אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף יד.

דף יג:

בתוד"ה ולא פש גביה כו' ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי כו' הרי"ף ז"ל הוכיח מכאן דטעיתי לא מהימן, דאלת"ה כל שטרי דעלמא יהא נאמן לומר שטעה ע"ש, והמפרשים הקשו דהיאך מדמה כאן לשאר שטרי הא בשטרי ליכא מיגו דפרעתי, די"ל שטרך בידי מאי בעי, וכאן אית ליה מיגו, ומחמת זה רצו לדחוק ולהוכיח דס"ל להרי"ף סתם קנין לכתיבה עומד וא"כ גם כאן ליכא מיגו ועיין בש"ך (חו"מ סי' פ"א סק"ס), ואמנם דוחק גדול מאוד לומר כן וכמ"ש הפנ"י, דהכא דהקנין נעשה לקיום המעמ"ש לא נאמר דעומד לכתיבה, אכן לדידי נראה טעם ברור לגמרי בזה שהרי"ף חולק עם תוס', דהנה המהרי"ט הקשה על דברי התוס', היאך מהימן במיגו דפרעתי הא הוי מיגו מגברא לגברא, דאם אומר טעיתי מפסיד להממחה, ובאומרו פרעתי מפסיד למארי ארעא, וא"כ יוכל להיות שאינו רוצה להפסיד למארי ארעא, ועיין בש"ך חו"מ (סי' קכ"ו סקנ"ח) שהביא דבריו, ויישבתי קושיתו, דהנה בש"ס דילן לא נזכר הגרסא יהביה למאריה ,,בטסקא" רק יהביה למארי ארעא, וא"כ נפרש שלא מחמת חוב רצו לתת למארי ארעא, ורק במתנה בעלמא, ולפי"ז אפילו אם ויאמר טעיתי לא יקבל מארי ארעא מאומה, דהא יוכל לחזור ממתנתו, ואע"ג שהקנה לו בקנין מעמ"ש, מ"מ הרי יוכל לומר דמשו"ה נתתי לך מתנה משום דסבור הייתי שיש לי חמש אסתרי יתירים, ועכשיו שאין לי אדעתא דהכי לא אוכל לתת לך מתנה מכיסי, ודמיא לההיא דב"מ (דס"ה ע"כ לא יהבי לך אלא משום דאישתרשי לי ע"ש, ולגירסא זאת שפיר מוכח שאין מהימן על טעיתי אפילו במיגו כדברי התוס', ואמנם ברי"ף איתא להדיא הגרסא יהבי ,,לבטסקא" וכיון שכן אם היה אומר טעיתי היה חייב לשלם החוב למארי ארעא, ובאומרו פרעתי מפסיד אותו, וא"כ ליכא כאן מיגו דהוי מגברא לגברא וכקושית מהרי"ט, ולכן לגרסתו שפיר מדמה זה לשארי שטרות, דהא לגרסתו גם כאן ליכא מיגו, וממילא מבואר שאין צריך להוסיף בגמרא תיבת ,,לטסקא" כמו שהוסיף הב"ח, דהא לשיטת תוספת אי אפשר למיגרס כן, והדברים נכונים וברורים בעזה"י בלי פקפוק כלל:

שם בגמ' ומר סבר הולך לאו כזכי. והרא"ש הקשה דמי גרע מתופס לב"ח מעצמו דקנה וכ"ש כאן שמדעתו מסר לו, ואפשר לומר דאדרבה היא הנותנת כיון שמדעתו דנפשיה מסר לא יוכל לתפוס, דתופס לא מהני כ"א במקום שהלוה לא ירצה לתת מדעתו ויוכל מזה להיות הפסד למלוה בכה"ג רשאי לתפוס. אבל היכי דחזינן שמדעתו מסר לו ורוצה לשלם אינו רשאי זה לתופסו וק"ל:

שם בגמ' פקדון לימא אין רצוני. ופרש"י דלאו זכות הוא. והקשו המפרשים דהא קיי"ל שומר שמסר לשומר חייב, וא"כ לא מפסיד בעל הפקדון מידי כיון דסוף סוף חייב באחריותו, וי"ל דחיישינן שמא יתן השליח עיניו בו, ואף שצריך לישבע שאינה ברשותו הרי יוכל לומר המפקיד אנת מהימנת לי בשבועה ולא השליח, ומה שישלם הנפקד בעד הפקדון לא מיקרי זכות, דניחא לו יותר בחפץ שלו:

בתוד"ה לסוף אשתמיט להו כו'. אע"ג דלא הוחזקו כפרנים כו'. הנה בענין זה כבר דשו כל המפרשים ונחלקו בטעמים וסברות, המהרש"א דייק מדברי התוס' דגם בהלואה יכול לומר אין רצוני שיהא הלואתי ביד אחר אם לא כשהוחזק כפרן, דהא הכא באשראי דהיינו הלואה כפרש"י ואפ"ה מצרכו התוס' הוחזק כפרן, וע"ש שכתב טעם לזה, וזה דלא כהסכמת כל הפוסקים דסברי דבהלואה אפילו לא הוחזק כפרן נמי הוי הולך כזכי וכמבואר בחו"מ (סי' קכ"ה) ומפרשים האחרים מפרשי שגם התוס' סברי כהפוסקים, אלא שאינם מפרשים כפרש"י דאשרתא היינו הקפה, אלא פקדון הוי וכמ"ש הערוך אשרתא, חבילה של בגדים, ואנכי לא אבוא בזה כ"א להוסיף ולהוכיח מן הש"ס בסוגיין גופא דלא כהמהרש"א, דאי כדבריו דאוקימתא דהוחזק כפרן היינו נמי בהלואה, וכיון דברייתא זאת מיירי בהוחזק כפרן דוקא, מה מייתי מינה סיוע לרב, הא בהוחזק כפרן אפשר שגם שמואל מודה שאין לו לחזור, אע"כ שדוקא פקדון מוקמינן בהוחזק כפרן, אבל במלוה בכל אופן הוי הולך כזכי ודו"ק:

בתוד"ה לא כו' פי' בקונטרס כו' ואין נראה דבמתנה כו'. קושית התוס' עצומה על פרש"י, דבאמת לקמן (דף ל"ב) מבואר בהדיא, אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי, הרי מפורש דבמתנה אין הולך כזכי, וראיתי בס' גרש ירחים שמיישב זה עפ"י מה שאמרו לקמן (דף ס"ג) למימרא דהולך לאו כזכי והא איתמר הולך מנה שאני חייב כו' אינו יכול לחזור ומשני רב מספקא לי' ובממונא לקולא, ופרש"י והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לכן אינו חוזר. ולפי"ז צ"ל דאביי פליג אדרב וסובר הולך לאו כזכי לגמרי, וא"כ לרב גופיה דמספקא לי' גם במתנה המוציא מחבירו עליו הראיה ושפיר פרש"י לרב לשיטתיה ע"כ דבריו. ובמחכ"ת הגדולה שגה בזה בתרתי בגמרא וסברא, בגמ', דהכא לא אליבא דרב פרש"י כן, אלא אליבא דשמואל דגם שמואל יודה במתנה, ועוד דגם מ"ש רש"י דכיון דמספקא לי' מיקרי הנותן מוציא מחבירו, ואינו יכול לחזור, לא אמר זה כ"א בחוב דליכא התם חזקת מרא קמא, משום דלפרעון קיימא, אבל במתנה דאיכא חזקת מרא קמא אמרינן מספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, וכ"כ הרשב"א להדיא שם, ובסמוך בע"ב ברש"י ד"ה מספקא ליה הוכחתי שבעל כרחו גם רש"י סובר כן עיי"ש:

והנלע"ד ביישוב דעת רש"י עפמ"ש הרשב"א והריטב"א לקמן דאף בגט מספקא לן אי הולך כזכי, וכן במחנה מספקא לן. והא דסובר אביו לקמן (דף ל"ב) דהולך במתנה לאו כזכי הוי משום ספיקא, ולכן אמר אביי דשליח מתנה כשליח הגט, דכיון דמספקא לן במתנה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ע"ש, והנה כיון דעיקר דין דהולך כזכי או לא הוי ספיקא, א"כ יש לעיין למה לא מהני תפיסת השליח כמ"ש בכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה מספק, וה"נ ליהני תפיסת השליח שתופס בעד המקבל, ואמנם כבר כתבו האחרונים דנהי דאם תפס בעצמו מהני תפיסה אבל תפיסה ע"י שליח לא מהני, כיון דלולא תפיסתו עבור המקבל היה שייך להנותן ע"כ הוי דינו של שליח כמו חב לאחרים, וכ"כ הנתיבות בכללי תפיסה דלא מהני תפיסת השליח משום דהוי כתופס במקום שחב לאחרים ולפי"ז י"ל דשמואל סובר כמ"ד תופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה, ומשו"ה מהני לדידיה תפיסת השליח נמי, ואפשר נמי להוכיח בדרך פלפול, דשמואל סובר כן, עפמ"ש בס' מל"ה להוכיח דהך דינא דתופס לב"ח מיתלא תלוי אי שעבודא דאורייתא או לא, דהטעם דלא קנה במקום שחב לאחרים הוא, משום דנכסי הלוה נשתעבדו לכל בעלי החובות, ואין זה יכול להפקיע שעבוד אחרים, ואף דבע"ח בעצמו יכול לתפוס ולהפקיע שעבוד אחרים היינו משום דעביד איניש דינא לנפשי', אבל שליח לא אלים כחו כ"כ בדבר שיש לאחרים שעבוד ע"ז, אך זה הטעם שייך אי שעבודא דאורייתא נמצא שנכסי הלוה משועבדים לב"ח וברשותם המה, אבל אם נאמר שעבודא לאו דאורייתא, ולדעת הרשב"ם דאפילו מיני' דידי' לאו דאורייתא לא שייך טעם זה ושפיר יכול לתפוס ע"ש, א"כ לפי"ז רב ושמואל דסברי (ב"ב דקע"ה) שעבודא לאו דאורייתא, ממילא דס"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה, ושפיר פרש"י אליבא דשמואל, דאי לאו טעמא דמתוך שחייב באחריותו לא היה יכול לחזור ומשום דמהני תפיסת השליח מספק ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה