אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף כא:

דף כא.

בגמ' על יד של עבד כו' בשלמא יד של עבד לא יכול למיקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וליתבה כו' והא דלא קשיא לן למה למיקצייה, הא בלא קציצה כלל נמי אפשר דליתביה לעבד ופרה ויאמר העבד והפרה שלי, ומדלא פריך הכי מכלל דבכה"ג ודאי פסול משום דהוי שיור בגט ואין זה כריתות דאכתי אגיד בה וכמ"ש הרשב"א והר"ן דצריך לתת בפירוש כל העבד והפרה, דמסתמא הוי משוירים לגביה ופסול מטעם דאגידה ביה, עיין כ"ז במפרשים והנה בס' בנ"י ועוד רבים עמו הקשו, הא לעיל (ד"כ ע"ב) בברייתא דע"מ שהנייר שלי אינה מגורשת, ופרש"י מטעם דהוי אותיות פורחות באויר, ומיבעיא לרב פפא גם בין שיטה לשיטה אי כשר, משמע דרק מטעם זה פסול, אבל לשיור לא חיישינן, ועיין בספר תורת גיטין שכתב לחלק, דהכא ביד של עבד כיון דאסור למיקצייה, א"כ צריכים זה לזה, היד להעבד והעבד ליד, משו"ה חשיב שפיר כאגיד, דאי אפשר שהיד יהא שלה והגוף שלו, ובע"כ הבעל שותף בכל העבד, משא"כ התם כשמשייר הגליון לעצמו הרי יוכל לחתכו, ומשו"ה לא חשיב כאגיד. ובמחכ"ת הא לא מעלה ארוכה אלא להבעיא דבין שיטה לשיטה, אבל בברייתא דע"מ שהנייר שלי, דמיירי שמשייר מקום הגט גופא, וזה ודאי אינו יכול לחלק, דהאותיות יהא שלה והנייר שלו, וא"כ למה לן לטעמא דאותיות פורחות באויר, תיפוק לי' מטעם דאגיד בה, וכן לאידך גיסא שכתב דבמקום שיכול לחלק אין זה כריתות, א"כ יקשה מפרה, דמאי פריך ליקצייה, בלא קציצה נמי ליתיב לה ע"מ שהפרה שלי, ואין זה שיור, משום דאפשר לחלק שהקרן יהא שייך לה והגוף לבעל, ובע"כ דגם בכה"ג נחשב כשיור:

ואמנם בער אנכי מלהבין דברי קדושים, דמשמע מדבריהם שמפרשים דמה דנקיט במתניתין ונותן לה העבד והפרה, דהיינו במתנה גמורה לחלוטין שיהא העבד והפרה שייך הכל לאשה, ולזה שפיר מקשים דליפריך הגמ' למה לי למיתביה לחלוטין, יתנוהו באופן זה שהפרה והעבד יהא שלו והיד והקרן שלה, ומכח זה הוכיחו דינם דבכה"ג פסול מטעם אגיד, אכן מי הגיד להם דפירושא דמתניתין כך הוא, דילמא איה"נ דמה דנקיט במתניתין ונותן לה העבד והפרה, הוא באמת בכה"ג, דהא זהו בהכרח שיתן לה העבד לשעה, דהלא צריכה לקבל הגט, אבל באיזה אופן יתן לה, באמת באופן זה, שרק היד יהא שלה, והעבד יהיה שלו לאחר כן, ומתניתין אתא לאשמועינן דמוכרח עכ"פ לתת העבד בשלימות ולא למיקצייה, אבל באיזה אופן יהיה הנתינה של העבד, אם לחלוטין להאשה, או רק עד אחר קבלת הגט ואח"כ יהא שלו, זה לא אשמעינן כלל, משום דאין זה נ"מ ובכל אופן כשר כיון דלא חיישינן לשיור, כדמשמע מברייתא דע"מ שהנייר שלי, וא"כ מיושב הכל, ואין כאן שום סתירה, ונלמוד שפיר דלא חיישי' לשיור כלל:

ובכדי שלא יהיה דבריי נגד כל הראשונים שכתבו כולם דבכה"ג פסול מטעם אגיד, נ"ל לתרץ באופן אחר, ולבד שלא יקשה מברייתא דע"מ שהנייר שלי, אדרבה עיקר הראיה הוא משם, משום דהם לא יפרשו כפרש"י, דמה דקתני ע"מ שהנייר שלי פסול, הוא מטעם אותיות פורחות באויר, אלא יפרשו דהטעם הוי באחת משום דאין זה כריתות ואכתי אגידה בי', וע"ז מיבעי לן בין שיטה לשיטה מהו. דבשלמא במקום הגט כיין דאי אפשר לחלק, האותיות לזה והנייר לזה, והוי כאילו שותף בכל הגט, ומשו"ה שפיר פסול, אבל בין שיטה לשיטה דאפשר לחלק, ספוקי מספקא לי' אם גם בכה"ג נחשב כאגיד או לא. ואמנם מסוגיא דעבד לא משמע מידי, דלא יכול למיפרך ליתיב לה ע"מ שהעבד שלי, דיוכל היות שאיה"נ כן הוא הכוונה במתניתין, ורק עיקר הדין דאגיד פסול נלמוד מברייתא דלעיל. וממילא מוכרחים אנו לפרש דהאי נותן העבד דקתני במתניתין, היינו כל העבד לחלוטין, דאל"ה פסול מטעם אגיד וכדמוכח מברייתא דנייר שלי ועוד בכמה דוכתי לקמן במכילתין, וכן מוכח להדיא מלשון הרשב"א והר"ן עצמם שכתבו דמוכרח לתת לה העבד בפירוש, וקשה הא גם במתניתין קתני נמי דנותן לה העבד, אע"כ דממתניתין אין ראיה דנוכל לומר דנותן לה רק ע"מ שהעבד שלו, ורק אליבא דאמת מוכרחים לפרש כן, דנותן לה לחלוטין, והוא מן הברייתא, דאל"כ פסול מטעם אגיד, וראה זה פלא בלשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות גירושין) שכתב ע"מ שהנייר שלי פסול מטעם דאין זה כריתות, הרי להדיא שפירש כוונת הברייתא כמה שכתבתי וז"ב:

ובזה ישבתי לנכון קושית הרשב"א לעיל (ד"כ ע"ב) בדין דהתקבלי גיטך וכתובתך שכשר, והקשה דהוי לן למיפסל מטעם פורח באויר, כדמשמע מברייתא דנייר, ולפמ"ש ליכא בשום ברייתא דין זה דחוששין לפסול מטעם פורח באויר, ונוכל לומר דלא חיישינן כלל להכי, רק הפסול בנייר שלי הוא מטעם אגיד, וטעם זה לא שייך בהתקבלי גיטך וכתובתך, כיון דסוף סוף הוא נותן לה, א"כ לא אגיד בה, ומה איכפת לן אם מחמת פרעון הוא נותן לה, ואפשר שמטעם זה בחר הרמב"ם לפרש הברייתא דנייר שלי מטעם דאין זה כריתות ולא מטעם פורח באויר דאל"כ יקשה קושית הרשב"א ודו"ק:

בתוד"ה על עלה של זית, דוקא עלה של זית דמתקיים כו'. עיין מ"ש מזה לעיל (די"ט ע"א) במשנה:

בגמ' מי שאינו מחוסר אלא כתיבה כו' יצא זה שמחוסר כתיבה כו'. יש להבין כתיבה מאי בעי הכא, הא עיקר המיעוט הוא שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, וא"כ הכי הול"ל, מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, ועמ"ש לעיל (ד"ד ע"א) בתוד"ה עד כו' ליישב:

בתוד"ה יצא כו' וכן ר"ת היה מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב דשקיל לי' ויהיב לי' כו'. אפשר לדחות ראיה זאת, דמשו"ה קאמר דשקיל, ולא קאמר שישבור החרס מקום הגט מן הכלי, משום דאינו רשאי לשבור כלי לבטלה ועובר על בל תשחית, או דלאו אורחא למיעבד הכי לשבור הכלי ולהפסידה, וכמ"ש רש"י לקמן, דמהאי טעמא נמי לא חיישינן שמא ישבור החרס דלא מפסיד לי' לעציץ, ומשו"ה קאמר הש"ס לשון זה דשקיל ויהיב לה לכולה עציץ, משום דמסתמא ודאי כן יעשה. אבל ודאי אם היה שובר החרס ונותן לה החתיכה נמי כשר, דאין לפוסלו משום מחוסר קציצה בדבר תלוש, כן יש לומר בפי' הגמ':

ועוי"ל דאפי' אי נימא דהגמ' דוקא קאמר דשקיל לי', אבל לשבור אסור מטעם מחוסר קציצה וכפרש"י לקמן, נמי אין ראיה מהתם להך דינא דחתך חן הקלף, דהנה המעיין ברש"י לקמן ימצא סתירה בדברי רש"י, דבד"ה דשקיל כתב וז"ל דשקיל לי' לכולה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והוי לה קציצה כו' עכ"ל. הרי כתב להדיא דאם היה שובר מן החרס הוי מחוסר קציצה אע"ג דתלוש הוא, ואילו בד"ה שמא יקטום כתב שמא יקטום העלה והוי קציצה מן המחובר, ונראה מדבריו, דאילו היה תלוש לא היה נקרא מחוסר קציצה. ושוב מצאתי שהר"ן עמד על סתירה הזאת, וזה שנ"ל ביישוב דברי רש"י, דמחוסר קציצה מיקרי, היכי שע"י הקציצה נשתנה צורת הדבר מכפי שהיה מקודם. ולכן בשובר את הכלי, דמתחלה היתה כלי שלימה, ועכשיו כששברה הפסיד צורתה לגמרי, עד שאיננה ראויה לצורך תשמישה הראשון, דאין לך שינוי גדול מזה, בכה"ג מיקרי מחוסר קציצה אפילו בתלוש, כיון שע"י הקציצה נעשה בכלי מעשה רבה כזאת שנשתנתה לגמרי מצורתה הראשונה, ורק בעלה כשיקטום, שעצם הטלה לא נשתנה מאומה, דמעיקרא עלה והשתא עלה, בזה הוא דבעינן לטעם דקוצץ מן המחובר, דבקוצץ ממחובר אע"ג שצורת העלה לא נשתנה, מ"מ הרי בא שינוי דמינכר בצורתו הרוחניית, שמתחלה מחובר ועכשיו תלוש, אבל אי לא קצצו מן המחובר כ"א מן התלוש, לא היה מקום לפסול, כיון דהקציצה לא עשתה שום שינוי מוחשיי בעלה, לא בצורה החיצונה ולא באיכותו הרוחניי, ודוקא בעלה הוא דבעינן לטעם דקוצץ מן המחובר, אבל בשובר כלי, אפילו בתלוש נמי יש לפסול, דכיון דע"י הקציצה נעשה שינוי בכלי, שאינו ראוי עוד למלאכתה הראשונה, יש לפסול משום מחוסר קציצה וז"ב. ולפי"ז דוקא בשובר את הכלי הוא דפוסל רש"י, והתם הוא דמצריך בש"ם דשקיל ויהיב דוקא, ולא לשוברה, אבל לחתוך מן הקלף, דע"י החתיכה הזאת לא נפסד כלל אותו הקלף שהגט נכתב עליו, והרי הוא בצורתו הראשונה, וגם באיכותו לא נשתנה כלום, דמעיקרא תלוש והשתא תלוש, והרי הוא דומה ממש לחותך עלה תלוש דאינו נפסל משום מחוסר קציצה, דדוקא בקוטם עלה מן המחובר הוא דפסלינן ולא בתלוש וזה ברור:

והנה הרא"ש ומרדכי הביאו בשם רש"י להכשיר בחותך מן הקלף, והמפרשים הקשו ע"ז, דהא מרש"י דסוגיין בד"ה דשקיל מוכח דרש"י פוסל בחרס אפילו בשובר מן התלוש, ולפמ"ש לק"מ, דדוקא בשובר כלי הוא דפסיל נמי בתלוש, דבכלי גם בתלוש נעשה שינוי על ידי הקציצה, דמעיקרא כלי וראויה למלאכה, והשתא שבורה ואינה ראויה למלאכתה הראשונה, אבל בחותך מן הגליון גם רש"י אינו פוסל. ובדברינו יתיישב נמי דברי הרמב"ם (פ"א מהלכות גירושין) הנראים לכאורה כסותרים זה את זה, דכתב הדין דכתבו על עלה של עציץ נקוב פסול שמא יקטום, ולדידי' ודאי נקוב דוקא, דלא שייך לומר לרבותא דאביי כסברת התוס', ולפי"ז ש"מ דמכשר קציצה מדבר תלוש, ואולם בחרס כתב דכותב על חרסו של עציץ ונותן לה, ובודאי אין כוונתו דכותב על חרס השבור, דפשיטא דתלוש גמור הוא כמו כל גט, ועל כרחך כשהעציץ שלם קאמר, ומדלא קאמר שיכול לישבר וליתן לה, רק ונותן לה, משמע דכוליה עציץ יהיב לה, דאל"ה הוי מחוסר קציצה, הרי דבריו סותרים זה את זה, ולמ"ש הדברים מבוארים, ובדקדוק גדול כתב, דבקוטם מעלה בעינן דוקא מן המחובר, אבל בשובר את הכלי אפי' בתלוש נמי פסול וכנ"ל ודו"ק:

באו"ד דיהיב לה בפסיקת היניקה עמ"ש לקמן בגמ' מזה:

באו"ד כדאמרינן לעיל גזייה לזמן וכו' בין שיטה לשיטה. עמ"ש מזה לעיל (ד"כ ע"ב) בתוד"ה ספר אחד:

במתניתין עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. הרשב"א ז"ל דקדק מכאן דתלוש ולבסוף חיברו לענין גט הוי כמחובר, והיינו משום דקשיא ליה כיון דכתיבתו היתה בתלוש, איך אפשר לחתימתו שתהא במחובר, ועל כרחך שחיברו אחר כתיבה, א"כ מוכח דתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר, דאל"ה אמאי בעינן שתהא גם חתימתו בתלוש, כיון דבע"כ בתלוש ולבסוף חיברו מיירי הכא, וכ"כ הטור (אה"ע סי' קכ"ד) בשם הרמ"ה, והפר"ח שם הקשה דמדסתם דבריו מכלל דס"ל דאפילו לא ביטלו נמי חשיב כמחובר, והא בסוגיא דחולין (דט"ז ע"א) פשיטא לן לגבי ע"ז ושחיטה, דבלא ביטלו כתלוש הוי, והנה מה שהקשה מעבודה זרה יש ליישב עפמ"ש בחבורי לב"מ (דף י'), ליישב קושית הש"ך חו"מ (סי' צ"ה סק"ח) על הטור שכתב דבית הוי כקרקע לענין שבועה, מהא דחולין הנ"ל דמשמע התם דבית הוי ככותל בנין, וכתבתי שם דתלוש ולסוף חיברו יצא מכלל מטלטל ממש, ולכלל קרקע ממש נמי לא בא, ולכן לענין אותן הדברים דממעטינן בהו קרקע מכלל ופרט, משום דבעינן דומיא דפרט שיהא דבר המטלטל, וכגון לגבי שומרים דממעטינן קרקע מכלל ופרט, דבעינן דומיא דפרט שיהא דבר המטלטל, להכי בית לא הוי כמטלטל, דנהי דכקרקע לא הוי, מ"מ למטלטל ממש נמי לא דמי ולא הוי דומיא דפרט, שהוא מטלטל ממש, משא"כ בההיא דחולין דהתם מיירי לענין עבודה זרה, דממעטינן קרקע מקרא דאלוהיהם על ההרים, דדבר שאין בו תפיסת יד אדם לא נאסרה, משו"ה בית כיון דהוי בה תפיסת יד אדם, ודומיא דהרים לא הוי, משו"ה לא הוי כקרקע, ועמ"ש לקמן (דכ"ב ע"א) מזה, ובזה מיושב נמי כאן, דלענין גט דפסלינן מחובר, או משום דהוי מחוסר קציצה כפרש"י, או משום דבעינן ונתן דבר הניתן מיד ליד, הרי שהקפידה הוא דוקא מטלטל ממש, משו"ה בתלוש ולסוף חיברו אע"ג דלא ביטלו הוי נמי כמחובר לענין זה, כיון דסוף סוף אינו נוטל מיד ליד, משא"כ התם לגבי ע"ז דהקפידה הוא דוקא מחובר ממש, משו"ה תלוש ולבסוף חיברו מיחשיב כתלוש, דאין זה מחובר ממש, אחרי שהיה בזה תפיסת יד אדם:

אכן משחיטה שפיר קשה לכאורה, דהא התם נמי, כיון דשחיטה בתלוש ילפינן מקרא דויקח את המאכלת הרי שהקפידה הוא על מטלטל ממש, דבר הניקח מיד ליד, ואפ"ה תלוש ולבסוף חיברו חשבינן לתלוש היכי דלא ביטלו, ונ"ל ליישב, דהנה הדרישה (ביו"ד סי' ו') הקשה על מה שכתב הטור שם דתלוש ולבסוף חיברו אסור לשחוט בה, וביו"ד (סי' קמ"ה) לענין ע"ז כתב הטור דכתלוש הוי. הן אמת שדברי הטור עולים כהוגן עפ"י סוגיית הש"ס וחולין דט"ז) דהכי איתא התם אמר רבא פשיטא לי' תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז הוי כתלוש כו', בעי רבא לענין שחיטה מהו, הרי דבע"ז פשיטא לי' דהוי כתלוש, ולענין שחיטה מיבעי לי' והבעיא לא איפשיטא וממילא אזלינן לחומרא, ומשו"ה שפיר כתב הטור לענין ע"ז דכתלוש הוי כפשיטותא דרבא, ולענין שחיטה אסור לשחוט, כיון דבעיא לא איפשיטא אזלינן לחומרא. אלא דהא גופא טעמא בעי על רבא גופא מ"ש דבע"ז לא מיבעי לי' ולענין שחיטה מיבעי לי', ואפשר ליישב, דהנה בסוגיין שם איתא הכי אמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת א"ל ר' חיא וי"ו דכתיב אאופתא קאמר התם זריזותי' דאברהם קמ"ל, והמפרשים הבינו דלר' חיא דדחי לדרשא דרבי, ממילא אפילו מחובר מעיקרו נמי כשר, דמאיזה טעם נפסול אחרי שלדידיה ליכא שום ילפותא על זה, אבל הסוגיא דהתם לא משמע כן, ומכל הסוגיא מוכח דגם לר' חיא פסול, ולכן נראה ברור דבמחובר מעיקרו גם ר' חיא סובר דפסול, ואע"ג דפליג על דרשא דרבי, מ"מ ס"ל דמטעם אחר פסול מחובר, גזירה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשירה היא וכ"כ הריטב"א בחדושיו ע"ש, או משום טעם דדרסה, ופלוגתתם אינה כ"א בתלוש ולבסוף חיברו, דלרבי גם בזה פסול, כיון דיליף מקרא דאברהם ויקח את המאכלת, בעינן דבר הנקח מיד ליד, ולר' חיא דסובר דמחובר מעיקרו אינו פסול כ"א משום גזירה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשר, משו"ה תלוש ולבסוף חיברו כשר דלא גזרינן, אבל לרבי דנפיק מקרא דויקח המאכלת אין לחלק, ולפי"ז בפסול דמחובר לענין שחיטה איתא תא תרי טעמי, טעם דרבי מקרא דויקח, דלטעם זה אין לחלק בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו) וטעם דר' חיא משום גזירה או משום דרסה, ולטעם זה דוקא מחובר מעיקרו פסול, והיינו דקא מיבעי לי' לרבא תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה, דמספקא לי' איזה טעם קיי"ל לדינא אם טעם דרבי, ואפילו תלוש ולבסוף חיברו נמי פסול, או טעם דר' חיא, ותלוש ולבסוף חיברו כשר, ודוקא בשחיטה קא מיבעי לי' משום דבזה איתא תרי טעמי, ומספקא לי' איזה טעם עיקר, אבל בעבודה זרה דלכו"ע הוי הטעם מקרא דאלוהיהם על ההרים, פשיטא דדוקא מחובר מעיקרו אסור, אבל תלוש ולבסוף חיברו שרי, וא"כ מדוקדק מאוד דברי הטור בשני המקומות בע"ז ובשחיטה וכנ"ל, שהם מתפרשים בטעמם עפ"י סוגיית הש"ס ואין מקום לקושית הפרישה, ומיושב בזה נמי קושית הפר"ח לעיל, דהכא לענין גט דפסול מחובר הוא משום דילפינן מקרא דונתן לידה, דבר הניתן, ולטעם זה ודאי דאין לחלק בשום חילוק, ודוקא תלוש ממש דניתן מיד ליד בעינן. אבל אם אך לא ניתן מיד ליד, אע"ג דלא ביטלו נמי פסול, אבל בשחיטה דטעם פסול מחובר לשיטת הטור הוא משום גזירה, ולכן דוקא בביטלו הוא דאסור, אבל בלא ביטלו חשוב כתלוש ממש ואין לאסור כלל ודו"ק:

ברש"י ד"ה אין כותבין במחובר דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה. ומשמע להדיא מדבריו דפסול מחובר אינו פסול מצד עצמו כ"א מפני שמחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, וכדבריו מוכח בש"ס להדיא בסמוך לגבי עציץ דקאמר דמשו"ה כשר בכתבו על חרס של עציץ נקוב דשקיל לי' ויהיב, ופי' דמשום זה אינו מחוסר קציצה, ואי נימא דמחובר הוי פסול מצד עצמו, מה מועיל דשקיל ויהיב לכולה עציץ, הא אכתי פסול מטעם מחובר, ואפילו לפמ"ש התוס' בד"ה יצא, דהכא מיירי דמניחהו במקום שפוסקת היניקה, ולא הוי מחובר עוד, אבל הא סוף סוף כתבו במחובר ונכתב בפסול והו"ל לפוסלו, אע"כ דמחובר אינו פסול מצד עצמו ורק מטעם מחוסר מעשה, ולכן היכי דשקיל ויהיב לכולה דאינו מחוסר מעשה כשר, ואמנם אפ"ה נ"ל דזה אינו כ"א במחובר כזה, של עלה בעציץ נקוב, דאפשר לטלטלו ולמוסרו מיד ליד, בכה"ג הוא דאמרינן דהיכי דשקיל ויהיב לכולי' דליכא חסרון מעשה דכשר, אבל אין ללמוד מזה לכתבו במחובר ממש, היינו על עלה של אילן הנשרש בקרקע, דיהא כשר נמי היכי דנותן לה כל הקרקע שהאילן עומד עליו, דנהי דחסרון מעשה ליכא הכא כיון שנותן כל הקרקע, אפ"ה פסול מטעם דבעינן ונתן בידה שיהא הגט דבר הניתן מיד ליד, ויש להביא ראיה ע"ז ממתניתין גופא דקתני אין כותבין במחובר כלל ואי נימא דבמקום שנותן לה כל הקרקע כשר, הכי הול"ל כותבין במחובר לקרקע ונותן לה את הקרקע וכדקתני במתניתין דלעיל, על הכל כותבין על יד של עבד ונותן לה את העבד, הרי דבמקום דמהני נתינת כל העבד נקיט דכותבין ובתנאי שיתן העבד, ומדקתני הכא אין כותבין מכלל דאפילו היכי דיהיב לה כל הקרקע נמי לא מהני, והיינו מטעם שכתבתי דבעינן נתינה מיד ליד:

והנה ראיתי מקשים דלמה לא מהני באמת היכי דנתן כל הקרקע להאשה, ואע"ג דלא יכול ליתן מיד ליד, אבל הא חזינן בנתן גט בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואף שלא ניתן מיד ליד, אלמא דמה שמקנה לה חצירו ונשתנה הגט מרשותו לרשותה חשוב כאילו נתנו לידה כמ"ש התוס' פ' הזורק בד"ה ותיזיל, א"כ ה"נ אם מקנה לה כל הקרקע למה לא תתגרש מכח חצר, דמקום הגט הוי כמונח בחצירה, טעם דיכול לנתק, וקושיא הזאת יש ליישב עפ"י מה שכתבתי בחבורי לכתובות (דל"א ע"א) ליישב קושית התוס' על מה שכתב רש"י התם, דאי בעי גחין למטה מג' טפחים, והקשו התוס' דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו, פי' דיד לא גרע מרשותו, ואפילו בלא הגבהה נמי ליקני כמו גבי גט דאמרינן הכי ע"ש, וכתבתי ליישב עפמ"ש מכבר ליישב קושית הש"ך על הרמב"ם ופ"ה ממכירה) דסובר גבי קנין סודר אם יכול לנתקו אצלו מהני אפילו אוחז פחות מג' אצבעות, והקשה עליו הש"ך (חו"מ סי' קצ"ה) דמ"ש מטלית שחציה ע"ג העמוד והגביה חציו שע"ג קרקע דלא קנה אפילו אם יכול לנתקו, ויישבתי שזה ודאי דסברא דיכול לנתקו לא מהני לענין זה לומר דכאילו החפץ בא לידו, אלא מהני רק לבטל תפיסת התופס לומר דהוי כמו שאינו תופסה, ולכן אם מעשה הקנין נעשה בשלימות, ולא יחסר לנו כ"א מה שהדבר הוא ביד התופס, שמפני זה אין המקום ראוי לקנין, בזה שפיר אמרינן דכיון דיכול לנתקו ממנו הוי כמי שאינו תופסו כלל, ויועיל מעשה הקנין של המנתק, אבל היכי שמעשה הקנין לא נגמר עוד, מה יוכל להועיל דנהי דכשינתקנו יוגמר הקנין, מ"מ אכתי לא נגמר המעשה, ובמה יקנה, והנה זה ודאי בדבר שהוא אוחז בידו אין צריך להגבהה כלל, דקונה מטעם יד דהוי כמו רשותו, אלא דהיינו דוקא כשהחפץ הנקנה הוא קטן שיכול לאחזו ברחבו בשלימות שלא יהא נשאר מרוחב הטלית חוץ ליד. אע"ג דלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לידו, קונה נמי מטעם חצר, ואפילו זה המעט שבולט למעלה, ומשום דהוי כאויר חצירו וכמ"ש הנתיבות (בסי' קצ"ח), משא"כ אם החפץ רחב כל כך עד שאינו נכנס לתוך היד. בזה בע"כ צריכין לבוא לקנין הגבהה, וכיון שהחלק שע"ג העמוד לא הוגבהה, ממילא אין כאן שום קנין, ולהכי לא מהני גם סברא דיכול לנתקו, דלעשות קנין אין מועיל זה, אבל גבי קנין סודר שמסתמא מיירי בסודר קטן שלא נשאר ביד התופס כ"א מעט, דאם היה סודר ארוך אין סברא שיוכל זה לנתק אצלו ע"י אחיזתו המועטה, וסודר קטן כזה ודאי דנכנס כולו לתוך היד, ושפיר קונה מטעם חצר ולא בעינן כלל להגבהת צד השני, וא"כ מעשה הקנין כבר נגמר, אלא דמעכב משום שהחפץ הוא ביד התופס ואינו ראוי כלל לקנין, וכיון שאין לנו בזה כ"א לבטל מעשה התופס, שפיר אמרינן דכיון שיכול לנתק מיד התופס הוי כמו שאינו תופס כלל ומהני, ולפי האמור שפיר י"ל דגם רש"י סובר דיד הוי מטעם רשות ולא בעינן הגבהה, ורק משום דבדבר רחב שאינו נכנס כולו ברוחבו לתוך היד שם אי אפשר לקנות מטעם רשות, ובע"כ מטעם הגבהה, ואפ"ה משכחת שיאכלנה בלא הגבהה וכגון שגחין ואכיל פחות מג' טפחים, ולכן אפילו אם אכלה כדרכה והגביה מקודם נמי אין לומר הגבהה צורך אכילה כיון שאפשר שיאכלנה גם בלי הגבהה:

ויישבתי עוד בזה לקושית התוס' שה ע"ב בד"ה רב אשי, שהקשו על רש"י, דביד שהוא רשות למה צריך הגבהה ע"ש. ולפמ"ש דהיכי שהקנין הוא משום רשות בעינן שכל החפץ יהיה מונח ברשות, אבל אם בולט חוץ לרשות אינו קונה, שפיר יש ליישב גם כאן בזה, דבחפץ קטן שנכנס כולו לתוך ידו גם רש"י מודה דלא בעינן הגבהה וקונה מטעם רשות, רק משום דהתם מיירי בחפץ גדול דבעי מיתנא וגרירה, דאל"ה לא היה קונה כלל בגרירה, וכל דבר שדרכו בהגבהה אינו נקנה במשיכה, ומדקאמר התם דנקנה בגרירה דהיינו משיכה, מכלל דחפץ גדול הוא, וחפץ כזה אינו נכנס מסתמא לתוך ידו, ולהכי בעינן התם להגבהה, ואמנם משום דהגבהה אינו פחות מג' טפחים, לזה הביא הש"ס מדרבא, דכי היכי דלגבי שבת בעינן מקום ד', ואפ"ה תליא במחשבתו של אדם, ואם מחשב לידו הוי מקום אפילו לענין קרבן, להביא חולין לעזרה, כ"ש לענין קנין דמהני מחשבתו, ולכן אע"ג דבעינן הגבהה ג' טפחים, היינו היכי שלא הגביה בידו ממש, או אפשר שגם בהגבהה בידו ממש, רק כיון דלא חזינן דאחשבי' לידו בעינן ג' טפחים, אבל הכא דאחשבה לידו מקום לקבל מידו השניה הוי הגבהה אפי' בפחות מג', וכן פרש"י התם בהדיא למדקדק בדבריו, ומיושבים כל הקושיות שהקשו התוס' על רש"י, דהקושיא דמ"ש מגט דקונה מטעם רשות, התם שאני שנכנס כולו לתוך ידו, וגם שפיר הוכיח מדרבא דמחשבתו משויא לי' מקום, וכן בקושיא הג' אמאי לא מוקי באסקופה גבוה ג', י"ל דרצה לאשמועינן חדושא דבכה"ג דצירף ידו השניה ואחשבה לידו קונה בהגבהה אפילו פחות מג' טפחים, ועמ"ש לקמן (דע"ח ע"ב) מזה באריכות גדול:

ולפמ"ש דיד וחצר אינו קונה כ"א כשהחפץ הנקנה מונח כולו בתוך החצר, משא"כ אם החפץ בולט מן היד או החצר אינו קונה, וא"כ כש"כ אם החפץ אינו מונח כלל בתוך החצר, אלא בצדי החצר דאינו קונה, א"כ לק"מ קושית המפרשים הנ"ל, דאם מקנה לה כל הקרקע, למה לא תתגרש מכח חצר, דמקום הגט הוי כמונח בחצירה, דממה נפשך אם מקנה לה במתנה כל הקרקע, גם מקום הגט ודאי לא מהני, דבגט בעצמו לא מהני שום הקנאה רק נתינה לידה, ואי שיתן לה במתנה הקרקע חוץ ממקום הגט, רק שתתגרש מכח מה שהגט בחצירה, זה נמי אי אפשר, דאנן בעינן שיהא החפץ הנקנה מונח בתוך החצר, וכיון דמקום הגט קרקע הוא, הרי אי אפשר להניחו על חצירו, ורק בצד קרקע חצירו הם עומדים ובכה"ג חצר אינו קונה, ועוד דהא קרקע אין נקנה כלל בתורת חצר וכמו שהוכיחו האחרונים מסוגיא דבסמוך עציץ של אחד, כן היה נ"ל נכון ביישוב הקושיא, זולת דמסוגיא דב"מ יש לדחות שני התירוצים שכתבתי, דבב"מ (דק"ח ע"א) איתא האי מאן דמחזיק ביני אחי כו' ור"נ אומר סלוקי נמי מסלקינן, ובשמ"ק כתב וז"ל דמסלקינן לי' בדינא דכיון דהוי ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצירו שזוכה וקונה לו עכ"ל. הרי למידין מזה תרתי, דקרקע נקנה בחצר, וגם השדות שבצד החצר נקנה ועמ"ש בסמוך מזה:

ברש"י ד"ה נייר מחוק כו' עמ"ש לקמן דכ"ב בתוד"ה על בכוונת רש"י:

בגמ' דשקיל ליה ויהב. ובתוד"ה יצא כתבו דמיירי שמניחתו במקום שפוסקת היניקה, ולא נתברר לי דבריהם, דאי משום טעם דמחובר פסול, הא הוכחתי בדבור דלעיל דמחובר אינו פסול מצד עצמו, כ"א מפני מחוסר מעשה, או מטעם דבעינן דבר הניתן מיד ליד, ושני אלו הטעמים אינם שייכים בעציץ דמטלטל וניתן מיד ליד, ואפילו אי נימא דהתוס' מפרשי דמחובר הוי פסול מצד עצמו וכשיטת הרשב"א, דבעינן דומיא דספר, מה ספר בתלוש, א"כ לא הועילו כלל גם במה שכתבו שמניחתו במקום שפוסקת היניקה, דהא סוף סוף כתבו במחובר, ונפסל מטעם שנכתב בפסול, ובע"כ דגם התוס' סברי דמחובר אינו פסול מצד עצמו, וא"כ יקשה למה בעינן כלל פסיקת היניקה, הא אפילו מחובר ממש נמי כשר בכה"ג דנייד וניתן מיד ליד, והטעם שכתבו ע"ז. משום דבלא"ה לא קנאתו הגט במשיכת החצר דקרקע אין נקנה במשיכה, הא כבר כתבתי כמה פעמים בשם הראשונים, דבגט אינה צריכה לעשות קנין הצריך במקח וממכר, ובגט דמתגרשת בע"כ, על כרחך לאו מטעם קנין הוא, רק נתינת הגט לידה הוא הגירושין ובגירושין נעשה הדבר שלה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה