בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כב:
במשנה הכל כשרים לכתוב את הגט הפנ"י הקשה איך מכשירין בכתב קטן, הא קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, וליכא למימר דאיירי שכתבו הקטן בקלף של בעל, והכתיבה עושה בחנם וא"כ אין לו חלק בגוף הגט הא ליתא, דא"כ מה מייתי הש"ס לעיל (דכ"א ע"א) לפשוט הבעיא דטבלא מההיא דזקן אחד שהיה כותב בכתב ידו, דילמא התם נמי כתב על קלף שלהם ולא היה נוטל כלל שכר הכתיבה, וא"כ לא היה צריך כלל לאקנויי, אע"כ דבכה"ג נמי שעושה בחנם יש לו חלק בכתיבה, דאומן קונה בשבח כלי, וא"כ בקטן נמי אומן קונה בשבח כלי ואקנויי לא מקני ע"ש, ובמחילה מכ"ת לק"מ, דמה שייך כאן קונה בשבח כלי, אטו עצם הנייר נשבח עי"ז שהגט נכתב עליו, הא נהפוך הוא שעצם הנייר עוד נתקלקל ע"י הכתיבה, דמעיקרא כשהיה גליון חלק ראוי היה לכל אחד לכתוב עליו כל הצריך לו, ועתה לא יוצלח עוד לגבי אחרים לשום מלאכה, כ"א לגבי בעל שהוא צריך לו, אבל לאדם אחר ליכא בזה שום שבחא, ולא שייך לומר שהאומן יקנה זה השבח, כיון שלגבי הכותב אין כאן שום שבח, וכל זה הוא הכא שהקטן הוא הכותב לאחרים, משא"כ התם לגבי זקן, שהזקן הוא המלוה בעצמו, ולגבי דידי' עצמו שנצרך לשטר הזה, ודאי שיש כאן שבח ע"י הכתיבה, דמעיקרא היה נייר חלק והשתא שטר, וכיון שיש שבח שפיר י"ל שהאומן קונה בשבח הכלי. ועיין בפ"ת (אה"ע סי' ק"כ) שהביא מחלוקת האחרונים, אי אמרינן בגט אומן קונה בשבח כלי מטעמים שכתבו שם, ולמ"ש ברור שלא שייך כלל אומן קונה בשבח כלי כיון שלגבי הכותב לא נשבח כלל וכמ"ש וז"ב:
שם האשה כותבת את גיטה. עיין בר"ן שהקשה הא הוי מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה ע"ש, וכבר כתבתי לעיל דכ"א, דלא פסלינן משום מחוסר מעשה כ"א כשע"י מעשה הזאת בא שינוי דמינכר בגט, כגון בקוצץ מן המחובר, דמעיקרא מחובר והשתא תלוש, ובשובר את העציץ אע"ג דתלוש הוא, אפ"ה נעשה שינוי דמינכר, דמעיקרא כלי שלימה והשתא שבורה, אבל היכי שע"י מעשה הזאת לא נשתנה הגט בשום פנים לא בצורתו החיצונה ולא בפנימיותו, אין לפסול משום מחוסר מעשה, א"כ גם ה"נ שע"י ההקנאה לא נשתנה גופו של גט כלום, אין לפוסלו בזה משום מחוסר מעשה, ועמ"ש לקמן במשנה דר"פ כל הגט:
בתוד"ה והא כו' וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר. וקשה מנ"ל לומר כן, והרא"ש כתב טעם לזה משום דרוב אינם בקיאים לכתוב, וקשה ע"ז אכתי נימא וכתב אבעל קאי ואי משום דרוב אינם בקיאים נימא דבעינן שליחות ושלוחו של אדם כמותו כדנפיק ברפ"ב דקדושין מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כולן שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וא"כ אע"ג שאין יכול לכתוב בעצמו שייך שפיר וכתב מחמת שלוחו של אדם כמותו, ולדברי הרא"ש יקשה איך נוכל למילף שליחות מקרא דושחטו, התם נמי נימא מדלא אפשר שכולם שוחטין מכלל דושחטו לא קאי אבעלים כלל אלא אשוחט, כדאמרינן הכא דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר. ונ"ל ליישב דבריו, והכא דמפשטות הכתוב אין הכרח, דבין אי נפרש האי וכתב אבעל ובין אי נפרש אסופר, צריך הקרא לכתוב וכתב, ולכן הסברא דרוב אנשים אינם בקיאים מכרחת לפרש יותר דוכתב לא קאי אבטל, דהיכי ס"ד דהתורה תטיל חיוב במקום שרוב אנשים אינם בקיאים אלא ודאי דהתורה לא הטילה החיוב על הבעל, וממילא אי אפשר למילף שליחות, כיון דאין כאן שום חיוב או מצוה על הבעל עצמו, וכל אחד יכול לכתוב גט עבור חבירו אפילו בלא טעם דשליחות, משא"כ בההיא דקדושין פשטות דקרא מכריח דהחיוב הוא על הבעלים מדכתי' ושחטו לשון רבים, ואי נימא דאבעלים קאי, שהם חבורה שלימה, דאין שוחטין פסח על היחיד. ואפילו מ"ד שוחטין על היחיד, היינו היכי שאי אפשר באופן אחר, אבל מצוה לאהדורי בתר חבורה כמבואר בפסחים, וכיון שהבעלים רבים הם כתבה התורה ושחטו בלשון רבים, אבל אי נימא דאשוחט קאי א"כ הוי לכתוב ושחט בלשון יחיד, וכיון שפשטות הקרא מוכרח דהמצוה הוא על הבעלים, וזה אי אפשר שהבעלים בעצמם ישחטו, דהא כתיב תזבחו וילפינן מינה שאין שנים שוחטין בקדשים ואפילו אי נימא דפסח שאני מדכתיב ושחטו, התירה התורה שיהיו רבים שוחטין, וא"כ כל החבורה יכולים לשחוט בסכין ארוכה, אבל אכתי מקרא דושחטו כל קהל עדת ישראל, שזה אי אפשר במציאות שכל הקהל ישחטו בסכין אחד, ובעל כרחך דהוא משום שליחות, ושפיר ילפינן מינה דשלוחו של אדם כמותו, ודו"ק כי זה נכון:
באו"ד וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן כו'. בהגהות הרש"ק הקשה למה לא תירצו זה התירוץ לעיל כשהקשו והא לאו בני שליחות נינהו, הו"ל נמי לתרוצי דאע"ג דהשתא לאו בני שליחות נינהו מ"מ אם הגדיל הקטן או נשתפה השוטה יהיו בני שליחות ע"ש. ולק"מ דהכא דבעינן שליחות היכי ס"ד להכשיר קטן משום דיהיה בר שליחות לבסוף, הא סוף סוף כיון דהשתא קטן הוא ואין פעולתו כלום, ובפירוש מיעטה התורה איש פרט לקטן, ואי נימא דפעולתו ממשיית משום דיהיה לבסוף בר שליחות, א"כ כל קטן לתכשר, והיכי משכחת להאי דממעטינן פרט לקטן, אלא לאו כיון דבעת עשיית הפעולה קטן הוא אין פעולתו חשוב לכלום, משא"כ לגבי בני כריתה דבעינן רק שיהא בשם בר כריתה, ושם כזה נוכל לכנותו אפילו בשעה שהשתא אינו ראוי לכריתה, רק כיון דלכשיגדיל אתי לידי כריתות, מיקרי בר כריתה גם מהשתא, ואיה"נ אם לא היה בעינן שליחות ממש, רק שיהא בשם בר שליחות, שגם קטן מיקרי בר שליחות משום דלבסוף אתי לידי שליחות, ורק דלענין שליחות לא סגי בזה שהוא נקרא בשמו בר שליחות, רק בעינן שיהא ראוי בעת מעשה להיות שליח, ואם אינו ראוי בעת מעשה אין פעולתו נחשבת, מה יועיל בזה שלבסוף אתי לידי שליחות וז"ב:
באו"ד אבל כתיבה דלא לשם עדות כו' אין לפסול משום דלאו בני כריתה כמו דלא פסלינן מילה בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו ע"ש, ויש לעיין דהא בכולה סוגיא דלעיל (דף י') פרש"י הטעם דבעינן בני כריתה דוקא משום דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, ולפי"ז דוקא בגיטין הוא דשייך לומר הכי, אבל במילה דלא כתיב קרא איה"נ דלא פסלינן משום דלאו בני מילה, ואלא דכבר כתבתי לעיל שם, דבמידי דעדות ושליחות לא בעינן כלל הקרא דוכתב ונתן. דבכ"מ נמי בעינן שיהא שייך בתורת זה, ומה שהוצרך רש"י להוסיף הטעם דוכתב ונתן משום דהמשנה דהתם דקתני אעפ"י שחותמיהן עכו"ם משמע דמיירי נמי היכי שחתמי ישראל אלא שהכתב הוא בערכאות, כתיבה דאינה לא עדות ולא שליחות לא הוי פסלינן משום דלאו בני כריתה, אי לאו קרא דוכתב ונתן, אבל בעדות ושליחות שפיר פסול כל מי שאינו בדין זה ואפילו בכ"מ נמי וכמו גבי מילה וע"ש שהארכתי בזה: