישינן לזה ודו"ק היטב:
ברש"י ד"ה אבל כהן חוזר בו. דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לא משכת כו' עמ"ש בסמוך מזה:
בגמ' במכירי כהונה. ופרש"י דאסחו שארי כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני כו' ואינו מובן דנהי דכולם מסחי דעתייהו, אבל אכתי במה זכה הני, והיאך יצא בעה"ב ידי נתינה, ואפשר לומר דטעם הדבר הוא עפימ"ש הרמב"ן והר"ן בב"מ (דף ח') דקאמר שם הגמ' דיוקא דרמי ב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי ניחא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה ופרש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תיעשה זו כמו שמונחת פ"ג קרקע וזו כמו שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי יחטפנה מידם אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו עכ"ל, ובשמ"ק שם מביא בשם הרמב"ן ור"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי אי אפשר לחטפה מידם, מ"מ למה אמר במשנה שם דיחלוקו דהוא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, וי"ל כיון דלפי טענותיהם אי אפשר לשום אדם לזכות בה וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי על כרחך לכך עומדת, ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אי אפשר לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל ע"ש, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאי אפשר לאחר לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי הקנין לגבייהו, וה"נ גבי מכירי כהונה כיון ששארי עניים מסחי דעתייהו ובעל כרחך שישאר זה לפניהם המכירים, זהו גופא הוי הקנין לגבייהו, ועיין מה שכתבתי לקמן (פ' הזורק) ביסוד הקנין דד' אמות נמי בכה"ג, דהד' אמות לא פעלו כ"א שאין אחרים רשאים לזכות וממילא קנה זה, ויישבתי נמי הקושיא המפורסמה ביסוד דאמירה לגבוה, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דבורו משום נדר. אבל שיזכה ההקדש מכח קנין מנ"ל, וכתבתי דהוי נמי מהאי טעמא, כיון שהנודר אי אפשר לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ולתתה להקדש מטעם הנדר, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש ודו"ק:
בגמ' ופוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית. ופרש"י דנהי דבשאר פוסקין בעינן שיצא השטר כאן לא בעינן שיצא השער ואפ"ה אין בו משום ריבית, והתוס' כתבו דההיא דאין בו משום ריבית ענין בפני עצמו הוא דאפילו פסק הרבה פחות משער הזול אפ"ה שרי, וגם הרשב"א הכין כן ברש"י והשיג עליו, והנה שיטת התוס' צריכה ביאור, דמהיכי תיתי יהא רשאי לפסוק עמו בשעת הלואה שיפרע לו בפירות בפחות משטר הזול הא הו"ל ריבית קצוצה, והאי טעמא דקאמר הש"ס כיון דלית ליה לא יהיב לי' אינו מספיק כ"א לענין אבק ריבית כגון במילתא דזביני שהוא דרך מקח וממכר, אבל לא בהלואה כי הכא דקתני המלוה על הפירות, דאילו כל שהוא דרך מקח וממכר שהאיסור הוא משום דהוי קרוב לשכר, משו"ה במקום דאי לית ליה לא יהיב, נמצא שהוא קרוב להפסד כמו לשכר ושרי, משא"כ בריבית קצוצה לאו בקרוב לשכר תליא מילתא ולא שייך האי טעמא דחזי בי' תיוהא, וצ"ל דכיון דאי לית ליה לא יהיב משו"ה לא הוי הלואה כלל, דהלואה לא מיקרי כ"א כשמחויב לו זה לשלם, או מעות או פירות, אבל הכא כיון דכי לית ליה פירות לא יהיב ליה כלל, הוי זה כמו שלקח ממנו הפירות בעד המעות הללו, ולא מיקרי כלל הלואה כ"א כמו שנתן מטות על פירות, וכ"כ הרשב"א דהכא הוי כמכר ע"פ, וכיון דלא הוי הלואה משו"ה שרי אפי' לפסוק בפחות מן השער, דכיון דכי לית ליה לא יהיב לו הוי כמו מוכר פירות שדה וכרם דשרי משום דשייך בו תיוהא כמבואר בפ' הריבית, וכיוצא בזה כתב הט"ז (יו"ד סי' קס"א) דאם באמת אינו הלואה, אפילו כשאומר לשון הלואה חשוב כמכר ע"ש. וסברת רש"י נראה דנהי שבאמת אין כאן הלואה, אחרי שאינו מחויב לשלם לו מכיסו כלום, מ"מ כל פסיקה שהיא קרובה לשכר, מבטלת את השם מכר וכולה שם הלואה היא, דכיון שאינה כדרך מכר הרגיל אין ע"ז שם מכר אלא הלואה, דכיון שאין דרך מכירה באופן כזה אמרינן דעיקר הפסיקה לא היה מחמת שרוצה לקנות הפירות, אלא כוונתו ליטול הריוח פחות משער הזול וכמ"ש הריב"ש בסי' ש"ה, דאין הלשון גורם אלא הכוונה גורם לאיסור ריבית, דאל"כ בטלת איסור ריבית, שילוה מאה במאתים ע"י מכירה, ואכן התוס' מיאנו בזה, משום דנראה שיטת התוס' כסברת הנמוק"י (ב"מ דס"ד) דפסיקה אף שהיא קרובה לשכר, לא בטיל שם מכר מינה, ורק אי איכא הלואה בלא"ה אז קירוב השכר הוי ריבית, דכן משמע ממה שהקשו שם בב"מ בתוד"ה אי תקפה, דאם משך מאי ריבית יש בזה והא נגמר הקנין, ואי כשיטת רש"י לא הוו מקשו מידי, דנהי דנגמר הקנין, מ"מ כיון דאין דרך מכירה בכך, מוכח שכוונתו הוא לריבית ולא למכירה, ומשו"ה לא מהני המכירה התם, אע"כ דתוס' סברי כהנמוק"י, ומשו"ה כאן נמי כיון דבאמת אינה הלואה, ורק פסיקה על הפירות, שהריבית אינה בזה כ"א מדרבנן, ומשו"ה מותר כאן לפסוק אפילו בפחות משער הזול, ועיין מה שכתבתי בחבורי לב"מ (דף ס"ד) בסוגיא דאי תקפה ברשותך, או שיש לומר שרש"י סובר כמ"ש השמ"ק בריש פרק איזהו נשך, דהעיקר תלוי בלשון, וכיון דאמר לשון הלואה הוי הלואה:
ועוד יש לומר בסברת התוס' עפמ"ש החו"ד ליו"ד סי' קס"ט) דהא דאמרינן בפוסק, דאסור לפסוק כ"א כשיש לו פירות, דאז נקנים הפירות מיד להקונה ואין כאן אגר נטר, אבל כשאין לו אסור, היינו דוקא בפוסק כזה שהוא מקבל עליו בחיוב הגוף להעמיד לו אח"כ, דבכה"ג כיון שאחריותו עליו דמיא להלואה, אבל כשמוכר לו דבר הידוע ואינו מקבל עליו שום אחריות מותר בכל אופן אפילו כשאין כאן שום קנין, דמהיכי תיתי לא נניח לו לקיים מקחו ועיין מה שכתבתי מזה בארך בחבורי לב"מ (דס"ג ע"ב), וא"כ ה"נ כיון דאי לית ליה לא יהיב ואין שום אחריות על הכהן, משו"ה שרי לקיים מקחו, כיון דאין כאן שום הלואה ודו"ק:
בגמ' נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם פשיטא כו' עיין בפנ"י דהתעורר. איך מהני יאוש בהלואה והרי מבואר בחו"מ (סי' צ"ח) דאין יאוש בחוב ולא מצא תי' מספיק, ופלא גדול על הגאון דפשיטא ליה כ"כ שאין יאוש בחוב, הא הרמ"א בחו"מ (סי' קס"ג) הביא בשם מוהרי"ק מפורש להיפך דמהני יאוש בחוב, ואע"ג שמהרי"ק מחלק בין יאוש ליאוש, דהיכי שהוא מתיירא מפני שהלוה עני או אלם זה לא כוי יאוש. דכל אשראי ספק אתי ולפעמים דהמלוה סובר שהוא עני ואינו כן, ורק היכי שמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד ליאוש גם בחוב מהני יאוש, אבל עכ"פ בנידון דהכא גבי נשתדפו שדותיו דסתמו ליאוש, א"כ אפילו בחוב מהני יאוש בכה"ג לשיטת מוהרי"ק, הן אמנם לא נטלם מאתי מה שהרעישו האחרונים על המוהרי"ק והשיגו עליו בדין זה, והוא הגאון חכם צבי, בהגהות הט"ז שם, דעיקר יסוד של המוהרי"ק במה שלמד ק"ו מאבידה דקונה יאוש, וכ"ש בחוב, וע"ז השיגו עליו דק"ו פריכא היא, דהא באבידה גופא אמרינן בב"מ (דכ"ו ע"ב) נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירם ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיב, אלמא אע"ג דבהיתירא אתי לידו ואח"כ נתיאש ממנו אפ"ה מחויב להחזירה שהרי מצוות השבה חלה עליו משעה שגזלה עד שישיבנה, וא"כ הוה"ד בפריעת בע"ח מצוה משעת הלואה עד שעת הפרעון, אמנם לענ"ד נראה שאין בדברים הללו כדי לדחות יסוד של המוהרי"ק, ויפה דן הק"ו, והוא דבב"מ שם אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב לי', והקשו בזה הראשונים דאמאי הוי מתנה, דהא קיי"ל דיאוש לחודיה לא קנה כל דאתי לידו באיסורא דהיינו קודם יאוש, אכן הרמב"ן תי' דהכא שאני דדין אבידה פתיך ביה ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי ופטור אפילו מחזרת דמים וא"ת תיהוי כאבידה דאתאי לידו קודם יאוש כו' ליתא דכי אמרי' הכי ה"מ שנטלה ע"מ להחזירה דנעשה שומר של בעלים והוי לה כאילו הוא ברשות בעלים לגמרי, ומשו"ה יאוש הבא לאחר מכאן אין יכול להפקיע מהם אבידה שהוא ברשותם, אבל הכא כיון שע"מ לגוזלה נטלה לא נעשה שומר של בעלים, וכשנתיאשו הבעלים לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיע מהם דהו"ל כאילו נתיאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא ע"ש, ומבואר מדבריו דהא דאבידה אינה נקנית ביאוש היכי דנטלה ע"מ להשיבה אינו אלא משום דכיון שנטלה להשיבה, הרי נעשה שומר של הבעלים ידו כידו, וכמונח תחת יד בעלים, כיון דהלואה ליתא בעינא ודבר שאינו ברשותו ממילא דנקנית ביאוש, וכ"כ הקצוה"ח שם בישוב שיטת המוהרי"ק:
אלא שאכתי צריך ביאור בעיקר סברת הרמב"ן, דהא הר"ן השיג עליו מהסוגיא דב"ק (פ' מרובה) דס"ה, דמפלגינן התם בין גזילה לאבידה משום דגזילה הוי באיסורא אתי לידו, משא"כ אבידה, וא"כ גם בנטלה ע"מ לגוזלה הוי באיסורא אתי לידו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ע"ש. ואמנם בכדי להליץ בעד הרמב"ן נ"ל, דהנה הכי הצעת הסוגיא דב"ק שם. יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעי' אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה קני או דילמא לא דמי לאבידה דכי אתי לידו בהיתירא אתי אבל האי דבאיסורא אתי לידו לא קני ע"ש, הרי להדיא דטעם דבאיסורא אתי לידו, לא מהני כ"א לענין שמשו"ה לא נוכל למילף מאבידה, וכיון דיאוש בגזילה לא כתיב ורק דנילף מן אבידה, ע"ז מהני טעם דבאיסורא, דכיון דלא דמי לאבידה לא ילפינן זה מאבידה, אבל באבידה גופא, דיאוש דידיה יליף מקרא, אפילו כי אתי באיסורא לידו נמי קני, דכיון דיאוש הוי קנין מאי איכא בין איסורא להיתירא, וכדומה לזה י"ל נמי בתוס' (ע"ז דע"ב) שכתבו שם דכיון דמשיכה בנכרי אינו קונה אפילו בגזל דליכא מעות נמי לא קנה, ולא דמי למציאה דקני כיון דליכא מעות משום דבהיתירא אתי לידו אבל בגזל דבאיסורא אתי אי לא מהני חשיכה במקח לא מהני אף בגזל ע"ש, הרי להדיא שדוקא אם משיכה לא קני במקח, ורק שנרצה לדחות גזל למתנה, בזה מחלקינן דלא דמי זה לזה מטעם דבאיסורא, אבל אם משיכה הוי קנין במקח ולא היינו צריכים למילף מאבידה, היה מהני נמי בגזל אע"ג דבאיסורא אתי, דסברא דבאיסורא לא מהני לבטל הקנין, אלא רק לדחות דלא נוכל לדחות זה למציאה, ולפי"ז בב"מ דמיירי באבידה ממש, דיאוש דידה מקרא יליף, משו"ה אע"ג דמכוון לגזול ובאיסורא אתא נמי מהני:
ואין להקשות ע"ז מהא דאמרינן בב"מ (דף כ"א) אע"ג דשמעיני' דמייאש אח"כ באיסורא אתי לידו, הרי דבאבידה ממש נמי לא מהני אם בא לידו באיסורא, אכן באמת מה שאמרו התם טעם דבאיסורא אתי לידו גבי אבידה, לא הוי פירושו כטעם דבאיסורא שאמרו בב"ק גבי גזילה, וטעם שלגבי אבידה לא שייך כלל בגזילה, וכן להיפך טעם שאמרו שם בגזילה לא שייך באבידה, דמ"ש לעיל באיסורא אתי לידו, אין לפרשו דהטעם הוא משום דלקיחתו באיסור היתה, דאדרבה כיון דאבידה היא ויש בה נמי סימן הרי מחויב ליטלה, אלא הכוונה דבאיסורא, היינו שלקחה קודם יאוש, שהוא בזמן איסורא שאסור לקנות בה עדיין, והיינו טעמא דלא מהני היאוש, דכיון שכבר נתחייב בהשבה והוי כשומר של בעלים וידו כיד בעלים, ולא מהני היאוש ברשות בעלים, ועיין בשמ"ק שם בשם הריטב"א ובקצוה"ח (סי' רנ"ט), ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש, כיון דהוי ברשות בעלים, וברשותו לא מהני יאוש, להכי אפילו באבידה ממש נמי לא קני משו"ה, אחרי שיש חסרון בעצם היאוש, ואמנם טעם זה לא שייך כ"א גבי אבידה, דלקחה ע"מ להשיבה ונעשה שומר של בעלים, אבל בב"ק גבי גזלן אי אפשר לפרש נמי, דהאי באיסורא שאמרו התם, דהוי נמי משום טעם זה, דהא התם בגזילה מיירי שמתחלה לקחה ע"מ לגוזלה לעצמה ולא להשיבה לבעלים, ולא נעשה שומר כלל, אלא הכוונה דבאיסורא אתי, היינו כיון שתחלת לקיחתו באיסור הוא שנטלה בגזילה, ואע"ג דבעצם היאוש אין חסרון כלל, כיון דלא הוי שומר כלל, וא"כ מאי איכפת לן אם באיסורא אתי, לזה צ"ל דכיון דיאוש לא כתיב בגזילה אלא שנרצה למילף מאבידה, ולענין לעשות דחייה מהני סברא דבאיסורא, דמשו"ה לא דמי לאבידה, ולא שייך זה כ"א בגזילה דיאוש לא כתיב גביה, והרי ביארנו שני כוונות במה שאמרו באיסורא אתי, וטעם דאבידה לא שייך בגזילה וכן להיפך, ולפי"ז מה יוצדק דברי הרמב"ן, שבדי דהגביה ע"מ לגוזלה, דפתיך ביה גזילה ואבידה כאחת, ודאי דקונה ביאוש, דהא הכא לא שייך שום אחד מהטעמים דבאיסורא אתי, לא של אבידה דב"מ, ולא של גזילה דב"ק, טעם דאבידה, היינו שנעשה שומר, לא שייך, כיון דלעצמה לקחה ולא להשיבה, וטעם דגזילה דב"ק נמי לא שייך, כיון דבאמת אבידה היא, ויאוש דידה יליף מקרא, וא"כ אפילו כי לקחה באיסור מאי הוי:
ואחרי שביארתי צדקת שיטת המוהרי"ק, אבוא עוד להוסיף על דבריו ולומר דאפילו ביאוש כזה שהוא מתירא מפני שהלוה עני או אלם, דמוהרי"ק מודה דיאוש כזה לא מהני בחוב וכמ"ש לעיל, ולדידי פשוט דאפילו יאוש כזה נמי מהני, דהטעם דסובר דיאוש כזה לא מהני הוא מפני דכל אשראי ספק אתי ולפעמים סובר המלוה שהוא עני ואינו כן, וא"כ הוי יאוש בטעות דלא מהני, ומה דפשיטא ליה דיאוש בטעות לא הוי יאוש, לענ"ד הדבר פשוט להיפך, דהנה בירושלמי דב"ק סוף פ' שור שנגח ד' וה' איפלגו בזה בהדיא ר' יוחנן ור"ל, ר' יוחנן סובר דהוי יאוש, ור"ל סובר דלא הוי יאוש, ובכ"מ קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל, ובשגם שבש"ס דילן בכריתות (דף כ"ד) הובא רק דברי ר' יוחנן לחוד דהוי יאוש, וא"כ מהיכי תיתי להטיל ספק בזה:
וכל זה כתבתי רק מה שנלע"ד עיקר לדינא, דבכל חוב מהני יאוש, כיון דעיקר היסוד שבנו דלא יועיל יאוש הוא מטעם דפשיטא להו דיאוש בטעות לא מהני, ולמ"ש הדבר מבואר להיפך, אכן בנוגע לקושית הפנ"י בסוגיין, לא אוכל לירד לסוף דעתו, דמסוגיין אין מקום לקושיא בלא"ה, דאפילו אי נימא דלא מהני יאוש בחוב נמי א"ש כאן. דהא עיקר טעם החולקים ואומרים הוא משום שמצוות ההשבה חל עליו משעת הלואה עד ההשבה וכנ"ל, וא"כ אין זה שייך כ"א בחוב כזה שנתחייב עליו בהשבה, אבל בסוגיין, דהתנה עמו ע"מ שלא לפרוע, דאי לית ליה לא יהיב ליה מידי, א"כ אינו מחויב בהשבה כלל, ומהיכי תיתי לא יועיל היאוש ודו"ק בכל זה:
בתוד"ה הילך דמיו, פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י כו'. הנה רש"י בעצמו מתרץ לקושיא הזאת, במה שמסיים דאימת קניה האי לוי דלקנייה לישראל, הרי שהחסרון הוא לא משום שיש חסרון בקנין מעות, כ"א מפני שאין ביכולתו להקנות, אבל אם היה ביכולתו להקנות איה"נ שהיה קונה קנין גמור ע"י המעות, כיון דלא מיחסר משיכה בכאן, אלא שזה צריך ביאור, כיון דאמרינן לעיל דעשאוהו כזוכה, א"כ ליהוי כזוכה נמי לענין זה שיהא ביכולתו להקנות, וצ"ל דהא דעשאוהו כזוכה הוא משום תקנת כהן ולוי, בכדי שימצאו מעות להלואה וכמ"ש רש"י לעיל במשנה, וא"כ לא שייך זה כ"א בדינא דמשנה, דנתן לו המעות בהלואה מקודם שהיו הפירות בעולם, ומשום שחשו לתקנתם שימצאו מעות בהלואה בזמן מוקדם מראש, עשאוהו משו"ה כזוכה, אבל הכא דמיירי שהפירות הם בעין, ואם יקבלם הכהן יכול למוכרם מיד לכל מי שירצה, לא חשו בכה"ג לעשותו כזוכה גם טרם שהגיע לידו, ובהכי ניחא גם הסתירה שיש בדברי רש"י, דלעיל בד"ה אבל כהן פירש, דמשו"ה יכול הכהן לחזור משום דמחוסר משיכה, וכאן פירש משום דלאו שלו הוא ולא מצי להקנות דהיינו משום דלעיל דמיירי בהלואה דעשאוהו כזוכה, משו"ה יכול נמי להקנות, והוכרח לפרש דטעם החזרה הוא משום מחוסר משיכה, אבל כאן דלא מיירי בהלואה, דלא עשאוהו כזוכה, משו"ה פירש שאין ביכולתו להקנות:
ואמנם אכתי צריך ביאור, דנהי דקושית התוס' על הדין דהכא מיושב שפיר כמו שכתבתי, דהכא הוי החסרון מפני שאין ביכולתו להקנות. אבל אכתי יוחזר קושיתם על רש"י דלעיל, דהתם הרי עשאוהו:
כזוכה ואפ"ה פרש"י דיכול לחזור משום חסרון משיכה, ואמאי הא כיון שבביתו של ישראל הוא לא מחוסר משיכה, וצ"ל דהתם הוי טעמא אחרינא מה שהמעות אינו קונה, דבשעה שנתן לו המעות לא היו הפירות עדיין בעולם, ואח"כ כשהיו בעולם, כבר הוציא המעות, והלואה אינו קונה במכר, משא"כ הכא דנותן לו כסף ממש, ומצד הכסף אין חסרון, משו"ה הוכרח רש"י לפרש דהחסרון הוא משום שאין ביכולתו להקנות ואתי שפיר הכל:
סליק פירקא
פרק רביעי השולח