בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כג.
בגמ' מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו כו' אלא בטביעת עין דקלא. ראיתי בס' תפארת יעקב שהקשה מאי פריך רב יוסף מטביעת עין דקלא, הא דוקא פתוח שייך לומר דמכיר בעצמו בטביעת עין דקול, אבל סומא אי אפשר שיכיר בעצמו, רק מצד שיאמרו לו קול זה שאתה שומע היא אשה זו, א"כ אי בהכי סגי למה לי טביעת עין דקיל, הו"ל להקשות בפשיטות, דמה בכך שהוא אינו יודע, אחרים יאמרו לו שזו היא, ואי לא מהני ע"י אחרים רק שיכיר בעצמו א"כ אין ראיה מבני אדם בנשותיהם בלילה דמכירין בעצמן, אבל סומא אינו מכיר בעצמו רק ע"י שיאמרו לו, אשה זו בקול זה אשתו היא, ולק"מ, דאטו סומא דמתני' הוא מי שנולד סומא, הא אפילו שהיה פתוח עד קבלת הגט ורק בשעת קבלת הגט היה סומא, הוי לי' דין סומא דמעיקרא, ומה דקתני אח"כ פתוח ונסתמא, היינו שבשעת קבלת הגט היה פתוח, אבל אם בשעת קבלת הגט היה סומא, זהו סומא מעיקרא, וא"כ הוא מכיר בעצמו בטביעת עין דקלא, כיון שעד שעת קבלת הגט היה פתוח והכירה בעצמו שזו היא אשתו, ואי"ל דא"כ אכתי מאי מקשה רב יוסף על רב ששת, לימא דסומא דמתניתין היינו דוקא שנולד סומא, וא"כ לא היה לו הכרה עצמיית מעולם, דפשיטא שאין לחלק בין סומא דמעיקרא למי שנסתמא אח"כ, אם אך בשעת קבלת הגט היה סומא, ואם כוונת המתניתין כן הוא הו"ל לפרש בהדיא דבנולד סומא מיירי, ומדסתמה מכלל דבכל סומא מיירי, אפילו כשהיה פתוח עד שעת קבלת הגט וא"כ שפיר מקשה ר"י ודו"ק:
וע"ד החידוד היה נראה להוכיח דבע"כ לרב ששת לא מיירי מתניתין בנולד סומא, והוא עפ"י מ"ש בס' גרש ירחים דלפי מה שנראה מהג"א ממוהרי"ח בפ' החובל דהלכה כר' יהודה דסומא פטור מכל המצוות האמורות בתורה, וא"כ לפמ"ש הש"ך (יו"ד סי' א') דסומא שלא ראה מאורות מימיו אסור לאכול משחיטתו, וכתבו המפרשים הטעם שחושש לדברי ר' יהודה דפטור מכל המצוות, וא"כ אינו בר זביחה, וא"כ לענין כריתות נמי הוי אינו בר כריתות עיי"ש, ואי נימא דמתני' מיירי בנולד סומא, למה דחיק רב ששת לאשכוחי טעמים רחוקים על סומא שפסול, והא מן התורה פסול אפילו נתקיים בחותמיו, אלא לאו דמתני' מיירי בהי' פתוח ורק קודם קבלת הגט נסתמא:
ואמנם בעיקר הדבר מה שחידש דסומא הוי אינו בר כריתות. ודוקא סומא כזה שלא ראה מאורות מימיו. תמה אני אם יצאו הדברים הללו מאותו גאון ז"ל, דאפילו לפמ"ש התוס' וב"ק דפ"ז) דסומא הוי כנכרי גמור, ומשמע מלשונם דאינו שייך בשום דין מדיני התורה ואפילו במצוות ל"ת, מ"מ זה פשוט דהיינו בדבר שאינו נוגע כ"א לו לעצמו, אבל בגירושין דצריך להתיר לאשתו, הכי נימא דאשתו נמי מותרת בלא גט, ובודאי שאם ירצה להתירה שצריך לגרשה בגט, וכיון שאם הוא בעצמו רוצה להתיר לאשתו צריך גט, מיקרי בר כריתות, וכמ"ש הפוסקים לגבי קטן כיון שהוא עצמו אסור לאכול בלא שחיטה, מיקרי בר זביחה. ועוד דהא משמע מדברי התוס' בב"ק שם דאפילו בפתוח ונסתמא נמי פטור מכל המצוות לר' יהודה ע"ש:
בתוד"ה ממי נוטלו כו' ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו כו'. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לחלוק הזה ממתני' דנקיט סומא דוקא, ואי נימא דכל שאינו מכיר הבעל והאשה פסול, א"כ למה נקיט סומא במתניתין, הו"ל לומר למי שאינו מכיר הבעל והאשה, יהא סומא או פתוח. אלא לאו דדוקא סומא שיכול להטעותו הוא דפסול, וכחילוקו של התוס', ושמא יש לדחות דמשו"ה נקיט סומא בכדי לאשמועינן החילוק של פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח. ובאינו מכיר לא הוי מצי לאשמועינן חילוק הזה, ואולי שזה כוונת התוספת במה שכתבו ושמא יש לחלק, היינו דספוקי מספקא להו אי הראיה ממתניתין הוי ראיה. או שמא יש לדחותה כמה שכתבתי:
ברש"י ד"ה קיבל הקטן מיד הבעל להוליכו. לולי פרש"י היה נראה יותר לפרש דקיבל, היינו שקיבל על עצמו השליחות ונתרצה להיות שליח, דלפרש"י קשה למאי דמוקי רב יוסף בסמוך דמתני' בחוצה לארץ עסקינן, ופשיטא דלאו דוקא סומא מיירי בחוצה לארץ, אלא כולהו בחו"ל מיירי, א"כ היאך קתני קיבל הקטן והגדיל, דמשמע שבקבלה תליא מילתא, ואי קיבל כשהיה גדול כשר, הא אכתי כיון שהיה קטן בשעת כתיבת הגט פסול, דלא יוכל לומר בפני נכתב כיון שקטן היה בעת מעשה. ואפשר ליישב דודאי גם בקיבל כשהיה גדול, אם אך בשעת הכתיבה קטן היה דפסול משום שלא יכול לומר בפני נכתב, אלא דנקיט קיבל הקטן, דבזה הוי הפסול משום שאינו בר שליחות, ואפילו נתקיים בחותמיו נמי פסול, משא"כ לטעם דבפני נכתב אם נתקיים בחותמיו כשר, דאין צריך לומר בפני נכתב ודו"ק:
אמנם הא קשיא לי עדיין, דלפמ"ש בקטן חרש ושוטה ואינך אפילו נתקיים בחותמיו פסול, כיון דפסולייהו הוי משום שאינם בני שליחות, ובסומא דטעמו הוי משום שאינו יכול לומר בפני נכתב, נתקיים בחותמיו כשר, וא"כ איך כלל התנא סומא בהדי הנך בחד כללא, אחרי שדיניהם חלוקין, והיה נראה ליישב, דהנה ידוע פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות גירושין) דכל הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים להבאת הגט אפילו אם נתקיים בחותמיו, והראב"ד השיג ע"ז כיון כשנתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב למה אם הביאו פסול, ואמנם במ"ל שם הליץ בעד הרמב"ם שטעמו הוא עפמ"ש הרא"ש לעיל בפ"ק, שנסתפק אם שליח המביא הגט האמינוהו חכמים לומר שהוא שליח, או שמא צריך שיביא כתב מקיים על מינוי השליחות, ומסיק דכי היכי דהימנוהו לומר בגוף הגט בפני נכתב ובפני נחתם ה"נ הימנוהו רבנן לענין מינוי השליחות, אבל בארץ ישראל כיון דאין צריך לומר בפני נכתב צריך לברר מינוי השליחות ע"ש. א"כ גבי פסולי עדות מן התורה כיון שאינם נאמנים לומר בפני נכתב, ממילא אינם נאמנים על השליחות, ואפילו קיום חותמיו לא מהני ע"ז, שאין קיום הגט מוציא מידי חשש שמא לא עשאו שליח פ"ש. ולפי"ז בסומא נמי כיון שאין יכול לומר בפני נכתב, ממילא אפילו קיום בחותמיו לא מהני, וא"כ הדין דסומא שוה ממש לשארי הפסולים, דגם בסומא לא מהני קיום בחותמיו, ושפיר כולל אותם בהדדי, כן היה נראה לכאורה, וממילא היה מכאן סייעתא לפסק הרמב"ם הנ"ל אשר כל הרועים התחברו עליו בזה, אכן לאחר העיון אי אפשר לומר כן, חדא דהא הרמב"ם גופא לא פסיל כ"א מדרבנן, אבל הגט אינו בטל, דמן התורה אמרינן כיון שהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח וכמ"ש הל"מ שם, ואילו כל השנויים במשנה הגט בטל, ועוד דאפילו אם גם מן התורה היה צריך קיום על מינוי השליחות, אכתי לא דמי לכל הנהו דמתני', דהא בסומא עכ"פ אם יהיה כתב קיום גם על מינוי השליחות כשר, ואילו בכל הנך דמתניתין פסולים בכל אופן, ועוד כמה חלוקים יש בין סומא להנך, דבסומא דוקא שליח להולכה הוא דלא הוי, דצריך לומר בפני נכתב ואינו יכול, אבל שליח לקבלה דאין צריך לומר בפני נכתב מצי להיות, ואילו בהנך אחריני אפילו שליח לקבלה נמי לא הוו, ואכתי למה כללם התנא בהדדי, וראה זה פלא דהרמב"ם באמת לא כללם בהדדי, דכל הנהו פסולים כתב דינם בפ"ו מהלכות גירושין, ואילו הדין דסומא כתב בפני עצמו בפ"ז מגירושין וכתב בטעמו משום דאין יכול לומר בפ"נ ועמ"ש במשנה מזה:
לעיל במשנה הכל כשרים להביא את הגט. כאן התאספו כל הרועים על הרמב"ם (פ"ו מהלכות גירושין ה"ז) שכתב דכל הפסולין לעבירה מה"ת פסולים להבאת הגט אפילו כשנתקיים בחותמיו, והראב"ד השיג ע"ז למה יהיה פסול בנתקיים בחותמיו, הלא בודאי אף הפסולים בעבירה מן התורה ראוים להיות שליח, וכזה השיגו עליו כל הראשונים הרשב"א והרא"ש ור"ן ע"ש. ונ"ל ליישב ולומר דודאי כל שליח שאינו מהימן לומר בפני נכתב, פסלוהו חז"ל מהיות שליח לגמרי, דהא כל עיקר שנתנו הנאמנות לשליח הוא מפני שחששו לתקנת עגונות ומפני שאין עדים מצויין לקיימו, ואי נצריך קיום דוקא ישארו הרבה נשים עגונות, ומשו"ה האמינו לשליח כשאומר בפני נכתב דמהני, בכדי שלא נבעי קיום דוקא, ולכן אם נעשה שליח כזה שאינו מהימן לומר בפני נכתב, אכתי ניבעי קיום דוקא ומה הועילו בתקנתן, לכך פסלוהו חכמים שליח כזה מהיות שליח, דשמא לא תמצא עדים לקיימו ותשאר עגונה, ושפיר כתב הרמב"ם דכל הפסולים בעבירה מה"ת פסולים להבאת הגט אפילו כשנתקיים בחותמיו, דחז"ל רצו שלא נסמוך על קיום, רק לשלוח שליח הגון הראוי להיות מהימן באמירתו לחוד, ושליח כזה כיון שאינו מהימן באמירתו פסול מהיות שלית ואפילו קיום לא מהני, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, בכ"ז אפשר נמי להביא ראיה לזה, דשליח שאינו ראוי לומר בפני נכתב פסול להבאת הגט. דהנה במתניתין כולל כל הני פסולים חש"ו ועכו"ם וסומא בחד כללא, וזה תמוה מאוד, איך אפשר שיכלול התנא סומא בהדי הנך בחד כללא, כיון דדיניהם חלוקין לגמרי, דטעם דכל הנך משום שאינם בני שליחות, וממילא אפילו קיום חותמיו לא מהני, ואילו טעם דסומא לפי אוקימתא דרב יוסף דבחוצה לארץ עסיקינן ופסולו משום דלא יוכל לומר בפני נכתב, וממילא דבקיום חותמיו מהני, ואחרי שדיניהם חלוקין כ"כ, איך כוללם יחד, אע"כ כמ"ש דכל שאינו ראוי לומר בפני נכתב פסלוהו חז"ל מהיות שליח לגמרי, ושליחותו בטילה, ולכן סומא כיון שלא יוכל לומר בפני נכתב פסול לשליחות הגט כמו כל הנהו פסולים דחשיב במשנה, וגם בסומא לא מהני קיום, אכן שוב ראיתי דמתניתין עדיין לא מיתרצי בהכי, דהנה אף למה שכתבתי דכיון שאינם מהימנים או אינם יכולים לומר בפני נכתב פסולים להיות שליח לגמרי ושליחותן בטילה כמו שלח ביד עכו"ם וקטן, בכ"ז הדבר פשוט שאין זה כ"א בשליח להולכה דצריך לומר בפני נכתב, אבל שליח קבלה שאין צריך לומר בפני נכתב אין מקום לפוסלם מהיות שליח ע"ז, כיון שאין פסולם מצד עצמת כמו קטן ועכו"ם, רק מטעם שאינם יכולים לומר בפני נכתב, ומשו"ה בשליח קבלה שאין צריך כלל לומר בפני נכתב, פשיטא שכשרים, והן אמנם דברי הרמב"ם מדוקדקין לזה, דז"ל אבל הנשים והקרובים כו' כשרים לשליחות הגט אבל הפסולין לעבירה מדברי תורה פסולים להבאת הגט כו' עכ"ל. הרי דבתחלת ההלכה דייק לכתוב כשרים לשליחות הגט, דהפירוש הוא לכל שליחות בין להולכה בין לקבלה, ואילו גבי הפסולים לעבירה מן התורה שינה לשונו וכתב פסולים להבאת הגט דהיינו להיות שליח להולכה, וכן גבי סומא כתב בפיה"מ כאן, דאינו פסול כ"א להולכה אבל לקבלה כשר עיי"ש. וזה מבואר לדברינו, כיון דטעם הפסולים וסומא אינם פסולים מצד עצמם, רק מפני שאינם יכולים לומר בפני נכתב משו"ה אין שייך לפוסלם כ"א לשליח הולכה ולא לשליח קבלה, אבל המשנה אכתי קשה, כיון דסוף סוף חלוק דין דסומא מהנך פסולים לענין שליח קבלה, א"כ אמאי כוללם יחד, ואפשר ליישב משום דמשנה לא מיירי כ"א מדין שליח להולכה וכדדייק לשון המשנה הכל כשירים להביא את הגט, דלשון להביא היינו שליח הולכה, ואף כי בודאי שהנהו הפסולים חש"ו ועכו"ם פסולים נמי לשליח קבלה כיון שאינם בני שליחות כלל, מ"מ המשנה דלא מיירי כ"א בשליח הולכה ובשליח להולכה שוה סומא לכל הנהו, דאפילו קיום בחותמיו לא מהני כמו בכל הנך משו"ה כוללם יחד, דבהולכה דמיירי מתניתין אין ביניהם שום חילוק
אלא דאכתי צריך ביאור בעיקר היסוד שהנחנו ביישוב דברי הרמב"ם, דפסולים לעבירה וכן סומא כיון שאינם יכולים לומר בפני נכתב פסולים להיות שלוחים, ואפילו קיום בחותמיו לא מהני, לכאורה משמע דעת הרמב"ם דלא כוותי, דז"ל הרמב"ם בפיה"מ כאן, מה שאמר סומא לא יביא את הגט כשהוא שליח להולכה בחו"ל לפי שהוא אינו יכול לומר בפני נכתב ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים אחד מהם שיביא גט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה אמנם יהיה שליח להולכה, והשני שיתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הולך גט זה לאשתי או ששלחתו האשה שיביא לה גיטה ונתן הבעל גט כתוב ואמר לו הוליכהו אצלה וזה הגט יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שביארנו, וזה השליח נקרא ג"כ שליח להולכה, והשלישי שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה כו' וזה נקרא שליח קבלה, ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון בלבד עכ"ל. הרי להדיא שהדרך השני, והוא גט הצריך קיום בחותמיו כשר נמי בסומא, אכן באמת גם מזה אין סתירה לדברינו, דודאי הטעם שכתבתי, כיון דעיקר תקון נאמנות השליח הוא בכדי שלא יצטרך לקיום, מהראוי הוא לפסול כל שליח שלא יכול לומר בפני נכתב, רק זה אין שייך כ"א בגט כזה שנעשה בתחלה ע"י שליח, והשליח היה בשעת כתובתו, דאילו היה כאן שליח כשר ופתוח שיכול לראות הכתיבה ומהימן, היה סגי באמירתו בפני נכתב, בכה"ג הוא דפסלו לעשות שליח סומא או פסול, דלא יכול לומר בפני נכתב, דכיון שאפשר לעשותו ע"י שליח כזה שלא ניבעי קיום, למה לעשותו ע"י פסול או סומא דניבעי קיום דוקא, ושמא לא ימצא קיום ותשאר עגונה, משו"ה חששו חז"ל לפסול שליח כזה, משא"כ באופן שכתב הרמב"ם, שנתן הבעל גט כתוב לשליח, דאפי' שליח פתוח וכשר נמי אינו יכול לומר בפני נכתב, כיון שלא היה כלל בשעת כתיבה, ולכן אפילו סומא ופסול לעבירה נמי כשר, כיון דאפילו בכשר נמי בעל כרחו נצריך קיום א"כ למה יופסלו אלו, והא לא שייך לומר דיתקנו חז"ל שלא ליתן גט כתוב ע"י שליח, דאטו אם מתחלה חשב למוסרה בעצמו, ואח"כ חזר למוסרה ע"י שליח, הכי בשביל זה יופסל הגט, זה ודאי אין סברא, ורק במקום שהיה באחת ע"י שליח, בזה הוא שחששו לתקן שהשליח יהיה כזה שיכול וגם מהימן לומר בפני נכתב, ולפסול שליח שאינו יכול או אינו מהימן ודו"ק כי זה נכון, וכעיקר היסוד שכתבתי משמע נמי מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות גירושין הי"ט) וז"ל הסומא אינו יכול להביא גט של חו"ל מפני שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ עכ"ל. ואם נימא דקיום בחותמיו מהני למה כתב כל שאיני יכול להביא גט. דמשמע שאינו יכול להיות שליח כלל, הכי הול"ל סומא שהביא גט הואיל ולא יכול לומר בפני נכתב הרי זה יתקיים בחותמיו וכמ"ש בסעיף שלפניו גבי נשתתק, אע"כ דמפני שאין יכול לומר בפני נכתב אין יכול כלל להביא, ואפילו קיום חותמיו לא מהני, דחז"ל פסלו שליח כזה, וז"ב בעז"ה ועמ"ש בדבור דלעיל:
ודע דלפי מה שכתבתי דכל שליח שאינו יכול לומר בפני נכתב אינו בר שליחות כלל, א"כ לפי"ז גם אלם פסול להביא גט. ויקשה אפוא אמאי לא תני נמי אלם במתניתין כמו דנקיט סומא. ואמנם מכאן ראיה למה שהוכחתי לעיל (דף ה') דאלם באמת כשר להביא גט, לפי שיכול להעיד מתוך הכתב ע"ש:
ברש"י ד"ה מהו שיעשה שליח, עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא. וכוונתו נראה פשוט. דבע"כ עבד דעלמא לא חזי למיהוי שליח, כיון דמטעם שליח הוא, וכל שאינו בתורת גיטין לא מצי למיעבד שליח, אבל עבד דאשה דיד עבד כיד אשה וא"כ מגורשת מטעם חצירה, ואין להקשות דהא מטעם חצירה בע"כ אי אפשר שתקנה דחצר מהלכת היא, דלא משכחינן לעיל (דכ"א ע"א) בעבד שתקנה מטעם חצר כ"א בכפות ועומדת בצדו, די"ל אע"ג דחצר מהלכת היא ומטעם חצר אינו קונה, עכ"פ לא גרע משליחות, ואע"ג דלעיל שם לא אמרינן דתקנה עכ"פ מטעם שליחות וכמ"ש התוס' שם בטעם הדבר דלא אמרינן חצר לא גרע משליחות כ"א לענין שלא בפניו כו', אבל לענין חצר מהלכת לא אמרינן כן. התם מיירי דהבעל נתן ביד עבדה, אבל האשה לא עשתה לעבדה שליח בפירוש, אמנם הכא דשוויתי' שליח בפירוש פשיטא שלא גרע משליחות, וגם זה אין לומר דמטעם שליחות לא שייך נמי הכא כיון שאינו בתורת גיטין וקדושין כיון דהקנין הוא מטעם חצר, ובחצר לא שייך הכא, דהא ודאי פשיטא דמה דאמרינן דחצר לא גרע משליחות, אין הכוונה שהוא שליח באמת, אלא דחצר מועיל כמו שליח, אבל הקנין הוי משום חצר, רק חצר מועיל כמו דמועיל שליח, וזה ברור ופשוט בכוונת רש"י. רק שראיתי דבר תמוה בתורי"ד כאן, דלאחר שהביא פרש"י דדוקא בעבד דעלמא הוא דאמרינן הכי ולא בעבד דאשה ומטעם דהוי כחצירו כתב עלה וז"ל ולאו מילתא היא ועבד דאשה כחצירה דמי וקיי"ל חצר מהלכת לא קנה אך אם היה כפות ואשה עומדת בצדו דומיא דחצירה דבעינן והוא שעומדת בצד חצירה אבל שתאמר לו האשה קבל לי גיטי בלא כפות ובלא שתעמוד בצדו בתורת שליח אינה מגורשת ע"ש שדחה פרש"י לגמרי וכתב עלה דגירסא משבשתא היא. והנה מדבריו במה שכתב דאי החצר הוי מטעם שליח אינה מתגרשת מטעם דאינו בתורת גיטין, נראה שהבין דהפירוש חצר מטעם שליח היינו שהוא שלוחו ממש, אבל פירושו בזה זר הוא למאוד, דודאי הכוונה שהקנין הוא מטעם חצר. רק שגזה"כ הוא דהחצר מועיל אפילו במקום שיד אינו מועיל, ומועיל בזה כמו שליח דמועיל בעלמא, אבל אין הכוונה שהחצר הוא באמת שלוחו, וראיה לזה נמי ממה שכתבו התוס' לעיל (דכ"א ע"א) בד"ה אטו שליחות מידה, שהקשו כיון דחצר לא גרע משליחות א"כ התם דלא אפשר שתתגרש מכח יד. תתגרש מטעם שליחות, ואי הכוונה דהחצר הוי ממש שלוחו, א"כ מאי מקשו דתתגרש מטעם שליחות, הא חצר לא חזי לשליחות בגט משום דאינו כתורת גיטין, וכן משמע נמי מהתוס' בסמוך בע"ב ד"ה לפי שאינו בתורת, והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מטעם חצר, ואע"ג דבעל כרחך החצר הוי מטעם שליח ואפ"ה מתגרשת, אע"כ דהכוונה הוא דבמקום שאין מועיל הקנין מטעם דהוי דומיא דידו. מועיל מטעם דהוי דומיא דשלוחו, אבל הקנין הוי הכל חצר, ולא שליח וז"ב כשמש ברש"י:
והנה לבד שדברי רש"י נכונים מצד הסברא, עוד נ"ל להביא ראיה מכרחת דבע"כ סוגיין מיירי בעבד דעלמא ולא בעבד שלה, דהנה על דברי ר' יוחנן דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט מתקיף עלה ר' אלעזר טעמא דליתא כו' מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל, ופרש"י וז"ל ומהאי טעמא איכא למעוטי נמי עבד פ"כ, ולפי"ז משמע דס"ד דר' אלעזר דעבד באמת אין נעשה שליח, ומאוד תמוה הא בהדיא איתא במתניתין דתרומות, הרשה אח עבדו, הרי מפורש דעבד נעשה שליח לתרום, וכן בפסחים פרק האשה, אמר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח, ומכאן כתבו התוס' (קדושין דמ"ב) דמוכח דאפילו בלא שותפות נעשה שליח, וא"כ מאי ס"ד דר' אלעזר דבעינן דוקא ישראל לשליחות, ובשלמא אי נפרש דסוגיין דקאמר דאין העבד נעשה שליח מיירי בעבד דעלמא, אבל בעבד שלו מהני משום דידו כיד רבו, לא קשה מהנך משניות, דהא הכא באמר לעבדו מיירי, ועבד שלו מהני שפיר בלא טעם דשליחות משום דידו כיד רבו, שזה מהני טפי משליח, כדאיתא כהאי גוונא בב"מ פרק השואל לענין שאילה בבעלים, דיד עבד כיד רבו, אבל אי נימא דסוגיין דקאמר דאין העבד נעשה שליח מיירי אפילו בעבד שלו, וממילא דמה דאתקיף ר' אלעזר וסובר דלא מהני, היינו אפילו בעבד שלו נמי, וא"כ איך יפרנס דמשניות שזכרתי, אע"כ דכל הסוגיא לא מיירי כ"א בעבד דעלמא, אבל בעבד שלו מהני דידו כיד רבו, וכן בעבד שלה מהני מטעם זה דהוי כמו חצירה וכנ"ל וזהו ראיה עצומה לפרש"י. והנה בשו"ע אה"ע סי' קמ"א) כתב בסתם דעבד פסול לשליח קבלה, ולא חילק בין עבד דעלמא לעבד שלה, ותמיהני טובא הא לשיטת רש"י והתוספת היינו דוקא בעבד דעלמא, אבל בעבד שלה קונה מטעם חצר וכמו שכתבתי לעיל:
ברש"י ד"ה לקבל גט כו' והוה"ד נמי להולכה דכולה חדא טעמא הוא כו' עיי"ש. והר"ן הביא בשם ר"י הלוי דדוקא לקבלה הוא דמיבעי אבל להולכה פשיטא להו דכשר, וכן בסמוך בדר' יוחנן מפרש נמי דדוקא לקבלה אין נעשה שליח אבל להולכה כשר, ופשטות לשון הש"ס אמנם משמע כוותי', דקאמר עבד מהו שיעשה שליח ,,לקבל" ומשמע דוקא לקבל הוא דמיבעי לי ואמנם מה שדחק לרש"י לנוד מפשטות לשון הש"ס הוא, משום דלפירוש ר"י הלוי קשה, א"כ מאי פשיט לי' ר' אמי מדכשר לענין הולכה, הא בהולכה לא קא מיבעי להו, וגם להם היה פשיטא דכשר, ומפני שלשני אלו הפרושים יש קושיא, לרש"י קשה לשון הש"ס ולר"י הלוי קשה הפשיטות וכנ"ל, ולכן לולא דמסתפינא מרבותינו הייתי מפרש פירוש אחר דודאי דוקא לקבל קא מיבעי, ובהולכה פשיטא להו. אבל לא כפירוש ר"י הלוי, דבהולכה פשיטא דכשר. אלא להיפך פשיטא דפסול והטעם, דהא לשליחות דעלמא כשר עבד, ורק בגט הוא דפסול משום דאינו בר היתירא, והנה עיקר המתיר בגירושין הוא האיש, שבדידיה תליא מילתא לגרשה כרצונו, והאשה מתגרשת בעל כרחה, ומשו"ה צריך להיות הנתינה דוקא מידו ממש, כיון שהוא המתיר, ובנתינתו חתירה לשוק משא"כ באשה אפילו זרק לחצירה וקלתה נמי סגי, ולכן בשליח הולכה העומד במקום הבעל, בעינן שיהא בר היתירא. ועבד שאינו בר היתירא לא יכול להיות המתיר, משא"כ בשליח קבלה שעומד במקום האשה, אפילו אינו בר היתירא נמי כשר, דאטו האשה היא המתרת, הבעל הוא המתיר ולא האשם, ולכן עבד נמי אע"ג שאינו בר היתירא כיון דלשליחות כשר, יכול הוא להיות שליח לקבלה, ודמיא למה דאמרינן דאע"ג דקיי"ל דכל היכי דאיהו לא מצי עביד שליח לא חצי משווי, דהיינו דוקא בשליח להולכה, אבל לא בשליח קבלה, וכתב בתשובת שיבת ציון (סי' פ"ו) דהוי מהאי טעמא, דלהולכה שממנה הבעל להוליך גט, הוא פועל להתיר את האשה, והמשלח הוא שצריך למסור כחו ברצון ומחשבה בפועל יוצא לשלישי, בזה אמרינן שאין בידו ליתן הכח להשליח אם הוא עצמו אין לו הכח הזה, משא"כ לקבלה בזה אין צריך לא פעולה ולא רצון, דהא האשה מתגרשת בעל כרחה, וגם אין צריך למעשה בפועל, דהא אם זרק גיטה לחצירה ורשותה נמי סגי, ואין צריך בזה רק הסכמה שתהיה ידו כידה, בזה אפילו מילתא דלא מצי עבידה נמי משווי שליח ע"ש, ועמ"ש בסמוך, ולפי"ז א"ש גם הפשיטות שמשיט לי' דכשר לענין הולכה, וא"כ כ"ש דכשר לקבלה, ור' יוחנן דאמר נמי לקבל, היינו לרבותא, דגם לקבל לא נפשה שליח. וכ"ש להולכה, ופירוש הסוגיא היה עולה כהוגן לפי"ז, אבל בטלה דעתי נגד רבותינו הראשונים שהבינו דבשליח קבלה בעינן יותר שיהיה בר היתירא, ולכן הוכרחו לפרש כפירושם: