בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כד:
בגמ' קטנה הוא דלא מצי מגרש כו' אמר רבא זאת אומרת כו'. המהר"ש הקשה אמאי לא דייק רבא לזאת אומרת כו' דידיה מרישא דמצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כאשתך, והנ"ל דמכח קושיא זאת יש להוכיח טעם הרי"ף שאינו גורס במשנה מצאו בן עירו, כ"א מצאו חבירו, שאינו מבני עירו כלל, והיינו משום דהיה קשה לו באמת למה לא דייק רבא דיוקא דידי' מבבא זה דמצאו בן עירו, מכלל דהגירסא הנכונה היה במשנה, לא מצאו בן עירו, כ"א מצאו חבירו, שאינו מבני עירו כלל, אבל בעירו לא הוחזק עוד איש אחר ששמו כשמו ושם אשתו כאשתו, ומשו"ה ליכא למידק מינה דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים, דהא יש לומר דבאמת היכי שהוחזקו בעיר בשמות שווין אין מוציאין שט"ח דחיישינן לנפילה, ומתניתין שאני, דבעיר גופא לא הוחזקו כלל, והיינו דדחיק להרי"ף לשנות הגירסא ולכתוב מצאו חבירו, דאי כגירסא דידן מצאו בן עירו הו"ל לרבא למידק מרישא, ואמנם אפילו לגירסא דידן מצאו בן עירו לא הוי מצי למידק מרישא, דבע"כ מיירי מתניתין שלא היו דרים בעיר אחת בשעת מעשה, רק שאח"כ בא לדור בעירו, דהכי דייק לשון מלאו בן עירו, דמשמע דההיא שעתא לאו בעירם הוו קיימי וכמ"ש הר"ן לדייק הכי, ולהוכיח מכח קושיא אחרת שהיה קשה לו לדין, דמתניתין בע"כ מיירי שלא היו דרים בההיא שעתא בעיר אחת ע"ש, וכיון שכן אי אפשר למידק מרישא, דהכא כיון שלא הוחזקו בההיא שעתא בשמות שווין משו"ה אין לנו לחוש לנפילה, אבל היכי שהוחזקו שפיר חיישינן, ומשו"ה הוכרח רבא לדייק משתי נשים קטנה וגדולה, דבודאי שניהם דרים אצלו ביחד ואפ"ה לא חוששין לנפילה, אלא שצ"ע לפי"ז, דא"כ מאי מקשה אביי לרבא אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך כו', הא אמרינן ולא אחר יכול להוציא עליהן כו' הא רישא דמיירי בלא הוחזקו משו"ה רשאין לגרש, מה שאין כן היכי דהוחזקו בודאי אין מוציאין:
ברש"י ד"ה הא גדולה, וכי מפקא לי' לא חיישינן לאיסור אשת איש כו'. מה שהוצרך רש"י להוסיף משום חומר אשת איש, היינו משום דבאמת קשה היאך אפשר למילף מינה לדין דמוציאין שטר חוב הא הכא כשמפקא לי' לגט אין כאן שום מערער שיערער ויטעון דלא לזו ניתן אלא לחבירתה, וכיון שאין שום מערער, מעצמינו לא נוכל לבוא ולערער לחוש לחשש כזה, משא"כ גבי מוציאין שט"ח מיירי דהלוה טוען וצועק ככרוכיא ולא ממנו לוה אלא מפלוני, וכיון שיש מערער שפיר חיישינן, ולזה הוסיף רש"י הך טעמא דחומר אשת איש, דאי נימא דבשני יוסף בן שמעון מהני טענת הלוה, א"כ הכא משום חמר אשת איש אנן ניקום ונטעון, ומדלא ניקום ונטעון מכלל שגם טענת הלוה לא מהני, אלא אמרינן דלא חיישינן לנפילה, דכיון דתפיס האי לשטרא גבי בי':
ולא דאכתי קשה מאי מקשה הא גדולה מצי מגרש, אף שבודאי היכי דמפקה הגט לראיה ואין הבעל עמה שיודה לה ע"ז אינו מועיל, משום דאנן טענינן שמא לאחרת נתן ונפל, מ"מ מועיל לה הגירושין היכי שהבעל לפנינו ומודה לדבריה דלא נתן. דבכה"ג גם בשני יוסף בן שמעון היכי שהלוה מודה שממנו לוה פשיטא דמוציאין. ועוד דמועיל לה הגירושין היכי שמגרש אותה לפנינו לפני ב"ד ולקטנה אפילו לפנינו לא מצי מגרש:
בתוד"ה לאיזה שארצה אגרש, ואומר ר"י כו' וכן משמע בגמ' דאי איתמר בהא כו'. לכאורה מחה שהביא ראיה יהיה סתירה לדבריו, דהא מסיים אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא, ואי כדברי הר"י דבגיטין שאני משארי מקומות, ואפילו אי בעלמא יש ברירה, בגיטין אין ברירה משום דבעינן לה לשמה, שיהא מבורר בשעת כתיבה, א"כ מה הוצרך לסיים דהתם משום דמכר אמר רחמנא, ותיפוק לי' דמגיטין לא הוו ידעינן, משום דהוה אמינא דגיטין שאני משום דבעינן לה לשמה, אבל התם לא. ושוב מצאתי שהיש"ש (ב"ק פ"ה) מכח קושיא זאת השיג באמת על שיטת הר"י ע"ש, אכן באחת אי משום הא חלילה לחלוק על הר"י, דיש לומר משום דלפי האמת סובר ר' יוחנן אין ברירה גם בחבית ותחומין, וכן ההיא דבכורות שהביאו התוס', להכי נקיט מילתא פסיקא, דאפילו אי ס"ל אין ברירה, יש לומר בירושה ומתנה לא אמר רחמנא דניהדר, ועיין מה שכתבתי לקמן בגמ' ליישב בדרך נכון, ונ"ל ראיה לשיטת הר"י, דהנה בבכורות (דף נ"ו) עביד צריכותא בין אחין שחלקו למעשר בהמה. וקאמר אי אשמועינן שדה משום דלחומרא ולא ידעינן מעשר חינה, וקשה הא לקולא נמי שמעינן לר' יוחנן בגט דאינו פוסל לכהונה, ואכתי נילף מעשר מגט, אע"כ דמגט לא נילף דגט שאני דכתיב לה לשמה, ואפי' אי בעלמא אין ברירה, בגט יש ברירה וכשיטת הר"י דלעיל וק"ל: