בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף כ.
בגמ' דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי כו' זה אלי ואנוהו. היינו משום דלישנא דחכמים משמע הכי דאמרו אין זה מן המובחר, ומשמע שכתיבה מיקרי אלא שאין זה מן המובחר, דאי לא מיקרי כתיבה כלל, הול"ל וחכמים אוסרים, אע"כ דכתיבה מיקרי רק שאין זה הדור, ולכן דוקא בס"ת דבעינן הידור הוא דפסול, אבל בגט דאינו מצוה, ולא בעינן הדור כשר גם לרבנן, וניחא בזה מה שקשה לכאורה על רב אחא שמדחה דברי ת"ק בסברא להקל ולומר שהוא גט כשר בספרא בעלמא, ומנ"ל הא שמא רבנן בכ"ד פוסלין, אלא משום דלישנא דידהו הכי משמע:
שם בגמרא ודילמא אקנויי אקני ליה, ופרש"י דהפקר ב"ד. מכאן הקשה בהגהות מוהרל"ח על המח"א שכתב בהלכות מכירה (סי' ב') דהפקר ב"ד לא מהני כ"א להפקיע הממון מרשות בעלים, אבל לא שיהיו של הזוכה כאילו הגיע לידו ממש, והא הכא מוכח דמהני להפקיע מהאשה ולזכותו לבעל ע"ש, ולא ראה מ"ש הטור (אה"ע סי' ק"כ) דבכלל התקנה הוא שהאשה תקנה אותו לבעל, וא"כ מגוף דברי הש"ס אין מקום להקשות על המח"א, דשפיר י"ל שכוונת הש"ס אימור אקנויי אקני לי' רבנן. היינו דתקון רבנן ואצריכו לה להקנותו להבעל, והקושיא הוא רק מפרש"י, ובזה י"ל דרש"י באמת אינו סובר כסברת המח"א, או אפשר נמי דסברת רש"י כן הוא, דמשום דיש כח בידם להפקיר הוא דהפקירו ממונה והצריכוה להקנותו לבעל וק"ל:
בתוד"ה דילמא נתינת גט הוא וכן תרומה קיי"ל חטה אחת פוטרת הכרי, אע"ג דכתיב תתן כו'. הנה הנו"ב מהדו"ת (חיו"ד סי' ר"א) העלה דבר חדש, דשני ענינים יש בהפרשת תרומה, ולהפקיע איסור טבל באמת סגי בהפרשת חטה אחת לבד ופוטרת עכ"פ הכרי, אבל לקיים מצות נתינה לכהן צריך שיעור וכ"כ התורי"ד (ספ"ב דקדושין) ע"ש והנה בהג"ה מבן המחבר שם נדחק בכוונתו, דאין לפרש הכוונה שיש כאן שני הפרשות זה אחר זה, ואם הרים משהו הותר הכרי בתרומה, ואח"כ צריך להוסיף עוד ולהפריש שיעור כדי נתינה לכהן, זה אי אפשר לומר מכמה טעמים, חדא דבשבת (דף כ"ה) וביבמות (דפ"ד ע"א) דרשינן משמרת תרומותי שתרומה טמאה מותרת בהנאה, ודרש תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ובבכורות (דף ל"ד) דרשינן משמרת תרומותי בשתי תרומות אחת תרומה טהורה ואחת תלויה, ומקשו התוס' במס' שבת ובבכורות שם, איך יליף שלש תרומות מקרא זה טמאה וטהורה ותלויה, ומתרצו התוס' דמלך דריש אתרומה טמאה להתיר בהנאה ומשמרת שייך בתלויה ע"ש. ומעתה אי צריך בכל תרומה שתי הפרשות, אחת להתירה מטבל, ואחת למצוות נתינה לכהן, אכתי קשה מנ"ל למידרש תרומה טמאה, דילמא תרומותי דמשמע שתי תרומות קאי אחת על תרומה כל שהוא שמתיר מטבל, ואחת אתרומת שיעור כדי נתינה, ולכן נדחק לפרש דהכוונה הוא שלכתחלה צריך לתרום שיהיה כדי נתינה, כדי לקיים מצוות נתינה לכהן, ואם עבר והפריש רק חטה אחת כבר הותר הכרי, והוא מעוות לא יוכל לתקן לקיים עוד מצוות נתינה ע"ש, ובער אנכי מלהבין מה דחק אותו לפרש כך, דבכדי לקיים מצוות נתינה צריך להפריש או שתי הפרשיות או הפרשה אחת גדולה שיוכל לקיים כדי נתינה, הא שפיר יכול להפריש הפרשה אחת כל שהוא חטה אחת כדי לפטור מטבל, ואח"כ ימתין להצטרף מגרנים אחרים עד שיוקבץ אצלו שיעור נתינה בצירוף כמה גרנים ואז יקיים מצוות נתינה, או שיתן לו ע"י צירוף דבר אחר שיהא נכלל הכל בנתינה, ועוד מה שנסתייע מן התוס' דשבת ודבכורות דאי אפשר לומר דשתי הפרשיות יש, נמי אין ראיה, דהא בע"כ דתוס' אינם סוברים כלל חדוש של הנו"ב, דבכדי לקיים מצוות נתינה צריך שיעור, דאי כהנו"ב מה הוכיחו מקרא דונתן דגבי תרומה, דנתינה הוי אפילו בכל שהוא, הא שפיר יש לומר דבאמת נתינה הוי דבר חשוב, והא דאמרינן דחטה אחת פוטרת, היינו רק כדי לאפקועי מטבל, ולעולם לכהן צריך לתת כדי נתינה מדכתיב ונתן וימתין לתת לכהן עד שיצורף שיעור כדי נתינה. אע"כ דהתוס' סברי דגם לכהן סגי בכל שהוא, אבל לחדוש של הנו"ב איה"נ דשתי הפרשות יש ודו"ק:
ואמנם בעיקר הוכחת התוס' יש לדון טובא, דמה שהביאו מההיא דשלף נעלו ונתן לרעהו, אין שום ראיה מהתם. דבלא"ה ניחא כיון דכלי הוא חשיב אפילו פחות משוה פרוטה, דהא במודה מקצת דכתיב נמי כי יפן איש לרעהו ואפ"ה קיי"ל דיצאו כלים למה שהן, ואפילו טענו שתי מחטים והודה באחד מהם חייב, וביותר אני תמה דהא בע"כ שיטת התוס' גופא הכי הוא דעיקר הטעם בחליפין הוי משום דכלי הוא וכמו שנבאר. דהנה ביסוד החליפין דקנין סודר פליגי רב נחמן ורב אשי בנדרים (ס"פ השותפין) רב נחמן ס"ל דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, ולדבריו צ"ל שהמקנה אין זוכה כלל בסודר שיהא לחלוטין בידו. ושיהיה תשלומי חפץ הנקנה, ואין נוטלו כ"א לצורך קנין, היינו שהקנין יוגמר עי"ז שלא יוכלו לחזור, ושמעינן מזה דיסוד הקנין חליפין לדידי' אינו בתורת שווי ופרעון כיון שאינו זוכה כלל בסודר, ורק עי"ז יוכלו לגמור הקנין, ורב אשי סובר דאי בעי לתופסה מיתפס, שהסודר נקנה לו לחלוטין ורק ברצונו הוא מחזיר, ולדבריו יסוד קנין סודר, הוי נמי כעין פרעון ושווי בעד חפץ הנקנה ואע"ג דהאי סודרא אין שוה כ"כ כמו החפץ, והיכי שייך לומר דהוי בתורת פרעון, מ"מ בחליפי כלי בכלי לא נביט על השווי, כי לפעמים יתן איש כפליים בעד החפץ אשר נצרך לו וחפץ בו וכמ"ש בקדושין (ד"ח ע"א) האי סודרא לדידי חזי חמש סלעים וכן קיי"ל דנשבעין על כלי פחות משוה פרוטה, דהוי נמי מהאי טעמא, ומזה הטעם בעינן בחליפין כלי דוקא, מפני שהוא דבר חשוב ויש חפץ בו לפעמים להחליף בו גם הדבר ששוה הרבה יותר ממנו והנה שיטת רש"י (בב"מ דמ"ז) ושיטת התוס' (בקדושין ד"ו) כרב אשי, דכל קנין סודר, היינו שיזכה בו לחלוטין בתורת שווי ע"ש, ובחבורינו לב"מ הארכתי הרבה בזה, ולפי"ז בע"כ צ"ל לשיטתם, דבכלי מפני שהוא דבר חשוב סגי אפילו בכל שהוא, וכנ"ל, וא"כ אין מקום להוכחתם כאן, וכן מה שהקשו מזר שאכל תרומה נמי יש ליישב, דהכא שפיר י"ל דהך ונתן לא בעי לומר שיתן לה דבר חשוב, רק שיתן לה מידו או מיד שלוחו, לאפוקי טלי מעל הקרקע, ושיגרשנה בנתינת כתב לידה לא בדבר אחר, אבל אין הכוונה שיתן לה דבר חשוב, אבל ונתן לכהן את הקודש, דהכוונה היתה שיתן לכהן התשלומין, בודאי נתינה חשובה בעינן. וכן בדומה קרא דאשר יתן ממנו על זר ודו"ק:
בגמ' כתבו על איסורי הנאה כשר. ולשון זה משמע דדוקא דיעבד כשר אבל לכתחלה לא. וכן הופסק בשו"ע (אה"ע סי' קכ"ד), אכן הרמב"ם והטור מכשרין אפילו לכתחלה, ונראה דהרמב"ם הוכיח זה מן הסוגיא, מדהביא רב אשי ראיה לדין דאיסורי הנאה מהך דכותבין על עלה של זית, ובעלה של זית פשיטא דכותבין גם לכתחלה כדקתני במתניתין על הכל כותבין על עלה של זית, ומינה שגם באיסורי הנאה שנלמוד מעלה של זית נמי כותבין לכתחלה, ואע"ג דבש"ס דחי לה וקאמרה ודילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי אבל איסורי הנאה לא, מ"מ ודאי דהך דיחויא לאו דסמכא הוא, דאי נימא דוקא עלה של זית משום דחזי לאצטרופי, אבל דבר שאינו שוה כלום כמו איסורי הנאה לא, והטעם יהיה בע"כ לפי"ז משום דנימא ונתן בעינן שיהיה כדי נתינה, ואפילו בדאיכא נתינה ע"י צירוף נמי סגי, ובזה הא כבר דחי הש"ס דלא בעינן נתינה כלל, והך ונתן דקרא נתינת הגט הוא, ואפילו לכתחלה נמי לא בעינן נתינה, וממילא דדיחוי בתרא דשאני עלה של זית משום דחזי לאצטרופי לאו דסמכא הוא, דכיון דקיי"ל כדיחוי קמא דונתן נתינת הגט הוא, ולא בעינן כלל שיעור נתינה, א"כ מה נ"מ אם חזי לאצטרופי או לא שווי כלום, ולבד שרב אשי דהביא סייעתא מעלה של זית ולא ס"ל החילוק דחזי לאצטרופי ודאי דשמעינן דסובר דבאיסורי הנאה כותבין לכתחלה, כיון דדמיא לו לעלה של זית, אלא אפילו לדיחוי שבש"ס נמי צ"ל הכי, והדיחוי לאו דסמכא הוא כמו שבארתי, וזהו טעם הרמב"ם והטור:
אלא דאכתי צריך ביאור, נהי דמצד חסרון דנתינה ליכא למיפסל, משום דקיי"ל דלא בעינן נתינה בגט אפילו לכתחלה. אבל אכתי יהא אסור לכתחלה לכתוב על איסורי הנאה מטעם דאסור ליהנות וכמ"ש התוס' בסמוך בע"ב ד"ה בכתובת קעקע, וכבר צווח הח"מ באה"ע (סי' קכ"ד) דאין הנאה גדולה מזה שעושה צרכיו באיסורי הנאה, והמעיין בח"מ יראה שג' צווחות צווח על דין זה, דז"ל בסק"א. וכי אין לך הנאה גדולה מזה שעושה צרכיו באיסורי הנאה וגם משתכר ממון דהא היה צריך לקנות קלף לכתוב עליו הגט כו' ואין לך הנאה גדולה מזה שמגרש אשה רעה מביתו ונתרפא מצרעתו עכ"ל, ואפשר ליישב כל הקושיות, מה שהקשה מזה שעושה צרכיו באיסור הנאה, הא גט מצוה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו וכ"כ התו"ג בחדושיו לאה"ע סברא זאת גבי גט, ומה שהקשה דהא משתכר ממון דמי קלף, לבד שיש לי להוכיח מן התוס' והפוסקים דלא חשו לזה. דהנה התוס' בסוכה (דל"ה ע"א) ד"ה לפי הקשו למה לן גבי לולב של אשירה טעם אחר דכתותי מיכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון, וכיון דאיסור הנאה הוא אין בו דין ממון, ותי' דאיצטריך לטעם דכתותי מיכתת לפסול נמי ביו"ט שני, דמטעם דין ממון לא פסלינן ביו"ט שני, ואי חיישינן למה דמשתרשי, אכתי איך רשאי לברך ביו"ט שני, נהי דלכם לא בעינן ביו"ט שני, אבל הא משתרשי ליה דמי לולב שהיה צריך לקנות. וכן מוכח נמי מכל הפוסקים, דידוע מחלוקת הראשונים אי איסורי הנאה מיקרי לכם לענין לצאת בו ביו"ט ראשון, ודעת הרמב"ם ור"ן וריטב"א דגם ביו"ט ראשון כשר לולב של איסור הנאה, דעת הרמב"ם הוכיח החת"ס (חאו"ח סי' ק"פ) מדכתב בפיה"מ (פ' לולב הגזול) בטעם אתרוג של ערלה ותרומה טמאה משום שנאמר פרי, ואלו אינם ראוים לאכילה, ודקדק מדבריו דס"ל דמטעם לכם לא איכפת, דמיקרי לכם כמ"ש המג"א ובסי' תרמ"ט ס"כ), והר"ן והריטב"א כתבו כן להדיא בנדרים ובסוכה, וגם הרשב"א דפליג וסובר דלכם לא מיקרי וכמ"ש הרמ"א שם בס"ב בשמו, היינו דוקא ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני מודה דכשר לברך עליו וכמ"ש השעה"מ (פ"ח מהלכות לולב) בשם תשובת הרשב"א דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו יוצא בו ביו"ט שני דמצוות לאו ליהנות ניתנו, הרי להדיא שכל הפוסקים מודים דביו"ט שני דלא בעינן לכם שרי לצאת באיסורי הנאה, אע"ג דמשתרשי ליה דמי לולב שהיה צריך לקנות, הרי חזינן דהפוסקים לא חשו לזה. הן אמנם לא אכחד דאינו מובן לי טעם דפוסקים הללו, למה לא חשו באמת לזה, ומ"ש מההיא דנדרים (דל"ו ע"ב) גבי לא ילמדנו מקרא, דמתבאר שם דכל היכי דמשתרשי ליה שהיה צריך ליתן שכר לקיים המצוה ואינו נותן חשוב הנאה, מ"מ איך שיתיישבו דעת הפוסקים גבי לולב יתיישב נמי כאן לגבי גט. וגם מן הסוגיא דידן אפשר להוכיח דעיקר החסרון והחשש לגבי גט, הוא מצד חסרון דנתינה ולא משום שנהנה דמי קלף, מדמייתי רב אשי לסיוע דכותבין על איסורי הנאה מההיא דקתני כותבין על עלה של זית, והא תינח אי אמרינן דחסרון דאיסורי הנאה הוי משום דלא יהיב לה מידי, שפיר מסתייע מעלה של זית, דבגט לא בעינן נתינה, דהא עלה של זית נמי אינו שוה מידי ואפ"ה כותבין לכתחלה, אבל אי נימא דהחשש הוא משום דנהנה, א"כ מה מייתי מעלה של זית, וארווחנא למיפשט בזה נמי ספיקו של המ"ל (פ"ה מאישות) בטעם דאיסור הנאה לגבי קדושין, אי משום דלאו מידי יהיב לה, או משום שאסור ליהנות וכשמקדשה בהם נמצא שנהנה מהם, ומסוגיין מוכח דהטעם משום דלאו מידי יהיב. דלטעם השני אין שום ראיה מעלה של זית להך דאיסורי הנאה:
אכן שוב התבוננתי דמכאן אין ראיה, אבל קושית הח"מ על הרמב"ם יתיישב בטוב טעם, דבלא"ה הסוגיא תמוה מאוד במה שדחה הש"ס ודילמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי והמפרשים הקשו לפמ"ש התוס' (קדושין דנ"ו) ד"ה המקדש, שהקשו הא חזי שלא כדרך הנאתן, ותירצו שאינו שוה פרוטה רק בדרך הנאתן, וא"כ גם באיסורי הנאה יש לומר חזי לאיצטרופי הרבה שיהיה שוה פרוטה גם שלא כדרך הנאתן, ועוד צריך להבין מה יועיל חזי לאיצטרופי, וכי בשביל זה מיקרי ממון, הא מ"מ עתה אינו שוה פרוטה, כמו דאינו מועיל בקדושין בפחות משוה פרוטה ולא אמרינן דחזי לאיצטרופי, ולכן נ"ל פירוש אחר בסוגיין, דבאמת החשש דאיסורי הנאה הוי משום דמשתרשי לי' ונהנה דמי נייר, אלא דאפ"ה כשר לגבי גט משום דלגבי גט לא בעינן דוקא נייר, אלא אפילו עלים ועשבים הגדלים מהפקר נמי כשר, וכיון שכן לא נהנה מידי, והיינו דמייתי סייעתא מעלה של זית, והכוונה דכיון דכשר נמי לכתוב על עלה של זית הגדל בהפקר, ואין צורך לקנותו ולשלם דמים עבורו, ממילא לא נהנה מידי ולא משתרשי ליה דמי נייר כיון שבלא"ה יכול לכתוב על דבר הפקר, ומתורצים כל הקושיות דלעיל, ומיושב מאוד שיטת הרמב"ם דמתיר לכתחלה, כיון שלא משתכר מידי, ואע"ג דהש"ס דחי לה ודילמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי, ופי' דאכתי משתרש ונהנה כל שהוא, היינו השווי של עלה זית, מ"מ הא רב אשי דמייתי סייעתא לא ס"ל כהך דיחויא, וכרב אשי קיי"ל, ודחויא לאו דסמכא הוא, ודומה לזה ממש מצינו בסוכה (דף ל"ג) גבי ענביו מרובות מעליו דאין ממעטין אותם ביו"ט משום דמיתקן מנא, וכי אית ליה הושענא אחריתי ממעט, לראב"ש, דהשתא אין כאן תיקון דאפשר באחרת, והרמב"ם בפיה"מ (במס' מעילה די"ב) גבי ערבה דקתני לא נהנין ולא מועלין ביאר דבריו, משום דכשצומחות ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינן ראויות לשום דבר לא מועלין, הרי מכל הלין מוכח נמי דאם בלא"ה אין צריך לתת שכר שרי ליהנות באסור הנאה, ובזה אפשר ליישב נמי גבי לולב מה שהקשיתי לעיל, אמאי שרי לברך, הא משתרשי ליה דמי לולב. די"ל דמיירי כשיש לו לולב אחר לצאת בו, שאיש אחר נותן לו נמי במתנה, נמצא דלא נהנה מידי במה שיברך על לולב של איסור הנאה:
וקושיא השלישית שהקשה הח"מ. דאין לך הנאה גדולה מזו שמגרש אשה רעה מתוך ביתו ומתרפא מצרעתו, מיושב עפמ"ש הריטב"א בחדושיו (סוכה דל"א) גבי לולב של עבודה זרה אם נטל יצא דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דאיתהני בעשיית מצוה שמקבל שכר בעוה"ז ועוה"ב לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו ריוח והנאה ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור, וכדרך שאמרו בנדר ממעין שטובל בו בימי הגשמים שאינו נהנה בגוף המים, ואעפ"י שטבילה זו גורמת לעלות מטומאה לטהרה לית לן בה, וכן הא דאמר רבא סנדל של ע"ז אם חלצה חליצתה כשירה דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה לא חשיבה הנאה באיסור ע"ש. וה"נ דכוותה דמה שמגרש אותה אין ההנאה בגופו אלא שגורם לזה, משו"ה מותר, עכ"פ סרו כל הקושיות ושיטת הרמב"ם נכונה מן הש"ס ודו"ק: