בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כב.
בגמ' מכר בעל עציץ לבעל זרעים לא קנה עד שיחזיק בזרעים כו'. האחרונים הוכיחו מכאן דאין קרקע נקנה בחצר, דחצר אינו קונה כ"א מטלטלין ולא קרקע, דאל"כ אמאי אינו קונה בעל העציץ את הזרעים, הא קיי"ל כליו של אדם קונים לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו, והוא מדין חצירו ורשותו וכמ"ש בשמ"ק לב"מ, וכיון דחזינן הכא דכליו אינם קונים את הזרעים, מוכח דחצר נמי אינו קונה את הזרעים, ועל כרחך הוא משום דקרקע אינה נקנית בחצר, ועוד ראיה מכיון דחזינן דעציץ נקנה במשיכה, וזרעים אינם נקנים במשיכה כ"א בחזקה, ועל כרחך הוא משום דקרקע אינה נקנית במשיכה, וכיון דקרקע אינה נקנית במשיכה, חזינן דלא מהני לה יד, ומכ"ש דלא מהני לה חצר, דהא חצר משום יד איתרבאי, ומה שאין לו יד אין לו נמי חצר וכמ"ש התוס' ובב"ב דע"ט) וכן כתב הקצוה"ח ובסי' קצ"ח), דבמקום דלא מהני משיכה לא מהני נמי חצר מטעם הנ"ל. והנה בדבור דלעיל הבאתי הסוגיא דב"מ (דף ק"ח) האי מאן דאחזיק ביני אחי כו' ורב נחמן אומר סלוקי נמי מסלקינן, ובשמ"ק כתב הטעם דמסלקינן לי' דכיון דהוי ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצירו של אדם שזוכה וקונה לו עכ"ל. הרי להדיא דס"ל שגם קרקע נקנה בחצר, ואיך יתיישב לדידי' הסוגיא דהכא, ונ"ל דהשמ"ק יסבור כשיטת התוס' (ב"ב פ' הספינה) והכי הוא נמי שיטת הרא"ש והטור שם. דאם הכלים אינם עומדים ברשות לוקח אלא בסימטא וכיוצא בהן אין כליו קונים עד שיאמר לך וקני וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ר'). ולפי"ז י"ל דבסוגיין מיירי שעמדו בסימטא ולא אמר לו זיל וקני ולא מהני כליו. וההוכחה השניה כיון דמשיכה אינה בקרקע כ"ש חצר, זה גופא אין מוכרח עוד דמשיכה בקרקע לא מהני, ומה שהוכיחו דאי משיכה מהני, א"כ ליקני הזרעים במשיכת העציץ, אין מוכרח כלל, דהנה בב"מ (ד"ט גבי משוך פרה וקני כלים שעליה, דכל הסוגיא מיירי התם בקנין חצר, ונתקשו התוס' וכל הראשונים דליקנו הכלים מדין משיכה, דהא אימשיכו להו כלים במשיכת הבהמה, והרבה תרוצים נאמרו בזה, אכן בשמ"ק שם כתב דמשו"ה לא מהני מטעם משיכה, כיון דכלים לא נפקי מרשות מוכר דלעולם עמדו ע"ג בהמתו ע"כ, הרי להדיא דבכליו של מוכר לא מהני משיכה משום דעודן לא נפקי מרשותו, ומשו"ה לא מהני נמי משיכת הזרעים כיון שהם בעציץ של מוכר, אבל אם לא היה בכליו של מוכר היה מהני המשיכה אפי' לזרעים אע"ג דקרקע הוא:
והנה ראיתי בתוס' הרי"ד שעל הירושלמי ב"מ (פ"ק הלכה ד') שנסתייע מתחלה מהתוס' (ב"ק די"ב) דקרקע נקנה בחצר, דגרסינן התם והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים, התם בעומדין בתוכה, וכתבו התוס' דמטעם חצר לא קני דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו כו' וליכא למימר נמי מטעם אגב והא קרקע אינה נקנית באגב כו' ע"ש, ואי נימא דקרקע אינה נקנית בתורת חצר, למה להו לתוס' לומר דלפיכך לא נקנו העבדים בחצר משום דאינם משתמרים לדעתו, תיפוק להו דקרקע אינה נקנית בחצר, וכמו דסיימו גבי אגב. אע"כ דהתוס' סברי דקרקע נקנה בחצר. ושוב דחה זה מכח הסוגיא דידן, ולזה העלה דלהכי עבדים נקנו בתורת חצר אע"ג דדומין לקרקע, משום דקרקע דנייד הוא ושאני בין קרקע דנייד לקרקע דלא נייד ע"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו, דמה העלה ארוכה בחילוק הזה, הא בסוגיין מיירי נמי בקרקע דנייד, דהזרעים אפשר לטלטלם ולניידם, ואפ"ה לא מהני חצר. ואמנם באמת אין אנו צריכים כלל לחלוק הזה, דהתוס' לשיטתם בפרק הספינה, דבסימטא לא קני כלים כ"א בשאומר זיל וקני או כשמדד, וא"כ יש ליישב בסוגיין דמיירי שלא א"ל זיל וקני ועמ"ש בחבורי לב"מ דק"ח מזה:
ולכאורה היה אפשר להביא ראיה דקרקע נקנה בחצר, מהא דאמרי' ב"מ (ד"י ע"א) גבי מי שליקט את הפאה ואי אמרת ארבע אמות קונות ליקני הפאה בד' אמות, וד' אמות הוי נמי מטעם חצר וכמ"ש הר"ן ואי אמרת דקרקע אין נקנית בחצר, מאי קשיא דליקני הפאה בד' אמות, הא קרקע אין נקנה בחצר, אלא לאו דגם קרקע נקנה בחצר, אכן באמת אין ראיה מכאן, חדא די"ל דמיירי התם בפאה תלושה, ואפילו במחוברת נמי יש לומר, דכיון דעומדת ליתלש הוי כתלוש למנין קנין חצר. ואע"ג דקיי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע, נ"ל דהיינו דוקא לגבי אותן דברים דממעטינן בהו קרקע מכלל ופרט, משום דבעינן דומיא דפרט שיהא דבר המטלטל, וכמו אונאה ושבועה, דכיון דבעינן כעין הפרט שיהא דבר המטלטל, א"כ גם בעומדת ליתלש, נהי דכקרקע לא הוי, מ"מ למטלטל נמי לא דמי ולא הוי דומיא דפרט, אבל לענין הדברים דבעינן קרקע ממש, ודאי דדברים העומדים ליתלש לא הוי כקרקע, וא"כ לגבי קנין דאין לנו ראיה כ"א דקרקע ממש אין נקנה בתורת חצר, וי"ל דדבר העומד ליתלש כיון דלאו כקרקע הוא, איה"נ דנקנה בתורת חצר:
ובזה נפשט לי ספיקי, למ"ד קרקע אין נקנית בתורת חצר, תלוש ולבסוף חיברו לענין חצר מהו, או כקרקע דמי או לא, והנה בקצוה"ח (סי' צ"ה) כתב דרך אגב למילתא דפשיטא דבית נקנה בתורת חצר ע"ש, ולכאורה תמוה, כיון דקיי"ל דבית הוי כקרקע א"כ איך נקנה בתורת חצר, ולמ"ש ניחא דבית יצא מכלל קרקע ולכלל מטלטל נמי לא בא, ולכן בכל הדברים דהקפידה בהם הוא שיהיה מטלטל, בזה אמרינן דבית נהי דכקרקע ממש לא הוי כיון דהוי בה תפיסת יד אדם, מ"מ מטלטל נמי לא הוי דהא אינה מיטלטלת, אבל לגבי אותן הדברים דבעינן קרקע ממש, בית לא הוי כקרקע, ואע"ג דלענין שעבוד קיי"ל דבית הוי כקרקע, התם נמי כיון שעיקר הטעם דבמטלטלין ליכא דין שעבוד. משום דלאו עלייהו סמיך, דיכול להבריחם, ובקרקע דלא יוכל להבריחם סמיך עלייהו, ומשו"ה בבית נמי כיון שאין יכול להבריחה סמיך עלייהו כמו בקרקע, ועמ"ש לעיל במתניתין ליישב קושית הש"ך על הטור (חו"מ סי' צ"ה) שכתב דבית הוי כקרקע לענין שבועה, ונדחה בזה נמי מה שהביא בקצוה"ח שם ראיה לדברי הש"ך מן התוס' דר"פ איזהו נשך ע"ש, דהתם נמי ממעטינן ריבית בקרקע מכלל ופרט, ודומיא דכסף אוכל בעינן, ומשו"ה לא הוי ריבית בבית, ואין ראיה משם, ומה שהביא הש"ך ראיות מזה דבית נקנה בקנין דקרקע בכסף ובשטר, הנה משטר ודאי דלאו ראיה דבקרקע גופא מנ"ל, יליף בקדושין (רכ"ו ע"א) מקרא דספר המקנה, ובקרא גופא כתיב יקנו בתים, הרי דקרא גופא קאמר בתים, וכן בחזקה דיליף מקרא דשבו בעריכם, ומסתמא בבתים ישבו, וגם אותן הבתים קנו בישיבה, ומקנין כסף יש לומר כמ"ש המג"א דהוי מתורת אגב, או כמ"ש הקצוה"ח דכיון דקנה הקרקע קנה הבית מתורת חצר ודו"ק:
בתוד"ה עציץ כו' הוה"ד דהוי מצי לאשמועינן הכל בעציץ וזרעים של אחד כו' אלא לרבותא קמ"ל אע"ג דבעל העציץ קנה הזרעים, מ"מ לא קנאם אעפ"י שהם בתוך העציץ שלו, והר"ן הקשה ע"ז דגם בזה מצי לאשמועינן בעציץ וזרעים של אחד, מכר עציץ וזרעים ומשך העציץ עציץ קנה וזרעים לא קנה, ונשמע ג"כ שאעפ"י שקנה העציץ מ"מ לא קנה זרעים אף שהם בתוך עציץ שלו, שהרי קנה העציץ, ונ"ל ליישב, דהנה בדבור דלעיל הבאתי מה שהוכיחו הפוסקים מכאן דאין קרקע נקנה בחצר מדקאמר מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק, ואי נימא דקרקע נקנה בחצר, אמאי לא קנו כליו של לוקח את הזרעים, דכליו קונים נמי מדין חצר, ואכן הראיה הזאת אינה כ"א כשהעציץ של אחד וזרעים של אחר, דהכלי הוי מכבר שלו, והשתא הוא דקונה את הזרעים, ובכה"ג הוי מצי שפיר לקנות הזרעים ע"י כליו, אי קרקע נקנה בחצר, אבל בעציץ וזרעים של אחד ובא לקנות הכלי והזרעים כאחת, אין ראיה דקרקע אין נקנה בחצר, דאפילו אי היה נקנה בחצר נמי לא הוי חצי לקנות את הזרעים ע"י העציץ, כיון שקנין החצר והזרעים באים כאחת, ובכה"ג אפילו חצר ממש נמי אינו קונה, וכמ"ש השייך (חו"מ סי' קצ"ח) בשם המרדכי והבאתיו לעיל דכ"א, דהיכי דקניית החצר והחפץ באים כאחת לא קני, ומה שקשה ע"ז מכמה סוגיות הש"ס דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד, כבר יישבתי שם הכל בטוב טעם ע"ש. וא"כ י"ל דמשו"ה אשמעינן בעציץ של אחד וזרעים של אחר, לאשמעי' הך רבותא. דאפילו בכה"ג שהכלי היה שלו מכבר, אפיה לא קנה הזרעים ע"י הכלי, משום דאין קרקע נקנה בחצר, ובזה מיושב גם קושית התוס', גם קושית הר"ן, ואם נדחוק כוונת תירוצי בכוונת תי' התוס', עכ"פ קושית הר"ן מיושב למדי וז"ב:
והנה הכ"מ (פ"ג מהלכות מכירה) כתב וז"ל כתבו התוס' דאין ה"נ דהוה מצי לאשמועינן האי דינא בעציץ של אחד וזרעים של אחר, אלא לרבותא נקיט הכי, דאע"ג דבעל עציץ קונה זרעים אפ"ה לא קנה אעפ"י שהם בתוך עציץ שלו, והרב רבינו נסים כתב דאפשר דבכה"ג אפילו עציץ לא קנה כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו שהבין דהר"ן חולק עם התוס', ובגוונא דלתוס' קנה, להר"ן לא קנה, אבל אי אפשר לומר כן, דהא מה שכתבו התוס' דהוי מצי לאשמועינן בעציץ וזרעים של אחד, כוונתם דלא מכר כ"א אחד, או שמכר בעל העציץ ואז כיון שמשך קנה, או שמכר בעל הזרעים ולא קנה עד שיחזיק, אבל לא שמכר שתיהם בב"א, ובב"א גם התוס' מודו דלא מהני כסברת הר"ן, ובמחכ"ת לא עיין יפה בר"ן, דהר"ן לא כתב כן בדרך פלוגתא על תוס', רק בתור יישוב על הקושיא שהקשה הר"ן על מה שכתבו התוס' דלרבותא נקיט הכי הא משכחינן רבותא הזאת גם בעציץ וזרעים של אחד, כשמכר לו שניהם בבת אחת ומשך העציץ לא קנה את הזרעים, וע"ז תירץ הר"ן דאפשר שבכה"ג אפי' עציץ לא קנה ודו"ק:
בתוד"ה לא על נייר מחוק שהכתב על הנייר ועדיו על המחק כו', ואילו מלשון רש"י במתניתין בד"ה נייר מחוק וז"ל יכול לחזור ולמחקו עד העדים ולכותבו כו' ולא מוכחי מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים עכ"ל. ומשמע דשניהם על המחק, והפסול הוא שמא יחזור וימחוק הכתב מלמעלה ויעביר תנאי שהיה בו, אבל לפי"ז קשה טובא, הא בפ' גט פשוט אמרינן שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר וא"ת מוחק וחוזר וכותב אינו דומה מי שנמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. והנה הרשב"א כתב בשם רש"י דמיירי בהוא על המחק ועדיו על הנייר, אבל איך אפשר לפרש כן, הא בהדיא כתב רש"י דעדים נמי על המחק, ובע"כ דמפרש מה שכתב רש"י דעדים נמי על המחק חתומים, אין הכוונה שחתימת ידם היתה על נייר מחוק, רק הכוונה שהעדים חתמו ע"ז שהגט נכתב על המחק, ואע"ג שעל ידי חתימת ידם נתקיים המחק, דבע"כ שכתבו נמי נחנו סהדי חתימי אניירא ושטרא אמחקא ואפ"ה פסול דחיישינן שמא יחזור וימחקנו פעם שנית ויעביר התנאי, ובהא אין לומר דלא דמי נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, דזה אין שייך כ"א במקום שגם העדים חתומים על מחק, דבשטר הזה גופא יש שני מחיקות שאינן דומות זה לזה, מקום השטר נמחק שתי פעמים, ומקום העדים רק פעם אחת, וכשנביט זה מול זה אפשר להכיר מקום שנמחק שתי פעמים, למקום שנמחק פעם אחת, אבל בעדים חתומים על נייר טוב שאין כנגדו נמחק פעם אחת, אז אי אפשר להכיר בין פעם אחת לשתי פעמים ודו"ק:
בגמ' מצה דלא מליח. ראיתי מי שכתב דהחומרא שהביא המחבר באו"ח (הלכות פסח סי' תנ"ה) דנהגו שלא ליתן מלח במצה, יסודה בש"ס דהכא, שאמרו מצה דלא מליח. הרי משמע דבמצה אסור ליתן מלח, אבל טעות הוא, דא"כ דלא קמיח ודלא עפיץ מאי איכא למימר, ופשוט דהכוונה הוא כמו דבמצה לא נתקנה בכל תיקוני הפת, כן עורות הללו לא נתקנו בתקונים הדרושים לעבדם, דהיינו מליח, קמיח ועפיץ, וכן משמע מרש"י ד"ה אבל במצה, ואין ראיה מכאן לאסור מלח, דהלא מליח קאי על העורות, ואפ"ה קורא על העורות דלא מליח שם מצה, דכמו דמצה לא ניתקנה בתקונים הדרושים לפת, כן העורות שלא נמלחו ולא ניתקנו בתקונים הדרושים לעיבוד, מליח וקמיח בשם מצה, כן נ"ל ודו"ק:
בתוד"ה מאן חכמים כו' משמע דאי הוי סהדי קמן הוה כשר כו'. המהרש"א ומהר"ש כתבו דהיינו עדי מסירה, וכוונתם נראה דאי מהני גם כשיבואו עדי חתימה קמן, א"כ מאי קאמר מאן חכמים ר' אליעזר, הא מצי למימר מאן חכמים ר"מ, והכא כיון דכתוב בדבר שיכול להזדייף בעינן שיבואו העדים בעצמן להעיד, דאע"ג דבכל מקום לא בעינן שיבואו העדים בעצמן וסמכינן על הקיום, אבל הכא כיון דנכתב על דבר שיכול להזדייף צריכים לבוא בעצמם להעיד, דהא לר' אליעזר נמי לא בעינן בעלמא שיבואו עדי מסירה, רק הכא הוא דבעינן כמ"ש התוס', וא"כ גם לר"מ נמי נימא הכי, ומצינן שפיר למימר דמאן חכמים ר"מ, ומדלא אמרינן הכי, מכלל דבעדי חתימה לא מהני גם כשיבואו בעצמם להעיד, ובעל כרחך דמה שכתבו התוס' דאי הוי סהדי קמן הוי כשר, היינו עדי מסירה, ואין להקשות דאכתי נימא מאן חכמים ר"מ, ונימא דבכה"ג דנכתב על דבר שיכול להזדייף צריכים העדי חסירה לבוא ולהעיד, דמהני גם לר"מ, דכיון דלדידי' עדי חתימה כרתי, א"כ ברוב הפעמים ליכא כלל עדי מסירה בנתינת הגט. ולכן לא אפשר להכשיר לכתוב את הגט על דבר שיכול להזדייף ולסמוך על זה שאח"כ כשתבוא להנשא נדרוש עדי מסירה, כיון דלדידי' מסרינן תמיד הגט בעדי חתימה בלבד, ורק אי מתרמי דהוי במקרה עדי מסירה שפיר מהני גם לדידי'. ואמנם מלשון הרשב"א שכתב נמי כהתוס', מוכח דעדי חתימה קאמר, דז"ל וליתא כיון שאין מוכיח מתוך הכתיבה אף כשיבואו ויעידו הם בכך, אין בכך כלום, הרי להדיא דהעדי חתימה עצמם הם דמעידין ודו"ק: