אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף כא.

דף כ:

בגמ' כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו, ופרש"י דהוי לי' האי עבד כחצירה וגיטה וחצירה באו לה כאחד ע"ש. הנה הש"ך חו"מ (סי' קצ"ח וסי' רצ"ב) כתב דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לחצר, אבל אם המטלטלים מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה, ומסוגיא הזאת הלא מוכח להדיא דאפילו כשבאו כאחת נמי לא קנה לפרש"י דהכא הוי מטעם חצירה וידה באים כאחד, ולפי שהאחרונים הרבו להרעיש על הש"ך שדבריו המה נגד כמה סוגיות הש"ס וכמ"ש המח"א והקצוה"ח, צריך אנכי להרחיב ביאורי בכדי שלא לשוויה את מאור עינינו הש"ך כטועה בכל הני סוגיות. קושיא הראשונה הוא מסוגיא דב"מ (די"א דמוקי רב פפא דעת אחרת מקנה, ופרש"י שר"ג הקנה בתורת חצר, אע"ג דהתם הוי חצירו ומתנתו באים כאחת, וקושיא זאת י"ל, דבאמת צריך להבין טעם סברת הש"ך, דמאיזה סברא נאמר שבכה"ג לא יועיל החצר. ואפשר לומר דהיינו משום דבכל קנין בעינן שני פעולות, להוציא מרשות המקנה, וגם להביא לרשות הקונה, ושני פעולות הללו צריך לעשות לשם קנין, ובשלמא אם מקודם קנה החצר ואח"כ הכניס המטלטלין לרשותו, הרי בהכנסת המטלטלין לרשותו עושה שני הפעולות כאחת, דבלקיחה שלקחן ממקום שהונחו שם הוציאן מרשות המקנה, ובהכנסתן לחצירו הביאן לרשותו, אבל אם המטלטלים היו מונחים בחצר הזה מקודם, א"כ נהי דעכשיו מונחים ברשות הקונה, כיון דהוא קנה החצר, אבל מי הוציאן מרשותו של מקנה, אתרי שמונחים עתה כמו שהיו מונחים מקודם ולא נעשה בהם שום פעולה לצורך הוצאתן מרשות בעלים ומשו"ה לא קנה, זהו הנ"ל בטעם הש"ך, ולפי"ז לא יהיה דינו של הש"ך כ"א במטלטלים שיש להם בעלים, והקונה צריך להוציאן מרשות בעלים, אבל בדבר הפקר שאין צריך כ"א להכניסם לרשותו, מהני אפילו כשמונחים. גם מקודם בחצר הזה, כיון דעכשיו הם ברשות הקונה, ולפי"ז מיושב גם העובדא דר' גמליאל הנ"ל, דכיון שאין לבעלים במעשרות הללו אלא טובת הנאה, וסוגיא דהתם קיימא דאמרינן טובת הנאה אינה ממון, וא"כ אין בזה שום חזקת טמון לבעלים והוי כמו הפקר וכמ"ש רש"י שם, וא"כ הוצאה מרשות בעלים אין כאן, ואין צריך כ"א להכניס לרשותו, ומשו"ה מהני אפילו בכה"ג. והנה בתשובת ברית אברהם כתב נמי דבדבר הפקר לא שייך סברת הש"ך מטעם אחר, והיינו דמה בכך דבא בבת אתת, מ"מ כיון שמונח החפץ בחצר רגע אחד אחר שזכה בחצירו תקני ליה חצירו. אלא הטעם כיון דבשעת הקנין לא זכה חפני שבא בבת אחת, ואח"כ לא הקנה החפץ, ולפי"ז בדבר הפקר אפשר שיקנה לו החצר ר"ע אחד אחר כך ע"ש. ואם כי בעיקר טעמו בסברת הש"ך, מפני שאין יכול לקנות שני ענינים כאחת צריך עיון, מ"מ עכ"פ בין לטעמא דידי' בין לטעמא דידי, בדבר הפקר לא שייך סברת הש"ך. וא"כ בעובדא הזאת שאין לו כ"א טובת הנאה דהוי כמו הפקר שפיר מהני קנין החצר:

קושיא השניה שהקשה הקצוה"ח על הש"ך מהא דב"מ (ד"ט ע"ב) גבי משוך בהמה וקני כלים דאמרינן חצר מהלכת הוא ומסיק והלכתא בכפותה, ולשיטת הש"ך מאי משני דמיירי בכפותה, הא אפילו בכפותה לא מהני לדברי הש"ך כיון דבאים בבת אחת, ונ"ל ליישב דהנה בלא"ה נתקשו הרבה ראשונים בסוגיא דהתם אמאי לא קנה הכלים במשיכת הבהמה, דהא במשיכת הבהמה מושך גם הכלים, וגם בתוס' הקשו כזה ותי' משום שאין משיכתן שוה, דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייך בכלים שמשיכתן פ"י גרירה ע"ש. ולפי"ז בבהמה כפותה שאין הבהמה נמי הולכת מעצמה, ומשיכתה שוה כעת למשיכת הכלים, דהא שניהם בגרירה, היה ראוי שפיר לקנות הכלים במשיכת הבהמה. הן אמנם שהרא"ש הרגיש בזה וכתב שגם בכפותה לא מהני, כיון שסתם קניית הבהמה ע"י הילוך ע"ש, אלא שדוחק לומר כן, ונראה יותר דהתוספת מפרשים דבכפותה איה"נ דקנה הכלים במשיכת הבהמה. וכן מצאתי בשמ"ק להדיא ע"ש התוספת, דעל קושית התוס' שהקשו, אחאי נקיט משוך בהמה זו ולא נקיט קני, כתב בשמ"ק וז"ל פי' ע"כ הא דמיבעי לי' משוך בהמה זו לא איירי בכפות וא"כ הוי כבו משוך קופה ופשיטא דקני אלא ודאי לא איירי בכפות א"כ ליבעי נמי קני כו' עכ"ל. הרי להדיא דבכפותה קונה הכלים מטעם משיכה, והא דמסיק התם והלכתא בכפותה, ופרש"י הא דפשיטא לו דכי אמר קני בהמה וקני כלים דקני, ומשמע לפי"ז דבעיא דמשוך הוא בכפותה ג"כ, דרק בקני הוא דפשיטא בכפותה, אבל במשוך מיבעי לי' גם בכפותה, התוס' לא יפרשו כן, דבלא"ה תמוה מאוד הלשון והלכתא בכפותה, כיון דעל הבעיא לא קאי והבעיא לא איפשיטא וכמו שהקשו המפרשים, אלא התוס' יפרש דהא דמסיק והלכתא בכפותה קאי גם על הבעיא דמשוך, פי' שדוקא באינה כפותה מיבעי במשוך, משום דמשיכתן אינן שוות, אבל בכפותה פשיטא שגם במשוך קנה כיון שמשיכתן שוות, וכ"פ בהגהות ח"מ ע"ש, ולפי"ז לפי' התוס' יהיה הקנין בכפותה מטעם משיכה ולא מטעם חצר:

ויישבתי בזה נמי הקושיא המפורסמה. שהקשו בסתירת דברי התוס' מכאן לההיא דב"מ, דבסוגיין כתבו דכפות וישן בעינן, והתוס' הוא מרא דשמעתא שסובר דישן נמי בעינן, ואילו בב"מ שם לא הזכירו מזה דישן בעינן. ועיין מזה בב"י (חו"מ סי' ר"ב) ובסמ"ע שם שחילקו בין עבד לבהמה, ולפמ"ש לק"מ דהתוס' יפרשו התם בב"מ דהקנין בכפותה אין זה כלל מטעם חצר, אלא מטעם משיכה, אבל אי הוי מטעם חצר, פשיטא דהוי צריך גם ישן, ועכ"פ זה ברור דהתוס' סוברים דבכפות קונה מטעם משיכה וכמ"ש בשמ"ק והגהות ח"מ בב"מ, א"כ לק"מ על הש"ך מסוגיא זאת לפי' התוס':

ועוד נ"ל דאפילו לפרש"י והראשונים דבכפותה הוי הקנין מטעם חצר נמי יש ליישב. דהא כבר כתבתי להקשות, ובאמת למה לא מהני משיכתה של הבהמה לקנות הכלים, כיון דבכפותה קנינם שוה, ותי' הרא"ש דחוק, והנכון כמ"ש הרשב"א משום כיון דא"ל משוך בהמה וקני כלים שעליה ולא א"ל משוך כלים שעליה ש"מ דקפידה הוי דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה עד שיהיה ברשותו ממש, ולהכי קא"ל שיקנה הכלים מחמת הבהמה דאז הוו מונחים ברשותו ממש ע"ש, ולפי"ז מאי איכפת לן אם החצר והקנין באו כאחת, הא לפמ"ש לעיל הטעם דבאו בבת אחת לא מהני. אף כי עתה מונחים ברשות קונה, דמ"מ כיון שלא הוציאם מרשות המקנה לשם קנין לא מהני. והכא דבאמת ע"י המשיכה הוצאו מרשות המוכר וברצון המוכר לשם קנין ורק דגלי דעתו שכל זמן שלא יבואו לרשות הלוקח לא יקנה, וא"כ כיון שעתה הרי הם ברשות הלוקח שפיר קנה, דהא יש כאן הוצאה מרשות מוכר והכנסה ברשות לוקח, ואפילו לשיטת הרא"ש דמשיכה דבהמה לא מהני כלל לגבי כלים, מ"מ בצירוף החצר מהני, כיון שסוף סוף איתעביד מעשה בהוצאתן מרשות מוכר, ולא דמי להיכי שהמטלטלים מונחים בחצר מעיקרא שלא איתעביד בהו שום מעשה לצורך הוצאה מרשות בעליה ודו"ק:

וקושיא השלישית שהביאו האחרונים מלקמן פ' הזורק דאמרינן גיטה וידה באים כאחד, ודאי שאינו ענין כלל לסתור דברי הש"ך, ופשוט כמ"ש החת"ס (עחו"מ סי' ס"ו) דהתם החצר היה מכבר שלה, רק שהבעל היה מעכבו, ועתה סלוק רשות הבעל וקניית הגט באים כאחת, ולא קניית החצר, אלא דאכתי נשאר לי הקושיא שהקשיתי מהך דסוגיין, דהכא הוי החצר של בעל ואכ"ה אמרינן גיטה וידה באים כאחת, וגם שארי חרוצים דלעיל לא שייך כאן, ותמיהני על כל האחרונים שהרעישו לסתור דברי הש"ך מכחה סוגיות, ולא הזכירו הסוגיא הזאת אשר לע"ע אין עליה תשובה מתשובות הנ"ל, וביותר אני תמה על החת"ס בחשובה הנ"ל שהוכיח מרש"י דלקמן, דדעת רש"י הוא כהש"ך, דהיכי דבאים כאחת לא מהני לקנין, ואיך נעלם מאתו מ"ש רש"י להדיא כאן דהקנין הוי משום דגיטה וחצירה באים כאחת, ועמ"ש לקמן (פ"ז ע"ב) בשינוי דברי רש"י מהכא להתם, דהתם פי' דהקנין הוי מטעם אגב ולא מטעם חצר ע"ש היטב:

ולכן נ"ל לתרץ שני הקושיות מסוגיא דהכא ולקחן פ' הזורק, דודאי היכי דבעי קנין לא מהני כשבאו כאחת וכסברת הש"ך, דלא מהני לקנות שני דברים כאחת, רק בגט שאני דלא בעינן כלל שתקנה הגט, ולאו משום קנין הוא. אלא דבעינן שהגט ינתן לרשותה, דאי בגט נמי משום קנין, היכי מצי לקנות בעל כרחה, וכי היכן מצינו קנין בעל כרחו, וכן הוכיח התורי"ד לקמן בפ' הזורק, דחצירה לאו משום קנין הוא, ואלא הטעם דרבי רחמנא חצירה בגט, מפני שניתן לרשותה ע"ש, וכיון שלאו משום קנין הוא, לא קני כאחת שני קנינים, דלא קנתה אלא החצר וממילא הוי הגט ברשותה ומהני וז"ב:

שם בגמרא ואמאי תצר מהלכת הוא. לכאורה קשה אמאי לא מקשה זה אמתניתין דנותן לה העבד. ושוב חזרתי דלא דמי למתניתין, החם בכותב על יד העבד ונותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בשטר, אבל הכא מיירי שהגט הוא בפני עצמו והעבד הוא מטעם חצירה. ומרוב הפשיטות לא חשבתי בזה כלל, רק מפני שאח"כ מצאתי שהרשב"א הקשה ומתרץ כן ורבינו ירוחם כתב שגם איה"נ במתניתין מיירי שהעבד כפות הוא והב"י בחי' קפ"ד הקשה עליו לכן העליתי גם אנכי זה על הגליון, ותיתי לי שגם בהשקפה ראשונה כוונתי ב"ה לדעת הגדולים:

שם ברש"י ד"ה וחצר מהלכת לא קנה, דכי אמור רבנן חצירו של אדם קונה לו לאו בחצר מהלכת אמור דשאני מקרקעי דנייד ממקרקעי דלא נייד עכ"ל. והנה בב"מ (ד"ט ע"ב) ברש"י ד"ה מי קני כלים כתב וז"ל וחצר מהלכת לא שמעינן דתקנה דכי איתרבאי חצירו דומיא דיד כו' דלא נייד והוי משתמר עכ"ל. הרי לפנינו סתירה בין רש"י דהכא לדהתם, דהתם כתב שני טעמים על חצר מהלכת דלא קנה, מטעם דלא נייד, ומטעם דאין משתמר, ואילו בסוגיין כתב רק טעם דנייד, ולא הזכיר לטעם דמשתמר. ונראה ליישב. דהנה טעם הראשון הזכירו כל הראשונים, דכיון דנייד לא דמי ליד, ואנן חצר דומיא דיד בעינן דלא נייד. אכן טעם השני דחצר מהלכת לא הוי משתמר, רק רש"י הוא היחיד שהוסיף טעם זה, ונראה דנתכוון לתרץ בזה קושית התוס' בסוגיין בד"ה אטו שליחות, שהקשו דנהי דליד לא דמי מטעם דנייד. מ"מ עכ"פ אכתי יועיל החצר מטעם שליחות, דכל שליח נייד הוא, וכזה הקשה גם הרשב"א והריטב"א בשמ"ק לב"מ, וגם הרא"ש לקמן פ' הזורק ע"ש ומשו"ה הוסיף רש"י טעם השני, שמפני זה גם לשליח לא דמי, דבשליח הוי משומר, שהשליח שומרו, וחצר מהלכת דלא הוי משומר כלל, גם לשליח לא דמי, וברור שזה כוונת רש"י:

אלא מה שקשה לי לפי"ז, הא גם בחצר שאינו משתמר מהני עכ"פ כשעומד בצד שדהו, והתם בב"מ שעשה קנין חשיכה מסתמא תפסה באפסר הבהמה, וא"כ הרי משתמר על ידו, ואכתי אמאי לא מהני עכ"פ מטעם שליחות, אלא שזה אפשר ליישב דמיירי שהנהיגה בקול או הכישה במקל ע"י זריקה מרחוק ולא עמד כלל אצלה, או אמינא ביותר שמזה יהיה סיוע למ"ש התוספת בעירובין (פ' כל גגות) דבעינן דוקא שיהיה עומד בתוך השדה, אבל עומד בצד שדהו לא מהני, וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ר') ולכך התם אע"ג שתופסה באפסר, כיון שאינו עומד ע"ג הבהמה ממש אינו מועיל, דהוי כעומד בצד ולא בתוך השדה, אלא שאכתי יקשה דפריך התם בב"מ מקלתא ומספינה, והוכרח לתרץ דהתם לא הוי חצר מהלכת, הא התם דמיירי שעומד בתוך הספינה, כדקתני היה מהלך בספינה, וא"כ אפילו נימא דמיקרי חצר מהלכת ואין מועיל מטעם יד, ליקני עכ"פ מטעם שליח, והתם לא נוכל לשנויי משום דלא הוי משתמר, דכיון שעומד בתוכה הוי משומר על ידו. ועיין מ"ש הרא"ש לקמן (דף ע"ח), והיא לכאורה קושיא עצומה, ונ"ל ליישבה בפשיטות עפמ"ש הר"ן דבמציאה לא נוכל לומר שמצד יועיל מטעם שליחות, כיון שאין מועיל שליחות במציאה, דכן הקשה על מתניתין דראה אותן רצין, אמאי מהני קנין חצר, הא חצר הוי מטעם שליחות ובמציאה לא מהני שליחות, ותי' דבזכות הוי מטעם יד אפילו באינו עומד בצדו דהוי כידו אריכתא ע"ש, ובגט ודאי דלא הוי נמי מטעם שליחות, דאין הבין אלא בפניו, וממילא מתורץ קושיתי, דמטעם שליחות ודאי דלא מצינן למימר שיקנה בספינה ובגט. דבספינה מיירי במציאה ובגט משום דחוב, ועל כרחך דהכא הוי החצר מטעם יד, ולכן אי הוי מהלך לא קני מטעם יד, דיד לא נייד, ועל זה לא מהני נמי מה שעומד בתוכה, דסוף סוף לא דמי ליד מטעם דנייד, משו"ה הוכרח הש"ס לומר דלא הוי חצר מהלכת כלל, דאם החצר היה יכול להועיל מטעם שליח, דבאופן זה הוי החסרון דמהלך משום דלא משתמר, אז כשהוא עומד בתוכה ומשתמר על ידו, היה מועיל באחת אעפ"י שמהלך, אבל במציאה וגט דמשום שליח בלא"ה ליכא הכא, ורק מטעם יד הוא דהוי, ולכן אי הוי החצר מהלך אכתי לא דמיא ליד דנייד, ושפיר מוכרח הש"ס לאוקמי דבספינה וגט לא מיקרי כלל חצר מהלך וז"ב:

ועוד נ"ל דמשו"ה לא מהני הכא עומד בצד שדהו, שכיון דליד לא דמי משום דנייד, ולשליח לא דמי משום שאינו משתמר, א"כ לא מיקרי כלל חצר, דחצר הוי או משום יד או משום שליח, וכיון דחצר מהלך דברוב הפעמים אינו משתמר, ולא דמי לא ליד ולא לשליח, לא הוי כלל בשם חצר, ולהכי אפילו אם איתרמי באיזה מקום דהוי משתמר אינו מועיל נמי, כיון שלא מיקרי כלל חצר, דהא דאמרינן דעומד בתוך שדהו מהני, היינו בשדה, דחצר מיהא מיקרי, אלא דהחסרון הוא שאינו משתמר, ולהכי אם עומד כצד שדהו דהוי השתא משומר על ידו מהני, אבל במהלך כיון דברוב הפעמים לא הוי משומר ואינו נושא עליו שם חצר, ולא זהו חצר דמרבינן לקנין, א"כ מה יועיל דמשמרו, והגע עצמך אם ישמור ברה"ר, הכי נימא נמי דיקנה ע"י השמירה, הא העיקר בעינן שיהיה בחצירו, וחצר כזה דלא דמי לא ליד ולא לשליח אין נקרא כלל בשם חצר ודו"ק:

ולפמ"ש יתיישב לנו הסתירה אשר בין רש"י דסוגיין לרש"י דב"מ, דשם כתב שני הטעמים, דלא נייד והוי משתמר, וכאן לא הזכיר כ"א טעם דנייד, והיינו משום דטעם דמשתמר לא הוצרך כ"א לתרוצי, למה לא מועיל חצר מהלכת עכ"פ מטעם שליח, וא"כ בשלמא בב"מ דמיירי התם לענין ממון דיוכל להועיל נמי מטעם שליחות, הוצרך להוסיף דלא הוי משתמר ולכן לא דמי לשליח, אבל הכא בסוגיין דמטעם שליח לא יוכל החצר להיות, כיון דחוב הוא לה, ורק החצר מטעם יד הוא דמועיל, משו"ה לא זכר כ"א טעם דנייד, דהיינו טעמא דלא דמי ליד. אבל על שליח לא הוצרך לשום טעם אחרי דבלא"ה לא יוכל להיות שליח ודו"ק:

בתוד"ה והלכתא בכפות, כפות וישן בעינן. עיין ברא"ש לקמן פרק הזורק שהקשה מההיא דב"מ (ד"ט ע"ב) גבי משוך בהמה וקני כלים דמסיק שם נמי והלכתא בכפות ולא מזכיר דבעינן ישן ע"ש. ולפמ"ש לעיל התם לא הוי כלל מכח קנין חצר בכפותה, אלא מכח משיכת הבהמה קני נמי הכלים כיון דבכפותה משיכת הבהמה והכלים שוה, א"כ לק"מ קושית זאת:

באו"ד אפילו הוי משתמר לדעתה כגון שידיו כפותות בחבל כו'. ולשון הרא"ש לקמן בפ' הזורק כגון שידיו כפותות שא"י לזורקה, ונראה דר"ל דאם היה יכול לזורקו א"כ אינו משתמר בתוך החצר שהוא העבד וכמו דאמרינן בב"מ (די"א ע"א) אחר צבי שבור כו' ואמרינן בגמ' והוא שרץ אחריהם ומגיען אלא דקשה לי לפי"ז דהא מסיק התם דבדעת אחרת מקנה לא בעינן שמגיען וכדאיתא התם במתנה היאך קיבלה מיני' אעפ"י שרץ אחריהם ואינו מגיען, ולכאורה היה מקום לומר דהרא"ש והתוס' אינם סוברים מסקנת הש"ס דב"מ, אלא יסברו שאפילו במתנה נמי בעינן מגיען, והיה אפשר להביא ראיה לזה, דלדינא לא קיי"ל כההיא מסקנא, דהא דין זה דרץ אחריהן ומגיען עם הדין דבעינן עומד בצד שדהו חד טעמא להו, דמשום דבעינן שיהא חצר המשתמרת, להכי בעינן שיהיה עומד בצד שדהו, וכן שיהיה רץ אחריו ומגיעו, דאי אינו עומד בצדו, או שרץ ואינו מגיעו לא הוי משתמר, וכן מוכח להדיא מהסוגיא דב"מ. דמייתי ראיה למה שמתרץ רב פפא שם שדעת אחרת מקנה שאני, לגבי הדין דעומד בצד שדהו, מהדין דרץ אחריהן, שבמתנה כיון דדעת אחרת הוא לא בעינן מגיען. הרי להדיא דחד טעמא הוא, וא"כ כיון שבדין שעומד בצד שדהו לא סבירא לן חילוקו של ר"פ, ואפי' בדעת אחרת מקנה נמי הצריכו שיהיה עומד בצד שדהו, דכן פסקו הרי"ף והרמב"ם שם, ממילא דהוא הדין לענין רץ אחריהן ומגיען נמי אין לחלק בזה בין דעת אחרת מקנה לאין דעת אחרת מקנה, ואפילו בדעת אחרת מקנה נמי בעינן מגיען דוקא. אכן באמת אי אפשר לומר כן, דהא הרי ף ורמב"ם גופייהו, לענין דין דמגיעם מחלקים בין מציאה למתנה, דבמתנה לא בעינן ומגיען וכמבואר ברמב"ם (פי"ז מאבידה) ובשו"ע חו"מ (סי' רס"ח). ועוד דבש"ס גופא יש חילוק בין דין דעומד בצד שדהו, לדין דמגיען, דהא ההוא מרבנן דסבירא ליה התם דר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה, הרי דסובר דמטעם חצר לא יכול להקנות מטעם שאין עומד בצדו, אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה, ובדין דרץ ומגיען שקיבל ר' ירמיה דבמתנה לא בעינן מגיען, ליכא מאן דפליג, וקבלה היתה ע"ז כמ"ש בש"ם קבלה מיני', הרי דבש"ס גופא יש חילוק בין דין דעומד בצד שדהו להך דינא דמגיען. ולענ"ד נראה לתת טעם וסברא לחילוק הזה, דהנה בעיקר סברא דרב פפא שאומר דבדעת אחרת מקנה שאני, כתב השמ"ק משום דבדעת אחרת הוי משומר אפי' אינו עומד בצד שדהו, כיון דבלא דעת המקנה אין יכול שום אדם לזכות, א"כ ממילא משומר הוא מאחרים ע"ש, אכן באמת יש לפקפק על סברא זאת, דנהי דאדם אחר לא יטלוהו ומשומר הוא מאנשים אחרים, מ"מ אם אינו עומד בצד שדהו, אכתי אינו משומר, דמעצמו יוכל הדבר לבוא לידי הפסד וכליון, דאם בעל חי הוא המציאה הזאת, יכול לברוח מעצמו, ואם דבר מאכל הוא, בהמות וחיות יאכלוהו, ושארי חפצים נמי אפשר להיות נדושים ברגלי אדם ובהמה, וכדומה שארי סבות, והגע עצמך, דהא אפי' בחצר המשתמר ממש בעינן נמי שבעל החצר יהיה ידוע לו שנפל מציאה בחצירו, ואם אינו ידוע לו לא קני וכמ"ש המרדכי בפ' אלו מציאות וכ"פ הרמ"א (חו"מ סי' רס"ח) ובחבורי לב"מ די"א הוכחתי שם דיש אומרים שגם דעת הירושלמי ותוספתא כן הוא, וכתבתי שם שהטעם הוא נמי כזה, דזולת שמירת החצר, שמשמרה מאנשים אחרים שלא יטלוה, בעינן נמי שמירת בעל השדה שלא יופסד החפץ מעצמו, ולהכי בעינן שבעל החצר ידע ממציאה, כדי שיוכל לשומרה גם הוא, וא"כ כ"ש הכא שהחצר אינו משומר כלל ורגלי אדם ובהמה מצויין שם, שבקל יבוא מעצמו לידי הפסד, שאין מועיל שמירת החצר לחוד. שמשמרה מאנשים אחרים, היכי דליכא בהדיה נמי שמירת בעל החצר, שלא יבוא מעצמו לידי כליון והפסד, ולפי"ז צדקו מאוד סברת פסקי הרמב"ם הנ"ל, דכשאנו דנין לגבי הענין דעומד בצד שדהו, ונרצה לחלק ולומר דבדעת אחרת מקנה לא ניבעי עומד בצד שדהו, משום דבלא"ה הוי משומר כסברת השמ"ק, בזה שפיר אמרינן דאין לחלק בזה, דנהי דמאנשים אחרים הוי משומר עי"ז, כיון שבלא דעת המקנה אינם רשאים לזכות, מ"מ כיון שיחסר שמירת בעל החצר, אכתי אין משומר מיקרי, כיון שיוכל מעצמו לבוא לידי כליון, אבל כשאנו דנין לענין רץ ומגיען, דהתם מיירי שבעל החצר עומד בצדו, ושמירת בעל החצר הרי יש כאן, אלא דיחסר לנו שמירת החצר עצמו, שאנשים אחרים לא יטלוה, אבל מעצמו לא יבוא לידי כליון, דהא מיירי דאין מגיען בשדהו, אבל חוץ לשדהו מגיען. וא"כ יכול לשומרן שלא יבוא מעצמו לידי כליון ורק עיקר החשש הוא שאנשים אחרים יטלוהו אחר שיצא מחצירו, וכיון שלא יחסר בפה רק השמירה מאנשים אחרים, לענין זה שפיר יש לחלק ולומר דבמתנה כיון שבלא דעת המקנה אסור לשום אדם ליטלה, הרי משומר גם מאחרים ומהני אפילו כשאינו מגיען, דבשלמא במציאה, אע"ג דבעל החצר עומד בצדו וישמרנה שמעצמו לא תבוא לידי הפסד, מ"מ כיון שהכל יכולים לזכות בה הוי אין משומר, אבל במתנה הוי משומר מכל הצדדים אפילו באין מגיען בתוך השדה, וכ"ז הוא לענין רץ ומגיען, דשמירת בעל החצר יש כאן אפילו כשאין מגיען, ורק דשמירת החצר מאנשים אחרים הוא שיחסר לנו באין מגיען, להכי מועיל הסברא דדעת אחרת מקנה להועיל שאפי' באין מגיען נמי קנה, כיון שבדעת אחרת הוי משומר מכל הצדדים, אבל לענין עומד בצד שדהו, דשם יחסר גם שמירת בעל החצר שלא יבוא מעצמו לידי הפסד, מה יוכל להועיל בזה סברא דדעת אחרת, דנהי שיתוקן בזה שמירת החצר, אבל שמירת בעל החצר אכתי יחסר, וצדקו מאוד חלוק פסק הרי"ף ורמב"ם עפ"י סברא נכונה, ולפי"ז יוחזר הקושיא על הרא"ש במה שכתב שאינו יכול לזורקו, דמשמע הא יכול לזרקו לא מהני, דדמיא לרץ ואינו מגיעו, הא בדעת אחרת מקנה מהני נמי אעפ"י שאינו מגיעו, וצ"ל דהתם בב"מ כיון דחוץ לחצירו מגיעו הרי יש כאן עכ"פ שמירת בעל החצר, אבל הכא כיון דיכול לזורקו, הרי יכול לזורקו לאור או לקורעו ולאבדו בידים, והאשה לא תוכל להציל מידו, ונמצא דמלבד ששמירת החצר גופא, שהוא העבד, אין כאן, אלא אפילו שמירת בעל החצר נמי ליכא, דמה תוכל האשה לעשות אם העבד יקרע את הגט או יזרקנו לאור, ובכה"ג גם בדעת אחרת נמי לא מהני, כדמוכח מההיא דעומד בצד שדהו, ומשו"ה דוקא באינו יכול לזורקו מהני דהוי משתמר, אבל ביכול לזורקו לא, דאין משתמר כלל ועמ"ש לקמן דע"ט ע"א בתוד"ה היתה עומדת:

בתוד"ה אטו שליחות כו' דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות. עיין בהגהות מל"ה ות"ש שהקשו הא הגט חוב הוא והיאך יכול לזכות, ונהי דהמתנה זכות אבל הגט חוב הוא ע"ש, ולא קשה כלל, דהא הכא מיירי דהאשה בעת קבלת החצר במתנה ידעה מזה שהגט מונח שם ושבזה תתגרש, וא"כ הרי הוא דומה כמו ששלחה שליח לקבל הגט וז"ב:

באו"ד חצר מהלכת אמאי לא תקנה מטעם שליחות כו'. עמ"ש לעיל ברש"י ד"ה וחצר מהלכת ליישב זה. וכעת נ"ל עוד דבגט לא אפשר להתגרש מטעם שליחות כיון שאינו בתורת גיטין לא הוי בר שליח ודמיא לעכו"ם ועבד, ואל תתמה על תי' זה, דכן למדתי מתורי"ד לקמן (דף כ"ג) דעל מה שאמרו שם בגמ' דאין העבד נעשה שליח לקבל גט כתב בתורי"ד דהיינו אפילו בעבד שלה, דאי מטעם חצר הרי בעינן כפות ועומדת בצדו, וכשאמרה לו האשה קבל לי גיטי בלא כפות ובלא שתעמוד בצדו בתורת שליחות אינה מגורשת ע"ש, הרי להדיא דבתורת שליח אינה מגורשת מטעם דאינו בתורת גיטין, ועיין מה שכתבתי שם דכ"ג ע"א ברש"י ד"ה מהו שתעשה:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה