אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף יט.

דף יח:

במשנה על העלה של זית. הנה בתוספתא כאן ובפי"ב משבת איתא דעל עלי בצלים ועלי ירקות פסול דאינו כתב כ"א כשיכתוב בדבר של קיימא על גב דבר של קיימא, והקשו המפרשים על הרמב"ם שבפי"א מהלכות שבת הביא התוספתא לפסק הלכה וז"ל אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו כו'. ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות וכו' או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד עכ"ל. ואילו כאן בהלכות גיטין שביק הרמב"ם להך תוספתא וז"ל (פ"ד מהלכות גירושין ה"ב) על הכל כותבין את הגט ואפילו על איסורי הנאה וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעדי מסירה כיצד כותב אותו על הנייר המחוק ועל הדיפתרא ועל החרס ועל העלין כו' עכ"ל, הרי שהכשיר על כל העלין, ואי"ל דהרמב"ם לא ס"ל ההיא דתוספתא מאחר שלא הוזכרה בש"ס ולכן השמיטה וכמ"ש המ"מ, חדא דא"כ למה הביאה בהלכות שבת. ועוד כבר צווח הגר"א בבאוריו לאה"ע (סי' קכ"ד) דכמה תוספתות הביא הרמב"ם שלא הוזכרו בש"ם, ועוד דגם כש"ס דילן איננו פוסק, דאילו במתניתין תנן על העלה של זית, ומשמע דוקא עלה של זית דמתקיים, אבל שארי עלי ירקות פסול וכמ"ש התוס' והר"ן בסוגיין, ואילו הרמב"ם שינה מלשון המשנה ונקיט על העלין דמשמע דלאו דוקא על העלה של זית אלא הוה"ד שארי עלין של ירקות נמי כשר. ולכן נ"ל דאף ששני התוספתות שבכאן ושבשבת לשונם אחד, דבעינן דוקא שיכתוב בדבר של קיימא על דבר של קיימא, אבל טעמיהם נראה חלוקים, דלגבי שבת הוי טעמא משום דבעינן מלאכה המתקיימת, דממשכן ילפי' דכל מלאכה שאינה מתקיימת לא מיקרי מלאכה וכמ"ש המ"מ דכל מלאכת שבת בעינן בהם דבר המתקיים דוקא, אבל גבי גט דלא כתיב בקרא אלא וכתב, דהיינו שיהא הכתיבה בדבר שרישומו ניכר, ולאפוקי משקין ומי פירות דלא מיקרי כתיבה כיון שאין רישומם ניכר, אבל מהיכי תיתי שנאמר דבעינן שיהא נמי דבר המתקיים, והא דפוסל בתוספתא על עלי ירקות משום שאינו מתקיים, לא הוי הפסול משום שאין העלה דבר של קיימא, רק משום שאין הדיו מתקיים על אותן העלים, ואע"ג שכותב בדיו דרישומם ניכר לרגע, מ"מ אין הדיו מתקיים עליו ואפשר לקנח את הדיו והיה כלא היה, ועיקר הפסול הוי דכיון שאפשר להעביר את הדיו בקינוח מעט, א"כ אין לך דבר שיכול לזייפו יותר מזה, דיקנח את כל התנאים הכתובים בגט ויזייפם, ועיקר הפסול הוי לפי"ז משום שכותב על דבר שיכול להזדייף, וראיה ברורה לזה דהרמב"ם מפרש הטעם דעלי ירקות משום יכול להזדייף הוא מלשון הרמב"ם שכתב וכותבין על דבר שיכול לזייף כיצד כותב אותו על הנייר המתוק ועל הדפתרא על החרס ועל העלין, הרי להדיא דכולל עלין בהדי שאר דברים שיכולים להזדייף, ולפי"ז א"ש מה שהרמב"ם שביק להך דתוספתא כאן לגבי גיטין, כיון דעיקר פסולם הוי משום יכול להזדייף ואתיא כר"מ וכת"ק דמתניתין דלקמן דס"ל אין כותבין בדבר שיכולים להזדייף, אבל אנן דפסקינן כחכמים דלקמן דמכשרי ביכול להזדייף, משו"ה פוסק הרמב"ם דכשר על כל העלים, ומה דנקיט במתניתין דידן עלה של זית, היינו דבמתניתין לא ירד עדיין למחלוקת ר"מ וחכמים אי כשר בדבר שיכול להזדייף, משו"ה נקיט עלה של זית דהכתב נבלע בתוכו ומתקיים ואין עובר בקנוח, ולכו"ע כשר כיון דאינו יכול להזדייף, והדר נקיט בסיפא ואין כותבין על דבר שיכול להזדייף ולא נחית לפרוט כל הנהו ששנו בתוספתא מה הם הדברים הללו שיכולים להזדייף אבל באמת נכלל בזה כל הני שנשנו בתוספתא, ולפי"ז הדין שמבואר ברמ"א אה"ע שם, דבעינן דוקא שהנייר יהא של קיימא, אין לו מקום כלל, דהפוסקים הללו שסוברים כן הוא מחמת התוספתא, והרמב"ם פליג על התוספתא, אבל לפי מה שהוכחנו טעם התוספתא משום דהוי דבר שיכול לזייף, ואנן דקיי"ל כחכמים המכשירים, ממילא גם בטלי ירקות כשר ודו"ק:

ברש"י ד"ה מוחק הוא ולא כותב שמתחלה היה כתוב הגון מעתה. הנה הפמ"ג באו"ח וסי' ש"מ בא"א סק"ו) כתב. דהא דבעינן מוחק ע"מ לכתוב, שתי אותיות, היינו דוקא היכי דמוחק טשטוש או כתב שאינו צריך אבל אם מחק דבר הצריך חייב משום מוחק גופא אפילו בלא על מנת לכתוב עיי"ש, ואע"ג דבמשכן מחק כתב, ואפ"ה היה ע"מ לכתוב, היינו משום דהכתב שהיה כתוב על הקרש היה בטעות, וכתב שבטעות נחשב כדיו כמ"ש הפוסקים ובמשבצות שם סק"א. ואמנם מה שקשה לי בזה, הא לא חייב במלאכת שבת כ"א במלאכה דהוי במשכן, ובמשכן הא לא הוי מחיקה כ"א ע"מ לכתוב, ומחיקה שלא ע"ח לכתוב לא היה במשכן, וא"כ אע"ג שמצד עצמה מלאכה חשובה היא, מ"מ נפטרנה מטעם דלא הוי במשכן, וי"ל דווקא מלאכה שלא היתה כלל במשכן פטור, אבל מחיקה, דשם מחיקה מיהא הוי במשכן, לכן חייב אפילו באופן כזה שלא היה במשכן, אם אך מצד עצמה מלאכה גמורה היא, ואמנם עיקר דין זה תלוי לענ"ד במחלוקת רש"י ותוספת שבסוגיין, דהנה מאן דמחייב הכא בסיקרא ע"ג דיו, טעמם הוי משום מוחק, ולכאורה קשה דהא במוחק בעינן ע"מ לכתוב, וא"כ איך חייב כאן משום מוחק, הא הכא ודאי שמן הסברא לא יבוא לכתוב עוד הפעם עליהם בדיו, כיון שהכתב כתוב ועומד בלא"ה, וא"כ לא הוי ע"מ לכתוב, והתוס' הרגישו בזה וכתבו דאיה"נ הוי ע"מ לכתוב, דיעביר עוד הפעם בדיו, ומלבד שזה אין סברא כלל לומר כן וכמ"ש, קשה לי עוד דא"כ מ"ט דמאן דפטר, ואי"ל דמאן דפטר סובר דאינו עומד לכתוב, א"כ קשה על לשון הגמ' דאמר דמאן דפטר ס"ל מקלקל הוא, הכי הול"ל, מאן דחייב ס"ל ע"מ לכתוב הוא, ומאן דפטר ס"ל שאינו ע"מ לכתוב, ומלשון רש"י מוכח נמי להדיא דס"ל דלא בעינן על מנת לכתוב:

ולכן נ"ל דדעת רש"י כן הוא, דדוקא במוחק שהוא מקלקל, בזה בעינן דוקא שיהא ע"מ לכתוב, דאם אינו ע"מ לכתוב פטור מטעם מקלקל וכדין דכל המקלקלים פטורים לענין שבת, ורק כשיצורף כוונתו דחושב לכתוב לא הוי תו מקלקל, וכמו מוחק דהוה במלאכת משכן שהיה מקלקל כל האות שהיה כתוב קודם, במוחק כזה בעינן דוקא ע"מ לכתוב, אבל באופן המחיקה שבסוגיין דמעביר סיקרא ע"ג דיו, שאינו מקלקל האות רק שמוחק הדיו, אבל צורת האות במקומו עומד, חייב אפילו כשאינו ע"מ לכתוב, דמאיזה סברא נצריך כאן לתנאי דע"מ לכתוב, כיון דבלא"ה מקלקל לא הוי, ומחייב שפיר אשום מוחק, דמוחק מצד עצמו מלאכה גמורה וחשובה היא, ורק כשמוחק כל האות עד שאינו ניכר, פטור מטעם מקלקל, אבל בכה"ג דמקלקל לא הוי נשאר חיובו שפיר משום מוחק, דכל עיקר דבעינן ע"מ לכתוב הוא בכדי להצילו שלא יהא מקלקל, אבל כאן דבלא"ה לא הוי מקלקל חיוב שפיר אפילו כשאינו ע"מ לכתוב, ולא נוכל נמי לפטרו מטעם דלא היה במלאכת המשכן, כיון דשם מוחק מיהא הוי במשכן, ולכן מיקרי מלאכת מחיקה מלאכה דהוי במשכן, וחייב עליה אפילו באופן כזה שלא היה במשכן אם אך מלאכה גמורה היא, ובזה מיושב מאוד טעם מחלוקתן עפ"י לשון הגמ', מאן דמחייב ס"ל מוחק הוא, פי' דחייב משום מוחק, דאיהו סובר דלא נחשב כמקלקל כיון שצורת האות נשאר עומד, וכמ"ש רש"י בדבור השני, וכיון דלא נחשב כמקלקל חייב שפיר אפילו אינו עומד לכתוב. ומצד מחיקה עצמה דהוי מלאכה גמורה, ומאן דפטר ס"ל מקלקל הוא, כיון שגרוע עתה מכפי שהיה כתוב מקודם, וכיון דמקלקל בעינן דוקא ע"מ לכתוב, אבל הכא דאינו עומד לכתוב משו"ה פטור, ועיין ברש"י בד ה מוחק ובדבור הסמוך לו ותמצא להדיא כמו שכתבתי:

והנה מלשון הרמב"ם משמע נמי כמה שכתבתי בכוונת רש"י דז"ל (בפי"א משבת) המוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות חייב כו' אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור עכ"ל. ואי נימא דבכל מוחק אפילו היכי שאינו מקלקל נמי בעינן דוקא שיהא ע"מ לכתוב, א"כ הכל תלוי רק באם עומד לכתוב, ומה זה שכתב המוחק ע"מ לקלקל פטור, הא אפילו לא ע"מ לקלקל, רק אם אינו ע"מ לכתוב פטור, ובע"כ שדוקא במוחק ע"מ לקלקל הוא דבעינן שיהא ט"מ לכתוב דוקא, ואם אינו ע"מ לכתוב פטור, אבל במוחק שאינו מקלקל חייב אפילו אינו עומד לכתוב, ואע"ג שבאופן כזה לא היה במשכן, מ"מ ס"ס כיון דמחיקה הוא ממלאכת המשכן חייב אפילו באופן אחר, ולפי"ז ה"נ בנידון דפמ"ג כיון דמחק דבר הצריך, א"כ הוי המחיקה עצמה מלאכה, וחיוב אפילו בלא ע"מ לכתוב, דבשלמא כשמוחק דיו או טשטוש ואות שאינו צריך, לא מיקרי המחיקה מצד עצמה שום מלאכה, באשר שאין כאן שום פעולה מועילה, ורק אם עושה כן ע"מ לכתוב, מיקרי מלאכה על שם סופו, אבל כשמוחק דבר הצריך, כגון שהיה כתוב שהוא חייב מנה לפלוני ומוחק זה, הוי המחיקה מצד עצמה מלאכה הגונה, ומחייב אפילו כשאינה ע"מ לכתוב, ואע"ג דכעין זה לא היה המוחק שבמשכן, מ"מ כיון דשם מוחק מיהא הוי במשכן חייב, וכמו הכא לשיטת הרמב"ם ורש"י, ואכן התוס' מיאנו בזה, משום דאינהו סברי דע"כ לא מחייב אלא במלאכה שהיתה דוגמתה ממש במשכן, ולכן אע"ג דפעולת המלאכה שבכאן אינה דומה לפעולת המחיקה שבמשכן, דהתם הוי מקלקל והכא לא, אפ"ה פטור כיון דסוף סוף לא היה במשכן דוגמתה, ורק אם עומד ע"מ לכתוב חייב, אבל בלא זה פטור, ולשיטתם גם בנידון דפמ"ג פטור אם אינו ע"מ לכתוב, דדוגמת מלאכת משכן ממש בעינן והתם הוי ע"מ לכתוב כנ"ל ברור:

בתוד"ה מוחק הוא וחשיב ליה מוחק ע"מ לכתוב וכו', ומקלקל לא הוי כו' ע"ש. קשה לי להלום דבריהם דאחרי שכתבו דהכא הוי ע"מ לכתוב, א"כ מה איכפת שהוא מקלקל, הא כל מוחק מקלקל הוא ואפ"ה חייב מטעם דהוא ע"מ לכתוב ולא נחשב כקלקול, והסבר כוונתם נ"ל דבשלמא במוחק שהיה במשכן שמחק האות הכתוב בכדי שיהא בידו לכתוב האות האחר שהוא צריך, ולא היה ביכולתו לתקן הטעות אם לא כשימחוק האות הכתוב, וא"כ המחיקה צורך הכתיבה הוא, דאחרי שכבר נכתב הטעות, המחיקה הוא דבר הכרחיי, דכל זמן שלא ימחוק את הטעות לא יוכל לכתוב אותו האות שהוא רוצה כעת לתקן, משא"כ הכא דבכתיבה השנית אינו מתקן כלום, דקודם היה האות כתוב בדיו, ועכשיו שימחקנו ע"י הסם והסיקרא ויכתבנו פעם שנית בדיו, יהיה כמו שהיה בתחלה קודם המחיקה, וא"כ המחיקה היתה שלא לצורך כלל, ולכן נחשב כמקלקל גמור אפילו כשחושב ע"מ לכותבו, כיון שגם הכתיבה השניה לא תהיה טובה מהראשונה, וע"ז כתבו התוס', שגם הכא מתקן עתה יותר מכמו שהיה בתחלה קודם המחק, דעי"ז תהיה רישום הכתיבה העליונה ניכרת טפי, ושפיר צורך היה במחיקה ומשו"ה לא נחשב כמקלקל גמור וחייב וזה ברור:

בגמ' וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, פרש"י אפילו לענין שבת אם בא מעשה לידינו לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה עכ"ל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל ופי"א מהלכות שבת) מוכח להדיא דבאמת מדינא חייב שתים ולא מספק. וכבר נתעוררו האחרונים ליישב לפי דעתו מה שאמרו כאן וכי מפני שאנו מדמין. ונראה ליישב דבלא"ה קשה מה דאמר לו והלא לימדתני רבינו דלשון זה משמע שדין זה רק ר' יוחנן למד אותו, ואי נימא דמיירי הכא שהעדים העבירו בדיו ע"ג הסיקרא, הא בכה"ג ריש לקיש בעצמו קאמר לעיל דחייב שתים, ומחמת זה היה אפשר לפרש דבעיא דהכא מיירי שכתבו להם בסיקרא והעדים חתמו מלמעלה נמי בסיקרא, ואע"ג דבסיקרא ע"ג סיקרא פשיטא לן לעיל דאינו כתב לענין שבת, התם מיירי בסיקרא ע"ג סיקרא מאותו צבע עצמו, כגון שהיה כתוב בסיקרא ממראה צבע שחור או אדום והעביר עליו בסיקרא אחרת ג"כ מאותו צבע עצמו, ובכה"ג דכתב העליון אינו משנה לא באיכות הכתב, דמתחלה היה כתוב בסיקרא ועכשיו נמי בסיקרא, וגם לא את צבע ומראיתו של הכתב. דמתחילה היה שחור ועכשיו נמי שחור, ובכה"ג פשיטא דפטור, אבל היכי שמעביר סיקרא על גבי סיקרא ממראה וצבע אחרת, כגון שמתחלה היה כתוב בסיקרא ממראה שחור ואח"כ העביר עליו בסיקרא ממראה אדום, בזה שמע ריש לקיש מר' יוחנן דחייב לענין שבת, ובכה"ג נמי הוא דמיבעי ליה הכא לגבי גט. דמתחלה כתבו לפניהם בסיקרא ממראה אחת ואח"כ חתמו העדים בסיקרא ממראה אחרת, ור' יוחנן השיב דאינו כתב, כיון דסוף סוף סיקרא ע"ג סיקרא הוא, ועל זה אמר לו ריש לקיש והלא לימדתנו רבינו דלענין שבת כתב הוא, כיון דכתב עליון שינה מראהו, והשיב לו וכי מפני שאנו מדמין, פי' דמה דאמרתי לענין שבת דהוי כתב אין זה מדינא, כ"א מחמת חומרא, דחוששני להחמיר בכה"ג, ואיך נעשה מעשה להתיר אשת איש על ידי זה, ולפי"ז אין מקום קושיא על הרמב"ם, דודאי בדיו ע"ג הסיקרא חייב. דפשיטא שבכה"ג כתב עליון הוי כתב גמור, ורק הכא בסיקרא ע"ג סיקרא וממראה אחר מיירי, ולשון הש"ס היה מתאים מאוד לפירוש זה, דאטו הוזכר כאן רמז שהעדים חתמו בדיו, הלא סתמא קאמר ויחתמו העדים. ולעולם בסיקרא, אלא דלפי"ז היה מוכח מכאן, דלענין שבת גם בסיקרא ע"ג סיקרא, וכתב העליון הוי ממראה צבע אחר, דהוי כתב מיהא לחומרא, דדוקא בסיקרא על גבי סיקרא ממראה אחד הוא דאינו כתב, אבל ממראה אחר הוי כתב, ואילו בכל הפוסקים לא הוזכר החילוק הזה:

ובאופן אחר י"ל, דהנה בחתימות הגט בע"כ צ"ל שהעדים אינם מעבירים בדיו כרוחב כל האות שהיה כתוב מקדם, אלא מקצרין אותו, היינו שכותבין להם בסיקרא אות גדול ורחב, והם מעבירין עליו אות קטן וקצר, דאי מעבירין כל האות כמו שהיה כתוב מקודם, בלא"ה פסול, דאי אפשר לקיים חתימתן וכמ"ש בתוס' דלעיל בשם הירושלמי, דהלא כתב ידן של הראשונים הוא, פי' ואי אפשר לקיימו ומשני דמרחיבין להם ע"ש לעיל (ד"ט ע"ב), ולפי"ז שפיר י"ל דהא דאמרינן כתב עליון כתב בדיו ע"ג הסיקרא, היינו משום דהתם מיירי שמעביר על כל האות באופן שלא נשאר רושם הסיקרא כלל, אבל הכא לגבי חתימת העדים שעל כרחך דעדיין נשאר רושם הסיקרא מכתב התחתון אינו כתב גמור, ואפ"ה לענין שבת שמע ריש לקיש מר' יוחנן דמדמי שאפילו בכה"ג הוי כתב, והוא השיב לו שמפני שאנו מדמין להחמיר בשבת, לא נוכל לעשות מעשה להקל בגט ודו"ק:

בגמ' הא באברא הא במיא דאברא, ופרש"י דבאברא גופא אינו כתב. והנה הרמב"ם לא הביא החילוק שבש"ס בין אברא למיא דאברא, וכתב הב"ח אה"ע (סי' קכ"ה) דטעמו, משום דאיהו יפרש איפכא מפרש"י, דבמיא דאברא אינו כתב דאינו מתקיים, כמו במשקין ומי פירות, אבל באברא ניכר הכתב כמו שחור ושיחור, ולהכי כתב הברייתא סתם דנקטה באבר כשר והשמיט החלוק דשמואל דבעיא דאברא אינו כתב, משום דממילא משמע הכי דאינו כשר אלא באברא ע"ש, ובאמת יש סעד לפירוש הרמב"ם מן התוספתא (שבת פי"ב) דקתני התם כתבו בקליפי אגוזים בקליפי רמונים בדם הקרוש ובחלב הקרוש כשר, ומדקתני גבי חלב ודם קרוש. שמעינן דהתוספתא מיירי בכותב בדם עצמו וכן בחלב עצמו, ומינה שמעינן לרישא נמי דקתני כתב בקליפי אגוזים ובקליפי רמונים, דמיירי בכתב בקליפין עצמן ואעפ"כ מיקרי כתיבה, וכמ"ש הפר"ח אה"ע שם להוכיח כן מן התוספתא, אלא דמה שמסיים הפר"ח דכ"ש בכתב בקליפה שרוי במים דהוי כתב, זה אינו לפי הש"ס דילן דמחלק בין אברא למיא דאברא, ואי נפרש דבאברא הוי כתב, א"כ מוכח דבמיא דאברא אינו כתב, ובכדי שלא יקשה על פרש"י מן התוספתא, י"ל דיפרש כפירוש חסדי דוד שעל התוספתא, דחלב ודם הקרוש דקתני בתוספתא, אין הכוונה שכותב בהם, כ"א שכותב עליהם, היינו שהם יהיו במקום הנייר, ולפי"ז אין מוכח כלל מן התוספתא, דבדם קרוש ובקליפה עצמו יהיה כתב, ושפיר נוכל לומר דבאברא גופא אינו כתב, וכן בקליפין גופא אינו כתב, ודוקא במיא דאברא ובמיא דקליפי הוי כתב, אלא דאכתי קשה הא בשבת (דק"ד ע"ב) פרש"י גופא, דהא דתני ר' חייא כתבו באבר כשר, היינו באברא גופא, והכא הא פי' להיפך, דברייתא דר' חייא מיירי במיא דאברא ובאברא גופא אינו כתב, וצ"ל בע"כ דרש"י סובר דדוקא לשמואל הוא דמחלקינן כאן בין אברא למיא דאברא, אבל אליבא דרב לא מחלקינן כלל בזה, ומדקיי"ל כרב באיסורי, משו"ה פי' בשבת כפשטא דברייתא דבאברא גופא נמי הוי כתב, ולפי"ז יהיה מרש"י סיוע למ"ש הב"י באה"ע שם ליישב נמי דברי הרמב"ם בהכי משום דקיי"ל כרב באיסורי, ולרב לא מחלקינן בהכי ודו"ק. ברש"י ד"ה מקרעין, משרטין. עמ"ש לעיל ד"ט ע"ב ביישוב דעת רשי:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה