אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף כ:

דף כ.

בגמ' כתב לה גט על טס של זהב וא"ל התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך. בחדושי הרשב"א הקשה דמ"ש מאם אחר ע"מ שהנייר שלי דאינה מגורשת, ומשום דנמצאו אותיות פורחות באויר וכדלקמן. ונ"ל דהא הטעם דפורח באויר פסול הוא משום דליכא ונתן, והכא נותן לה הסם. אלא דנותן לשם פרעון וס"ל דנתינה לשם פרעון כיון שאינו חוזר ונוטל ממנה קרינן בי' ונתן, וביה פליגי רבא ורב נחמן. דרבא ס"ל דנתינה ממש בעינן ולכן איה"נ דפסול מטעם פורח באויר. ור"נ סובר דלשם פרעון נמי מיקרי ונתן, וכן משמע מפרש"י וכן מצאתי להדיא בפר"ח אה"ע סי' קכ"ד. ועמ"ש עוד בדבור הסמוך מזה:

שם בגמרא בפי ר"פ בין שיטה לשיטה כו' תיקו. הטור אה"ע סי' קמ"ג) פסק. הרי זה גיטך והנייר שלי או ביני שיטי ל"ש דמעורה ול"ש אינו מעורה הרי זו אינה מגורשת. וכתב בב"ה שם דלא כוון בלישניה לכתוב גם על נייר שבין השיטין אינה מגורשת ודאי, דהא בש"ס הוא בעיא דרב פפא ולא איפשיטא, וא"כ ספק גרושה היא, וכן הב"ש שם הביא דבריו דהטור לא דק בלישניה, והרמב"ם (פ"ח מהלכות גירושין) השמיט נמי לבעיא הזאת, וכפי הנראה סובר נמי שודאי אינה מגורשת ע"ש. ולענ"ד נראה ליישב דברי הטור דשפיר דק, ונציע סוגיית הגמ' דלעיל בעא מיני' רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך א"ל נתקבלה גיטה וכתובתה איתיבי' התקבלי גיטך והשאר לכתובתך טעמא דאיכא שאר הא ליכא שאר לא הוא הדין אע"ג דליכא שאר והא דקתני שאר דאע"ג דאיכא שאר אי אמר אין ואי לא אמר לא מ"ט אוירא דמגילתא הוא, ופרש"י אוירא, גליון, ואינו מובן כלל מה רצה בזה, והנראה בביאורו, דבלא רש"י, מלשון הגמרא אוירא דמגילתא, היה נוח יותר לפרש, דהיינו האויר שבין השיטין, דע"ז יוצדק ביותר לשון אוירא דמגילתא, וא"כ אם היינו מפרשים השאר דקתני בברייתא דהוא האויר שבין השיטין, וממילא השתא דמוקי לברייתא דהוא הדין דליכא שאר, היינו דליכא אויר ביני שיטי, והיכי מצי לאשכוחי שלא יהיה אויר ביני שיטי, בע"כ כשאמר בין השיטין שלי, ולפי"ז הרי נוכל לפשוט מברייתא זאת בעיא דרב פפא, דאויר שבין השיטין מהו, אם יכול לשייר, והא מברייתא זאת מצי לפשוט דיכול לשייר, ומשו"ה פרש"י דאוירא דמגילתא, היינו הגליון שבצדו ולא האויר כבין השיטין, והשאר דנקיט בברייתא, הוא הגליון שבצרו, וכדמוקי ברייתא דהוא הדין דליכא שאר, היינו דגליון ליכא, אבל ביני שיטי ודאי יש, דזה לא מצי לשייר, וזה ברור ונכון בכוונת רש"י:

והשתא דזכינו לדין נוכל לתרץ ע"ד החדוד לקושית הרשב"א דלעיל, דאיך אמר רב נחמן בכתב לה גט על טס של זהב וא"ל התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דנתקבלה גיטה וכתובתה והגט כשר והא הוי אותיות פורחות באויר, ומ"ש מאמר ע"מ שהנייר שלי דאינה מגורשת מטעם אותיות פורחות באויר, ועמ"ש בדבור דלעיל, וכעת נ"ל דכוונת הגמ' בבעיא דהתקבלי גיטך וכתובתך, לא קאי על מקום הגט גופא, דזה ודאי לא מיבעי לי' לרבא, ופשיטא דמקום הגט צריך ליתן במתנה גמורה, דאל"כ הוי אותיות פורחות באויר וכקושית הרשב"א, רק עיקר הבעיא הוא על האויר שבין השיטין, שזה אתר לה שיהיה בפרעון כתובתה, או כנגד כל שווי הכתובה, או שישלים המותר, ומיבעי לי' אם גם האויר צריך להיות במתנה גמורה, או לשם פרעון נמי סגי, ופשיט ליה, שזה יכול לתת בפרעון הכתובה, דבשלמא אם היינו מפרשים השאר דברייתא הוא על ביני שיטי, וכשתקי הברייתא בדליכא שאר, היינו שבין השיטין ליכא. או בע"כ לפרש הבעיא על מקום הגט. אבל לפי מה שפרש"י בהכרח דהשאר הוא גליון, מצינן לפרש דהבעיא הוא על בין השיטין ולא על מקום הגט, ומתורץ מאוד קושית הרשב"א:

ולפמ"ש דבעיא דרבא הוא על בין השיטין. אם צריך לתת אותם במתנה גמורה, או לשם פרעון נמי סגי, וע"ז פשיט לי' רב נחמן דסגי בלשם פרעון, מוכרת מזה דרבא סובר שבע"כ צריך לתת הביני שיטי לאשה, ואינו יכול לשיירם לעצמו, דמדלא קא מיבעיא אם רק נתינה גמורה או בלשם פרעון נמי סגי, משמע להדיא דלתת מיהא מוכרח לנותנם עכ"פ, ואינו רשאי לשיירם לעצמו, ורק רב פפא הוא דמיבעי לי' לקמן אם רשאי לשיירם לעצמו הביני שיטי, אבל רבא סובר שודאי אינו רשאי לשיירם לעצמו, וא"כ צדקו מאוד דברי הטור שכתב בפשיטות שגם באויר שביני שינוי אם שיירם לעצמו אינה מגורשת ודאי, דנהי דרב פפא ספוקי מספקא ומיבעי לי' בזה, אבל רבא הא פשיטא ליה דאינו יכול לשיירם ואם שייר אינה מגורשת, וא"כ לא שבקינן פשיטותא דרבא מפני ספיקו של רב פפא וא"ש בעזה"י:

ובאופן אחר יותר פשוט נ"ל, עפמ"ש לקמן בשיטת הראשונים דמפרשי הטעם דע"מ שהנייר שלי דפסול מטעם אגיד, ורב פפא איבעי ליה, אם ביני שינוי דאפשר לחלק נמי שייך דין זה, או לא כסברת התו"ג. ואמנם מסוגיא דלקמן דפריך גבי פרה וליקצייה לקרן וליתבה, ולא פריך דיתן ע"מ שהפרה שלו, והוכיח המפרשים מזה דבכה"ג ודאי פסול מטעם אגיד, והא התם אפשר לחלק ואפ"ה פסול, וא"כ מסוגיא דגמ' נפשט דין זה דגם בכה"ג אינה מגורשת, רק דמסוגיא אי אפשר לפשוט במקומו, ואתי שפיר דברי הטור שפסק דגם ביני שיטי אינה מגורשת ודאי. דהטור יפרש נמי כשיטתם ועיקר הבעיא הוא מטעם אגיד, וא"כ נהי דהבעיא לא יכול לפשוט כ"א ממשנה או מברייתא, ולא מסוגיית הש"ס, אבל הדין הלא איפשיט שפיר מסוגיית הש"ס וזה ברור, ואפשר נמי דזהו טעמו של הרמב"ם (פ"ח מהלכות גירושין) שהשמיט לגמרי בעיא הזאת, דהיינו משום דסובר נמי כהטור, דבכה"ג הוי ודאי אינה מגורשת:

שם בגמרא לא צריכא דמעורה. הך מעורה המוזכר כאן, הכוונה בע"כ שהאותיות שבשורה העליונה יהיו מגיעים עד השורה התחתונה, ויהיו נוגעים זה לזה בנגיעה ממש, באופן שלא יהיה היקף הגויל ביניהם, כיון דהעירוי בא להציל מחשש דשני ספרים, ואם לא יהיו נוגעים האותיות של השורות בנגיעה ממש, אף אם יגיעו האותיות של העליונה עד השורה התחתונה, אכתי יהיה ב' ספרים, כיון שאפשר להפרידם בלי קלקול האות, ובע"כ דמיירי שהם נוגעים בדיבוק ואין ביניהם היקף גויל כלל, וכמו שדייקו התוס' באמת מכאן דלא בעי היקף גויל, דאי היה היקף גויל, אינו ניצול מחשש ב' ספרים, דאפשר להפריד השורות ולא יקולקל האות. והנה הרמ"א לאה"ע סי' קכ"ה) הביא דיש לערות השיטין שימשוך נ' או כ' שבשיטה עליונה עד שיטה התחתונה, והוא מטעם שלא והיה אפשר לזייף ולכתוב בינתיים איזה שורה אחרת כמ"ש בר"מ, וכל הפוסקים השיגו על הרמ"א מכח סוגיא דידן, דקאמר לא צריכא דמעורה, מכלל דכל הגיטין אינם מעורים. ולפמ"ש לא קרבו זה לזה, דעירוי המוזכר כאן שבא להציל מחשש ב' ספרים, ושבאופן זה בע"כ שצריך העירוי להיות בלי היקף גויל ודאי שברוב הגיטין אינם כן, להדביק האותיות זה לזה בלי היקף גויל, אבל העירוי של הרמ"א שבא להציל מחשש זיוף. שבזה אף אם יש היקף גויל, רק שהאותיות שבשורה עליונה יגיעו עד השורה התחתונה, באופן שלא יהיה אפשר לכתוב שורה בינתיים נמי סגי, ועירוי כזה איה"נ שבכל הגיטין הוא כן כדי להציל מחשש זיוף. ועמ"ש עוד בתוס' מזה:

שם בתוד"ה ספר אחד בסוה"ד ואור"י דשני דפים דסוטה איירי בשתי חתיכות ולקמן איירי בקלף אחד בשני עמודים. ולכאורה דבריהם צריכים ביאור, דהא הך בין שיטה לשיטה שקאמר כאן משמע הכוונה כמו והנייר שלי, דאינו חותך הנייר קודם הנתינה, רק נותן לה כמו שהוא ומשייר לעצמו, והוא הדין בין שיטה לשיטה, הכוונה שהוא משייר לעצמו מה שבין שיטה לשיטה. אבל אינו חותכם קודם הנתינה, וא"כ הוי בעמוד אחד בחתיכה אחת, ואפ"ה פסלינן מטעם שני הפרים, הרי מוכח מכאן דאפילו בחתיכה אחת נמי פסול בשתי ספרים. ואלא דהתוס' לשיטתייהו לקמן (כ"א ע"ב) ד"ה יצא. דרצו לפסול בזה מטעם מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה, א"כ משמע דמפרשי דחותך באמת בין שיטה לשיטה, דאם אינו חותך קודם נתינה אלא שמשייר לעצמו אין שייך לפסול מטעם מחוסר קציצה, ומפי' הר"ן משמע דמשו"ה הוי כשני ספרים, כיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי והוי כשני ספרים, ושפיר אפשר לפרש לפי"ז דבאמת אינו חותכם קודם הנתינה ואפ"ה הוי כב' ספרים כיון דעומד לקצוץ וק"ל:

בתוד"ה לא צריכא דמעורה. מכאן מדקדק ריב"ם דא"צ בגט מוקף גויל כו', הנה ברמ"א (אה"ע סי' קכ"ה) כתב וז"ל ונוהגין לערות השיטות דהיינו שימשוך נ' או כ' שבשיטה עליונה עד שיטה התחתונה שלמטה ממנה או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה שלמעלה ממנה עכ"ל. ובט"ז שם ס"ק כ"א כתב דטעות סופר הוא מ"ש הרמ"א או ראש למ"ד, דמשמע דבחד מינייהו סגי, אלא הכי צ"ל וראש למ"ד, דתרתי בעי, אבל בחד מינייהו לא ע"ש, ולפי"ז תמה אני על הט"ז אם נפרש כדבריו דתרתי בעינן א"כ איך מצאנו ידינו בדברי הריב"ם שהוכיח מכאן דאין צריך מוקף גויל, וגם בדברי הר"י שמפרש שממשיך הנו"ן לתוך הטי"ת שבשורה תחתונה, מנ"ל לריב"ם להוכיח שאין צריך היקף גויל, ולמה לי' להר"י לדחוק בפירוש הש"ס באופן שמפסיד צורת האות, והא אפשר לפרש הגמרא כפשוטו כפי' הרמ"א, לערות השיטין ע"י משיכת הנוני"ן ולמדי"ן זה שלא כנגד זה בלי נגיעה ובלי הכנסה לתוך אות אחרת, ובזה ינצל נמי מחשש שני ספרים, דהא אי אפשר לחתוך בין השיטות ולהפרידם בקו ישר, דעי"ז יפסיד צורת הנו"ן או הלמ"ד, וכמו שאנו עושין באמת בגיטין שלנו העירוי באופן כזה, ובע"כ דלא כהט"ז. ושוב ראיתי דמהתוס' אין ראיה, דהא אפילו אם נפרש כוונת הרמ"א דבחד מינייהו סגי, אכתי אין שום ראיה שאין צריך היקף גויל, דשפיר אפשר לומר דודאי צריך היקף גויל, והנוני"ן שלמעלה יגיעו עד השורה התחתונה לא בנגיעה, רק שיהיה קצת הפסק כחוט השערה ביניהם, ואפ"ה ינצל מחשש שני ספרים, כיון דבלא שום טעם ודאי לא יפריד הבעל את הגט, רק עיקר החשש הוא משום שאמר והנייר שלי, א"כ מקפיד הוא על הנייר מקום ביני שיטי, ומחמת זה אמרינן שיחתוך את הגט, וכל החשש זה לא שייך כ"א במקום שכל הריוח שביני שיטי יוכל לחתכם, אז הוי אמינא שיעשה כן מפני שנצרך הוא לנייר החלק שביני שיטי, אבל לפי מה שמוקי דמיירי במעורה, היינו שהנוני"ן יגיעו עד השורה התחתונה, ואפילו כשיהיה ריוח כל שהוא בין השיטות כשיעור הנדרש להיקף גויל, גם אז לא יחתוך את השורות. כי מה יועיל לו אם יחתכם אחרי שנייר חלק אין ביניהם כ"א כחוט השערה מקום החתך ומפני כל זה אין מובן לי הוכחת התוס', ואין לומר דהוכחת התוס' יהיה מבין תיבה לתיבה דהא גם בבין חיבה לתיבה יש לומר דהאותיות קרובות כל כך עד שאין ביניהם כ"א כחוט השערה כדי שיעור היקף גויל, אבל גליון חלק אין ביניהם, ונ"ל דסברת התוס' הוא. דנהי דלהפריד בקו ישר החלק שבין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה אי אפשר מפני האותיות הארוכות כגון הנוני"ן והלמדי"ן, אבל אכתי החלק שביניהן הלא יכול לחתוך, וכשיגיע לאות הארוך יעקם את החתך ממעל ראש הלמ"ד או למטה מהנו"ן הארוך, וא"כ אכתי אי אפשר העירוי הזה להציל מחשש שני ספרים, ובע"כ שהאותיות נוגעות ממש זל"ז, וא"כ שפיר מוכח דא"צ היקף גויל וז"ב:

בגמ' היו מוחזקין בעבר שהוא שלו וכו'. הב"י (אה"ע סי' קכ"ד) כתב במוחזק שהוא שלה הויא מגורשת ודאי, והנראה שדיוקו מסוגיין, מדלא קא מיבעיא לרמי בר חמא כ"א במוחזקין שהוא שלו מכלל דלהיפך במוחזקין שהוא שלה הויא מגורשת ודאי. ואמנם מכאן אין ראיה דשפיר י"ל דאפילו במוחזקין שהוא שלה, או לא מוחזקין כלל נמי מיבעי ליה, ומה שאמר במוחזקין שהוא שלו, היינו משום דבעי בתר הכי בטבלא שהוא שלה אם אשה ידעה לאקנויי, והשתא בלא מוחזקין כלל היה לנו ספק אחר אי ידעה לאקנויי לבעל כיון שלא ידענו מה נעשה בו, והשתא מיבעי ליה ספק אחר, אי לחוש דשמא מנפשיה עייל, לכך בעי במוחזקין שהוא שלו דהשתא אין לנו ספק בהקנאת האשה, דשלו היה בודאי, רק הספק אי מנפשי' עייל, ובעיקר דינו של הב"י תמוה, מה נ"מ במוחזקין שהיה שלה, סוף סוף אי אפשר שתתגרש כ"א שיהא העבד קודם גירושין שלו, ועל כרחך הקנתה לו העבד, א"כ כשהוא בידה למה תתגרש, לימא מנפשי' עייל, כיון שעל כרחך היה של הבעל קודם שבא לידה, וא"כ לעולם הרי מוחזקין אנו על כרחך שהיה שלו, דאי אפשר שיגרש בשלה, והאשה על כרחך מודה בזה. שוב מצאתי בב"ש שם שהקשה כן ועמ"ש בסמוך:

כאן צ"ל מ"ש בחי' ליראים סי' צ"ו אות ג' בכוונת התוס' ד"ה בכתובת].

בתוד"ה בכתובת קעקע כו' דהא מיתהני מאיסורי הנאה. כבר הבאתי לעיל בעמוד א' דעת הרמב"ם שמתיר לכתחלה, וכתבתי לתרץ, דמשום דמשתכר דמי קלף אינו הנאה כלל, כיון שאינו מרויח בזה כלום, דהא יכול היה לגרש אפילו על דבר שאינו שוה כלום ומוטל באשפה ועל עלה של זית המוטל בהפקר, ומה שסבירא להו לתוספת דכתיבה גופא הנאה מיקרי, במה שכותב, ואפילו לכתוב דבר אחר שאינו גט נמי אסור כיון שנהנה מגופו של איסור נמי לא קשה, דגט שמצוה הוא ומצוות לאו ליהנות ניתנו, לא חשיב זה הנאה בגופו של איסור ועמ"ש שם בארך:

בגמ' מאי הוי עלה ת"ש הגודרת אין להם חזקה. כתב בהגהות אשר"י בשם א"ז וז"ל ואני הכותב בעניות דעתי איני מבין דלפי מה שפשט מגודרת היה משמע דאפילו בכתובת קעקע אינה מגורשת וצ"ע עכ"ל. וכוונתו להקשות על דברי הרמב"ם מה שנראה מדבריו דבכתובת קעקע מגורשת גמורה ובלי כתובת קעקע מספק. ובאמת הא בש"ס מוקמינן בעיא דרמי בר חמא בכתובת קעקע ומ"מ פשטינן מדריש לקיש דאין להם חזקה ואמרינן מנפשי' עייל, ובכדי ליישב דברי הרמב"ם נעתיק לשונו וז"ל (בפ"ד מהלכות גירושין הלכה ד') היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו חקוקים העדים על ידו הרי זו מגורשת אעפ"י שאין לה עדי חסירה שהרי אין יכול להזדייף אפילו היו מוחזקים בעבד שהוא שלו יגע חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי ה"ז ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס שהגודרת אין להם חזקה עכ"ל. ולפי"ז לא אבין תמיהת הא"ז הנ"ל, דהא להדיא כתב הרמב"ם לטעם דשים, דמשום דהוי נודרת אינה אלא ספק מגורשת, ומה שפסק בדין הקודם דמגורשת ודאי, היינו משום דהבעיא דרמי בר חמא הוא דוקא במוחזקין שהוא שלו, אבל בלא מוחזקין ששלו לכו"ע מגורשת, וכ"כ הטור (אה"ע סי' קכ"ד) נמי דבאינו מוחזקין ששלו הוא מגורשת ודאי, וא"כ דינו של הרמב"ם מכוון ממש לסוגיית הש"ס, דדוקא במוחזקין שהוא שלו הוי הספק, ובכדי שלא לשווי' נפשי' דא"ז כטועה, בע"כ דהיה קשה לו לפרש בש"ס דהבעיא הוא דוקא במוחזקין שהוא שלו, דא"כ יקשה קושית הב"ש, דסוף סוף כיון דאי אפשר לגרש בשלה רק שיהא מקודם שלו, א"כ בכל אופן על כרחך היה שלו קודם, ואכתי ניחוש דשמא מנפשי' עייל, וכמ"ש בדבור דלעיל מזה, ואף שאין זה לשונו של הא"ז בע"כ דהכי כוונתו, ומחמת זה סובר דאליבא דאמת אין לחלק בין מוחזקין ששלו לשלה, ובכל אופן הוי הבעיא, ומלשון הש"ס דנקיט מוחזקין שהוא שלו נמי אין הכרח שדוקא בכה"ג הוא דמיבעיא וכמ"ש לעיל ע"ש. אכן בכ"ז נ"ל שאין כדאי בקושית הב"ש לדחות דבר המפורש בש"ס וברמב"ם וטור, דקושיתו אפשר ליישב באופן פשוט. דבלא"ה צריך להבין בבעיא השניה שבש"ס גבי מוחזקין בטבלא שהוא שלה, דלא מיבעי לי' כ"א אם אשה ידעה לאקנויי, אבל זה לא קא מיבעי לי' אם היה כאן נתינה מן הבעל לידה, והלא השתא בבעיא הראשונה דידעינן בודאי שמעיקרא היה שלו והשתא הוא תחת יד האשה, דמסתבר לומר שמסתמא מסרו הבעל לידה, ואפ"ה כיון דהוא דבר כזה שיכול מעצמו לילך, חיישינן שמא מדנפשי' עייל, וחסר עדיין נתינה של הבעל, א"כ כ"ש בדבר שהוא שלה דצריך לחוש לזה, ומה מהני דידעה לאקנויי, אכתי נימא לחוש שמא לא מסרה הבעל כלל, וכמו שהיה מתחלה תחת רשותה, כן הוא עתה, והבעל לא מסר כלל לידה. אמנם ברירא דמילתא כן הוא, דכשהחפץ היה מעיקרא של הבעל, וא"כ בודאי שהבעל בא לסופר לצוותו שיכתוב הגט טל חפץ שלו, ואחרי שהדין הוא שכותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו, ממילא חיישינן שמא כתב ליתן ולא חסר עדיין לאשה, ומזה שנמצא תחת רשות האשה אין ראיה, דשמא מנפשיה עייל, אבל במוחזק שהיה שלה, אע"ג שצריכה להקנותו לבעל, אבל אינה מוכרחת למסור אותו לרשותו של בעל, דהלא יכולה להקנותו בקנין גמור כשהוא תחת רשותה נמי, וכיון שמוחזקין שמתחלה היה שלה, מחזקינן שמסתמא בעת כתיבת הגט נמי היה תחת רשותה, והיא שבאתה לסופר לכתוב הגט, ואחרי שאין כותבין גט לאשה בלא הבעל, בודאי היה הבעל שם וכתב ונתן לה ומשו"ה הוי מגורשת ודאי, דלא חיישינן לשמא כתב ליתן ולא נתן במקום ששניהם יחד, דלא חיישינן להכי כ"א במקום שאין שניהם יחד וכמבואר בסוגיא דב"מ ע"ש. ואחר כותבי זה ראיתי בפרישה. שעל מה שכתב הטור דאם לא היה העבד בחזקת הבעל ויוצא מתחת יד האשה דמגורשת ודאי, כתב הפרישה וז"ל דהא אין כותבין גוו לאשה בלא הבעל ובודאי כתב ונתן לה עכ"ל. והוא ממש כדברי, ודברי הרמב"ם והטור ברורים לפי"ז ומכוונים ממש לפשטות הש"ס וז"ב:

בתוד"ה אשה לא ידעה לאקנויי כו' מ"ט טבלא דידה לא מקנו לי'. החלוק שבין טבלא לדמי כתיבת הסופר, דהתם תקנו רבנן דשכר הכתיבה תתן האשה וזה בודאי שיכולים להפקיר, ואיה"נ אם היו מתקנים שגם הנייר תתן האשה ודאי שהיה מהני מטעם הפקר ב"ד. אבל אליבא דאמת שזה לא תקנו רבנן, ובכל פעם הלא הבעל נותן הנייר. רק דמיירי כאן אם במקרה נתנה האשה נייר משלה, וא"כ מאי הפקר ב"ד שייך כאן, אבל אם היו מתקנים שתמיד תתן האשה הנייר כמו שתקנו שהאשה תתן שכר הסופר ודאי שהיה מהני גם כאן ודו"ק:

בתוד"ה וכותב בכתב ידו כו' דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה ונותנים לו במתנה כו'. צריך עיון דהיאך אפשר דהיו עושים לו טובה תמורת הלואה, הא הוי ריבית ואסור אפילו ריבית מוקדמת ומאוחרת. ואלא דכבר כתבו הראשונים דבריבית מוקדמת ומאוחרת, דוקא כשאמר לו בשביל מעותיך שהלויתני הוא דאסור, אבל בסתם שרי, ולשיטת ספר התרומה המובא בטור ליו"ד סי' ק"ס) שאפילו בסתם נמי אסור במתנה מרובה, והכא נתינת שדה הוי מתנה מרובה. אמנם הב"י שם הוכיח מן התוס' דדוקא בסמוך לפרעון אסור אבל לאח"ז הרבה שרי:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה