אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף כז.

דף כו.

במשנה מצאו לאלתר כשר. בס' גרש ירחים הקשה, דאם כבר נתייאש השליח ממנו ונעשה הפקר, א"כ יצא מרשות הבעל, והגט צריך להיות של הבעל, ואיך תתגרש בו, וממ"נ אם השליח הגביהו בשביל הבעל הא לא מהני, דקיי"ל מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ואם השליח זכה בו לעצמו, א"כ כשיתננו לאשה איך הוי של הבעל, הא של השליח הוא, והנה בעיני פשוט הדבר, דכיון שהבעל לא ידע שאבדו, מיקרי יאוש שלא מדעת, ולא נעשה כלל הפקר, דלא יצא עדיין מרשות הבעל, ואין לומר דכיון דשוויא שליח מהני נמי יאוש שלא מדעת בעלים, אלא דכי נתייאש השליח נמי מהני ונעשה הפקר, דפשיטא דיאוש של שליח לא מהני, ואע"ג דלכאורה מסוגיא דב"מ (דכ"א משמע דהיכי דשווי שליח מהני יאוש שלא מדעת, דהא מוקמינן הך דכלך אצל יפות בדשווי שליח אבל באמת מסוגיא דהתם אין ראיה, דהתם הוי הטעם משום דמצוה היא, והוי כאילו אומר בפירוש דכל הרוצה לתרום אפילו חן היפות ניחא לו, ואפילו לאביי דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולא אמרינן מדהשתא ניחא לו מכלל דלמפרע נמי היה ניחא לו, מהני נמי טעם דמצוה, משום דהוי כאילו התנה בפירוש, ולא על הניחותא דהשתא סמכינן לומר שגם מעיקרא נתרצה, דזה לא היה מועיל לאביי, אלא כיון דמצוה היא הוי כאילו אמר בפירוש שמתרצה לכך, ועיין בט"ז (יו"ד סי' של"א) שכתב נמי דסברא דמצוה מהני אפילו לאביי, ובחבורי לב"מ שם הוכחתי שגם התוס' סברי הכי. הן אמנם דהמהר"ש בב"מ ובט"ז שם הוכיחו, דסברא דמצוה לא מהני כ"א לרבא, דלדידיה לא בעינן כ"א שיהא עומד לכך ולכן כיון דמצוה היא אמרינן שעומד גם לזה, אבל לאביי אין מועיל סברא דמצוה, דאלת"ה א"כ מאי מקשה שם לאביי מהך דכלך אצל יפות, והוכרח לתרץ בדשוויא שליח, תיפוק ליה דמצוה שאני, אכן הוכחה זאת לאו כלום הוא, דיש לומר דבס"ד דמיירי בלא עשאו שלית, והקושיא היה אמאי מהני כלל הרמת השליח, ואפילו אי חרם מבינונית כיון דלא עשאו שליח. ולהכי לא מצי לתרוצי דמצוה שאני, דהא זה אין מצוה שיתרום האחר ולא הוא. אדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל לבתר דמוקי בדשוויא שליח, ורק השינוי היה מה שתרם מן היפות. ע"ז שייך שפיר לומר דכיון שמצוה היא. הוי כא לו אמר בפירוש מעיקרא שניחא לו בזה, משא"כ בעיקר התרומה לא שייך לומר דמשום מצוה נתרצה בהרמתו של זה, כיון דזה אין מצוה שיתרום האחר שלא ברשותו וכמ"ש ודו"ק:

ברש"י ד"ה מצאו בחפיסה, כלי ויש סימן בכלי שהיא שלו ומשמע דס"ל לרש"י, דזה גופא מה שמצאו בחפיסה אינו סימן, אלא בעינן דוקא בכלי גופא סימן, וקשה למה לן חפיסה, ליתני בגט גופא יש בו סימן או מכירו כשר, ויש לומר דקמ"ל דאפילו בסימן דכלי נמי מהדרינן ולא חיישינן לשאלה, אע"ג דבכ"מ חיישינן לשאלה, הכא לא חיישינן כל כך שישאילם דוקא לאיש כזה ששמו כשמו וגם שמות נשותיהן הן שוות, דכולי האי לא חיישינן, ומיושב בזה מה שהקשו התוס' לקמן דף כ"ח) אמאי באמת לא חיישינן לשאלה, ולמה שכתבתי ניחא דכולי האי לא חיישינן וממתניתין מוכח כן דהכא שאני, מדנקיט מצאו בחפיסה ולא נקיט הסימן בגט גופא, אע"כ דאתי לאשמועינן דלא חיישינן הכא לשאלה:

והנה לכאורה היה אפשר לדחות ולומר דכמו דחיישינן לשאלה בכל מקום, הוה"ד נמי הכא, וממתניתין אין ראיה די"ל דמשו"ה נקטה מצא בתפיסה לאשמועינן דלא בעינן הסימן בגופו של חפץ. אלא אפילו בסימן דכלי נמי סגי, אלא דבאמת אי אפשר לומר דזה אתי לאשמועינן, דהא למה דמוקמי' בב"מ (דף כ"ז) חמור לסימני אוכף, א"כ מקרא ידעינן זה דלא בעינן הסימן בגופו של חפץ, ואין זה שום חידוש דיהא צורך למתניתין לאשמעינן, ואין להקשות דתינח למ"ד סימנים דאורייתא, דלדידי' אתי חמור לסימני אוכף ושפיר ידעינן דמן התורה לא בעינן הסימן בגופו של חפן, ובע"כ דהמשנה אשמעינן הכא דלא ניחוש כאן לשאלה, אבל למ"ד סימנין דרבנן, דלדידי' מוקמינן חמור דקרא לעידי אוכף, ולפי"ז ספיר יש לומר דמתניתין דהכא אשמועינן דאפילו בסימני דכלי מהדרינן ולא בעינן בגופו של חפץ דוקא, אבל שלא נחוש לשאלה הכא אלא ידעינן זה ממתניתין, דלמ"ד חמור לעידי אוכף בע"כ דעיקר קרא אתי לאשמועינן, דלא חיישינן לשאלה אפילו בכל מקום וכ"ש הכא, וכחו שנבאר, דהא באמת יש להבין איזה חידוש הוא דאשמועינן קרא דחמור, דמחזירין בעדי אוכף, והא כיון שהאוכף הוי שלו, והחמור לבוש בזה האוכף, ודאי שגם החמור שלו הוא, והא תינח למ"ד חמור לסימני אוכף אתי, שפיר הוי חידוש, דהלא קרא הייתי אומר דסימני אוכף לא מהני לחמור, משום דסימנים לא עדיפי מחזקה ורוב, וכמו דבירור דחזקה ורוב לא מהני לברר רק במה דהוי בו החזקה והרוב, אבל לא להוכיח ממנו במה דאין בו החזקה והרוב וכמ"ש התוס' (כתובות דע"ו) ד"ה רישא מנה לאבא, דחזקת אשה לא מהני לאב. וכן בשו"ע (אה"ע סי' ל"ה) כתב הב"ש בסק"ל בשם הרמב"ן דחזקת קרובות לא מהני לזו ע"ש, וכה"ג נמי כתבו הפוסקים ביו"ד (פי' ק"י) בחצי חתיכה דפריש מקודם שנודע התערובות, דהחצי השנית ממנה אחר דנולד התערובות אסורה, דאע"ג דאידך חציה מכשירין משום כל דפריש, עכ"ז אין מוכיחין ממנה על השניה, ועפ"ש בתשובת עין יצחק (אה"ע סי' כ') הוא הדין דניחא דסימנים לא מתני לברר רק על החפץ דיש בו סימנים. אכל לא מהני להוכיח מהם על חפץ אחר, לזה קמ"ל קרא דאפי"ה מהני אבל למ"ד סימנים לאו דאורייתא וחשוד לעודי אוכף הוא דאתא, ובעדים דהוי בירור גמור פשיטא דמהני נמי מאחד על חבירו, וא"כ אכתי מאי חידוש בזה וקרא למה לי, ובע"כ צ"ל דהחידוש הוא דלא נחוש לשאלה, ולא ניחא דתה בכך שהאוכף שלו, שמא השאילו לאחר, וזה החמור של שואל הוי, וקמ"ל קרא דלא חיישינן לשאלה, וכמ"ש בנו"ב מהדו"ק (חאה""ע סי' ל"ב) ע"ש, סוף סוף איך שנימא אינו מובן לי קושית התוס' דלקמן דניחוש לשאלה. דאי למ"ד סימנים דאורייתא וחמור לסימני אוכף אתי, וליכא למימר דמתניתין אשמועינן דמחזירין בסימן של כלי, כיון דידעינן זה כבר מקרא, א"כ בע"כ מתניתין דנקיטה הסימן בכלי ולא בגט גופא בע"כ דאתיא לאשמועינן דלא חיישינן הכא לשאלה, ואי למ"ד סימנין דרבנן, א"כ לדידיה הא מקרא גופא מוכח דלא חיישינן לשאלה אפילו בכל מקום וכ"ש הכא וכנ"ל, ועיין מה שכתבתי לקמן ס"ב בד"ה מצאו קשור:

והנה המהר"ל מפראג כתב דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, והב"ש השיג כליו, דאי סימנין דרבנן הרי בעינן סימן מובהק ביותר, וכשיש חשש שאלה אינו מובהק, וכדברי הב"ש כתב הב"י גופא בתשובה, שדוקא למ"ד סימנין הוי דאורייתא, וכיון דלא בעינן מדאורייתא סימן מובהק, סמכינן ע"ז דלא עבידי להשאיל, אבל למ"ד סימנין דרבנן, דלדידיה בעינן סימן ברור ומובהק, חיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא שכיחי להשאיל, דסימן מובהק אכתי לא הוי, ולמה שכתבתי נהפוך הוא דלמ"ד סימנין דרבנן מוכח תקרא דלא חיישינן לשאלה, כיון דלדידי' בע"כ דחמור לעידי אוכף אתי, ובעדים אין שום חידוש, בו או באוכף, ובע"כ דעיקר חדוש דקרא דלא חיישי' לשאלה אתי ודו"ק היטב:

בתוד"ה הא אמר תנו. וא"ת מנ"ל דילמא אפילו אמר תנו אין נותנין כו'. לכאורה משמע בכוונתם, דאי לא היו חיישינן לנמלך הוה מחזירין באומר תנו כיון דחשש שמא של אחר הוא הגט לא שייך, דאילו אינו שלה נחזיר לראיה בעלמא, ולחשוש דשמא לא גירשה כלל נמי אין שייך כיון דמודה ע"ז, והבעל מהימן שאומר גרשתי את אשתי, וקושיתם יהיה אפוא כן, מנ"ל להוכיח דהא דאמר תנו נותנין הוי הפירוש שאומר תנו ורוצה עתה לגרשה, דילמא הא אמר נותנין, היינו שאומר ליתנה מחמת שכבר גירשה, אהן לפי"ז קשה דהא כתבו התוס' בסמוך בע"ב בר"ה בזמן, דהיכי שאומר שכבר גירשה מזמן הכתוב בגט, כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא, ולכן לדעתי לא נתתי התוס' כאן להא מילתא. אי בעל שאחר גרשתי נאמן למפרע או לא, רק כוונתם הכא, דאי לא חיישינן לנמלך הוי מחזירין בלי אומר תנו כלל, ומעצמנו נדון דכבר גירש ולראיה בעלתא נחזור, וכן תשמע נמי מלשון התוס' כאן:

באו"ד ואומר ר"י דדייק מדאצטריך ונמלך כו' דאי לאלתר פשיטא, נ"ב כוונתם. דאי נימא דוקא לאלתר, אכתי הוה מצי למיתני כתובין היו ולא נתן, והוי מפרשינן דמתחלה לא נתנן ומחמת כן לא תשש לשמור, ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה, ולהכי אין נותנין לזמן מרובה אפילו אם רוצה לגרשה, שמא אין זה גט שלו, אכל לאלתר פשיטא דנותנין אפי' בכה"ג, ומה חשש יש כיון דלאלתר מצאו, אבל השתא דקתני ונמלך. דמשמע שעכשיו אינו רוצה, ודייקינן הא אמר פנו נותנין, ובע"כ שאפילו לזמן מרובה, דאי לאלתר אפילו אם היה נקיט כתובין ולא נתון נמי נותנין לאלתר:

באו"ד ואי לאלתר דוקא א"כ ראינו גט בידה כו'. ובפנ"י הקשה דמנ"ל הא. הא מצינו למימר:

דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל. אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסרו לידה, וא"כ כשהבעל מודה קתני דיחזיר, כיון שלא ראינו אדם אחר שעבר שם, אכן בע"כ אי אפשר לומר כן דראינוהו ביד הבעל, דא"כ אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לה ולא לזה, נחזיר לבעל אחרי שלאלתר ראינו בידו וכ"מ בשמ"ק:

בתוד"ה כאן במקום שאין השיירות מצויות, וא"ת אמאי לא מעני כו' דומיא דמעשה ב"ד וכו'. נ"ב דמאי הוצרך לומר משום דומיא דסיפא דמעשה ב"ד, ותיפוק לי' בלא"ה דמאי הוצרך לאוקמי באין שיירות מצויות דהוי תרתי למעליותא, לוקי בשיירות מצויות דהוי רק חדא למעליותא ואפ"ה יחזיר דהוי רבותא טפי, ויש לומר דהשתא דמוקי באין שיירות מצויות אוקי דאיירי בהוחזקו, דהוי נמי חדא לגריעותא, ולזה מקשו דטפי הוי לאוקמא דהגריעותא דהכא הוא שיירות מצויות, דהוי דומיא דסיפא, וע"ז תירצו דעובדא דבסמוך הוי ברישא כו', כוונתם למה שכתב הרא"ש כאן, דהוחזקו בעיר גופא שני שמות שווין יש לחוש יותר שמא אבר השני גט אפילו באין שיירות מצויות, מלחוש דילמא מאדם מעלמא נפיל אפילו היכי דהשיירות מצויות, ולכן לא נוכל לומר דמתניתין שנויה ברישא, דא"כ כיון דאשמועינן כאן דהיכי דהוחזקו בעיר גופא לא חיישינן כ"ש דבשיירות מצויות ולא הוחזקו לא חיישינן, ואכתי הוה אמינא דבהוחזקו בעיר גופא חיישינן אפילו באין שיירות מצויות, לזה אשמעי' דגם בכה"ג לא חיישינן:

באו"ד וא"ת היכי דהוחזקו אע"ג דאין השיירות מצויות היכי מהדרינן כו'. כוונתם כיון דהוחזקו שני יוסף בן שמעון מנ"ל למיתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא במביא גט ממקום אחר לכאן, וכיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה שפיר תלינן בהאי שעבר, אבל כששניהם בכאן ולא הוחזק שעבר בזה אחד יותר מחבירו מאי איכא למימר, ותי' דכיון שידעינן שזה אבד, אין לחוש שמא גם האחר אבד. וראיתי בס' תפארת יעקב שהוכיח דבע"כ מיירי שהגט הובא ממקום אחר למקום שנאבד, ושם במקום הכתובה הוחזקו שני יוסף בן שמעון, דאי באותו מקום שנכתב נאבד. ומאותו מקום הוחזקו שני יוסף בן שמעון, א"כ אין כותבין כ"א בפני שניהם כמבואר בב"ב פרק גט פשוט, ועפי"ז דחה קושית התוס', דכיון שאין שיירות מצויות משם לכאן, וזה ידעינן שעבר בדרך הזה, והשני אין אנו יודעין, אין לנו לחוש שמא עבר גם השני דרך הזה וכמו בשליח אכן באמת ודאי דהש"ס איירי בנכתב במקום שנאבד וכהבנת התוס' ולא קשה דא"כ היאך כותבים זה שלא בפני זה, דכבר כתב הריטב"א דאם העדים מכירים המגרשים ונשותיהם יכולים לגרש זה שלא בפני זה וא"ש:

ברש"י דה מודה, שאומר ליתנו לה. נתכוון בזה להורות, דמה דקתני בברייתא יחזיר לאשה, היינו שתתגרש עתה בחזרה זאת, ולא שמחזירין אותה רק לראיה, כ"א בתורת גירושין וכמ"ש התוד"ה בזמן, ובזה הוקשה לו כיון דמיירי שצריכה עתה להתגרש, והיאך מצית להתגרש בו, הא יחזיר דקתני אמוצא קאי, והלא הבעל לא עשאו שלית. וכמו שהקשה כן באמת התו"ח בב"מ על תוס', לזה תיקן ופי' דהאי מודה דקתני היינו שאומר ליתנו לה ועשאו שליח וזה ברור:

והנה הרמב"ם (בפי"ח מגזילה) פסק כהך ברייתא סתמא, ולא חילק בין לאלתר בין לזמן מרובה ובין שיירות מצויות, והראב"ד השיג עליו בזה, דנגד אוקימתא דבש"ס הוא, ובס' מ"ה תירץ עפמ"ש התוס' דהא דנאמן לומר גרשתי, ורק משום דאין נאמן למפרע אין נאמן גם על להבא, וזה תלוי בפלוגתא דב"ב אי פלגינן דיבורא וכמ"ש לעיל, ולזה י"ל דלדידן דקיי"ל פלגינן דיבורא משו"ה פוסק הרמב"ם דנאמן עכ"פ להבא ע"ש, ומאוד תמוה זה, חדא דהא אפילו באומר גרשתי עכשיו, פוסק הרמב"ם דאינו נאמן, וכמ"ש (פי"ג מגירושין), ועוד דלפמ"ש בסמוך בתוד"ה בזמן דאפילו למ"ד פלגינן דיבורא ומהימן להבא, היינו היכי שלא יצא מזה תועלת גם על למפרע, והיינו דוקא כשאומר גרשתיה ואין הגט לפנינו, אבל אם הגט לפנינו וע"י החזרה הזאת לידה הגט, יצא מזה תועלת על למפרע אין נאמן לכו"ע, וזולת זה אי אפשר לומר דהרמב"ם לא מחלק החילוקים דבש"ס, דהא בפי"ג מגירושין מחלק כל החילוקים ולא מכשר כ"א באין שיירות מצויות, והיה נ"ל ליישב הסתירה שברמב"ם גופא, דבהלכות גירושין מחלק, ובהלכות גזילה לא מחלק, בשנדקדק השינוי שיש בשני אלו ההלכות, דבהלכות גירושין כתב, המביא גט ואבד הימנו, והיינו הדין השנוי במשנה דמביא גט, ובהלכות גזילה כתב, מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה, דהוא דינא דברייתא, והנה בדין הראשון ודאי לו שאכתי לא היה בזה גירושין, אלא שרוצית עתה להתגרש פ"י גט זה, אבל זה הוא והיא מודים שעדיין לא נתגרשה עוד, וא"כ אין כאן כ"א ספק אחד, זה הגט שלה, או שמא של אחר הוא, וכיון שאין כ"א ספק אחד, להכי לא יחזיר, אבל הכא בדין דבזמן שהבעל מודה, דמיירי שהאשה אומרת שכבר נתגרשה, וגם הוא מודה לזה וכמ"ש התוס' דלשון מודה משמע כן, וא"כ הוי זה ספק ספיקא להיתירא, שמא כבר גירשה, ונחזיר לה אפילו אינו שלה, ואם לא גירשה, שמא זהו הגט שאבד, ותתגרש עתה בחזרה זאת, ואם כי בשמ"ק לב"מ כתב דלא סמכינן בזה אספק ספיקא, משום דהוה במקום חזקת איסור אשת איש, אכן לכאורה אין מובן עפמ"ש התוס' כתובות (דכ"ב ע"ב) ד"ה הבא עליה, דמה שאשה דייקא ומנסבא מרפא לחזקת אשת איש, ובנתגרשה נמי כיון שיראה שלא יוזמו עדיה דייקא ומנסבא ע"ש, וכיון שספק ספיקא מעליא הוא משו"ה פוסק הרמב"ם דנאמן, אכן באמת גם זה אינו, דא"כ מאי פריך הכא מברייתא דבזמן שהבעל מודה על המשנה דמביא גט, לימא דהכא שאני משום דהוי ספק ספיקא, אע"כ דהכא לא מהני הס"ס משום דהוה בחזקת איסור וכמ"ש בשמ"ק, ומה שהקשיתי דנימא דדייקא ומינסבא מרעי לחזקת אשת איש, עיין מ"ש בנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' מ"ג) דלא שייך דייקא ומינסבא כ"א לענין נאמנות העד, פי' שהעד מסתמא יעיד אמת ומתיירא לשקר לפי שהאשה דייקא, ועל ידי דיוקא דידה יתוודע שהוא חי ויתפס בשקרו ולכך ירא לשקר, אבל לענין שארי ספיקות בגוף הדבר לא שייך דייקא ומינסבא ונשאר חזקת אשת איש על מכונה לגמרי ע"ש, ומכאן יהיה ראיה ברורה לשיטת הפנ"י והשב יעקב שהעלו דבאשת איש לא מהני ספק ספיקא להתיר, ותמוה שלא התעוררו להביא מסוגיין וצע"ג שיטת הרשב"א דמתיר ע"י ספק ספיקא ואכן עכ"פ יוחזר הקושיא על הרמב"ם, שדבריו בהלכות הללו סותרים זה את זה וכהשגת הראב"ד, ובפשוטו נראה לתרץ דהנה בב"מ שם בתוד"ה הא אמר תנו הקשו בגליון דילמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא הגט זה זמנו קודם לגט זה שנתגרשה ותטרוף שלא כדין ותי' דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד ע"כ, ולפי"ז כל החשש דהכא דחיישינן שמא אחר הוא, אינו נוגע כ"א לענין איסור, וכשאנו דנין על הגירושין אם ראוי להתגרש בו, בזה שפיר חיישינן שמא אחר הוא. אבל כשאנו דנין רק לענין צד הממון, אם ראוי לטרוף מלקוחות על ידו, שפיר יכולים לטרוף על ידו מזמן הכתוב בו. דאפילו אם זה הגט אחר הוא, מ"מ כיון שמודה הבעל ודאי יתנו שוה, ולפי"ז צדקו דברי הרמב"ם, דבהל' גירושין, דשם אט דנין אם ראוי להתגרש בו, פוסק שפיר דבשיירות מצויות אין מחזירין לגרש בגט זה, דחיישינן שמא אחר הוא, אבל בהלכות גזילה, שכל הפרק לא מיירי כ"א לענין חששות דבממון אם מחזירין למיטרף על ידו, ולענין גירושין אין דנין כלל בזה, וכגון שגירשה עתה לפנינו עוד הפעם לצאת ידי החשש, ורק אנו דנין אי מצי למיטרף מלקוחות מזמן הכתוב בגט, ובזה שפיר כיון שהבעל מודה ובודאי זמנו שוה, מחזירין לה למיטרף על ידו מזמן הכתוב וזה ברור ואמת:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה