בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כט.
בגמ' משום בזיון דבעל, ופרש"י שאינו חפץ שידעו בו רבים כו', עמ"ש לקמן דס"ו בביאור דברי רש"י בארך:
בגמ' מאי בינייהו שליח מתנה איכא בינייהו. וקשה דהוה מצי למימר שכיב מרע איכא בינייהו, דמשום מילי איכא, ומשום בזיון ליכא, דיאמרו שמשום חולשתו אינו כותב בעצמו, ואכן מדלא קאמר הכי מכלל שגם בשכ"מ איכא טעם דבזיון, דאותן אחרים הכותבים שלא ראו כלל את הבעל אינם יודעים נמי שהוא שכ"מ, ועיין מה שכתבתי לקמן ל"י ע"ב) ברש"י שה מזה וק"ל:
בגמ' אמר לי' ר' יוחנן זו אפילו תינוקת של בית רבן יודעים אותו. ויש להבין למה הוא פשוט כל כך לר' יוחנן טעם דאין רצוני, הא מאן דסובר שומר שמסר לשומר פטור, ודאי הוא דלא ס"ל סברא זאת, ואפילו למאן דסובר חייב, רק אביי הוא דמפרש טעמו משום אין רצוני, ורבא דמפרש טעמו משום אנת מהימנת לי בשבועה כו', ולא ס"ל טעם דאין רצוני, וכמבואר כ"ז בסוגיא דב"מ (דל"ו ע"א), וא"כ למה הטעם הזה פשוט הוא כל כך לר' יוחנן, ואמנם מכאן נ"ל להביא ראיה למה שהעליתי בחבורי לב"מ שה דלא כהרי"ף והרמב"ם והתוס', שהבינו כולם בדברי רבא דמפני שאמר הטעם דאנת מהימנת לי בשבועה מכלל דלא ס"ל כלל טפם דאין רצוני שיחשב לפשיעה מטעם זה, אלא שבאחת גם רבא סובר לטעם דאין רצוני, ושמפני זה הוי פשיעה ומחייבינן בעד זה כפשטא דמתניתין כאן והא דהוצרך לטעם דאנת מהימנת, בא להוסיף בזה עוד טעם של חיוב. דלטעם דאין רצוני, שהוא מטעם דתחלתו בפשיעה, א"כ אינו חייב כ"א באונס כזה שהוא בא מחמת הפשיעה, אבל באונס שאינו בא מחמת הפשיעה, וכגון במתה כדרכה לרבא דסובר מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם היה פטור מטעם זה, ומשו"ה הוצרך רבא בע"כ להוסיף עוד טעם אחר דאנת מהימן, שמטעם זה חייב נמי אפילו במקום שהאונס אינו בא מחמת הפשיעה, ושני הטעמים גם יחד צריכים, דלטעם דאין רצוני היה פטור במקום שאין האונס בא מחמת הפשיעה, ולכן חייב התם מטעם דאנת מהימנת, ולטעם דאנת מהימן לחוד היה פטור היכי שיש עדים או השוכר בעצמו יכול לישבע, לכך הוצרך לטעם דאין רצוני, ולשני הטעמים הללו חיוב בכל גווני, רק היכי שיש שני המעלות גם יחד, שהשוכר עצמו יכול לישבע, וגם האונס לא בא מחמת הפשיעה וכמתניתין דב"מ דישבע השוכר, אז פטור, ואפשר להסביר נמי דלישנא דר' יוחנן דאמר סתמא, שומר שמסר לשומר חייב, דחקתו לרבא להוסיף טעם דאנת מהימנת, דאי לטעם דאין רצוני, דאינו חייב כ"א באונס בא מחמת הפשיעה, לא הוי ליה לסתום ולומר חייב, אלא הכי הול"ל שומר שמסר לשומר הוי פשיעה, וממילא הוי ידעינן לחייבו במקום שהאונס בא מחמת הפשיעה הזאת, כדין כל פשיעה דעלמא, ומדסתים ואמר חייב, משמע שאפילו באין אונס בא מחמת הפשיעה נמי חייב, לזה הוכרח להוסיף נמי טעם דאנת מהימן, ולפי"ז דברי אביי בכלל דברי רבא הם, אלא דרבא בא עוד להוסיף ולהחמיר נמי מטעם אחר, והיינו מה שאמר ר' יוחנן כאן, זו אפילו תינוקת של בית רבן כו', דר' יוחנן לשיטתו בב"מ דשומר שמסר לשומר חייב, ודאי שמילתא דפשיטא הוא טעם זה דאין רצוני, דבין לאביי ובין לרבא ס"ל הכי, ומיושב בזה נמי פי' הר"ח שם בב"מ שפוסק לטעם דאין רצוני, והתוס' השיגוהו בזה ע"ש, ולמ"ש ניחא, דבאמת גם הר"ח אינו פוסק כאביי אלא כרבא נמי, ואדרבה פוסק דוקא כרבא דחייב נמי מטעם דאנת מהימן, וכן הביא הר"ח להדיא פסק דרבא, ומיושב כל הקושיות שהקשו התוספת והראשונים על שיטת הר"ח, ומאוד תמוה לפי' התוס', איך אפשר לומר דהר"ח דסובר טעם דאין רצוני סובר כאביי, הא בפירושו הביא להדיא לפסק דרבא, אע"כ כחה שכתבתי דרבא סובר שני הטעמים והר"ח פוסק באחת כרבא:
ויש לי עוד להוכיח עפ"י ראיות נכונות, שגם הרמב"ם ופרש כמה שכתבתי, שגם רבא סובר טעם דאין רצוני, דז"ל הרמב"ם (פ"ד מהלכות שאלה) אם מסרן לאחד מקרוביו שאין סמוכים על שולחנו ואצ"ל אם מסרן לאחר הרי זה פושע וחייב לשלם אא"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו עכ"ל. ומה שכתב הרי זה פושע, תמוה מאוד לכאורה, הא התוס' שם כתבו דמאי דאיכא בין טעמא דאביי דאין רצוני לבין טעמא דרבא דאנא מהימן, שלטעם אביי הוי פושע בגוף השמירה, וחייב לשלם עכ"פ האונסין שבאו מתוך הפשיעה, ולא מהני גם אם יש עדים שנאנסה, דאפ"ה חייב מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס, ולרבא דלא ס"ל טעם דאין רצוני, לא נחשב כפשיעה, וכי איכא עדים שנאנסה פטור, וא"כ הרמב"ם שפוסק (בפ"א מהלכות שכירות) כטעם דרבא, איך אמר כאן דהוי פושע, הא לטעם דרבא לא הוי פושע, אלא ברור הדבר שהרמב"ם יפרש שגם רבא סובר טעם דאין רצוני, ושפיר הוי פושע מטעם זה, ואלא דלפי"ז יקשה על סיום דברי הרמב"ם שכתב וחייב לשלם אא"כ הביא עדים שנאנסה ואם הביא כדים נפטר, הא כיון דס"ל דהוי פושע, א"כ אפילו הביא עדים מאי הוי, דאכתי יתחייב מטעם תחלתו בפשיעה, ומצאתי שהמחנה אפרים הלכות שומרים) כתב באחת שדברי הרמב"ם בהלכה זאת סותרים זה את זה תוכ"ד, דכיון דפושע הוא מה מועיל שהביא עדים ע"ש, ואמנם גם בזה נראה ברור שהרמב"ם עצמו מיישב זאת, במה שמסיים אא"כ הביא עדים כמו שביארנו, והיינו מה שביאר בפ"א (מהלכות שכירות) הלכה ח', וז"ל שם ואם הביא השומר השני ראיה כו' הרי זה פטור כיצד ש"ש שנתן הבהמה השמורה אצלו לשו"ח אם הביא השומר עדים שמתה כדרכה ה"ז פטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וגם שם לכאורה תמוה האריכות שהאריך לבאר האונס איזה אונם היה, ולמה לא כתב בקיצור, אם הביא עדים שנאנסה, ויהיה איזה אונס שיהיה, אלא משום דס"ל שומר שמסר לשומר פושע הוא, וא"כ לאו בכל אונס פטור, דדוקא באונס דמתה כדרכה וכיוצא בזה שאין האונס בא מחמת הפשיעה הוא דפטור, אבל בשארי אונסין שיש לתלות שמחמת הפשיעה בא חייב, ולהכי הוכרח שם להאריך ולבאר איזה אונס היה שם כגון שמתה כדרכה וכל כיוצא בזה, וזהו מה שכתב בהלכות שאלה, כמו שביארנו, והוא כמו שביאר שם בהלכות שכירות, דדוקא באונס דמתה פטור, וא"כ מה שכתב בהלכות שאלה דאם הביא עדים שנאנסה פטור, מיירי נמי באונס כזה שאינו בא מחמת הפשיעה וכמו שביאר בהלכות שכירות, ולפי"ז צ"ל דמה שכתב עוד הרמב"ם (פ"א מהלכות שכירות) עבר השומר ומסר כו' אם הביא ראיה שנאנס פטור, היינו נמי אונס דמתה כדרכה, ואע"ג דסתים היינו דסמיך על מה שכתב אח"כ בהלכה הסמוכה לבאר איזה אונס וזה ברור מאוד להמעיין ברמב"ם גופא:
ונוכל ליישב בזה קושית המשנה למלך (פ"א מהלכות שכירות), רק בכדי להבין קושיתו מוכרח אני להעתיק לשון הרמב"ם שם בהלכה ד' וז"ל ואין השואל רשאי להשאיל כו' שיאמר לו זה אין רצוני כו' עבר השומר ומסר לשני ה"ז חייב לשלם כו' אא"כ הביא עדים שנאנסה, ואח"כ כתב הדין ברגיל להפקיד אצלו דפטור והוא שלא מיעט בשמירתו ואם מיעט הרי זה פושע, ובהלכה ה' כתב דאם הביא ראיה שנאנס כיצד כו' דמתה כדרכה ע"ש היטב, והבין המ"ל דמה שכתב הרמב"ם בהלכה ה', דאם הביא ראיה פטור, קאי זה רק על בבא השניה בהלכה ד', והיינו על רגיל להפקיד ומיעט בשמירתו, דאפ"ה פטור כשהביא עדים, דאי על בבא הראשונה באין רגיל להפקיד, מה בא להודיענו בזה דפטור בהביא עדים. הסבר הדברים, דבשלמא אי קאי על בבא השניה ברגיל ומיעט בשמירתו, דהוה אמינא שגם עדים שנאנסה לא מהני כיון דפושע הוא, אשמועינן הרמב"ם דאפ"ה מהני עדים, כיון דהאונס הוא דמתה כדרכה, אבל אי קאי על הרישא באין רגיל, דלא הוי פושע בזה שמסר לשומר אחר, וא"כ פשיטא דעדים שנאנסה מהני, ולזה קשיא ליה להמ"ל, כיון דבע"כ אסיפא קאי ברגיל להפקיד, א"כ מאי איריא עדים, אפילו שבועה שמתה כדרכה נמי מהני, דהא לא מצי למימר לא מהימן לי כיון דמיירי ברגיל להפקיד אצלו ע"ש, ולמה שכתבתי בע"כ דהאי הלכה ה' קאי גם על בבא דרישא באין רגיל להפקיד דהא אפילו עיקר שומר שמסר לשומר נמי הוי פושע וכמ"ש להדיא בהלכות פקדון, וגם בזה בעינן שהאונס יהיה דוקא דמתה כדרכה ושאר אונס לא מהני, וטובא אשמועינן הרמב"ם, דהא דכתב דהביא עדים מהני, היינו שמתה כדרכה דוקא, וכיון שקאי גם על הרישא לא מצי למינקט דשבועה מהני כיון דאין רגיל גביה ומצי למימר לא מהימן לי בשבועה ודוקא עדים מהני ודו"ק. ומכל האמור תמה אני מאוד על השו"ע (חו"מ סי' רצ"א) שהעתיק לשון הרמב"ם בהלכה ד' דשומר שמסר לשומר פטור אם הביא עדים שנאנסה, ולא כתב מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' לברר, דהיינו דוקא באונס דמתה כדרכה, ולפי העתקת השו"ע משמע דבכל אונס פטור, והיינו דלא הזכיר כלל דשומר שמסר לשומר הוי פושע, וס"ל דלטעם דרבא לא סבירא ליה כלל טעם דאין רצוני ולא הוי פושע, ומשו"ה פטור בכל האונסין, אכן באמת הרמב"ם שכתב להדיא דמיקרי פושע הוכרח לבאר שדוקא באונס דמתה כדרכה וכיוצא בזה הוא דפטור, אבל בשארי אונסין חייב. והב"י יסבור כשיטת הרי"ף והרא"ש דלא ס"ל כלל לטעם דאין רצוני אליבא דרבא:
ויש לי להביא עוד ראיה נכונה, דהרמב"ם סובר טעם דאין רצוני גם לרבא, דהנה בב"מ שם אחר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מיבעי ש"ש שמסר לשו"ח דגרועי גרעה לשמירתו כו', וקשה למה ליה לאהדורי ולמימר בהלכתא האי לא מיבעי, והיה נראה מזה, דהיכי דגרועי גרעה לשמירתו חייב בלא טעם דלא מהימן לי, ומשום דהוי פושע שמסרה לשומר חנם שאין מוסר נפשו כ"כ לשמור, ויש לומר שזה היה מקור הרמב"ם שפסק בפי"א משכירות, דאפילו אם הפקיד למי שרגיל אצלו מ"מ אם מיעט בשמירתו פושע הוא וכמ"ש הב"ח (בחו"מ סי' רצ"א), והנה הרי"ף והרא"ש פליגי על הרמב"ם בזה וס"ל דברגיל להפקיד פטור אפילו בגרועי גרעה כיון שמסר לבן דעת, וכפי הנראה מדברי הרא"ש שטעמו הוא, דהא אמרינן התם דלטעמי' דרב דפטר בשומר שמסר לשומר, אפילו בגרועי גרעה נמי פטור מטעם שמסרה לבן דעת, הרי חזינן דהחילוק בין חיוב לפטור תלוי רק בדין דשומר שמסר לשומר לחוד, וכל היכי דליכא לחייבו מטעם שומר שמסר לשומר אחר, גם מטעם דגרועי גרעה אין לחייבו, כיון שמסר לבן דעת, ולכאורה היא טענה חזקה על סברת הרמב"ם, ונ"ל ליישב סברת הרמב"ם. דהנה באמת רב עצמו לא אמר דאפילו בגרועי גרעה נמי יפטור מטעם שמסר לבן דעת, אלא אביי הוא דאומר כן לטעמא דרב, ומנ"ל באמת לומר כן דרב פוטר אפילו בכה"ג נמי, וצ"ל דלסברת אביי דהטעם דמאן דמחייב בשומר שמסר לשומר, הוי מטעם אין רצוני, והיה סובר נמי דרב דפוטר, היינו מטעם שומר שמסר לשומר, ומשום דלית לי' טעם דאין רצוני, ובע"כ דהוי משום דכיון שמסר לבן דעת לא יוכל לומר אין רצוני, וכיון שכן שפיר אמר אביי דלטעם דרב אפילו בגרועי גרעה נמי פטור, מטעם זה גופא, דכמו שלטעם שמסרה לבן דעת לא חיישינן תו לקפידת דאין רצוני, ה"נ לא נחוש גם לקפידה דגרועי גרעה, דהא לר"י דלא ס"ל טעם דלא מהימן לי גם סברת וקפידת דאין רצוני נמי משום חשש גירעון בשמירה, מפני שיש בני אדם שפגיעתם יפה זה מזה ואין המקרים הרעים פוגעים בהם כשאר בני אדם וכמ"ש בשמ"ק, ולהכי אביי לנפשי' שהבין דרב דפוטר, היינו מטעם דס"ל שומר שמסר לשומר פטור, ולא ס"ל קפידת דאין רצוני, ה"נ לית לי' קפידה דגרועי גרעה, וכל זה הוא רק לסברת אביי בטעם דרב, אבל אליבא דאמת הא אמר רב חסדא דההיא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, ורב דפוטר היינו משום דרגיל להקפיד אצלו היה, ואיה"נ דרב אית ליה נמי דשומר שמסר לשומר חייב. וא"כ אליבא דאמת לא ידעינן כצל דטעם דמסר לבן דעת מילתא היא שכדאי הוא לדחות קפידה דגרועי גרעה. ושפיר אמרינן דקפידה דגרועי גרעה מילתא היא ופושע הוא אע"ג דמסרה לבן דעת, ומיושב דעת הרמב"ם:
אלא דאכתי קשיא דהא לפי מה שכתבתי, דמאן דלא ס"ל קפידה דאין רצוני לא ס"ל נמי קפידה דגרועי גרעה, וא"כ השתא דפסקינן לגמרי כרבא, דהא דשומר שמסר לשומר חייב, מטעם אנת מהימן הוא ולא מטעם אין רצוני, בע"כ שגם לגרועי גרעה לא חיישינן, ויוחזר הקושיא על הרמב"ם דפוסק כרבא ואפ"ה פוסק דגרועי גרעה הוי פושע, וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דמלישנא דרבא גופא משמע דסובר דגרועי גרעה הוי פושע ואמנם מזה יהיה ראיה נכונה למה שכתבתי, דגם רבא סבירא ליה נמי טעם דאין רצוני, והכי הוא נמי דעת הרמב"ם. וכיון שסבירא ליה קפידה דאין רצוני, סבירא ליה נמי קפידה דגרועי גרעה, ולפי זה הרי"ף והרא"ש עם הרמב"ם כולהו לשיטתייהו אזלי, דלשיטת הרמב"ם שומר שמסר לשומר הוי פושע מטעם דאין רצוני וכמו שכתבתי לעיל, ולא סבירא לי' דמשום שמסר לבן דעת לא יקפיד ע"ז, להכי כמו שסברא דבן דעת אינו דוחה סברת אין רצוני, כ"ש שלא ידחה סברת דגרועי גרעה, דבזה יש קפידה יותר גדולה, כיון דבודאי גרע לשמירתו, ומשו"ה פוסק דאם מיעט שמירתו הוי פושע, אכן הרי"ף והרא"ש שסבירא להו דלרבא לא סבירא ליה כלל טעם דאין רצוני, ובע"כ דמשום שמסר לבן דעת אין מקפיד, אע"ג דיש אנשים שפגיעתם רעה ביותר ויש חשש דגרועי גרעה אפ"ה אין מקפיד, כמו כן אין מקפיד נמי היכי דגרעי ממש וכמו שאמר אביי לטעם דרב, ולהכי ס"ל דאפילו אם מיעט שמירתו נמי פטור ברגיל להפקיד אצלו וז"ב:
אלא דלפמ"ש תמוה מאוד דעת המחבר (חו"מ סי' רצ"א) שכתב נמי דהיכי דמיעט שמירתו פושע הוי, והא איהו בע"כ אינו סובר כהרמב"ם דשומר שמסר לשומר הוי פושע, מדכתב אח"כ דאם הביא עדים שנאנס פטור, ולא פירש דהיינו דוקא באונס שמתה כדרכה וכמ"ש הרמב"ם, ואי דס"ל דהוי פושע אפילו כי איכא עדים מאי הוי, אע"כ דהמחבר לא ס"ל כהרמב"ם וכמו שהוכחתי לעיל, וכיון דס"ל דאין חושש לקפידה דאין רצוני, ה"נ לא ניחוש לקפידה דגרועי גרעה, ואפשר לומר שס"ל דלקפידת אין רצוני דהוי ספק אולי יוגרע עי"ז השמירה, שמא הוא אדם רע, אין חושש מספק, אבל בגרועי גרעה דודאי גרע שמירתו הוי פושע, ולא מהני טעם דמסר לבן דעת לדחות קפידה הזאת, וצ"ע בדעת הב"י, ואמנם עיין בב"י (חו"מ סי' ש"ה) שכתב דהא דקרי ליה פושע לאו לחייבו בתשלומין הוא ע"ש, ולפי"ז א"ש, ואמנם מה שקשה לכאורה על עיקר היסוד שכתבתי שגם רבא סובר טעם דאין רצוני, מהסוגיא דב"מ שם דקאמר רבא התם לדידכו דמתניתו אין רצוני איכא למיתב לדידי דאמינא אנת מהימנא ליכא לאותובי, דמשמע להדיא שרבא לא סבירא ליה טעם דאין רצוני, כבר יישבתי זאת בחבורי לב"מ, והוכחתי להיפך דמכאן גופא יהיה סיוע גדולה לדבריי ע"ש ואכ"מ יותר: