אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף כד.

דף כג:

בגמ' וכי מטית התם שווי שליח לקבלה בתשובת שיבת ציון (סי' פיו) העלה לחדש, דמה דקיי"ל בכל מקום דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, היינו דוקא בשליח להולכה, אבל שליח לקבלה לא אמרינן כלל זה עיי"ש שכתב מילתא בטעמא וטרח לחפש ראיות מן הש"ס, ולענ"ד ראיה ברורה לזה מן הסוגיא דהכא, דאמרינן דהאשה נעשה שליח לקבלה, והא אשה זו אינה יכולה לקבל הגט בעצמה מכח לא חזרה שליחות אצל הבעל, א"כ היאך תעשה שליח לקבל הגט, אע"כ דבשליח לקבלה לא אמרינן כלל זה, ולפלא על הגאון הנ"ל שטרח לחפש אחר ראיות רחוקות בשעה שממקומו הוא מוכרע, ואע"ג שאפשר קצת לדחות ראיה זאת, דהכא כיון שיכולה להתגרש כשיתן לה הבעל הגט בעצמו אע"ג דהשתא דאמר לה הוי שליח להולכה עד התם לא מצית להתגרש, לא מיקרי בזה איהי לא מצי עבדא, בכ"ז היה לו להביא עכ"פ ראיה זאת ולדחותה, ובשגם שהדיחוי אינו ברור כ"כ:

בתוד"ה וכי מטית התם וא"ת כו'. דבריהם תמוהים לכאורה, דהא התם גופא מוכרח לומר כתירוצם. דהא משמע התם בהדיא דאבא בר מניומי בודאי היה יכול לקבל הגט ממנו, אע"ג דהשליח אינו ניתן לגירושין ואינו יכול למנות שליח, וע"כ משום שנצטוה עליו לעשותו, א"כ ה"נ צוה הבעל בכך, והנראה שבודאי לענין למסרו לאבא בר מניומי לא בעינן שליחות כלל, דעיקר שליחות הבעל הוא לדידי', אבל הכא כיון שהאשה בוחרת לה שליח אחר כפי רצונה, קשיא להו כיון דבעינן שליחות, איך יכולה למנות, וע"ז תירצו דאפ"ה כיון שמצוה לה יכולה למנות שליח, והנה לכאורה משמע מדברי התוס', דדוקא היכי שלא פירש לה שם השליח, רק שנתן לה הרשות לעשות שליח כפי רצונה, בזה הוה ס"ד דאינה יכולה למנות שליח, אבל אם פירש לה שם השליח ואמר לה למנות לפלוני שליח שפיר דמי, דדמיא ממש להך דאבא בר מניומי, אכן לפמ"ש לא דמי כלל, דבהך דאבא בר מניומי א"צ לשליחות כלל, שהבעל גופא עשאו שליח, אבל היכי שהבעל לא עשאהו שליח לאותו פלוני, רק שצוה לה שהיא תמנה לפלוני שליח, כיון דבעינן בזה לשליחות א"י לעשות שליח להס"ד דתוס', והנה בס' ת"י כתב שבאמת הך ואיבעית אימא שבש"ס, רוצה לומר דבכה"ג שלא פירש לה את השליח א"י לעשות, דהוי שליח שלא ניתן לגירושין, רק משו"ה הוסיף שצוה לה שתעשה הב"ד דשם שליח דהוי כאילו פירש לה מי השליח, והוי כמו הך דאבא בר מניומי ממש דיכול לעשות שליח. אבל גוי' האחד נדחה, דלפי שאינה שליח שניתן לגירושין אינה יכולה למנות שלית כדקס"ד דתוס' בקושיא, אבל לפר"ש הדברים הללו טעות הם, דאי כדס"ד דתוס' אפילו כשפירש לה מי הוא השליח, כיון דסוף סוף בעי' לשליחות שהיא תעשה אותו שליח, אינה יכולה ע"ז. דכיון ששליח שלא ניתן לגירושין הוא אינה יכולה לעשות שליח אחר, אפילו כשפירש לה מי הוא, ורק בההיא דאבא בר מניומי, אין היא עושה אותו שליח, רק הבעל עשאתו שליח, ולא בעינן בזה כלל לשליחותה ודו"ק כי זה ברור, ועיין מה שכתבתי לקמן (דכ"ט ע"ב) מזה:

סליק פרק שני

פרק שלישי כל הגט

במשנה כל הגט שנכתב שלא לשום אשה פסול. המפרשים הקשו דלפמ"ש לקמן פרק מי שאחזו, דכל שלא שמע הסופר מפי הבעל לא מהני דאין זה מיקרי לשמה, וכמ"ש התוס' לעיל (דכ"ב ע"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה, דהא דבעינן שישמע מפי הבעל, משום דבלא"ה לא חשיב לשמה, א"כ יקשה שלא אמרו במתניתין יתר על כן אפילו כתב הסופר לשמו ולשמה לשם גירושין, כל שלא שמע מפי הבעל ממש פסול, דאין זה חשיב לשמה, ונ"ל ליישב עפמ"ש התוס' בזבחים (ד"ג ע"א) ד"ה הכותב, דלא שייך למיתני יתר כ"א במקום דמההיא בתרייתא הוי שמעינן חידושא דשמעינן מקמייתא, ושמעינן נמי חידושא אחריני דלא שמעינן מקמייתא, בזה מוכרח למיתני יתר על כן, אבל אי לא שמעינן מההיא בתרייתא חדושא דאיכא בקמייתא, אע"ג דשמעינן חידושא אחריני דלא שמעינן מקמייתא לא שייך למיתני יתר על כן עיי"ש בהגהות חק נתן, שזהו כוונת התוס', וכן כתב הטורי אבן בחגיגה (דף כ"ג) בשם התוס', ובסברא הזאת החזיקו גם כאן בתוד"ה יתר, א"כ לא שייך נמי למיתני יתר על כן אפילו כתב לשמו ולשמה כל שלא שמע מפי הבעל, בתר שום בבא דמתני', דנהי דחידושא דלא שמע מפי הבעל הוי ידעינן, אבל בכל הנך בבות דמיירי שהמצוה הוא הבעל, רק שפירש לשם אשה אחרת או לאיזה שארצה הוה אמינא דכשר, ואין להקשות דאכתי ליתני יתר הזה בתר בבא הראשונה דשמע קול סופרים, דמינה ידעינן חידושא קמייתא דשמע קול סופרים נמי, ועוד הוי שמעינן חדוש זה דכל שלא שמע מפי הבעל פסול, דאי הוי נקיט הכי לא הוי מצי תו למינקט יתר על כן בשום בבא, דמכל הני בבות דנקיט במשנה לא הוי ידעינן חדוש זה דאפילו כתב לשמו ולשמה כל שלא שמע מפי הבעל ממש לא מהני, דנקיט ברישא, ולכן נוח לו לתנא למישבק הך חדושא. בכדי שיכול למינקט יתר על כן בהנך בבות השנויות:

וגם זה אין להקשות, דנהי דבלשון יתר על כן לא שייך למיתני הך דינא, אבל אכתי עיקר הך דינא הו"ל לתנא לאשמועינן, דאפילו כתב לשמו ולשמה לשם גירושין פסול, דבעינן שישמע מפיו, ואיך שביק התנא מלאשמועינן חדוש גדול כזה, ועכ"פ הו"ל למיתני הך דינא בלא לשון יתר על כן, חדא דזה כבר שנוי באמת לקמן במשנה בפרק מי שאחזו, ועוד גדולה מזו שנוי התם. דאפילו באומר לאחרים אמרו לסופר כו' נמי לא מהני, כיון שלא שמע מפי הבעל ממש, ואפילו אם תתעקש להקשות דאמאי לא נקיט התנא הך דינא הכא בהדי כל הנך דינים דפסולים משום שלא לשמה, י"ל נמי דבאמת מה דשני באידך מתני', דהיא סיפא דהך מתניתין, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האשה, הוי הכוונה באמת שהסופר כתב את הגט לשמו ולשמה לשם גירושין, ואפ"ה פסול מפני שלא שמעו מפי הבעל, ואע"ג דבזבחים ילפינן מהך דהכותב טופסי גיטין דסתמא פסול, א"כ משמע דאיכתבו סתמא ולא לשמו ולשמה, אפ"ה יש לומר דבאמת איכתבו לשמו ולשמה לשם גירושין, ומיקרי סתמא משום שלא שמעו מפי הבעל מפורש, דלשמה לא מיקרי כ"א כששמעו מפי הבעל דוקא, אבל כל זמן שלא שמעו מפיו ממש אע"ג דהסופר כתב לשמו ולשמה לשם גירושין מיקרי זה סתמא, וכן משמע מרש"י בזבחים שם בד"ה דלא איכתוב, ואפשר לי עוד להביא ראיה דאפילו כשכתב הסופר לשמו ולשמה מיקרי נמי סתמא. מהך סוגית דזבחים שם דרמי מתניתין דהתם דסתמא כשר אמתניתין דידן דסתמא פסול ומשני אשה לאו לגירושין עומדת ע"ש, ואי נימא דסתמא לא מיקרי כ"א כשכותב סתם ממש, לא לשמו ולשמה, א"כ מאי מקשה הש"ס שם, הא הכא בסמוך קאמר הש"ס, דאי כתב רחמנא וכתב הו"א דבעינן רק לשם כריתות אבל לא בעינן לשמו ולשמה כתב רחמנא לה דבעינן לשמו ולשמה, וא"כ י"ל דדוקא הכא דכתבה רחמנא קרא יתירה, דלא סגי במה שנכתב סתמא לשם כריתות, אע"כ דאפילו כשנכתב לשמו ולשמה לשם גירושין אם אך לא שמע מפי הבעל מיקרי נמי סתמא ופסול, ולזה מקשה שפיר בזבחים, למה בזבחים חשיב סתמא לשמה, וכאן בגט לא מהני אפילו כשכתב הסופר לשמו ולשמה, ובעינן דוקא שישמע מפי הבעל, דהא על זה לא נוכל למילף מקרא יתירא דלה, דכיון דנכתב לשמו ולשמה, וכתב לה הוא דמיקרי, ואפ"ה פסול, ומשני לחלק דאשה לאו לגירושין עומדת, הלכך לא חשיב לשמה כ"א כשישמע מפי הבעל, וזהו ראיה נכונה בעזה"י, ועמ"ש לקמן בדבור הסמוך:

ועוד י"ל דמה דנקיט ברישא דמתניתין כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול, והקשו המפרשים דהך כל לאתויי מאי, ולמה שכתבתי יש לומר דאתי לרבויי הך חידושא דאפילו כתב לשמו ולשמה לשם גירושין אם לא שמע מפורש מפי הבעל ממש דפסול, ובפשוטו ניחא לי קושיא זאת, דבלא"ה קשה נמי למה לא נקיט יתר על כן ספר תורה וכמו שהקשו המהרש"א ומהר"ש, ותירצו דאין חיוב על התנא למיחשיב כי רוכלא, רק מה ששנה באמת בסדר המשניות כגון הך דטופסי גיטין, ע"ז מקשה התוס', דכיון דהתנא שונה אותם, א"כ למה לא נקיט בלשון יתר על כן כאידך בבי, אבל שיהיה צריך לכתוב לכתחלה דין חדש, על זה לא שייך להקשות, וא"כ מיושב נמי קושיא דלעיל ודו"ק היטב:

שם כתב לגרש את אשתו ונמלך. מכאן ראיה למה שכתבתי לעיל (דכ"ב ע"ב) דאין מחוסר הקנאה פוסל, דאלת"ה א"כ למה לן טעמא דלשמה, תיפוק לי' דלחבירו הוי מחוסר מעשה כיון דצריך הקנאה, אע"כ דמחוסר הקנאה לא מיקרי מחוסר מעשה:

שם זה שמי ושם אשתי פסול לגרש בו. ויש לתמוה מה דנקיט כולה מתניתין בשמות שווין ומתוך כך הוצרך לאוקמי בע"מ כר' אלעזר, הא פשיטא דכולהו גווני דמתניתין מצינן לאשכוחי באינן שווין כלל בשמותיהן, רק שכתב כל הגט לשם אחר שרצה לגרש ונמלך עד שלא כתב השמות כלל, ובא חבירו ורוצה לגרש בו ולכתוב שמו, ופסול מפני שנכתב הגט לשם אחר, וכן בשתי נשים. ואפשר ליישב עפמ"ש ההגהות אשר"י כאן בשם רבינו יואל לדייק ממתניתין דקתני קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש, אע"ג דמה שהוזכר בגט שם הגדולה אינו מועיל והוי כמאן דלא היה כותב שם אחת מהן ואפ"ה כיון דידעינן דלגדולה נמסר הוי כשר, ומכאן מוכיח רבינו יואל אפילו אם לא היה מזכיר כלל שם האשה והאיש בגט שהוא כשר ע"ש, ולפי"ז י"ל דבאמת הפסול דשלא לשמה הוי מצי התנא לאשכוחי גם בשמות שאינן שווין, רק שמשו"ה נקיט בשמות שווין בכדי לדייק מינה נמי הך חידושא רבה, דאם אינו מזכיר כלל שם האיש והאשה דכשר. והנה ראיתי בס' ת"י שעמד נמי על התמי' הזאת, והוכיח מזה ראיה למה שכתב ההג"א לעיל פ"ב בשם הירושלמי דאם כתב כל הגט שלא לשמה רק השמות כתב לשמה כשר, ומשו"ה לא מצי לאשכוחי כאן גוונא דשלא לשמה רק בשמות שווין, דאי באינן שווין, כל שכתב השמות לשמה סגי בכך. ולבד שעיקר הדין נ"ל תמוה מאוד, ומהירושלמי אין ראיה כלל, לפי מה שכתבתי בדבור דלעיל, דהך מתניתין דכותב טופסי גיטין דלקמן לא מיירי כשכתב הסופר שלא לשמה, אלא מיירי שהסופר כתבו לשמו ולשמה לשם גירושין, רק הבעל לא צוהו בפירוש, ומשו"ה פסול, דלשמה לא מיקרי כ"א כשישמע מפי הבעל ממש, וא"כ הירושלמי דקאי על המשנה דכותב טופסי גיטין יש לומר דדוקא באופן דמיירי התם, דעיקר הגט נכתב לשמה, רק שחסר צווי הבעל, בזה הוא דאמר, דדוקא שמות האיש והאשה הוא דבעינן צווי הבעל, כיון שהשמות הם המגלים מי המגרש למי, בהא בעינן צווי הבעל, אבל בשאר הגט אם אך נכתב לשמו ולשמה, אע"ג שלא היה צווי הבעל נמי כשר, אבל היכי שכל הגט לא נכתב לשמה כלל, וכ"ש כשנכתב בפירוש לשם אחר, פשיטא שאפילו בשאר הגט נמי פסול, דלשמה בעינן בכל הגט, רק צווי הבעל לא בעינן כ"א בשמות ולא בשאר הגט, ואין שום ראיה מהירושלמי על זה, וגם הראיה שהביא ממתניתין אין ראיה נמי דשפיר יש ליישב כמ"ש ודו"ק היטב:

שם מצאו בן עירו. וברי"ף הגירסא מצאו חבירו, וטעמו עמ"ש בדבור הסמוך מזה:

בתוד"ה יתר מכאן כו' עמ"ש לעיל במשנה מזה:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה