בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כז:
בתוד"ה בזמן שהבעל מודה כו' והכא שידוע לנו שלא בא לידה עכשיו כו' אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע. כוונתם דכיון שידוע לנו שכבר גירשה, א"כ מה שאמר גרשתיה היינו למפרע, וכמו שאין נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא, וכן כתבו מפורש בב"מ, ותמיה לי דהתוס' כתבו כן למילתא דפשיטא. דכמו שאינו נאמן למפרע אין נאמן בלהבא ג"כ, והא זהו בעיא בש"ס שם ביש נוחלין ופלוגתא דאמוראי, וחד מ"ד סובר דפלגינן דיבורא, ולמפרע אינו נאמן אבל עכ"פ מגורשת מכאן ולהבא ואינה צריכה עוד גט חדש, והכי קיי"ל דפלגינן דיבורא, ותוס' סתים לדבר פשוט להיפך, ועוד דמברייתא דהכא יקשה למ"ד דפלגינן דיבורא, דלדידי' יקשה קושית התוס' דמילתא דפשיטא הוא דיחזירנה אפילו אינו שלה, ונראה ליישב, דע"כ לא פליגי התם אם מהימן מכאן ולהבא, היינו דוקא כשאומר גרשתי למפרע ואין כאן גט כלל, דבזה כשאנו מאמינים להבא לא יגיע שום תועלת לענין נאמנות דלמפרע, אבל כאן דמוסרין בידה גט מזמן למפרע, ממילא אינו נאמן אפילו מכאן ולהבא, דאם נאמינו הרי יצמח מזה תועלת גם למפרע שע"ז אין נאמן וכ"ע חודו דלא מהימן ודו"ק:
באו"ד ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זאת כו' עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל ברש"י מזה:
בתוד"ה מעולם לא חתמנו כו' במזיד לא ישקרו לומר שלו חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה עכ"ל ולכאורה תמוה דהא שאני הכא כיון שאומר שגירשה למפרע, וכמו שאינו נאמן למפרע אין נאמן גם על להבא וכמ"ש התוס' לעיל, ויש לומר דמשו"ה הוסיפו כאן סברא דאינו חשוד לקלקלה, שע"י טעם זה אין צריך כלל לנאמנות המיגו, דכיון דלא חשד נן אותו כלל, נאמנות המיגו למה יוצרך וסרה בזה תלונת המפרשים בדבור זה, ואין להקשות דא"כ למה יוצרך הש"ס בב"ב שם לומר הטעם דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן משום מיגו דבידו לגרשה, תיפוק ליה דאינו חשוד לקלקלה, דיש לומר דסברת אין חשוד אינו מועיל כ"א במקום שגם האשה מודית שגירשה, שממילא נפטר הבעל על ידי הודאתה מכל החיובים שבין איש לאשתו. רק החשש הוא שמא גירשה בגט פסול, או לא גירשה כלל, בזה אמרינן שפיר שאין חשוד לקלקלה בדבר שאין לו הנאה כלל, אבל במקום שמכחישתו ואומרת לא גרשתני, בזה אין א סברא דאין חשוד לקלקלה, דלא לקלקלה הוא בא. רק רוצה לפטור עצמו מן החיובים שבינו לבינה, משו"ה הוצרך שפיר לטעם המיגו, דאפילו במכחישתו מהימן עי"ז, ועיין מה שכתבתי לקמן בסמוך:
ועתה נבוא ליישב מה שקשה לכאורה על דבריי, דלסברת אין חשוד מהימן בלא טעם המינו, א"נ איך יליף התוס' דין זה מהא דנאמן לומר גרשתיה, הא התם מטעם מיגו הוא, אכן באמת בלא"ה קשה על דברי התוספת דתלו טעם דאין חשוד, בדין דמהימן לומר גרשתיה, דא"כ כיון דהך דינא דר' ירמיה לא מצי קאי אלא לסברת דאינו חשוד לקלקלה, דהלא מטעם דנאמן לומר גרשתיה, וא"כ לדידן דפסקינן דאין הבעל נאמן לומר גרשתיה כדאיתא בב"ב (דף קל"ד) ובטושו"ע (אה"ע סי' קנ"ב) וברמב"ם (פי"ב מגירושין) ממילא ליתא גם להך דר' ירמיה, ובאמת הופסק להלכה הדין דר' ירמיה כמבואר ברמב"ם (פ"ג מגירושין ואה"ע סי' קל"ב), ולזה נראה דסברת אין חשוד לא ילפינן מהדין דבעל שאמר גרשתי המבואר בב"ב דקל"ד, דשם מיירי אפילו במכחישתו ומטעם מיגו, אלא מהא דאיתא לקמן (דף ס"ד) בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד, דאמרינן שם דלא מהני מטעם דהבעל אמר לא גרשתי, אלא אמר לגירושין שלא עשאו רק שליח להולכה, ומשמע דאילו אמר גרשתי היה מהימן אליבא דכו"ע, אפילו למ"ד בב"ב דלא מהימן, היינו מחמת שהיא מכחישתו, וכל עיקר הנאמנות אינו כ"א ע"י המיגו, ולהכי ס"ל דלא מהימן כיון דלדידיה הוי כמיגו במקום עדים כדאיתא שם, אבל הכא שגם האשה הודית לדבריו ואין צריך לנאמנות המיגו, ולכן מהימן אליבא דכו"ע, וכן איתא שם בתורי"ד, דאם היה אומר גרשתי מהימן, ואי נימא דחשדינן אותו לקלקלה א"כ יקשה אכתי אמאי מהימן, דילמא בגט פסול גירשה, והיא לא ידעה חזה, ואין ראיה מהודאתה, אע"כ מוכח מהכא שעל זה לא חשדינן אותו לקלקלה במזיד, ועיין ברא"ש בסוגיין שציין באחת, דסברת אין חשוד ידעינן מהך דינא דגרשתי האמור לקמן דס"ד, ולא ציין ההיא דב"ב, ומעתה יש לומר שגם התוס' יסברו בזה כתורי"ד, דהיכי דהאשה הודית לדבריו מהימן, ולכן ילפי שפיר הך דינא דר' ירמיה משם:
אכן כל זה נוכל לומר רק בדעת התוס' שיסברו בהוא והיא מודים דנאמן לומר גרשתיה, וא"כ והא מוכח מזה דאין חשוד לקלקלה, אבל מה נענה לדעת הרמב"ם והשו"ע, שהם פסקו להדיא שאפילו אם האשה הודית לדברי הבעל נמי אין נאמן לותר גרשתיה דחשדינן אותו לקלקלה במזיד, וז"ל הרמב"ם (בפי"ב מהלכות גירושין) אמר הבעל גרשתי את אשתי אין נאמן כו' ואפילו הודית לו שגירשה אין נאמן שמא יתכוון לקלקלה בגט בטל לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימין גרש אותה בפנינו עתה, וכן הופסק באה"ע (סי' קנ"ב) אלא שבאה"ע אין מביא לסוף דברי הרמב"ם לפיכך כו', והלא הכא פסק דחיישינן לקלקלה, וכן פסקו כר' ירמיה, ואיך נוכל להשוות שני הפסקים יחד, אמנם כשנדקדק בדברי הרמב"ם בשני המקומות נמצא המבוקש, דבפ"ג מגירושין כשהביא הדין דר' ירמיה הביא באופן דליכא התם הבעל והאשה, אלא השליח המביא תובע להחזיר הגט דז"ל שם, המביא גט ואבד הימנו מצאו כו' ואם לזמן מרובה פסול כו' ואם העדים אומרים לא חתמנו מחזירין עכ"ל, ולכאורה קשה נהי דהדין אמת שאפילו בכה"ג שהבעל והאשה אינם כאן, רק השליח הוא הטוען, מחזירין את הגט אם העדים אומרים שלא חתמו יותר, דלא נוכל לחשוש שמא הוא גט אחר ולאדם אחר כתבו. דגם השליח אין חשוד לקלקלה במזיד, ואם באמת אינו שליח, לא יאמר שהוא שליח, מ"מ הרמב"ם שדרכו תמיד להביא הדין דש"ס, ובש"ס מבואר דין דר' ירמיה על אופן שהבעל והאשה הוו התובעים, דלפי קושית ר' זירא קאי תירוץ של ר' ירמיה על ברייתא דמצא גט אשה בזמן שהבעל סודה, וכן לקושית רבה קאי על דיוקא דמתניתין דאמר תנו נותנין, וא"כ גם הרמב"ם הו"ל להביא הדין באופן כזה, אם מצאו גט אשה והבעל מודה יחזיר לאשה אם העדים אומרים מעולם לא חתמנו כו', ולמה שינה לכתוב הדין בשטוען השליח, וכן להלן בפי"ב אינו מובן מה שמסיים, לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימין גרש אותה בפנינו, דכיון דחייש לקלקלה במזיד, א"כ אפילו אי אפשר לברר הדבר נמי אין נאמנים. אלא האחת יורה דרכו, דדעת הרמב"ם הוא, דכיון שהם בפנינו ונוכל לצאת כל החששות עי"ז שיגרש אותה עתה בפנינו, באופן זה חיישינן שמא קלקלה, ואומרים לצאת ידי חשש הזה ולגרש עתה בפנינו, אבל אם הבעל והאשה אינם בפנינו, שאי אפשר לתקן, לא פסלינן הגט, וסמכינן שפיר על טעם דאינו חשוד לקלקלה, דמה שאנו חוששין לקלקלה, היינו דוקא במקום ששניהם לפנינו שאפשר בקל לצאת ידי החשש הזה, ולכן לא שייך דינא דר' ירמיה במקום ששניהם לפנינו ורק במקום שהשליח הוא התובע, ואם לא נחזיר לו הגט. יתבטל כל מעשה הגט, באופן זה דוקא סמכינן על הסברא דאינו חשוד לקלקלה, ולפי"ז מיושב הכל, שבמכוון הוסיף הרמב"ם לפיכך כו', להורות שדוקא באופן הזה אין נאמנים, אלא שאכתי צריך ליישב דעת המחבר באה"ע שם שלא הביא לסוף דברי הרמב"ם, וסתמא פסק דאפילו אם האשה הודית לדבריו אינם נאמנים, משמע דסובר דבכל אופן אינם נאמנים אפילו היכי שאי אפשר לתקן, וא"כ יוחזר הקושיא איך פסק להא דר' ירמיה, ואפשר לומר דכיון שהעדים אומרים שלא חתמו על גט אחר, א"כ אין חשש אחר בזה כ"א שמא לא זהו המגרש, ואם היינו אומרים מקודם ביד הבעל גט, אז לא היה אצלינו שום חשש, כיון דהבעל הזה שידוע בשם הזה כתב גט, ועל גט אחר לא חתמו. בעל כרחך שהגט שלו הוא, ולהכי באם אין כאן שליח שפיר חיישינן משום החשש דילמא לא זהו המגרש, אבל אם יש כאן שליח האומר שהבעל עשאו שליח ומסר גט לידו, וא"כ ליכא שוב למיחש למידי, ואע"ג דלהכיר הגט אין נאמן השליח מטעם דהוא נוגע, או שאינו רוצה שהבעל יהא תרעומות עליו, או להפסיד שכרו וכמבואר בב"ש (סי' קל"ב), היינו דוקא להכיר הגט דשם הוא החשש שמא אין זה הגט שנמסר, ולכן אפשר לומר דמשקר מטעמים הללו, אבל הכא דאי רק ידעינן שהבעל הזה כתב גט אין חשש שמא אין זה שלו, כיון דעדים לא חתמו אלא על גט אחד, וא"כ אם גם השליח מתירא ממנו שלא ישא תרעומות עליו, מ"מ עכ"פ ידעינן שהוא הוא הבעלים שלו, דאל"כ לא היה חושש לתרעומות שלו, ואת זה אנו מבקשים דכיון שהבעל מסר גט לידו אין עוד שום חשש לחשוש בזה ודו"ק:
באו"ד דמשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקלה, ולכאורה קשה הא במשנה דגט פשוט (דף קס"ז) מבואר דהאשה צריכה לתת שכר אסופר, דכך תקנו חכמים משום תקנת עגונות, ואפשר לומר דהתוס' סוברים כשיטת הרא"ש, דהכוונה הוא דאם גם האשה נפנה השכר נמי הוי גט ולא אמרינן דהוי וכתבה ונתנה, דחכמים מקנו לו אותו השכר כאילו הוא שלו, אבל מעיקר הדין צריך הבעל לשלם ודלא כשיטת הרמב"ם ועיין באה"ע סי' ק"כ:
בגמרא רב אשי אמר כגון דקאמרי עדים נקב יש בו בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק. ובס' גרש ירחים הקשה, דבסימן מובהק פשיטא, דהא בכל הסוגיא דסימנים בב"מ שם משמע דסימן מובהק כעדים דמי, והנה מה דפשיטא לי' כל כך דסימן מובהק כעדים דמי, לענ"ד נראה להוכיח דעת רש"י להיפך, דהנה בב"מ שם (דף כ"ז) קאמר את"ל סימנים דאורייתא סימנים ועדים ינתן לבעל העדים, ועיין ברש"י שם שפירש דרבותא נקיט דאפילו אמרינן דאורייתא אפ"ה עדים עדיפא כו', ולולי פרש"י היה נראה להוכיח משם דסימן מובהק הוי כעדים, ומשו"ה דוקא נקיט למ"ד סימנים דאורייתא, דלדידיה סימן מובהק קצת הוי נמי מה"ת, והוה אמינא דחשיב כעדים, לזה אשמועינן דאפ"ה כיון שהסימן אינו מובהק לגמרי עדים עדיפי, אבל למ"ד סימנים דרבנן, ומדאורייתא מובהק לגמרי בעינן, לא שייך כלל לאשמועינן האי דינא, דאי לסימן שאינו מובהק דהוי רק דרבנן, פשיטא דעדים עדיפי, דפרים דאורייתא, והסימן רק דרבנן, ומן התורה אינו מועיל כלל, הרי דלא הוי בירור כמו עדים, ואי לסימן מובהק דמהני מן התורה, אי אפשר לומר כלל דינתן לבבל העדים, דכיון דסימן כזה שוה הוא לעדים, א"כ הוי זה כמו עדים ועדים דיניח, ואכן לפירש"י דרבותא נקוט, ומשמע להדיא דלמ"ד סימנין דרבנן כ"ש דאמרינן ינתן לבעל העדים, מוכח מזה שאפילו סימן מובהק לגמרי לא הוו כעדים, דאי לסימן שאינו מובהק מאי קמ"ל פשיטא דעדים עדיפי, כיון דזה לא הוי בירור כלל מן התורה:
והנה בתשובת רעק"א (סי' ק"ו) נסתפק דלמ"ד סימנים דאורייתא, אי לחד סימן אמצעי ולחד סימן מובהק אם נותנין למובהק ע"ש, ולמה שכתבתי תלוי זה במ"ש, דלמה שכתבתי שרבא דוקא נקיט למ"ד סימנים דאורייתא, והיינו על סימן שאינו מובהק, אבל סימן מובהק כעדים דמי, א"כ ודאי דנותנין למי שנותן סימן מובהק, דהא המובהק הוי כעדים, וא"כ הוי זה כסימנים ועדים דנותנין לבעל העדים ולמה שכתבתי בשם רש"י, דאפילו סימן מובהק ממש נמי לא הוי כעדים. וא"כ למ"ד סימנים דאורייתא אין נ"מ בין סימן מובהק לאינו מובהק, וא"כ הוי זה כסימנים וסימנים דיניח. ואמנם שוב ראיתי בשמ"ק לב"מ שם מחלוקת הראשונים בזה, דהרשב"א והריטב"א הוכיחו מן הסוגיא דאמר התם, מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו, א"כ כ"ש דסימן מובהק וסימן שאינו מובהק דינתן למובהק, ועוד כמה מן הראשונים שכתבו, שכיון דמן התורה מחזירין גם בסימן שאינו מובהק אשתכח דמובהק ושאינו מובהק שווים הם ולא יתן לא לזה ולא לזה, ומה שקשה לפי"ז מכל הסוגיא דינתן לעדי נפילה ולמדת ארכו. דמשמע מזה דסימן מובהק עדיף, או שנאמר דהיינו דוקא למ"ד סימנין דרבנן, או שנימא דעדי אריגה לא נחשב כלל כעדות לענין שהוא שלו, דאימר אומן היה במלאכת אחרים וכן מדת ארכו וכמ"ש הראב"ד שם, ופלא על רעק"א שלא זכר מזה:
בירור הדין אם הבעל מהימן בטב"ע על הגט. ברש"י ד"ה אירכס לי' גיטא, שליח היה. נ"ב דבירושלמי כאן איתא מעשה הזאת בזה הלשון, רבב"ח אייתי גיטא ואבד, הרי להדיא דלא גט של עצמו היה. רק היה שליח שהביא, אלא דיש להבין מה הוצרך רש"י לאשמועינן זה, ומאי נ"מ אם שליא. או גט שלו היה ולכן נ"ל דרש"י סובר דבעל האומר שמכיר הגט בטביעת עין מהימן במיגו דבידו לגרשה, וכמו בשליח אם מצאו השליח בעצמו דאית לי' מיגו דאי בעי לא היה מודה שאבד, כתבו הפוס' בסמוך (דכ"ח ע"א) בד"ה מצאו, וברא"ש ובר"ן דמהימן מטעם מיגו, כן נמי גבי בעל דאית לי' מיגו מהימן, וכן הוא להדיא בתורי"ד כאן. דבעל האומר שמכיר הגט בטב"ע דמהימן, ולכן אם הגט היה של רבב"ח בעצמו, א"כ מאי שנא דאמר הכא שדוקא לצורבא מדרבנן, אפילו לאיניש דעלמא נמי ניהדר כיון דאית לי' מיגו, ומשו"ה פרש"י שהיה שליח, שאין לו מיגו הכא כשמצאו אחר, ולהכי קאמר שדוקא לצורבא מדרבנן הא לשליח בעלמא לא וז"ב, ולפי"ז יצא לט שיטת רש"י דהבעל מהימן להכיר הגט בטביעת עין:
והנה שיטת התוס' משמע לכאורה דלא כוותי', דבתוד"ה מעולם, הקשו דאמאי מהימן לומר ששלו היה הא אם לא אמרו העדים אינו מהימן הבעל להכיר בטביעת עין ששלו היה א"כ גם כאן לא מהימן ע"ש, והרי להדיא בדבריהם דהבעל אינו נאמן בטב"ע ודלא כרש"י, וכן הופסק בשו"ע (אה"ט סי' קל"ב) דלא מהימן בטב"ע כ"א מי שמצא אותו דוקא, ומנאמנות הבעל לא הזכירו משמע נמי שגם הבעל אינו מהימן בטב"ע, ואפשר לומר בסברת התוס' דמשו"ה לא מהימן אע"ג דאית ליה מיגו, דיש לומר דהתוס' לשיטתייהו שפירשו דיוכל להיות שאומר בדדמי, מחמת שחושב דמסתמא לא אבד אחר גט, ולכן אעפ"י שאינו מכיר אומר שמכיר, עיין בתוד"ה מעולם, וכיון שאומר בדדמי ואין חושב לשקר, בכה"ג לא שייך מיגו, אחרי שסבור הוא לומר אמת, וכמ"ש התוס' ביבמות (פ' האשה שלום) ובשבועות (דף מ"ה), ורש"י לא יפרש כסברת התוס' דאומר בדדמי ולכן מהימן במיגו, כן נראה לכאורה, ולפי"ז יהיה בזה מחלוקת רש"י ותוס' אם הבעל מהימן בטב"ע, אכן באמת אי אפשר לומר כן, ואין כאן שום מחלוקת, וגם התוספת יודו לזה דמהימן במיגו, וראיה מפורשת לזה, דהא לעיל במתניתין קתני אם מכירו כשר, ובתוס' הקשו דהא דוקא לצורבא מדרבנן מהדרינן ותי' דמיירי שהשליח בעצמו מצאו דאית ליה מיגו ולהכי מהימן, הרי דבמיגו מהימן אפילו על טביעת עין אע"ג שאומר בדדמי, ובטעם הדבר יש לומר דסברתם שתירצו ביבמות ובשבועות תועיל גם כאן, דבשבועות שם בד"ה מתוך הקשו על סברא זאת מהא דאמר שם בגמ' לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר נתתי לך שכרך, והא הכא סבור הוא לומר אחת דטרוד בפועליו הוא ואין חושב לשקר ואפ"ה אמרינן מיגו, ותירצו דאפ"ה משקר קצת, דמשום טרדת פועליו היה צריך לומר שמא, וכשטוען ברי בזה משקר קצת ושפיר שייך מיגו. וסברא זאת שייך נמי כאן, דאף שהבעל אינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר, או שאבד גם הוא גט, לא היה לו לטעון אלא שמא זה הגט שלו, ומנ"ל לטעון ברי בזה, וע"כ משקר קצת ושפיר שייך מיגו, ועכ"פ בזה דעת התוס' ברור חללו, דמהימן השליח לומר שמכיר הגט בטב"ע ע"י מינו, ולפי"ז ודאי שגם הבעל מהימן. ואפילו היכי שמצאו אחר, דהא הבעל אית ליה מיגו בכל אופן. ומ"ש בעל משליח, וזה שכתבו התוס' בד"ה מעולם דאם לא היו העדים אומרים כלל לא מהימן הבעל לומר שמכירו בטב"ע, לבר דמעיקר הדין אין מוכרח, שנוכל לומר שאיה"נ שאם היה מכיר הגט בטביעת עין היה ודאי מהימן. והא דהצריך שהעדים ואמרו מעולם לא תתנהו אלא על גט אחר, משום דמיירי שהבעל אינו מכיר את הגט ואומר בפירוש שאינו מכיר, ומי דחק לתוס' לפרש שאפילו היכי שמכיר הגט נמי לא מהימן. וראיתי שהמהרש"א נתקשה בזה, ועיין במפרשים מה שדיברו בזה, ואכן אפילו אי נימא כסברת התוס' דהברייתא מיירי כשהבעל מכיר הגט ואפ"ה אינו מהימן, ג"כ אין ראיה מכאן דבמיגו אינו מהימן. דיש לומר שאני הכא דהא ר' ירמיה קאי לפרש ברייתא דבזמן שהבעל מודה, ובתוס' יפרשו דלשון זה משמע שמודה שכבר וגירשה, וכיון שאומר שכבר גירשה ע"ז אין לו מיגו, דכל למפרע אין לו מיגו, וכיון שאין לו מיגו משו"ה אינו מהימן, אבל אם הבעל רוצה לגרשה עכשיו בגט הנמצא ואומר שמכיר אותו בטביעת עין, ודאי מהימן משום מיגו דבידו לגרשה עכשיו, כן נ"ל נכון להשוות שני דבורי התוס' כאן, דבתחלה כתבו דלא מהימן בטב"ע אפילו במיגו, ואח"כ בסמוך בד"ה מצאו כתבו גבי שליח להיפך:
ואין להקשות דכיון דהיכי דלא אמרו העדים כלום אינו נאמן לומר שמכיר בטביעת עין כיון שאומר שגירשה למפרע וע"ז אין לו מיגו, א"כ תיהדר קושית התוס', דאפילו היכי שאומרים העדים שלא חתמו אלא על גט אחר. אמאי מהימן לומר ששלו היה, דיש לומר כמ"ש לעיל, דע"י הטעם דאין חשוד לקלקלה נאמן גם בלא מיגו, ומפני שראיתי רבים מפרשים שגם לסברא זאת עיקר הנאמנות הוא מטעם מיגו, ומשו"ה הקשו הא אין לו מיגו בזה, ולכן כתבתי שהדבר פשוט, דלסברא זאת אין צריך לנאמנות המיגו, וגם זה אין לומר דלפי"ז למאי הוצרך הש"ס בב"ב לומר גבי בעל שאומר גרשתי דמהימן הואיל ובידו לגרשה, תיפוק ליה דאין חשוד לקלקלה, ולמה לן טעם המיגו, ועיין מה שכתבתי לעיל בזה, ויש לומר עוד דהתם מיירי שאין בא עתה לגרשה פעם שנית, אלא שאומר שכבר גירשה, ולכן אי לאו המינו דבידו לגרשה, לא הוי לו להימניה, דהוא אין רוצה לקלקלה, אדרבה רוצה להיטיב עמה, לפוטרה מן היבום. או שאם תזנה מכאן ולהבא תפטור ממיתה, ודוקא לקלקלה אינו חשוד, אבל הכא רוצה לתקנה, ולכן לא מהימן רק מטעם דבידו לגרשה, אבל הכא דבלא"ה מגרש אותה פעם שנית כמ"ש התוס', דהאי יחזיר, היינו בעדים, ותתגרש עתה בחזרה זאת, והתיקון שיוכל להיות בזה בלא"ה הוא, ואי נימא שהגט אינו שלו, לא בא בזה כ"א לקלקלה, ועל זה אינו חשוד. הדרן למה שכתבתי לעיל, דאין כאן שום מחלוקת, וכו"ע סברי דבעל מהימן באומרו שמכיר הגט בטביעת עין במיגו, ולכן פרש"י דרבב"ח שליח היה, שדוקא בשליח משום מעלה דצורבא מרבנן מיהדרו ליה. אבל אי בעל היה אפילו לאיניש דעלמא נמי מהדרינן:
אכן כל זה הוא רק לשיטת רש"י בגמ' דידן, דפירש במתניתין לעיל, דמצא בחפיסה אם מכירו, היינו או מכירו, דשליח המכיר את הגט בטביעת עין מהימן מטעם מיגו. אבל ברש"י שעל האלפסי שם פירש דמתניתין חדא קתני, ודוקא היכי שמצאו בחפיסה ויש לו סימן בכלי, בזה מהדרינן כשיכיר הגט, אבל אם אין לו סימן בכלי, לא מהני מה שמכיר את הגט בטביעת עין, וכן הוא נמי דעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין), וכולם מקשים על רש"י ורמב"ם אמאי לא מהימן במיגו, ועלה בדעתי לומר שרש"י והרמב"ם סברי, דעם הארץ לבד שאין לו נאמנות להאמינו אם מכיר בטביעת עין, עוד נימא שבעצמו ג"כ לא ידע להכיר, שאינו יודע עד כמה הוא השיעור לומר דבר ברור, דודאי יש טביעת עין גמור, ויש שהוא דומה, ואינו יודע ערך שיעור ההכרה אימת לומר דבר ברור, אבל ת"ח יודע אימת לומר דבר ברור, וכן משמע להדיא מלשון רש"י בד"ה ודוקא לצורבא מדרבנן. שכתב. דידע בטביעת עינא ולא משקר, משמע דבעם הארץ שני חסרונות יש לו, דלא ידע להכיר, וגם משקר, ולפי"ז ניחא מה שאינו נאמן במיגו, דכיון שאינו חושב בזה לשקר, רק שאנן לא סמכינן אהכרתו, ואכן הוא סובר לומר אמת, ובכה"ג לא שייך מיגו, כמ"ש ביבמות גבי החזיקה מלחמה בעולת, ואין לומר כמה שכתבתי לעיל בכוונת התוס', דמ"מ משקר קצת, דהיה צריך לטעון שמא, לבד שלשיטת רש"י אין מוכרח כלל סברא זאת, דעיקר החלוק בזה, הכריחו התוס' משבועות, דאמאי מהימן שם במיגו כיון שאומר בדדמי דהא טרוד בפועליו, ולשיטת רש"י שם בלא"ה לא קשה מהך דשכיר, דהתם עיקר המיגו הוא לפוטרו משבועה, ואינו מהימן טפי ע"י המיגו, דהא אפילו יש עדים ששכרו דאין לו מינו נמי פטור לשלם, אלא שחכמים תקנו לו שישבע משום כדי חייו דשכיר, וכשאין עדים דאית ליה מיגו פטור גם משבועה וכמ"ש התו"מ בשבועות בכוונת רש"י, דלהכי הוסיף שם לכתוב ברש"י ד"ה יכול לומר נתתי שכרך ונאמן בלא שבועה, דנתכוון לתרץ בזה קושית התוס' ע"ש, וא"כ כיון דמהך דשכיר לא קשה, שוב אין שום מקור לחלק ולומר דבכה"ג שייך לומר מיגו אפילו בדדמי, אלא דאפילו נימא דרש"י יסבור נמי כסברת התוספת, לא נוכל נמי לתרץ כן, דבשלמא לשיטת התוס' דאמרינן שגם עם הארץ יודע להכיר בטביעת עין, ורק עיקר החשש הוא, דכיון שסבור שאין יוסף בן שמעון אחר, ולכן אף שאינו מכיר אומר שמכיר מפני שחושב דמסתמא הגט הוא שלו, שייך שפיר לומר דעכ"פ היה צריך לטעון שמא, דכיון שבאמת אינו מכיר את הגט, ורק מפני שסבור שאין אדם אחר ששמו כשמו, מטעם זה לא יוכל עוד להחליט בבירור, והיה צריך לטעון שמא, והשתא שטוען ברי משקר קצת, ויש לו מיגו, אבל למה שכתבתי בכוונת רש"י, דעם הארץ אינו יודע להכיר, ואף כשהוא יודע ויחשוב בעצמו שהכרתו אמת, אנן לא נסמוך אהכרתו, משום דאמרינן דהכרתו אינה הכרה, א"כ איך שייך לומר שהיה צריך לטעון שמא, הא הוא סבור שמכיר הגט והגט הוא ודאי שלו, וכיון שהוא סבור לומר אמת לא שייך כאן מיגו כנ"ל, כן היה נראה לתרץ שיטת רש"י ורמב"ם, ולא יקשה נמי הוכחת התוס' שהוכיחו דעם הארץ נמי קים ליה בטביעת עין, מההיא דקדושין, דאמרינן התם האי מאן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה, וגם לענין עדות סמכינן אטביעת עין, דאילו אמרי תרי סהדי שמכירים את ההרוג בטביעת עין מהימני, וכמו שהאריכו בזה התוס' והרא"ש, ועיין היטב מ"ש הר"ן בסוגיין, דיש לומר דהיכי דרמיא אנפשיה מתחלה ונותן עיניו בו להכיר, ודאי שיוכל להכיר, משא"כ אם בעת שראה את החפץ לא רמיא עליו מאומה, וראה אותו רק בדרך העברה בעלמא, לא מהימן אח"כ לומר שזהו החפץ שראהו מכבר, משום דלא קים ליה בשיעור אימת לומר דבר ברור, ועוד הא בלא"ה כתבו המפרשים לחלק בין טביעת עין דאדם לטביעת עין דחפץ ועיין בס' תפ"י, והשתא לפי"ז ממילא שגם הבעל לא מהימן לומר שמכיר בטביעת עין אע"ג דאית ליה מיגו, כיון שסבור לומר אמת ומה יועיל המיגו:
ולפי"ז יהיה בדין זה מחלוקת הרמב"ם ורש"י שפל האלפסי עם תוס', דלשיטת התוס' דכל אדם קים ליה בטביעת עין וידע להכיר, רק שאינו נאמן. ולכן היכי דאית ליה מיגו מהימן, משא"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י דעם הארץ לא קים לו להכיר, אין כאן מיגו כלל, כיון שסבור לומר אמת ואין נאמן וכמ"ש רש"י להדיא, דשליח לא מהימן, ואמנם באשר לפי"ז יהיה אפושי פלוגתא בין הרמב"ם עם התוס' והרא"ש והר"ן, חדא, דהם יפרשו דעם הארץ קים ליה בטביעת עין, והרמב"ם יסבור דלא קים ליה כלל, שנית, דלתוס' ודעתו יהא נאמן במיגו, ולרמב"ם לא מהימן, ולכן אפשר להשוות כל הדיעות דלדינא לא פליגי כלל. וגם הרמב"ם יסבור דכל אדם ידע להכיר בטביעת עין, ולכן אם היה לשליח מיגו הוי מהימן. ומה שכתב דדוקא היכי שמצאו בכלי וגם מכיר את הגט כשר, הא היכי דמכיר את הגט לחוד לא מהימן, היינו משום דיפרש מתניתין דקתני אם מצאו, היינו שאחר מצאו ולא השליח וכמ"ש בתוס' כאן, דהכי פירושא דמתניתין, וא"כ אין לו מיגו ע"ש דכן מפרשי התוס' לחד לישנא הא אם מצאו השליח בעצמו איה"נ דמהימן במיגו, וגם הבעל כשיכיר הגט מהימן, ולפי"ז אפשר לומר דלדינא לא פליגי רק בפירוש המשנה, התוס' יפרשו דמצאו דנקיט, היינו שמצאו בעצמו דאית ליה מיגו, ולהכי פירש דתרתי קתני, ואם מכירו בטביעת עין לחוד כשר בלא סימן הכלי, ואכן הרמב"ם יפרש דמצאו דקתני, היינו שאדם אחר מצאו, ולהכי מוכרח לפרש דחדא קתני, ודוקא בסימן הכלי כשר, אבל בטביעת עין לחוד לא מהימן, כיון דאין לו מיגו, ולשון הרמב"ם דאם מצאו, הוי פירושו נמי שאחר מצאו, כפירוש המתניתין, דדרכו להביא דין השנוי במשנה, אלא דאכתי צ"ע דלמה לא מזכיר הדין במצאו השליח ג"כ, ואשמועינן דמהימן במיגו ודו"ק היטב בכל זה:
בגמ' מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת כו' כשר, ובסוגיא דסימנים בב"מ וביבמות מסיק דהיינו טעמא משום דכיס וטבעת לא מושלי אינשי, והנה החלקת מחוקק לאה"ע סי' י"ז סקי"ב) כתב, דהא דקאמרי' דחיישינן לשאלה, לאו דוקא שאלה דהוה"ד מכירה ואבידה וגניבה. ואמנם הנו"ב (חאה"ע סי' ל"ב) דחה את דבריו ממה דקאמרינן טבעת וכיס לא מושלי, ואי ס"ד דחיישינן לגניבה ואבידה, כי מצאו קשור בכיס מאי הוי ניחוש לגניבה ואבידה, דבזה לא שייך לומר דלא מסמני, דאטו הגנב יקפיד על מזלו של זה, וכן באבידה לא מהני מה דלא מסמני, אלא לאו ע"כ דלגניבה ואבידה לא חיישינן כלל ע"ש שכתב דראיה ברורה היא דלא כהח"מ, והנה גם לפי דעת הנו"ב דמחלק בין חשש שאלה, לחשש דגניבה ואבידה, דלהני לא חיישינן, משמע דמכירה מיהא עכ"פ דומה לחשש שאלה דחיישינן למכירה, דהא עיקר הוכחתו הוא ממה דמשני טבעת וכיס לא מושלי, ניחוש לגניבה דלא שייך טעם זה, וא"כ במכירה דשייך טעם הזה, דכמו דלא עביד דמשאלי להנך כלים, הוה"ד לא עביד למוכרם נמי מחשש דמסמני, וכיון שבזה אין הוכחה מן הש"ס, ודאי דיש לומר דמכירה דומה לשאלה וחיישינן לזה, דהא גם לגניבה הוי חיישינן אי לאו ההוכחה, כן משמע מדברי הנו"ב, ואכן לא כן דעת כל הראשונים, שכולם החליטו דגם למכירה לא חיישינן, דכן מתבאר מדבריהם שהקשו דגם לשאלה למה ניחוש, כיון דהשאילו והחפץ הרי הוא בבית שואל, א"כ מנין הוא יודע שנאבד החפץ הזה מבית שואל שיבוא המשאיל לתת סימניו, ותרצו דבשאלה משכחינן לפעמים שהמשאיל יהיה יודע מאבידת החפץ, היינו כגון שהוא תבע כליו מן השואל ואמר לו השואל שנאבדו ע"ש בדבריהם, וכיון שכן דוקא למשאיל חששו אבל לא למכירה נמי, דמה למוכר לידע בחפצי הלוקח שנאבד מביתו חפצים הללו שיבוא ויתן סימניו, ולבד דמאומת זה מן השכל, הביאו לזה ראיה מן הש"ס נמי, דמאי שנא דפריך בב"מ שם, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ולא פריך, הכי אי חיישינן לשאלה א"כ היכי מחזירין בסימנים לכל אבידות דעלמא, אע"כ דהיינו נמי מטעם הנ"ל. כיון דלחשש דמכירה ואבידה לא חיישינן. כ"א דוקא לחשש שאלה, ובשארי אבידות דמהדרינן בסימנין דגופא לא שייך כלל לחוש לשאלה, דאפילו תימצי לומר דהשאילו דידיה מהדרינן, דבשלמא אם היה חשש דמכירה אז היה מקום לחוש נמי לכל האבידות, דאולי מכר החפץ ועכשיו מחזירין לו חפץ שאינו שלו ע"י סימנים. אבל כיון דלמכירה לא חיישינן, ובשאלה גופא אין חשש באבידות דעלמא, דשלו הוא נוטל, ורק דוקא בחמור בסימני אוכף הוא החשש, דחיישינן שעל ידי סימני האוכף יטול גם את החמור שאינו שלו ובסברא הזאת הושוו כמעט דיעות כל הראשונים, עמוד על דבריהם בשמ"ק לב"מ שם, הרי להדיא מדבריהם שגם למכירה לא חיישינן:
והנה אם כי לפי"ז הגדלתי עוד התימה על החלקת מחוקק, והוכחתי שגם למכירה לא חיישינן. בכ"ז נ"ל לקיים דבריו במה שכתב דלאבידה נמי חיישינן דבכה"ג דמיירי הח"מ צדקו דבריו, דהוה"ד לגניבה ואבידה נמי חיישינן וכ"ש למכירה וכמו שנבאר, דהנה בפעולת הסימנים יש שני סוגים. א) ההכרה, שע"י הסימנים אפשר להכיר האבידה. ב) הנאמנות, שעל ידי זה שבעל האבידה מכוון את הסימנים, מאמינים לו שהחפץ הוא שלו, ובמקום שאין עדים להכיר ששלו הוא, אלא דסמכינן אסימני בעל האבידה, בזה עושים הסימנים שתי הפעולות כאחת, ההכרה והנאמנות, וממילא מובן שבכה"ג אי אפשר להכריז הסימנים או גם להראותם לפני בעל האבידה, דהא עיקר הנאמנות הוא זה מה שמכוונם, ואם היה רואה את הסימנים, אין להאמינו עוד, אכן אם יש עדים. שמכירים הם ע"י הסימנים שהחפץ שלו, בזה אין עושים הסימנים כ"א פעולת ההכרה, אבל פעולת הנאמנות אין אנו צריכים לסימנים, דבזה על העדים סמכינן, ובכה"ג מראין הסימנים לפני העדים מראש והם יכירו על ידי זה, ומעתה אתי שפיר דברי הח"מ, דלפמ"ש בטעם הדבר דלא חיישינן כ"א לשאלה בלבד ולא למכירה וגניבה וכדומה. משום דמה לו לידע בחפצי הלוקח או הגנב, אם נאבד מביתו חפצים שיבוא ליתן סימנים, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שאין עדים להכיר את הדבר, ורק הסימנים בלבד עושים הנאמנות, שבזה אין מראין את החפץ עם הסימנים מראש, ושפיר שייך לומר דמנא ליה לבעל האבידה לידע שהחפץ הזה הוא שנאבד שיבוא ליתן הסימנים, ומדנתעורר לבוא וליתן הסימנים מכלל דמביתו הוא שנאבד, ולא חיישינן למכירה וגניבה, אם לא בשאלה שבזה אפשר לידע וכמ"ש, אכן במקום שיש עדים להכיר, דבזה רואין העדים את החפץ עם סימניה, וכיון שרואין שהדבר הזה הוא שנאבד ויבואו להעיד, ממילא ששייך בזה גם חשש דמכירה וגניבה נמי, ולפי"ז צדקו מאוד דברי החלקת מחוקק, דהוא כתב לדינו על מה שכתוב בשו"ע שם, דאין מעידין על האדם כו' ואפילו יש סימנים בגופו ובכליו דחיישינן לשאלה, ובדין זה דמיירי בהכרת עדים, שפיר כתב שלאו דוקא לשאלה, הוה"ד למכירה ואבידה נמי חיישינן, ואין סתירה על זה ממה שאמרו דכיס וטבעת לא משאלי, דמשמע מזה דלאבידה לא חיישינן כנ"ל, היינו משום דהתם מיירי בשליח הגט שרוצה להחזירו ע"י סימנים וכמ"ש התוס' דב"מ, דלפי"ז ודאי שאין מראין לשליח את הסימנים, כיון דהסימנים עושים בזה גם פעולת הנאמנות ובכה"ג ודאי דלא חיישינן כ"א לשאלה בלבד, וכיון שדברים כאלו לא מושלי סמכינן ע"ז, וכן נמי מה שאמרו התם אוכף לא מושלי היינו נמי משום דקאי פ"ז שאומר חמור בסימני אוכף, דמחזירין גם לבעל האבידה בעצמו על ידי שיכוון הסימנים, ובכה"ג אין לחוש כ"א לחשש שאלה בלבד וכמו שכתבתי, ואין מקום לקושית הנו"ב:
ואין לסתור את דברי ממה שכתבו התוס' כאן בד"ה מצאו, דהך ברייתא דמצאו קשור בכיס נמי מיירי כשיש עדים שהכיס והטבעת שלו, דלא מוקמינן הכי כ"א למ"ד סימנין דרבנן ויקשה לדידיה מברייתא זאת דמוכח מינה ביבמות דסימנין דאורייתא, ולדידיה הוא דדחקינן לאוקמי הכי, אבל למ"ד סימנין דאורייתא אתיא הברייתא כפשטה בשליח הגט שרוצה להחזירו ע"י סימנים וכמ"ש התוס' בב"מ וביבמות להדיא כן, ובהיות שעיקר התירוץ דמשני טבעת וכיס לא מושלי הוא רק אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא, דדוקא לדידיה דלא בעינן מדאורייתא סימן ברור ומובהק סמכינן ע"ז דלא עבידי הני להשאיל, אבל למ"ד סימנים דרבנן, כיון דלדידיה בעינן סימן ברור ומובהק, גם בכלים הללו דלא שכיחי להשאילם נמי חיישינן לשאלה, דסימן מובהק אכתי לא הוי וכמ"ש לעיל בשם הב"י, ולמ"ד דאורייתא אתיא הברייתא בשליח הגט שרוצה להחזירו ע"י סימנים וכנ"ל, ומשו"ה לאבידה לא חיישינן וכמ"ש, ועמ"ש לעיל במתני' ברש"י:
וארווחנא עוד ליישב קושית הב"ש (אה"ע סי' י"ז סקי"ט) מסתירת דברי המחבר אהדדי, דבסימן י"ז פסק דלא סמכינן אסימנים דכלים כלל, ואפילו בכלים דלא עבידי דמשאלי, ובסימן קל"ב פסק דדברים שאינם עשויים להשאילו מחזירין עיי"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דבסימן קל"ב גבי גט, דמיירי שהשליח בא ליתן הסימנים, והתם לא שייך לחוש כ"א לחשש שאלה בלבד, דלחשש אחר אי אפשר לחוש, דמנ"ל להשליח לידע שהלוקח נאבד מאתו וכנ"ל, וכיון דליכא כ"א חשש שאלה, להכי בדברים שאינם עשויים להשאיל שפיר מחזירין, כיון דהשתא ליכא תו שום חשש, אבל בסימן י"ז דמיירי התם בעדים שבאו להכיר ע"י הסימנין, דבכה"ג שייך נמי חשש דמכירה וגניבה, ומשו"ה אפילו בדברים שאינם עשויין להשאיל נמי סמכינן, דמה מהני דאינם עבידים להשאיל, עכ"פ ניחוש לשמא מכרו או נגנב. ואע"ג דהמחבר הזכיר הלשון דחיישינן לשאלה, היינו משום דתפס לשון הש"ס דמיירי נמי בכלים העשויים להשאיל, דהתם חשש שאלה נמי איכא, אבל בכלים שאינם עשויים להשאיל, אע"ג דחשש שאלה ליכא, חשש דמכירה מיהא איכא, והנה גם מה שכתב הב"י בתשובה דלא סמכינן ע"ז דלא עבידי דמשאלי, נמי יש לפרש בדרך הזה, שאין הטעם משום דחיישינן בהם לשאלה, אלא משום דחיישינן למכירה ואבידה, והיינו במקום דיש עדים וכנ"ל, ויתורץ מה שהרבו האחרונים להקשות על הב"י, דאיך יפרנס לההיא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ועיין מה שכתבתי לעיל ליישב זה, ולמה שכתבתי ניחא, דבמקום דאין עדים שגם פעולת הנאמנות הוא ע"י הסימנים דהתם לא שייך כ"א חשש דשאלה בלבד, שפיר סמכינן ע"ז דאוכף לא משאלי אינשי, והנה האחרונים כתבו שהב"י לא כתב כן כ"א למ"ד סימנין דרבנן, דלדידיה בעינן סימן מובהק ביותר, עמ"ש בב"ש ובחדושי רעק"א, ואצלי אין תשובת הב"י בעצמו, וכפי שמשמע מלשון הב"ש שם, רק הב"ש מדעתא דנפשיה תירץ כן בדעת הב"י, אבל אין זה לשון הב"י עצמו ואם גם בב"י עצמו תלי זה למ"ד סימנין דרבנן, אפשר נמי לומר שאין הטעם כמ"ש הב"ש משום דלהך מ"ד בעינן סימן מובהק ביותר, ולכן אפילו בכלים הללו דלא עבידי דמשאלי, סימן מובהק לא הוי, דזה אינו דודאי הוי סימן מובהק כיון דאין חשש שאלה, ומה דלא סמכינן על זה. היינו משום דניחוש לחשש מכירה. והיינו דוקא למ"ר סימנין דרבנן, דלדידיה אי אפשר לאוקמי חמור לסימני אוכף, כיון דמן התורה סימנין לאו כלום הוא. וקרא כי אתא לעדי אוכף אתי, וכיון ויש עדים חיישינן גם למכירה, ולהכי לא סמכינן אהך טעמא דלא משאלי, והא דמוקמינן בש"ם דבהנך כלים לא חיישינן, הינו למ"ד סימנים דאורייתא, דלדידי' חמור כי אתי לסימני אוכף הוא דאתי, וא"כ ליכא כ"א חשש שאלה בלבד, ולהכי בהנך כלים כיון דלא עבידי דמשאלי לא חיישינן לזה ועיין מה שכתבתי לעיל ודו"ק:
בתוד"ה מצאו כו' וכגון שיש עדים כו' עמ"ש בדבור דלעיל: