אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף כה.

דף כד:

בגמ' ואזדא ר' יוחנן לטעמי', ויש לתמוה דהא ר' יוחנן דאמר אף אחרון אינו פוסל סובר בע"כ דודאי הוא דאין ברירה ואפילו לקולא נמי, דאי מספקא לי' הול"ל דלחומרא יש ברירה ואחרון פוסל כמו רב אסי דסובר הכי וכפרש"י, וא"כ מה ראיה מייתי מהא דאמר ר' יוחנן מחזירין זה לזה ביובל, הא מה דמחזירין הוי חומרא כמו דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא, ושפיר יש לומר דבאמת מספקא לי' ואפ"ה סובר דמחזירין דאזיל לחומרא, ויש לומר דודאי מההיא דמחזירין לחוד הוי מצי למימר דאין זה מדינא כ"א משום חומרא, רק לפי האמת דאמר ר' יוחנן כאן דאין פוסל לכהונה, הרי דגם לקולא אמרינן דאין ברירה, ממילא ידעינן דגם מה דאחר מחזירין ביובל הוי מדינא ולא מחמת חומרא, ושייך לומר ואזדא לטעמי' כיון דלפי האחת הוי גם התם מדינא. ובא זה ולימד על זה:

ויש לי ליישב בזה מה שהקשה בהגהות מהורצ"ח, דכאן עשה הש"ס צריכותא, דלמה לי' לר' יוחנן לאשמועינן שני פעמים דין זה דאין ברירה, ולעיל בדברי שמואל דאמר אף ראשון פוסל ואזדא לטעמי' דס"ל דכל מקום ששנינו גט פסול פוסל מן הכהונה ולא עביד צריכותא ע"ש, מה שהביא בשם הס' יד מלאכי כללים אימתי שייך ואזדא לטעמי' בלא צריכותא, ואימתי הוצרך לצריכותא, ולמה שכתבתי מיושב שפיר, דהכא שבלא הצריכותא לא שייך לומר ואזדא לטעמי', דהא י"ל דהתם הוי טעמי אחריני, ולא משום דמדינא אין ברירה כ"א מכח חומרא. ורק ע"י שני אלו הדינים ידעינן דגם מה דמחזירין התם, אין זה מחומרא כ"א מדינא, ובא זה ולימד על זה, ולפי"ז רק על ידי הצריכותא מיושב הואזדא לטעמי', משו"ה מוכרח הש"ס להביא הצריכותא בכדי ליישב הואזדא לטעמי', משא"כ היכי דואזדא לטעמי' מיושב בלא"ה אין חושש הש"ס להביא הצריכותא ודו"ק:

והנה היש"ש הקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דלפי המבואר מתוך הסוגיא דהא דאמר ר' יוחנן מחזירין ביובל הוי מדינא, ומדינא אמרינן דאין ברירה, דאל"ה לא שייך ואזדא לטעמי' וכמ"ש לעיל, א"כ הרמב"ם שפסק דמחזירין זה לזה ביובל, בע"כ שסובר דמדינא אין ברירה, ואילו לגבי איזה שארצה פסק (פ"ג מהלכות גירושין) שהיא ספק מגורשת, וכתב דמה שכתב הרמב"ם ספק מגורשת הוא טעות סופר, או כשגגה היוצא מלפני השליט ע"ש ביש"ש פרק הפרה, ובעיני יפלא איך הפריז על המדה לומר בטויים כאלו על הרמב"ם מאורן של ישראל, בשעה שהדבר פשוט וכולה סוגיין מוכח כוותיה, דהא לפי מה שכתבתי נהפוך הוא, דמהך דמחזירין לא ידעינן דאין ברירה מדינא, דשפיר מצינן למימר דמספקא לן אי יש ברירה, ואפ"ה מחזירין כיון דחומרא הוא וכמ"ש בש"ס כאן להדיא, דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא, ואף אם אמנם שזה מוכרח דטעמו דר' יוחנן דאמר מחזירין הוי זה מדינא ולא מחומרא, דאל"ה לא שייך ואזדא לטעמי', היינו משום דההכרח מגיטין מכריחנו לומר כן, דמשום דסובר בגיטין דאינו פוסל, א"כ בעל כרחך דמדינא אין ברירה, דאי מספקא לן הו"ל לומר דפוסל מחומרא, וממילא בא זה ולימד על זה, גם על הא דסובר מחזירין דהיינו נמי מדינא וכמה שכתבתי, וא"כ היינו דוקא לר' יוחנן דסובר בגיטין אינו פוסל, מוכרח דגם במחזירין הוי זה מדינא, אבל לזעירי ורב אסי דס"ל באמת דאחרון פוסל, בעל כרחך דמספקא להו אם יש ברירה, ומשו"ה סבירא להו דפוסל מספיקא, ואפ"ה מצו סברי דמחזירין ביובל, משום דמחזירין הוי חומרא ומספיקא נמי מחזירין, ולפי"ז דברי הרמב"ם מיושבים בלי פקפוק, דהא אנן לא קיי"ל כר' יוחנן דאחרון אינו פוסל, אלא כזעירי ורב אסי דאחרון פוסל, וכמ"ש הרי"ף בטעמו דבאחרון כו"ע לא פליגי דפוסל חוץ מר' יוחנן דהוי יחיד לגבייהו ובטל במיעוטו, וכיון דפסקינן דאחרון פוסל, בעל כרחך דמספקא לן אי יש ברירה, ומשו"ה פסק בגיטין שהיא ספק מגורשת, ואפ"ה פוסק דמחזירין ביובל, דגם מספיקא מחזירין דחומרא היא וכמ"ש בש"ם להדיא, ומה שטען היש"ש דאי מספקא לי' אם יש ברירה איך אמר דמחזירין, מניין להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המע"ה ע"ש, מאוד יפלא זה, דהא בש"ס אמרינן להדיא דבשדה משום דלחומרא, הרי להדיא דמספיקא אמרינן דמחזירין מחומרא, והדברים ברורים בלי פקפוק. שוב ראיתי שבקצת מזה כבר הקדימני הפנ"י, ובכ"ז אנכי עשיתי את שלי, ואת עניי ויגיע כפי ותומי העליתי עלי גליון:

בגמ' בהא קאמר ר' יוחנן אין ברירה משום דבעינן לה לשמה, אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר. המפרשים הקשו דלמה כל זה האריכות הכי הול"ל אבל התם יש ברירה, דהא לא שייך לומר התם דבעינן לשמה, וביותר יש לתמוה לפמ"ש בתוד"ה לאיזה שארצה בשם הר"י דאפילו אי בעלמא יש ברירה, בגיטין גרע טפי משום דכתיב לה לשמה, ובעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה, א"כ כ"ש דלא הוצרך לסיים הכי, ומכת קושיא זאת השיג באמת היש"ש על שיטת הר"י ועיין מה שכתבתי לעיל שם ליישב וכעת נ"ל באופן אחר, דהנה בסמוך אמרינן דאי אשמועינן שדה הוה אמינא משום דלחומרא, דמחזירין חומרא הוא וא"נ הוי מספקא לי' אזיל לחומרא וכפרש"י, וא"כ קשה על הצריכותא דאמר דאי הוי אשמעינן בגיטין לא הוי ידעינן בשדה דמחזירין, הא אפילו אם מגיטין לא מצינן למילף דגם בשדה אין ברירה, וכמו שדחה בש"ס דבגיטין שאני דכתיב לה לשמה, אכתי עיקר הדין דמחזירין ידעינן, כיון שאפילו מספיקא נמי מחזירין דחומרא היא, דזה ודאי אין סברא להרחיק גיטין משדה בשתי מדריגות, לומר דבגיטין ודאי דאין ברירה ובשדה ודאי דיש ברירה, דמנ"ל לעשות הרחקה גדולה כל כך, וראיה ברורה לזה, דהא להך טעמא דבסמוך א"נ כבתחלה, והי' דבמעשר ודאי אין ברירה, מ"מ אכתי גבי גט דלא שייך כתחלה, מ"מ רק לחומרא יש ברירה, דאפילו תימא דפוסל לכהונה, אבל עכ"פ פסול לגרש בו ג"כ כמפורש במתניתין, ולא אמרינן יש ברירה רק לחומרא, והיינו משום דלא מרחיקינן הרחקה גדולה לומר דבמעשר ודאי אין ברירה, ובגט ודאי יש ברירה, אלא לאו שאפילו למה דדחינן דמגיטין אי אפשר למילף, אכתי נימא דבגיטין ודאי הוא דאין ברירה, ובשדה הוי ספיקא, וכיון שאפילו מספיקא נמי אמרינן דצריך להחזיר, א"כ אכתי הוי ידעינן דבשדה מחזירין, ולמאי הוצרך לאשמועינן, ומדקאמר שאי אשמועינן גיטין לא הוי ידעינן דבשדה מחזירין, בעל כרחך דסובר דבשדה אפילו לחומרא אין מחזירין ומאי טעמא, משו"ה הוכרח לסיים דהו"א מכר הוא דא"ר ליהדר ולא ירושה וז"ב:

בתוד"ה ואי אשמועינן שדה וא"ת לקולא נמי שמעינן כו' ע"ש. ופי' ואכתי נילף חינה לגט דאינו פוסל, ואפשר ליישב, דהא אי לא אשמעי' מפורש בגט דאינו פוסל, לא הוי מצי למילף משום דוכתא, דהא בגט אפילו ריח נמי פוסל, דהא הנך קמאי השניים במשנה, ודאי שאין בהו שום דררא דהיתירא ואפ"ה ס"ל כולן פוסלין, ולכן הוה אמינא דגם לר' יוחנן הוא כן, והא דלא קאמר הכא לחלק, דאי אשמעינן שדה לא הוי שמעינן גט דריח פוסל בו, דמשני לרבותא ולפי האמת, דר' יוחנן סובר דריח הגט אינו פוסל ואפ"ה לא ידעינן גט, אבל פשיטא דממעשר נמי ליכא למילף, דיש לומר שאני גט דריח פוסל, ומשו"ה הוצרך לאשמועינן בגט להדיא דאינו פוסל, דסובר דריח אינו פוסל וק"ל:

בגמ' הא איתמר עלה כו' כדי לזרזן במצוות. ולכאורה קשה למאי דמשני דהאב הטעה את הבנים, ולהם אחר שישחוט טל מי שיעלה ראשון, אבל בלבו היה למנות כולם. א"כ גבי גט למה פסול, ניחא נמי הכי. דאף שאמר לסופר לאיזה שארצה אגרש, מ"מ בלבו כבר גמר לגרש זו. רק לאיזה טעם כמוס אצלו, לא רצה לגלות זה עכשיו לפני הסופר ואמר לאיזה שארצה, ויש לומר דבפסח כל שהאב התנה אותם סני בכך, אף דלהם לא גילה, ואף דצריך דעת המתמנה, היינו שיתרצה להימנות על הפסח. אכל כאן כיון דהאב ידע בהן שהה רוצים להימנות על הפסח וגם הוא נתרצה להם, ושחט עליהם אף שהטעה אותם על מי שיעלה ראשון הוי זה שפיר למנוייו, וכ"ש קטנים שאדם שוחט על בניו הקטנים, אבל בגט, הסופר שכותב הגט צריך שיכתבנו לשמה, ולא מהני מה שבלבו של בעל, רק צריך שהסופר יכתוב לשמה, הלכך כל שאמר לסופר לאיזה שארצה אף שבלבו גמר לגרש אותה שגירש, לא כתב הסופר לשמה, וראיה לזה דלא מהני מחשבת לשמה של בעל לגבי הסופר, דהא חרש שוטה וקטן פסולים לכתוב אע"ג דבעל חושב לשמה:

אכן שוב ראיתי דאי אפשר לומר כמ"ש, דאף אם גמר הבעל בלבו לאיזה מגרש, רק שלא הודיע זה לסופר פסול, דא"כ למה תני במתניתין לאיזה שארצה אגרש. דלשון זה משמע שגם הוא לא גמר עוד בלבו לאיזה מגרש, ליתני רבותא יותר גדולה כתוב לאיזה שאני רוצה, דאע"ג שבלבו גמר אפ"ה פסול, כיון שהסופר לא ידע מזה, ומדלא תני הכי, מכלל דדוקא לאיזה שארצה פסול, אבל לאיזה שאני רוצה, דבלבו גמר לאיזה לגרש, אע"ג שהסופר לא ידע מזה נמי כשר, ולא דמי לכתיבת חש"ו דלא מהני מה שהבעל חושב לשמה, דהתם הוי הפסול בעצם, שהוא אינו ראוי לכתיבה, והוי כמו שלא נכתב לשמה, אבל הכא שהסופר מצד עצמו ראוי הוא לכתיבה, רק החסרון משום שבשעת מעשה לא ידע, בזה אמרינן שפיר, כיון דכתב לדעת הבעל, לשמה של אותה האשה שגמר הבעל בעת מעשה, ולבסוף נתברר איזה היא, חשוב כאילו ידע מתחלה, דכיון שהוא כתב לדעת הבעל והבעל יורע הרי הוא כותב לשמה ממש. ומעתה יוחזר הקושיא דלעיל דכמו גבי פסח נימא נטי גבי גט. דאף שאמר לסופר לאיזה שארצה אגרש, מ"ט בלבו כבר גמר לגרש את זו, וי"ל דדוקא היכי שניתן אמתלא למה שהסתיר מעיקרא ולא פירש את דבריו, כמו גבי פסח שיש אמתלא וטעם למה כיחד מהם האמת שמינה את כולם, והטעה אותם לומר שישחוט רק על פי שיבוא ראשון, דהוא משום כדי לזרזן במצוות, אבל היכי שאין אמתלא וטעם נכון למה הסתיר מחשבתו, מעצמו לא ניחא הכי, ולכן הכא גבי גיטין, דאם באמת גמר בלבו לאיזה מגרש. א"כ למה הסתיר ואמר לאיזה שארצה, ולחוש מעצמינו שמא היה לו איזה אמתלא, אין אנו חוששין לזה, דדוקא בפסח שהאמתלא ידוע ורוב בני האדם רגילים לעשות כן אנו אומרים שמסתמא גם הוא עשה כן, אבל במקום שאין לנו אמתלא ידוע אין אנו לחשוש לזה, אלא מחזיקין שכפיו כן לבו, וכשפירש בפיו לאיזה שארצה, מסתמא גם בלבו לא גמר עוד למי לגרש ודו"ק:

ובזה יש לישב מה שהיה קשה לי על זה דפריך הכא מההיא דפסחים. דהא כתבו התוס' לעיל בד"ה לאיזה שארצה, דאפילו מאן דסובר בשלמא ברירה, בגיטין מודה משום דכתיב וכתב לה, בעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה, וא"כ מאי פריך מפסחים אגיטין, דהא י"ל דאע"ג דבפסחים יש ברירה אפ"ה בגיטין אין ברירה, ושוב מצאתי שהפנ"י ומהר"ש הקשו כן ולדברבנן יבואר היטיב, דהמקשה ס"ד דמשום דמתניתין דפסחים סתים ותני דזכה בחלקו ומזכה לאחיו עמו, ואי תלוי זה בדין ברירה למה פתים ופסיק הכי, והא בברירה איפלגו הנאים והרבה סוברים דאין ברירה, ובע"כ דהכא עדיף משארי מקומות משום דאמרינן שגם מעיקרא היה דעתו כן. אף שלא זכר זה במו פיו, ולא דמי זה לשארי מקומות דפליגי בברירה, דהתם גם אצלו לא היה מבורר מעיקרא. רק אח"כ אמרינן שהוברר שלזו נתכוון, משא"כ הכא גבי פסחים אמרינן שגם מעיקרא היה דעתו כן. וא"כ גבי גיסטן נמי נימא הכי, שאף שלא זכר לפני הסופר לאיזה מתכוון, אבל בלבו היה מבורר ולא שייך זה כלל לברירה, דאף אי נימא כשיטת הר"י דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה, אפ"ה הו"ל להכשיר, כיון דבאחת אצל הבעל היה מבורר בשעת כתיבה, ומה שלא פירש זה לפני הסופר אין זה עכוב כמה שכתבתי, וע"ז משני הא איתמר כו' כדי לזרזן במצוות, פי' דדוקא גבי פסחים שיש אמתלא וטעם נכון למה הסתיר מחשבתו דהיינו משום לזרזן במצוות, וכיון שהאמתלא ידוע גם לנו משו"ה תלינן בזה, משא"כ לגבי גיטין שאין לנו אמתלא ידוע למה הסתיר מחשבתו, ומשו"ה מעצמינו אין לנו לחוש ולומר שבלבו היה מבורר רק שהסתיר זה מהסופר, אלא אמרינן מדלא פירש כן בפירוש מכלל שגם בלבו לא היה מבורר ומשו"ה פסול וז"ב:

והנה המהר"ש כתב ביישוב קושיא הזאת וז"ל ואפשר לומר דהא המכריח לתוס' לעיל הוא משום סתמא דמתניתין כאילו אין חולק בברירה וה"נ סתמא דמתניתין כאילו אין חולק בברירה אף למאן דחולק בשאר ברירות דהכא תולה בדעת אחרים, או משום דהברירה על שני דברים משא"כ בעלמא על דבר אחד בא הברירה עכ"ל. ובהגהות שם הבין כוונתו, דבמתנה על שני דברים כגון הכא שאמר לאיזה שתצא בפתח שהוא מתנה על זו ועל זו בזה לכו"ע יש ברירה ולא פליגי בעלמא כ"א במתנה על דבר אחד. וע"ז הקשה עליו דהא הר"ן בשם הרמב"ן כתב ממש להיפוך, דעיקר פלוגתתם הוא במתנה על שני דברים עיי"ש. ולמה שכתבתי אפשר לומר דמ"ש המהר"ש דהכא עדיף משום דהברירה על שני דברים. לא נתכוון כלל לחילוק של הר"ן במתנה על שני דברים, אלא כוונתו למה שכתבתי, דהכא עדיף משום דיש לומר שגם מעיקרא היה דעתו כך, ואפילו אי נימא שבלבו לא היה מבורר, א"כ אתינן לברירה, וא"כ עדיף משארי ברירות דאין תלוי כלל בדעתו, ולא נוכל לצרף זה לספק שמא גם מתחלה היה דעתו כך, משא"כ הכא יש לומר שמא בתחלה היה דעתו כך ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה אמר אביי כו' דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה דמדאתני ברישא גילה דעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים כו'. עיין ברש"ש שהק' דהא סברא זו לא שייכא בהך דשני לוגין, ואפ"ה קרי לה תולה בדעת עצמו, וצ"ל דהתם נמי כיון דזה אי אפשר שיעשה שני לוגין האחרונים לתרומה, דהא דוקא בשבת התירו לסמוך ע"ז, או במקום שאי אפשר לו להפריש, אבל מיד למוצש"ק או כשיבוא למקום שיכול להפריש, הרי מחויב להפריש, וא"כ תלוי הדבר לפי מה שיסתפק מן היין בשבת, דאם יסתפק ממנו הרבה יהיה שני לוגין אחרים תרומה, ואם יסתפק מעט יהיו אחרים, הלכך אח"כ כשיפריש היה מהראוי לומר אין ברירה, שמעיקרא לא היה יודע כמה ישתה, והיינו מה שכתב רש"י בע"ב ד"ה ור"י ור"ש אוסרים דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו שהוא עצמו מוציא היין, ופי' שכיון שהוא עצמו מוציא ואינו יודע כמה ישתה, משו"ה לא שייך ברירה ודו"ק ועמ"ש בסמוך בע"ב חזה:

ברש"י ד"ה מבין הכותים כו' ואין לו כלי להפריש כו'. ואילו בב"ק פרש"י דמיירי בע"ש ביהש"מ עמ"ש בסמוך בע"ב ליישב:

בתוד"ה שני לוגים כו' ועוד סומכים כותים אהא דדרשינן בב"מ ואכלת ולא מוכר עכ"ל. וקשה דהא האי קרא במעשר הוא דכתיב ואכתי בתרומה מאי טעמא, ואפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות) דאם קידש לאשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק, והמל"מ והפרישה (אה"ע סי' כ"ח) כתבו דהקדושי ספק הוי רק משום דדבר מועט הוא ובמקומו לא שוה פרוטה, ואפ"ה מספק מקודשת שמא שוה פרוטה במדי, הא אם היה שוה פרוטה הוי קדושין ודאי, הרי נלמוד מזה שכשידעינן בודאי שאין בעל הבית מקפיד אין בזה משום גזל ומותר לכל אדם ליקח זה, או משום הפקר כסברת הנו"ב מהדו"ק (אה"ע סי' כ"ח) או מטעם מתנה כדעת האבני מלואים שם, ולפי"ז בתרומה דהכא כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי, אין להקפיד על חשש גזל, דהא אפילו בדבר כזה שכבר זכו בו הבעלים אין בזה משום גזל בדבר שאין בעה"ב מקפיד, כ"ש הכא דכהנים עוד לא זכו, ובודאי שאינם מקפידים על דבר מועט כזה:

אלא דאכתי צריך ביאור דהא לכאורה שיטת התוס' גופא הוא דלא כרמב"ם בזה, דהנה בב"מ (דכ"ב ע"א) בד"ה מר זוטרא כתבו וז"ל ואין לומר דלהכי אכיל רב אשי משום דסמיך שיתרצה מרי בר איסק כשידע, דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא לו מעיקרא לא ניחא לו עכ"ל, ומשמע להדיא מדבריהם דאפילו במקום שיודע בודאי שבעה"ב לא יקפיד כשידע, אפ"ה אסור ליטול כל זמן שלא נתוודע לבעלים, ואמנם בכדי לבאר דעת הרמב"ם ויישוב דברי התוס' צריך אני להאריך, דהנה בקדושין (דף נ"ב) גבי ההוא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא בעה"ב ואמר לו אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה אבל הכא משום כיסופא, וכלשון הסוגיא כתב הרמב"ם שם. דאע"ג שהבעה"ב אמר לו למה לא נתת לה הדבר הטוב אינה מקודשת, דמחמת כיסופא הוא דאמר, וכן הוא ברי"ף שם ובשו"ע (אה"ע סי' כ"ח), והנה בתוס' ר"י הזקן הקשה על הרי"ף ורמב"ם למה להו הטעם דמחמת כיסופא כיון דאנן קיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, תיפוק לי' דלמפרע לא הוו קדושין, משום דלא אמרינן מדמחיל השתא מחיל למפרע, ועיין בב"ש שם סקמ"ד שהקשה כן על רש"י דקדושין שכתב שם וז"ל אבל הכא משום כיסופא אמר אבל למפרע לא עכ"ל, והשיג הב"ש דאיך יפרש הסוגיא דמיירי בקדושין דלמפרע, דא"כ למה לי' הטעם דמחמת כיסופא תיפוק לי' מטעם יאוש שלא מדעת, אלא לאו שהסוגיא מיירי בקדושין דלהבא ע"ש, אכן דברי הב"ש קשים להולמם. דהא הסוגיא דהתם אליבא דרבא קיימא, ואיהו הא סובר באמת דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ולדידי' מוכרחים אנו לטעם דכיסופא, וצדקו דברי רש"י שהוא אינו בא לפסוק הלכה כ"א לפרש הסוגיא. וכיון דסוגיא לרבא אזיל הוצרך לטעם דכיסופא, אכן קושית הר"י הזקן על הרי"ף ורמב"ם שכתבו נמי לטעם דכיסופא הוי קושיא אלימתא, דלדידן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, בלא טעם דכיסופא נמי לא הוי קדושין:

ואמנם לפמ"ש בשיטת הרמב"ם שסובר דבדבר שידעינן בודאי שאין בעל הבית מקפיד אין בזה משום גזל. לפי"ז אפילו באם לא ידעינן אכתי דעת בעה"ב אם מקפיד בזה או לא ואח"כ נודע לנו שלא יקפיד נמי מותר ואין בו משום גזל, אחרי שנתברר שגם בשעת הלקיחה לא היה בו דין ממון, והגע עצמך אם אחד לקח חפץ חבירו ואח"כ נודע לו שהחפץ הזה הופקר מקודם לקיחתו, האם יהיה בזה חשש גזל משום שלא ידע הלוקח, ואין זה ענין כלל ליאוש של"מ, דהא התם היאוש בא מכח הנפילה, וכל זמן שלא ידע שנפל הרי הוא מקפיד ע"ז ורוצה שיהיה ברשותו, אלא שאתה רוצה לומר אילו היה יודע שנפל היה מתייאש בזה ס"ל דלא מהני, כיון דבשעה שמצאו לא נודע עוד ולא נתייאש ובאיסורא אתי לידו. דהא בשעה שמצאו אכתי היה ממון מעליא, אבל הכא איגלאי השתא דגם למפרע לא היה בו דין ממון, וא"כ בהיתר גמור בא לידו וכ"ש לפמ"ש בחבורי לב"מ בסוגיא דיאוש של"מ. דבדבר שידעינן שבודאי יתייאש לבסוף, גם אביי מודה דמהני היאוש. דכיון שכבר נפל החפץ ולא יבוא עוד ליד בעלים הופקע מרשותו תיכף, ולא פליגי כ"א בדבר שסתמו להתייאש אבל אין זה ודאי שיתייאש ע"ש שהארכתי בזה, דלפי"ז אפילו ביאוש, בדבר שודאי יתייאש, הוי יאוש מהשתא כ"ש כשיתגלה ויבורר אח"כ שלא היה בו דין ממון כלל, ולפי"ז יהיה כוונת הש"ס דקדושין, דקאמר שלא מהני כלך אצל יפות כ"א בתרומה אבל הכא משום כיסופא אומר כן, דבתרומה כיון שעומדת לתרום לא תלינן רצון בעה"ב מחמת איזה סבה שנתחדשה אחר ההרמה, אלא דאמרינן דגלי דעתו בזה שמעיקרא לא היה מקפיד ולכן מהני ההרמה, משא"כ הכא תלינן דמה שניחא לו כעת מחמת כיסופא הוא, וא"כ רק השתא הוא דניחא לו, אבל מעיקרא הקפיד ולא מהני, ומיושב דעת הרי"ף ורמב"ם דמצרכי לטעם דכיסופא, דאם לא היה לפנינו איזה סבה במה לתלות, דניחותא דידה בא כעת, אז היינו אומרים מדנתרצה כעת מכלל דאין מקפיד כלל ע"ז, דאל"ה מה הכריחו למחול כעת, ובכה"ג היה הקדושין אפילו לאביי, כיון דהוברר דלא היה בזה דין ממון גם למפרע, ואין זה ענין כלל ליאוש שלא מדעת, רק מחמת טעם דכיסופא אנו אומרים שרצונו נתחדש כעת מחמת כיסופא, ומעיקרא היה בו דין ממון ולא מהני לאביי, וא"כ שפיר הוצרכו לטעם דכיסופא אפילו לדידן:

ומיושב בזה נמי קושית הב"ח (אה"ע סי' כ"ח) על סוגיא דקדושין שם וז"ל ויש לתמוה דהלא קיי"ל אפילו שואל שלא מדעת גזלן הוי ואע"ג דהדרא בעיניה, כ"ש האי דשקל לנפשי' וקידש בו את האשה, דבשעה שקידשה ואמר לה הרי את מקודשת היתה גזילה בידו, ומאי מהני אח"כ גילוי דעת דבעל הבית דניחא לו למפרע דקידשה בשלו, דאי איתא דמהני גילוי דעת, אמאי קאמר לעיל ש"מ קידשה בגזל מקודשת, ולא מפליג דבגילוי דעת דניחא לו למפרע מקודשת עכ"ל, ולמה שכתבתי א"ש, דבגזל היינו טעמא דלא מהני מה שמגלה דעתו אח"כ, משום דתלינן שהגילוי דעת דלבסוף בא מחמת איזה סבה, או מחמת כיסופא או מחמת איזה טובה שעשה לו, ונמצא דבשעה שקידשה היה גזל ולא מהני, אבל כשאין אנו מוצאין שום סבה לתלות רצונו, ואז בע"כ שנאמר דרצונו בא מחמת שלא יקפיד כלל, איה"נ שגם בגזל גמור היה מהני, כיון דאיגלאי מילתא דלאו מידי גזל ממנו. ורק דבר שכבר הפקיר גזל ממנו, ומעיקרא בהיתירא אתי לידו, אלא דאכתי יש להבין דהנה בסוגיא דב"מ שם מקשה על אביי דסובר יאוש של"מ לא הוי יאוש מברייתא דתורם שלא מדעת תרומתו תרומה ואמאי הא בעידנא דתרם לא ידע, ולפמ"ש אין שום קושיא לכאורה, דבדין דאמר אביי גבי יאוש של"מ, דבלא הנפילה לא היה מתייאש, וא"כ כיון דבשעה שמצאה לא ידע עוד מהנפילה הוי באיסורא אתי לידיה, אבל בתרומה שאין במה לתלות וכיון שגילו דעתם שאינם מקפידים ע"ז, גם מעיקרא לא היה בזה שום איסור וכנ"ל, ואמנם יש לומר בזה כמ"ש הש"ך (חו"מ סי' שנ"ח) ליישב לפי דרכו, דלענין תרומה ידיעה ממש בעינן ע"ש, ותי' הזה יהיה גם לדברינו, ולבד שלא יקשה על דבריי מסוגיא דהתם, אדרבה משם יהיה מוכח סברתי, ומכאן יהיה מקור הרמב"ם הנ"ל, דבדבר שאין מקפיד מותר ליקח והמפרשים לא הערו מקומו, וגם הנו"ב תמה מאיזה מקור למד כן הרמב"ם, ולענ"ד משם הוא מוכרת. דהנה רבא תרגמא התם בדשוויא שליח אלא שאמר לו לתרום סתם והשליח תרם מן היפות, וכבר כתבתי לעיל שם להקשות דאכתי מאי מתרץ, ומה מהני דשווי שליח כיון דלא אמר לו לתרום מן היפות והשליח כי תרם מן היפות אכתי דמי ליאוש של"מ, כיון דבעידנא דתרם לא ידע כשיתרצה, ולשיטת הרמב"ם א"ש, דבשלמא לס"ד דלא שווי שליח והבעה"ב לא ידע מעצם ההרמה, להכי אע"ג דחזינן דהשתא ניחא לו, מ"מ כיון דבתרומה ידיעה בעינן והוא לא ידע, אבל לבתר דמשני בדשוי שליח וידע מן ההרמה אלא דלא ידע אם מן היפות. וכיון דהשתא ניחא ואין מקפיד על זה, הרי איגלאי דלכתחילה נמי אין מקפיד על זה משום מצוה ובהיתר תרם ואפי' לאביי מהני:

ובזה יישבתי קושית התוס' בקדושין שם שהקשו דאמאי מייתי התם מדאביי, והא לאביי בעינן דוקא דשווי שליח והכא דאיירי בלא שווי שליח מה מייתי מדאביי, ולפי מה שכתבתי יבואר, דהא דבעינן הכא שליחות אין זה מחמת חשש גזל, דלחשש גזל כיון דחזינן דלא קפיד אין בזה חשש גזל, ורק משום דבתרומה בעינן ידיעה, וא"כ בקדושין דלא קפדינן כ"א אחשש גזל לא בעינן שישוויה שליח, ובגילוי מילתא שאין מקפיד סגי, ולכאורה היה נראה דהתוס' התם אזלי לשיטתייהו בב"מ דמשמע מדבריהם דס"ל שאעפ"י שידוע שהבעה"ב לא יקפיד כשיתוודע, כל שלא ידע מזה אסור לאכול, ולכן הוכרחו התם לומר שמיירי בדשווי שליח, דאל"ה יש בו חשש גזל, ועיין בש"ך חו"מ (סי' שנ"ח), ולפי"ז לכאורה מחלוקת רחוקה בין הרמב"ם והתוס', דאילו בדבר שידוע שלא יקפיד כמו ההיא דב"מ דידע רב אשי שמרי לא יקפיד. להרמב"ם מותר ליטול לכתחלה כחה שכתב כן מפורש, ולא עוד אלא אפילו בדבר כזה שבשעת הלקיחה מסופקים היינו בדעת בעה"ב אם יקפיד או לא, ואח"כ איגלאי מילתא שלא הקפיד ג"כ מותר, כמו שהוכחנו מספק הרמב"ם דסוגיא דקדושין דכיון שאיגלאי שלא הקפיד, הרי לא היה בזה דין ממון גם למפרע, ואילו התוס' סוברים שאפילו בדבר שידעינן גם בשעת הלקיחה. שכשיתוודע לא יקפיד אסור נמי ליקח, אכן באמת אפשר לומר שבדינא דהרמב"ם גם התוס' יודו דמהני ואפילו בספק נמי, ורק התם שאני, דהא עיקר הטעם דבאין מקפיד מותר ליטלה, היינו משום דאמרינן שבעה"ב סילק נפשו מזה והפקיר וכסברת הנו"ב, ולכן בשלמא בתרומה אמרינן שפיר שאין חושש הבעה"ב שיתרמו בלא ידיעתו כיון שעומדת לתרום, וכן נמי בעובדא דסרסיא דבמס' קדושין הנ"ל, אי לאו טעם דכיסופא היינו אומרים שאין חושש הבעה"ב אם יחלקו בלא ידיעתו, וכיון שבעה"ב אין חושש לזה הרי מעיקרא לא היה בזה חשש גזל, אבל בעובדא דמר בר איסק בב"מ. אף אי נימא שיתרצה כשידע שאכל רב אשי, היינו משום דניחא לו שרב אשי אכל, ודוקא משום כבודו דרב אשי וחביבות הח"ח, אבל לאדם אחר לא היה רוצה שיאכל, וא"כ לא סילק עצמו מן החפץ, וכיון שמן החפץ לא נסתלק עוד רשות בעלים, לא נוכל לומר שכבר הופקר, וא"כ בשפה שאכל היה בו דין ממון בעלים ושפיר דוחה ליאוש של"מ, משא"כ בדין דרמב"ם שמיירי בדבר כזה שידעינן שלא יקפיד ע"ז לשום אדם, וא"כ סילק נפשו מדבר זה ואין בו חשש גזל מעיקרא, ולפי"ז מיושב סברת התוס' בסוגיין. דכיון שחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ הוי דבר שאינו מקפיד. ובכה"ג גם התוס' מודים דלא חשו לאיסור גזל, וכ"ש בגזל הכהנים דעדיין לא זכו בזה וכנ"ל ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה ר"י ור"ש אוסרים דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו וכבר הבאתי לעיל להקשות דלפרש"י לעיל הך דתולה בדעת עצמו לפי שגילה דעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים, וזה לא שייך כאן כלל ודמי חמש לתולה בדעת אחרים ועיין מה שכתבתי שם ליישב, וכעת נראה עוד באופן אחר, דעיקר ההסבר בסברת רש"י הוא, דעיקר ברירה הוא היינו לדבר שחל עליו למפרע, לומר דמעיקרא נחלט בלבו להיות כמו שיהיה לבסוף, אבל בדבר שאינו חל אלא מכאן ולהבא זה אינו ברירה, ולכן בשלמא בהאי דלמי שתצא בפתח תחלה, נוכל לומר דלפניו אין נ"מ לגרש זאת או זאת, דאם היה מקפיד דוקא לגרש לזו, לא היה מניח הדבר במקרה, איזו שתצא תחלה, ואולי תצא האהובה אשר לא יחפוץ לגרשה, אלא ודאי שאחת היא לו למי לגרשה, ומשו"ה איזה אשה שתצא אמרינן דלזו נתכוון, כיון דבאמת אין נ"מ לפניו, אבל כשהתנה לאיזה שארצה, מדאתני בע"כ שעדיין לא נחלש בלבבו למי לגרש, וא"כ הכא לא נוכל לומר דמצדו אין נ"מ איזה מעט היין תהא תרומה. זו או זו, דא"כ היה לו ביותר לקבוע מקום בשולי החבית, שאותה המעט שתשאר באחרונה בשולי החבית תהא תרומה ומעשר, ומדלא קבע בע"כ שמסתמא לא הוחלט אצלו עדיין איזה להפריש לתרומה, ואיזה להוציא לשתייתו, ולכן אין ברירה, ובזה אפשר נמי ליישב מה שרש"י ז"ל פירש כאן הטעם שהוצרך לכך מפני שאין לו כלים, ואילו בב"ק ובחולין פירש, דמיירי בע"ש ביהש"מ, וכמ"ש התוס' כאן, דאם היה ערב שבת לא היה יכול לקבוע מקום, דבבין השמשות אסור לקבוע מקום, וממילא שהיה מוכרח לעשות כן בלא קביעת מקום, וא"כ ישאר הקושיא מה ראיה מייתי מינה לתולה בדעת עצמו, ומשו"ה הוכרח לפרש שבאמת בחול מיירי ורק מפני שאין לו כלים וא"כ היה יכול לקבוע מקום, ומדלא קבע מקום בע"כ שאין זה משום האיסור, כ"א מפני שלא הוחלט אצלו עדיין ומיושב נמי קושית התוס' ודו"ק:

בתוד"ה ומיחל כו' ואין נראה דדוקא גבי דמאי כו' לפי שקבע מקום כו' דבע"ש בין השמשות מיירי ע"ש, כלל דברי התוס' דבדמאי כיון שהוא ספק, מותר לקבוע מקום גם בערב שבת ביהש"מ והואיל וקבע לו מקום מותר לחללו, אבל הכא בכותים דהוי ודאי ואסור לקבוע מקום בפ"ש ביהש"מ, דהוי כמתקן ודאי טבל, וממילא הואיל דלא קבע לו מקום אי אפשר לחללו כיון שאין מקומו קבוע, ואכן כל זה הוא לפי' התוס', דפירש דהכא מיירי בע"ש ביהש"מ, ממילא מוכרחים לומר דבלא קבע מקום מיירי, משא"כ לפרש"י גופא דהכא לפי שאין לו כלים, א"כ אזדא הוכחת התוס', ושפיר יש לומר דבאמת קבע מקום בכלי, אכן אליבא דאמת בלא הוכחת התוס' נמי אי אפשר לומר דבקבע לו מקום מיירי מחמת תרי טעמי, חדא דפה קביעת מקום שייך בדבר לח וצלול שחוזר ומתערב, והיינו דלא נקיט כאן מע"ש בצפונו או בדרומו כמו דנקיט באידך משנה שהביאו התוס', דהתם בתאנים שהוא דבר גוש מיירי, ואינם חוזרים ומתערבים, אבל לגבי יין מה מועיל קביעת מקום אחרי שחוזר ומתערב, ועוד דאי קבע לה מקום, והקביעות מקום מהני גם בלח כמו שהבינו התוס', א"כ אין זה ענין לברירה, דמה ברירה שייך כאן, אחרי שבתחלה קבע וסיים מקום המעשר, הרי בעת מעשה הוברר איזה יהיה למעשר ותמוה בעיני סברת התוס' למה הוצרכו להוכיח דבלא קבע מקום מיירי משום דבע"ש ביהש"מ הוא, תיפוק לי' דלא שייך כאן קביעת מקום בדבר לח, ועוד אי קבע מקום א"כ אין זה בנין לברירה ודו"ק:

בתוד"ה דברי ר"מ. משמע דאית לי' לר"מ ברירה כו' ואילו בפ' יש בכור כו' אלמא מספקא להו ע"ש. אפשר ליישב קושיתם. דבאחת מספקא לי' לר"מ. והא דמתיר הכא ר"מ לשתות, היינו משום דהחיוב לעשר אינו אלא מדרבנן בלוקח מן הכותים, ובדרבנן ספיקא לקולא ושוב מצאתי בפנ"י שתירץ כעין זה, הן אמנם דשיטת התוס' מוכרח דסברי בע"כ דמספיקא מחמרינן כאן, דאל"ה למה הוצרכו להקשות לר' יהודה ממסקנא דמסקינן דאית לי' ברירה, הא אפילו לס"ד דר' יהודה אוסר משום דלית לי' ברירה, נמי הוי מצי להקשות, דאילו הכא אוסר, הרי סובר דלית לי' ברירה, ואילו התם מספקא לי', אע"כ דמזה לא קשיא דהוה מצי למימר דהא דאוסר היינו מספיקא וספיקו להחמיר, ולכן הוכרחו להקשות ממסקנא, וצ"ל דהתוס' סברי דהחיוב הוי מדאורייתא לעשר בלוקח מן הכותים. וכן מוכח נמי עוד ממה שהקשו בדבור דלעיל על רש"י, וכתבו דאין לעשר זה בבין השמשות, משום דהוי מתקן ודאי ולא דמאי, ואי לא הוי כ"א חומרא דרבנן הוי שרי לחלל ביהש"מ, אלא לאו דהתוס' סברי דהחיוב הוי מדאורייתא, וממילא ספיקו להחמיר, ולשיטתם שפיר הקשו כאן. אבל בשיטת רש"י אפשר לומר דסובר דאינו כ"א חומרא מדרבנן, ויתיישבו בזה כמה קושיות שהקשו עליו בסוגיין:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה