אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף יד:

דף יד.

בגמ' אמר להו כו' הוו קא מצערו ליה. הנה ז"ל הרמב"ם (פט"ז מהלכות מלוה) היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב אם בא לחזור אינו חוזר כו' החזיר לוי את המנה לראובן השליח חייב באחריותו עכ"ל, וכתב המ"מ דהרמב"ם הוכיח הדין דשליח חייב כשהחזיר, מעובדא דהכא שלא החזירו רק מחמת אונם, וראיתי מקשים למה יתחייב השליח, הא בפקדון שומר שמסר לשומר אינו חייב כ"א משום דאיהו לא מהימן ליה בשבועה, וברגיל להפקיד פטור, וא"כ מי גרע מה שהחזיר הפקדון למי שהיה אצלו מתחלה, ממי שרגיל להפקיד אצלו, ובפשוטו נראה דהא דאמרינן ברגיל להפקיד דפטור, היינו מסתמא, אבל אם המפקיד גילה דעתו שאינו רוצה להפקיד עוד בידו פשיטא דבכה"ג אינו רשאי עוד למוסרו לידו, וא"כ הכא שר' אחא המפקיד אמר להו לשלוחים בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי הרי שאמר בפירוש שאינו רוצה עוד להחזיק אצל הנפקד, והיה מאיזה טעם שיהיה, אם מחמת שאינו רוצה להאמינו יותר, אם מחמת שנצרך לו החפץ, ולכן בכה"ג לא היה רשאי למוסרו עוד גם לאותו נפקד גופא אם לא מחמת אונס, אלא דא"כ יקשה דאיך הוכיח המ"מ מעובדא זאת לדין דהרמב"ם, דהנפקד מעצמו מסרו לשליח והמפקיד לא גילה דעתו דניחא לו בזה, הא יש לחלק דשאני התם כיון שהמפקיד גילה דעתו שרוצה לקבל מהנפקד בחזרה, משא"כ בנידון דהרמב"ם שפיר פטור השליח כיון שמסרו לשומר הראשון שהיה אצלו מעיקרא, והנה על המ"מ יש ליישב כשנדייק בלשון הרמב"ם שלא כתב דינו כ"א בהלואה וכנ"ל ולא זכר כלל מפקדון, ובהלואה שפיר י"ל שאפילו אם לא גילה דעתו בפירוש נמי אמרינן דמסתמא ניחא למלוה שהלוה יחזירם לשלח, וכמו שיש חילוק בין מלוה לפקדון דבפקדון לא אמרינן הולך כזכי כ"א בהוחזק הנפקד כפרן, ובהלואה אפילו לא הוחזק כפרן נמי אמרינן דניחא לו בחזרתו, והטעם כתבו הפוסקים דמלוה ניתן מתחלה רק לטובת הלוה שיוכל להוציא בהוצאה, ומתחלה לא הלוהו אלא למלאת בקשתו, ולכן אינו רוצה שיוחזר עוד הפעם ללוה להוציאם, ושמא יוצרך המלוה עצמו להמעות ולא יוכל להשיגם, ומשו"ה בכל אופן הוי זכות למלוה שיבואו המעות בעין לשליח, משא"כ בפקדון שגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ויוכל ליקחם בכל עת שירצה, ושמעון הפקידו בידו להנאתו. משו"ה כל שלא נעשה אח"כ כפרן אין זכות בחזרתו וכמ"ש הסמ"ע (סי' קכ"ה) ע"ש, וכמו כן י"ל נמי לענין זה, דבהלואה אע"ג שלא גילה דעתו בפירוש שרוצה לקבלו מיד הלוה, מסתמא נמי אמרי' דניחא לו, ודוקא בפקדון אמרינן שיגלה דעתו בפירוש שרוצה לקבל בחזרה, ומסתמא אמרינן דניחא לו שיחזיק עוד הפקדון גם להבא, אבל בהלואה סתמא כפירושו דמי, ולכן הרמב"ם דלא מיירי כ"א בהלואה שפיר י"ל דכל זמן שאין השליח אנוס וחייב מ"מ אפילו כשלא גילה דעתו, ומדוקדק מאוד לשון הרמב"ם שלא סתם דינו כ"א בהלואה ולא בפקדון, היינו משום דבפקדון באמת אינו חייב השליח כשהחזיר, אכן על הטור ומחבר בסי' קכ"ה שכתבו גם בפקדון כן דחייב השליח אפילו כשהנפקד מעצמו מסר לשליח יש לתמוה מנ"ל הא, דמעובדא דידן אין ללמוד דיש לחלק שאני הכא שהמפקיד צוה בפירוש לקחתם מהנפקד, ואכן המעיין בלשון הטור ושו"ע שכתבו וז"ל ואם החזיר השליח המנה והעני הנפקד אח"כ ולא היה לו ממה לשלם בענין שהפסיד המפקיד חייב השליח, הרי שדייקו לכתוב דמיירי דוקא בהעני הנפקד, והם סוברים דבשומר שמסר לשומר ורגיל להפקיד דאם פשע השני ואין לו לשלם חייב הראשון, דלא מיפטר מן האחריות לגמרי, ולכן כיון שהעני הנפקד ואין לו ממה לגבות מחויב השליח מדין שומר שמסר לשומר, אבל בלא העני ויש לו ממה לשלם פטור השליח, והרמב"ם דאינו מיירי כ"א בהלואה דשם הוי פשיעה בכל ענין מה שהחזיר חייב אפילו בלא העני, ומשו"ה לא זכר הרמב"ם העני, ובש"ך דחק להבין מה לי העני או לא, ולמ"ש הדבר מבואר דמשום פקדון בעי דוקא העני אבל משום הלואה איה"נ שאפי' בלא העני חייב וק"ל:

ובפשוטו נ"ל ליישב הקושיא דלעיל למה יתחייב השליח בפקדון כיון שהחזיר למי שהיה מתחלה, כיון דבפקדון לא זכר השליח אם לא כשהוחזק כפרן וכדאוקימתא דלעיל, וא"כ ממ"נ אי לא הוחזק כפרן הא לא זכה השליח כלל ויכול להחזירם להנפקד כיון דלא יצאו עוד מרשותו של הנפקד, ואי בהוחזק כפרן דמיד שקיבל השליח זכה בהם, בזה פשיטא שאינו רשאי להחזירם לנפקד, דאנן סהדי שהמפקיד לא ניחא לו שיחזירם עוד הפעם לידו, ואפילו אם המפקיד לא גילה זה בפירוש, סתמא כפירושו, והשליח הוא פושע גמור שמוסר מעצמו למי שהוחזק כפרן, ולא דמי לשומר שחסר לשומר, כלל, והרמב"ם דלא זכר לדין זה נמי בפקדון, היינו משום דסמיך עמ"ש (פ"א משכירות) דבפקדון לא אמרינן הולך כזכי כ"א בהוחזק כפרן, ולכן ממילא ידעינן דחייב כשהחזיר:

שם בגמ' א"ל בני אדם קרובים למלכות כו'. ולאיזה צורך שאל מאתו כזה נ"ל, דהנה תשובה הראשונה שהשיב לו דבני אדם מבוהלים הם אומרים כפוהו כופתין כו' אינו מספיק עדיין לתרץ מעשיו, דזה היה ניחא אם היה מחזירם לאחר שכפתו לר' יוסי בר כיפר וראה בעיניו שבאים באלמות וכפייה, אבל הוא הלא החזירם מיד בראשונה טרם שאיימו עליו ולא ראה מאתם שום מעשה כפייה ואיום, וא"כ מה יספיק מה שבני אדם משונים ומבוהלים הם, דכל אונס של איום לא חשיב אונס כ"א לאחר שכבר איימו עליו, אבל להחזיר טרם שאיימו עליו אין שום היתר, ומשו"ה שאל מאתו אם בני אדם קרובים למלכות הם. דמשום חשיבותם לא החזיר פניהם ריקם ולא מחמת איום בלבד, והיינו מ"ש רש"י בד"ה אמאי תיעביד הכי שנתרצית להחזיר מיד. דעיקר שאלתו היתה למה החזיר מיד עוד טרם שאיימו עליו ודו"ק:

שם בגמ' ר' יוסי בן כיפר אמר להו לא. וראיתי בתורי"ד שהקשה דהא האי איספקא היה פקדון ובפקדון אמרינן דהולך לאו כזכי מפני שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, וא"כ אמאי לא היה רוצה להחזיר ע"ש, ולא עמדתי להבין דבריו, הא הכא אמר להא ר' אחי המפקיד שיביאום לו האיספקא וא"כ עשאם שלוחים ע"ז, ואיך מצי לומר שוב אין רצוני שיהא פקדוני בידם:

ברש"י ד"ה דמית נותן כו' הלכך משעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל משום דמצוה לקיים דברי המח. מלשון רש"י משמע להדיא דסובר דמצוה לקד"ה הוי קנין וזכה בהם מיד והמעות הוי של המקבל, ודלא כסברת המרדכי דאינו אלא מצוה, אבל במעות לא זכה עדיין, ועיין מה שכתבנו לעיל די"ג בתוד"ה והא לא משך באריכות:

בד"ה מספקא להו אי כזכי דמי או לא, ואי מצוה לקיים או לא. וכבר הקשו המפרשים מי הכריח לרש"י לפרש זה, דהא בספיקא דהולך כזכי לחוד סגי, והנ"ל דאי משום ספיקא חד לא הוי לן למימר יחלוקו אלא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, וכמ"ש התוס' דכן צריך להיות כמו בכ"ד דאמרינן מספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, משו"ה כתב רש"י דשאני הכא דהוי ספק ספיקא וס"ל לרש"י דספק ספיקא נגד חזקת מרא קמא הוי ספק השקול, ואע"ג דבמקום חזקת ממונא אפשר דלא מהני ספק ספיקא להוציא וכמ"ש התוס' בכתובות ד"י, אבל במקום חזקת מרא קמא מהני הספק ספיקא, לא להוציא לגמרי כ"א שעי"ז יהיה ספק השקול:

אלא דאכתי צריך ביאור דמשמע מכאן דהנותן מיקרי מוחזק מחמת חזקת מרא קמא והמקבל הוא המוציא, ולכן אי לאו מעלת הספק ספיקא הו"א שיחזירו לנותן והא איפכא שמעינן לה לקמן דס"ג דאמרינן שם למימרא דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי דמי והא איתמר הולך מנה שאני חייב אמר רב חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק ממונא לקולא כו', ופרש"י ספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר עיי"ש, הרי להדיא דהנותן איקרי מוציא ולא אמרינן אוקי בחזקת מרא קמא, אכן דבר זה מתורת הרשב"א ילפינן וז"ל בחדושיו לקמן דהא דם ל לאביי לקמן דל"ב דהולך במתנה לאו כזכי הוי משום ספיקא ולכן אמר אביי דשליח מתנה כשליח הגט דכיון דמספקא לן במתנה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא. והא דס"ל לרב בהולך בחוב דאינו יכול לחזור משום דמספקא לי' אי הולך כזכי זהו משום דלא שייך התם לומר אוקי אחזקת מרא קמא, משום דכיון דמה שבידו משל אחרים הוא דמשדר להו ע"כ ספיקא לקולא דבעלים הוא עכ"ל. וכוונתו דלכן בחוב לא שייך חזקת מרא קמא משום דלפרעון קיימא הרי שדוקא בחוב אמרינן הכי, אבל הכא דמיירי במתנה שפיר אמרינן דמוקמינן בחזקת מ"ק אי לאו מעלה דס"ס:

ודע דהמל"מ (פ"ד מהלכות מלוה) בד"ה ולענין הלכה הוכיח מרש"י דהכא דספק ספיקא לא מהני להוציא ממון, דהכא תרי ספיקי נינהו לטובת המקבל ואפ"ה אמרינן יחלוקו ולא אמרינן שינתן להמקבל ע"ש, וצ"ע דהא הכא הנותן לא הוי מוחזק וליכא חזקת ממונא כלל, כ"א חזקת מרא קמא, וצ"ל דמה שהשליח תופס הוי כאילו שניהם מוחזקים וכמ"ש התוס' בריש ב"מ ע"ש, אלא דהא מבואר בחו"מ סי' רצ"ב סעיף י' דמ"ש התוס' דהנפקד תופס בחזקת שניהם דלא נחשב כמוחזק גמור ומהני בי' רובא, וכיון דרוב מהני למה לא מהני ס"ס וצ"ע:

סליק פרק ראשון

פרק שני המביא גט

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה