בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף יג:
בתוד"ה פחות מטו"פ. פי' הקונטרס דאין הקדש חל על פחות משו"פ. והקשו דא"כ בב"מ (דף נ"ה) דתני חמש פרוטות ליתני שש פרוטות דאין הקדש חל על פחות מפרוטה, ונ"ל ליישב דהנה הט"ז (יו"ד סי' קל"ג) הקשה אמאי לא חשיב נמי הך דשכר יין נסך אין אוסר בפחות מפרוטה וכדאוקימתא דרבא (ע"ז דפ"ה) ובחבורינו לב"מ כתבתי ליישב, דהנה המהר"ש שם נסתפק בכוונת החדוש שאשמועינן התנא אם פשיטא לו דפרוטה הוי ממון לכל הני דחשיב, ורק חדושייהו דלא נימא שגם פחות מפרוטה מהני, או להיפך דפשיטא לו דפחות מפרוטה לאו כלום הוא, ורק חדושייהו דלא בעינן יותר מפרוטה, דומיא דקדושין דהוי לאפוקי מב"ש דס"ל דלא סגי בפרוטה ובעינן דינר דוקא, ונסתייע ממ"ש רש"י שם בד"ה תנא גזל דאף פרוטה ממונא הוי, הרי משמע שיטת רש"י שכוונת התנא לאשמועינן החדוש שאף פרוטה הוי ממון ולא בעיון יותר מפרוטה. שוב ראיתי בשמ"ק הוכיח נמי שכוונת התנא כן הוא והביא ראיות לזה ע"ש, וכיון שכן אין מקום לקושית הט"ז, דהא ביין נסך אין חדוש מה דפרוטה סגי לאסור, דהא מן הדין היה ראוי לאמור אפילו בפחות מפרוטה נמי, כיון דאיסור הנאה הוא והנאה איתא אפילו בפחות מפרוטה וכמ"ש התוס' (ע"ז די"ט) ד"ה מכוש, וא"כ עיקר החדוש הוא מה שבעינן דוקא פרוטה, והתנא דמתני' דלא חשיב כ"א החדוש מה שסגי בפרוטה ולא בעינן יותר מפרוטה, אי אפשר לו למיחשב הך דיין נסך, ולפי"ז ה"נ גבי הקדש כיון דאיסור הנאה הוא, מן הדין היה ראוי לחול אפי' על פחות מפרוטה, והחדוש הוא מה דבעינן דוקא פרוטה משו"ה לא חשיב וז"ב ושם הארכתי הרבה כזה ואכ"מ:
בתוד"ה וכ"ת אי בעי זרינן לה גיטא, וא"ת מה בכך מ"מ חוב כו'. ועיין במהרש"ל שהקשה למה לא הקשו התוס' על המשנה שאמרו חכמים והלא אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי, מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור פ"ש. ובפשוטו י"ל דהתם ירוויח השחרור. דאם ירצה לא יזון אותו וגם יהא עבד, ועתה עכ"פ ירוויח השחרור ובודאי הוי זכות מעליא, אבל הכא דבלא"ה יצא לחירות אין כאן שום זכות, דלא נוכל לומר דהזכות בזה יהיה השחרור. דהא גם אי זריק ליה גיטא והי' לו נמי זכות הוה:
באו"ד וי"ל דקסבר דלא חשיב חובה מה שמקבלו כיון דאפילו כו' א"נ ה"פ אי בעי זריק כו' ע"ש. הנה הנ"מ שבין שני התרוצים הוא, דלתי' הראשון לא הוי חוב, ונהי דגם זכות ודאי לא הוי מ"מ כיון שאין חוב יכול שפיר להיעשות שליח, ולתי' השני הוי נמי זכות מעליא לעבד בזכיית השליח. והנה מכבר נסתפקתי בהא דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו, אם בעינן זכות דוקא, אבל במידי דלא זכות ולא חובה לא, או להיפך שדוקא בחוב אמרינן אין חבין אלא בפניו, אבל במידי דלא הוי חוב אע"ג שגם זכות לא הוי זכין. ומתחלה אמרתי שזה תלוי בשני הטעמים שהביא הקצוה"ח (סי' ק"ה) על הדין דזכין שלא בפניו, טעם א' משום דהוי גזה"כ דיכול להיעשות שליח בלי מינוי המשלח, טעם ב' משום דאנן סהדי שעשאו שליח כיון דזכות הוא לו, והנה לטעם דגזה"כ, הרי ממילא נדע דלא בעינן מינוי השליחות, וגם מעצמו יוכל להיעשות שליח ורק במידי דחוב לאו כל כמיניה לחוב, אבל בדבר שאין חוב אע"ג דגם זכות לא הוי, ואין לנו סברא לומר דניחא להזוכה בזה:
ג"כ מהני, כיון שמדעתו ורצון עצמו יוכל להיות שליח. אם אך ליכא חוב. משא"כ לטעם השני, דמטעם אנן סהדי, הרי דבעינן מינוי השליחות, ומעצמו לא יוכל להיות שליח, ורק במידי דזכות אמדינן דעתו דניחא ליה, ואנן סהדי שיש כאן מינוי שליחות, אבל במידי דלא הוי זכות בטל האנן סהדי, אע"ג דגם חוב ליכא לא יוכל להיות שליח, ואכן כעת הנני רואה שמקור ספיקי תלוי בשני תרוצי התוס' ודו"ק:
בגמ' מה אילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל. ובס' גרש ירחים ראיתי שהקשה מכאן על שיטת הרי"ף דסובר דדוקא לחזרה הוא דמהני קנין השליח אבל אינו יוצא לחירות עד שמקבל גט לידו. דא"כ מה השיב להם ר"מ שמפסידו לאכול בתרומה, הא אי עריק שפיר אכיל בתרומה כיון דלא מטא לידו עדיין ע"ש. ופליאה גדולה שמקשה הקושיא מסברת עצמו ולא ראה שכל דברי הבעה"מ שהשיג על הרי"ף בנוי על יסוד קושיא הזאת, וגם בתורי"ד וכל הראשונים הוכיחו מזה דלא כהרי"ף, ובעיקר הקושיא אולי אפשר ליישבה, דכיון דהאדון לא יוכל עוד לחזור, א"כ קנין הממון שהיה לו בעבד הזה כבר הופקע, דכיון שאינו יכול לחזור ודאי נתייאש ממנו, ויאוש הוי כהפקר, ולא גרע מאילו אמר אי אפשי בפלוני עבדי או שארי לשונות דמוכח מהם דמסלק עצמו ממנו, דאמרינן לקמן פ' השולח דיצא לחירות, כלו' דקנין הממון נפקע אלא שצריך גט שחרור להתיר האיסור, וה"נ שעשה מעשה רבה כזה ומסר שטר שחרור ליד השליח ואינו יכול שוב לחזור, הרי קנין הממון נפקע, אלא שמעוכב גט שחרור להתיר האיסור, ולקמן (דף מ"כ) איבעיא להו מעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה, והבעיא לא איפשיטא ופסקו כל הפוסקים דמספק אינו רשאי שוב לאכול בתרומה, וא"כ לפי"ז הכא נהי דלא יצא לחירות עד שיגיע הגט שחרור לידו, אבל באכילת תרומה אסור מיד שהגיע לשליח, דכיון שהאדון אין יכול שוב לחזור ממילא לאו קנין כספו הוא עוד ואסור לאכול תרומה ושפיר מפסידו בזה ודו"ק:
בתוד"ה עברא כו' וא"ת עבד קטן וכו'. והנה בס' ג"י מיישב עפמ"ש בב"מ (דף ע"ב) דקטן אית לי' זכייה משום דאתי לכלל שליחות לכשיגדיל ובעכו"ם לא תקנו זכיה משום דלא אתי לכלל שליחות, וא"כ י"ל דזה אינו שייך כ"א במידי דמצי למיתי לכלל שליחות כשיגדיל, אבל בהא דכשיגדל לא יוכל לזכות לו גם בקטן לא מצי לזכות לו ע"ש, ודבריו תמוהים מאוד, דהא מצד עצמו אתי לכלל שליחות כשיגדיל ורק בדבר הזה לא יוכל לזכות עבורו הוא משום דהוי חוב, הא אי לא הוי חוב הוי מצי לזכות עבורו, וא"כ בקטן דלא הוי תוב שפיר יכול לזכות, ועוד דדוקא לזכות עבורו שלא מדעתו לא מצי בגדול, הא אילו עושהו שליח מדעתו לזכות גט עבורו פשיטא שאפילו גדול נמי מצי לשוויה שליח, ובזכיה מידי דאתי לכלל שליחות אמרו, ולא מידי דאתי לכלל זכיה, וכיון שכן נהי דכשיגדיל לא מצי אחר לזכות עבורו, מ"מ כיון דשליח מצי למיעבד. ממילא גם בשעה שהוא קטן אפשר לזכות עבורו כיון דאתי לכלל שליחות מיקרי וז"ב:
ובעיקר קושית התוס' הנה מלשון רש"י בכתובות (די"א ע"א) משמע שדוקא בנכרי קטן אמרינן דלא ניחא לי' בהפקירא אבל בעבד אפילו כשהוא קטן נמי אמרינן בהפקירא ניחא לי', דז"ל רש"י קמ"ל הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי כו' עכ"ל. הרי שדייק רוקא בעכו"ם קטן ולא בעבד, אע"ג דמצד הסברא היה שייך לומר דעבד כ"ש הוא מעכו"ם, אכן מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן ומצאתי בשמ"ק לכתובות שדייק נמי מלשון רש"י כן ונתן טעם לזה דעובד כוכבים כיון דאית ליה הנאה ליכנס בדת יהודית, אמרינן שדוקא בגדול דכבר טעים טעמא דאיסורא, לא יוכל לפרוש מאיסורא משום הניחותא ליכנס לדת יהודית, משא"כ בקטן דאכתי לא טעים אמרינן דניחא ליה בזה, משא"כ בעבד דכבר הוא ישראל מעיקרא ולכן אפילו כשהוא קטן ניחא ליה נמי להיות יהודי שמותר לו בשפחה שזילא ליה, ולפי"ז מיושב קושית התוס', דבעבד אפילו קטן נמי אמרינן דניחא ליה ודו"ק:
במשנה האומר תן גט זה לעבדי כו'. ופרש"י דלא גרסינן תן כו' שלא מסרו ליד השליח בחייו כו', וכ"כ התוס', אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו להדיא דמיירי שמסרו ליד השליח ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה דנהי דמהני לענין זה שאין יכול לחזור, מ"מ לא הוי שחרור עד דמטא לידו דעבד ואין שחרור לאחר מיתה, ולכאורה היה אפשר לומר בסברת טעם הרי"ף ורמב"ם, דהנה אע"ג שזכות הוא לעבד, היינו רק שאנן אמדינן דעתו דמסתמא ניחא ליה לעבד בשחרור, אבל העבד עצמו אם צווח ביום שמעו שאינו רוצה בשחרור, פשיטא דלא קנה וכמבואר בב"ב ובחולין, ולפי"ז קבלת השליח לשטר שחרור זה מיתלא תלי עד שיקבל העבד את השטר, ואם יקבלנו הרי גלי דעתו דניחא ליה. והוה השחרור למפרע מיד בקבלת השליח, דהוברר שהיה זכות גמור, וכיון שכן יש מקום לומר דלא שייך לומר דכשיקבל העבד אח"כ הוברר הדבר שהיה זכות גמור והוי שחרור למפרע, כשלא קרה שום מקרה שיגרום לשנות דעת העבד, משא"כ אם בינתיים קרה איזה מקרה שיש לתלות שרק המקרה הזה הוא שגרם לרצון העבד בשחרור, כגון היכי שבינתיים מת האדון, דיש לומר שבאמת מתחלה לא היה חפץ העבד בשחרור, רק מפני שמת האדון ולא ניחא ליה לעבוד את היורשים, משו"ה ניחא ליה בשחרור, ואחרי שליכא בירור שגם מתחלה רצה העבד בזה, משו"ה קבלת השליח לא מהני, דשמא מתחלה לא היה חפץ העבד, ואע"ג דחזינן לבסוף שמרוצה העבד לקבל השחרור, היינו רק מפני שמת האדון אבל מתחלה לא היה ניחא ליה, ומשו"ה לא יתנו לאחר מיתה, ודוקא בדין דלאחר מיתה קסברי הכי הרמב"ם והרי"ף, ואם היינו אומרים שזהו טעם סברתם, היה מתורץ כמה קושיות שהקשו עליהם, אבל באמת אי אפשר לומר שזהו טעם סברתם, דלפי"ז לאו דוקא באומר תן, אלא אפילו באומר לשליח נמי זכי היו צריכים לומר כן, דלא יתנו לאחר מיתה, כיון דהעבד עצמו אם רצה אינו מקבל, דהוא עצמו פשיטא שלא יוכל לקבל אם עומד וצווח, וממילא שצריך בירור שהיה חפץ מתחלה לקבלו, והבירור שבא לאחר מיתת האדון לאו בירור הוא כנ"ל, וברמב"ם מפורש דדוקא בתן הוא דאמרינן לא יתנו לאחר מיתה, אבל בזכי נותנין אפילו לאחר מיתה, וא"כ אי אפשר לומר כמה שכתבתי:
בפרש"י האומר תנו ולא גרסינן תן, עיין לעיל (ד"ט ע"ב) בתוס' שם שדברי רש"י סותרים זא"ז ועמש"ש ליישב:
בתוד"ה והא לא משך. תימה מאי פריך והא מצוה לקיים דברי המת וי"ל כיון דחכמים פליגי אר"מ ולית להו מצוה לקיים דברי המת אע"ג דקיי"ל כר"מ לא בעי לאוקמי כיחידאה עכ"ל, ולעד"נ להיפך, דזה ודאי דמתניתין כר"מ וכמ"ש התוס' בדבור דלעיל דאתיא מתניתין כר"מ, ואדרבה דוקא לר"מ לא מצי לאוקמי טעמא דמתניתין משום מצוה לקיים דברי המת, דהנה בס' תורת גיטין כתב החילוק בין שהוא מחמת קנין, אז יוכל הב"ד או מי שהוא בידו לתת להמקבל כיון דכבר קנהו ושל המקבל הוא ויכולים ליתנו לידו, אבל אם נאמר שהוא מטעם מצוה, אין מי שבידו יכול לתת להמקבל, רק על היורשים לקיים דברי המת וב"ד יכולים לכוף אותן עיי"ש, ועפי"ז אין מקום לקושית התוס' מיני' וביה, דהא לכאורה קשה ברישא דמתניתין אמאי לא יתנו נמי מטעם מצוה לקיים דברי המת, ואמנם נוכל לומר דאיה"נ דמה דקתני לא יתנו, היינו מי שהוא בידו, או הב"ד לא יתנו וכמ"ש התו"ג דיתנו דקתני היינו הב"ד או השליש, ה"נ י"ל דלא יתנו, היינו הב"ד או השליש, והם מעצמם לא יתנו, אבל היורשים איה"נ שמחויבים לכתוב שטר אחר מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכמ"ש התוס' לקמן בע"ב דסתמא כרבנן וכופין אותם לשחרר, וא"כ איך נאמר דהא דקתני בסיפא יתנו הוא מטעם מצוה לקיים דברי המת, דהא מטעם זה גם ברישא יתנו, ומאי נ"מ בין רישא לסיפא, דברישא קתני לא יתנו, ובסיפא יתנו, אע"כ דבגוונא דמיירי ברישא לא יתנו, והיינו הב"ד או השליש, באופן זה קאמר בסיפא דיתנו, היינו הב"ד או השליש, וא"כ אין זה מטעם מלד"ה:
והנה מה שמחליט התו"ג דאי משום מצוה לקד"ה, לא יתן הב"ד או השליש, מפני שלא קנה עוד המקבל, באמת מצינו בזה מחלוקת הראשונים, והרבה מהם ס"ל דגם מלקד"ה הוי קנין, שמיד זכה בהם המקבל, המרדכי בפ' יש נוחלין כתב אמנם דמצוה לקד"ה אינה מטעם קנין, אלא דמצוה על היורשים לקיים דבריו, אבל המקבל אכתי לא זכה בהם עד שיגיע לידו המתנה, ואינה שלו עדיין לשום דבר, ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, דאינה שלו עד שהשליש או היורשין יתנו לידו ע"ש, והוא כדברי התו"ג, אכן רש"י לקמן ע"ב בד"ה דמית נותן כתב להדיא דתיכף משעת חיתה זכה בהם המקבל מטעם מצוה לקד"ה, וכן יש להוכיח מהתוס' דסברי נמי הכי, דעיקר דברי המרדכי שמצוה לקד"ה אינו קנין, נובע מזה שרצה ליישב קושית התוס' (כתובות דס"ט) ובכמה דוכתי, דכיון דמצוה לקד"ה א"כ מאי אהני הא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין, ומכח זה העלה דחילוק גדול יש בין דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין לבין מצוה לקד"ה, דאילו מטעם מצוה לקד"ה לא זכה בה זה עדיין, ואם קדמו היורשין ומכרו מכירתן חכירה, ואילו לטעם דככתובין דמי הוי שלו ממש ואם מכרו מוציאין מידו ע"ש, וא"כ לדברי התוס' שהקשו עכ"פ ולא נחתו לחלק בזה מכלל דסברי דגם משום מצוה לקד"ה זכה זה לגמרי דהוי שלו ממש אף קודם שחסרו היורשים לידו, וגדולה מזה הוכחתי, דבחחלוקת המרדכי והתוס' איפלגו תנאים בש"ס גופא, דבמשנה כתובות (דס"ט ע"ב) המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה השליש מה שהושלש בידו דר"מ ר' יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו, ור"מ סובר דאינה יכולה למוכרה, וכבר נדחקו המפרשים בטעם דר"מ, ואמרתי דר"מ סובר כטעם המרדכי דמצוה לקד"ה אינה מטעם קנין, ומשו"ה אינה יכולה למוכרה, דכל זמן שהשליש לא קנה השדה ומסרה לידו לא הוי שלה עדיין, ואף דלאח"כ כשיגיע לידה תוכל למכרה, כיון דהשתא אינה יכולה למכרה, מחויב השליש לעשות מה שהושלש בידו, דבכל אופן יש מצוה לקיים דבריו ואפילו כשאין בו תועלת כ"א לשעה, ור' יוסי סובר כסברת התוס' ומשו"ה סובר דיכולה למכרה גם מיד בשעה שהשדה אכתי ביד שליש, ולפי מה שהוכחנו דר"מ סובר כהמרדכי דמצוה לקד"ה אינה מטעם קנין, ולמ"ש התו"ג דלמ"ד משום מצוה, אין יכול השליש או הב"ד למוסרה להמקבל, א"כ אדרבה כי מוקי מתני' כר"מ אין מקום לקושית התוס', דהא ר"מ לשיטתו דמצוה לקד"ה אינו משום קנין, וא"כ לא מצי לפרש טעמא דמתניתין משום מצוה לקד"ה, דהא לשון יתנו משמע שהב"ד או השליש יתן, וזה אינו לדידיה וק"ל, ואמנם בעיקר מ"ש התו"ג דאילו לטעם מצוה לקד"ה אין רשאי השליש למוסרה, דאטו רק על היתומים הוי מצוה לקיים, על כל מי שהושלש בידו מצוה לקיים וכמ"ש לקמן בע"ב דיחזרו ליורשי מי שנשתלחו ומוקי מטעם מצוה לקד"ה, והתם הרי השליח בעצמו נותן בידו, וכן בכתובות שם יעשה השליש מה שהושלש בידו מוקי מטעם מלד"ה:
ומתוך מה שכתבתי יש לי לתמוה עמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' רנ"ב) דכל דבר שהוא משום מתנת שכ"מ אם קדמו היורשים ומכרו מוציאין מידו, וכל שהוא משום מצוה לקד"ה אין מוציאין ע"ש שכתב זה לדבר פשוט בלי שום חולק, והא לפמ"ש במחלוקת שנויה, והמחבר בע"כ אינו סובר כן, דהמחבר בסעיף זה כתב דמצוה לקיים דברי המת, היינו דוקא כשהתפיסו מתחלה לשם כך, וזהו כתי' ר"ת על הקושיא דלעיל, דמה צורך בדברי שכ"מ ככתובין אחרי שמצוה לקיים דברי המת, וכיון שהמחבר פוסק כר"ת, בע"כ דלא ס"ל החלוק של המרדכי וכמ"ש, דחילוק של המרדכי נובע נמי מכח קושיא זאת, וא"כ הו"ל לרמ"א לכתוב בלשון י"א, ומדסתם למיפסק כן בלי פלוגתא אחז החבל בשני ראשין, מודה להמחבר דמצוה לקד"ה אינו אלא כשהתפיסו בידו, ואח"כ פוסק גם לחילוקו של המרדכי וצ"ע:
באו"ד וי"ל דרב לא סבר כר"מ אלא כר' יוסי דלית ליה מלד"ה כו', התוס' לשיטתייהו בכתובות דס"ט בד"ה הא מני, דר' יוסי לית לי' מצוה לקד"ה. והנה בשמ"ק שם הרבה לתמוה על תוס' דמנ"ל דר' יוסי לית לי', הא טעם דר' יוסי במתניתין שם מפורש וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה ונמצא שאין תועלת במה שהשליש יקיים דבריו, ובכה"ג הוא דסובר שאין צריך לקיים דבריו אחרי שאין שום תועלת בזה שהשליש יקיים דבריו ויקנה השדה אחרי שלבסוף תמכרה, אבל בעלמא שפיר גם ר' יוסי מודה דמצוה לקד"ה ונהי שקושיא זאת יישבתי דהוכחת התוס' הוא לא הוי מזה שהשליש אין מחויב לקיים, אלא חזה גופא שהבת תוכל למכור. דהא גם על הבת מצוה לקיים דברי המת, שרצה דוקא בקניית שדה ואינה רשאה למכרה ולעבור על רצון המת, ואי אחרת דיש מצוה לקיים דברי העת לא היתה רשאה הבת למכור, אע"כ דר' יוסי לית לי' מצוה לקד"ה. ואמנם בעיקר הדבר העליתי לעיל בדבור הסמוך, דנהפוך הוא דר' יוסי מחמיר עוד מר"מ, ר"מ סובר דאינה אלא מצוה ולא קנין, ור' יוסי סובר דמצוה לקד"ה הוי מטעם קנין ומיד כשמת זכה בו זה אף שלא נמסר עוד לידו וכנ"ל:
בתוד"ה גופה דאי לא קנה אלא מרצונו למה הוצרכו לתקן מעמ"ש יאמר לו זכי. אין כוונתם שהמזכה לחוד יאמר זכי, והזוכה לא ועשה אותו שליח לזכות עבורו, אלא הנפקד יזכה מעצמו עבורו כמו דאמרינן זכין לאדם. דשמא לא תקנו רבנן זכיה כ"א במקום שהזוכה עצמו איננו פה ואינו יכול לזכות בעצמו, בזה הוא דתקנו ליה רבנן זכייה שלא מדעתו. אבל היכי שהזוכה בעצמו פה ויכול לזכות בעצמו לא תקנו ליה זכייה, וכמו דאמרינן בב"ב (דף קנ"ז) דזכין לקטן ואין זכין לגדול נמי מה"ט כיון שיכול לזכות בעצמו, ועמ"ש לעיל (די"א ע"ב) בתוד"ה כל האומר פנו, אלא כוונתם הוא דלמה תקנו מעמ"ש יאמר זכי, פירוש שהזוכה בעצמו יאמר לו נמי זכי בחפץ זה עבורי, והיכי שעושהו שליח בפירוש לזכות עבורו לכו"ע זכי, ויתיישב בזה מה שדקדקו התוס' כאן להוכיח מכח זה שיאמר זכי, ולעיל בדף י"א הוכיחו בכה"ג מכח שיאמר תן דהוי כזכי ע"ש, וכבר הרגישו המפרשים בזה, ולמ"ש יתיישב, דמכח תן כזכי, שזה אומר המזכה אין להוכיח וכמ"ש דבכה"ג שזוכה עצמו כאן לא תקנו לי' זכי, ורק ההוכחה הוא מכח שהמקבל עצמו יאמר זכי עבורי, ויעשהו שליח להדיא ודו"ק היטב בזה:
באי"ד יקנה באודיתא. כבר תמהו כל המפרשים דאפילו אי איתא בע"כ יקנה באודיתא כהך דאיסור גיורא דהיה ע"כ, ואפשר ליישב עפ"י מה שהוכחתי בחבורינו לב"מ (די"א ע"ב) דאודיתא לא מהני כ"א כשמודה לו שעצם הדבר היה של הקונה מתחלה, אבל אם לדברי המודה, עצם הדבר שלו היה, רק שהודה לו שכבר נתן לו בקנין, ע"ז לא מהני אודיתא, דאל"ה לחה טרח הש"ס שם לומר וכי לא היה להם סודר לקנות, ואמאי לא הקנה להם המעשרות באודיתא שהמעשרות הוא שלהם, ונהי דבזה י"ל כיון דבמתנות כהונה נתינה כתיב וצריך ליתן משלו, ואם יודה שהמעשרות הללו היה מתחלה שלהם. א"כ לדבריו לא קיים מצוות נתינה, ח"מ אכתי יקשה דלודי להן שכבר נתן לכל אחד מהם בקנין, אע"כ שע"ז לא יועיל קנין אודיתא, וכדמות ראיה יהיה נמי מאודיתא דרב מרי גופא דקאמר שם ולודי דהנהו זווי דרב מרי נינהו, ואמאי לא קאמר דלודי ליה שכבר זכהו בקנין המועיל, דזה היה נוח טפי שאין בולט השקר כ"כ:
אע"כ שע"ז לא יועיל שום קנין אודיתא, ובטעם הדבר נראה כמ"ש הרשב"א (קדושין דכ"ו) הביאו המקו"ח בהלכות פסח (סי' תמ"ח) דאודיתא לאו קנין הוא אלא התחייבות מטעם שאדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו וב"ד עושין עפ"י הודאתו ע"ש, והא דהקונה לא צריך לקנין, היינו משום דכיון שהמקנה הודה שזה היה שלו מתחלה, וא כ לדבריו אין צריך כלל לקנין, ואם נצריכו קנין הרי אנו מעצמינו סותרים הודאתו. וכיון שעל הב"ד לעשות בהודאתו ממילא אין מצריכין קנין, וא"ש לא שייך זה כ"א במקום שהודה שעצם הדבר שלו היה, ושפיר י"ל כיון שנתחייב מעצמו עלינו לעשות כהודאתו וגם בלא קנין, אבל אם לא הודה רק על הקנין אין מועיל ההודאה, כיון דבעצם שקר הוא ולא עשה שום קנין עמו, והתחייבות נמי לא שייך, דהא אין מתחייב בהודאתו לתת לו, ובדוק וראה בכ"מ בדברי הראשונים שהביאו הדין דאודיתא, לא הביאו זה כ"א באופן שמודה על עצם הדבר, ולא מצינו בדבריהם כשהודה על הקנין שיועיל נמי, ודלא כהקצוה"ח (בסי' קצ"ד) שכתב דגם בכה"ג מהני, ומה דמהני בהרשאה שמקנהו ע"ג קרקע אע"ג דידעינן דאין לו קרקע, דהוא מטעם אודיתא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי, התם נמי שכיון שמודה שיש לו קרקע הוי הודאת בע"ד כמאה עדים, וההודאה הוא ע"ז שיש לו קרקע וכמ"ש התוס' כתובות נ"ד. ולא ע"ז שהקנה לו המעות ע"י קנין אגב, ועפי"ז יתיישבו דברי התוס', דהנה הפנ"י כתב דמה שנסתפקו התוס' אי מהני מעמ"ש בע"כ, אי אפשר לומר לענין זה שיהא החפץ של זה השני שיחזירנו לו, דזה פשיטא מה יכול הנפקד לעכב, הא הוא צריך להחזירו ואינו יכול להחזיקו לעצמו, וממילא קנה זה ונוטלו הימנו, אלא כוונת התוס' שיהא הנפקד מעתה שומר של זה השני ע"ש. ודבריו צריכים ביאור, מאיזה טעם נכריח את הנפקד שיהא שומר לאדם שלא נשתעבד אצלו בשמירה, וצ"ל שכיון שנתחייב בשמירה לראשון לשמור את החפץ זמן ידוע, נשתעבד ממילא לכל מאן דאתי מחמתיה. לשמור עד אותו זמן, כיון שבפקדון לא שייך לומר הראשון נח לי והשני קשה הימנו, אכן זה אינו שייך כ"א באופן שהחפץ היה מתחלה באמת של המפקיד הראשון, ואליו נתחייב בשמירה, בזה אמרינן דאף אם מסר אח"כ החפץ לאחר, נשתעבד בשמירה גם לזה האחר, כיון דאתי מחמתיה דמפקיד הראשון, אבל היכי שנתברר אח"כ שמתחלה בשעה שמסרו לא היה החפץ שלו, רק של אדם אחר, פשיטא שנעקר חיוב השמירה מהמפקיד מעיקרא, ולהשני יכול לומר לאו בע"ד דידי את, כיון שבשעה שקיבל השמירה לא ידע שהחפץ שייך לו, וסבור היה שהוא של המפקיד, וראיה לזה ממ"ש בהגה"א כאן (סי' י"ט) דאם ראובן שלח חפץ לשמעון שישמרנו, אם השליח בשעה שמסרו לשמעון אמר לו ראובן שלח לך החפץ וקיבל שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן הרי הוא שומר של ראובן, ואפילו בכה"ג יש סברא לומר דיכול שמעון לומר לראובן לאו בע"ד דידי את כיון שלא קיבלו מיד ראובן וכמ"ש בהגה"א, אבל אם בשעה שמסר החפץ לשמעון לא הודיעו שהוא של ראובן, כו"ע סברי דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ע"ש. ולפי"ז א"ש הכל, דממ"נ באיזה אופן היה האודיתא לא קנה בע"כ, דאם האודיתא היתה שעצם החפץ היה מתחלה של אדם זה שהודה לו, א"כ בכה"ג לא נכנס מעולם לשמירה כלל בע"כ, כיון שבשעה שקיבל לא ידע שהוא של אדם זה, וסבור היה שהוא של המפקיד אשר הפקיד בידו, א"כ מצי למימר לבעל החפץ האמיתיי לאו בע"ד דידי את וכנ"ל, ואם שההודאה היתה שמסר לו אח"כ בקנין, ומתחלה היתה שלו, א"כ הא בכה"ג לא מהני כלל האודיתא, וכמו שהוכחתי דאודיתא לא מהני כ"א כשהודה שמתחלה היתה שלו וכנ"ל:
ומתוך מה שכתבתי איפשיטא לי מה שנסתפקתי מכבר, באם מכר המפקיד החפץ לאחר בתוך זמן השמירה, אם הנפקד הוי נמי שומר של לוקח, וממוצא הדברים דלעיל מוכח דנשתעבד בשמירה גם ללוקח. ושוב מצאתי בהגהות קרני ראם שעל המהרש"א שכתב נמי לדבר פשוט. דהיכי דמקנה במעמ"ש בע"כ של הנפקד נעשה נמי שומר של הקונה, דכיון דכבר נכנס לשעבוד השמירה למפקיד, וממילא כיון דקני זה במעמ"ש נכנס בחיוב שמירה גם להקונה ע"ש, אכן כשאני לעצמי אין מסתבר לי לומר שיהיה באפשר להכריח אותו שיהא שומר של השני בע"כ, דמסתבר יותר שיוכל לומר לזה השני טול את שלך, וקושיתם שהקשו על התוס' היה נראה ליישב באופן אחר קצת, דהנה הא בע"כ צריך שיודה לו שהחפץ היה של הקונה מתחלה וכנ"ל, וא כ איך שייך לומר שיקנה לו באודיתא, הא עיקר תקון מעמ"ש הוא משום תקון משא ומתן כמ"ש הרא"ש, היינו שיוכל להמחות לו חוב לפרעון חובו מן הפקדון או שקונה מקח וזה נותן לו הפקדון דמי מקח, וא"כ איך שייך לומר שיקנה לו באודיתא, דא"כ למחר יתבענו חובו ויאמר שמה שהודה לו אינו פרעון, בשלמא אם היה אפשר להיות האודיתא שיודה לו שמסר לו אח"כ בקנין, היה שפיר שייך לומר שיקנה לו באודיתא, היינו שיאמר שמה שמסר לו הפקדון הוא, בעד פרעון החוב או המקח, אבל לפמ"ש שבכה"ג לא מהני אודיתא והאודיתא צריך ע"כ להיות שמתחלה היה החפץ שלו, א"כ היאך שייך כלל לומר שיקנה לו בזה, הא למחר יתבע בעד החוב והמקח, ואע"ג דכשאין הפקדון ביד הנפקד כתבו התוספת דיודה לו באודיתא, ולא חשו לזה דלא יתרצה להודות שמא יתבענו החוב אח"כ, היינו משום דבאמת מילתא דלא שכיחא הוא שיתבענו עוד הפעם, דאטו ברשיעי עסקינן, וברוב הפעמים לא יחוש המודה לחשש זה, ועוד דאפשר ליקח בטחונות ממנו שלא יתבע עוד הפעם, רק שטריתא מילתא לחזור אחר הבטחונות, ולכן משום מילתא דלא שכיחא כשאין הפקדון ביד הנפקד, לא שייך לתקוני בזה מעמ"ש דהוי הלכתא בלא טעמא, דאם יקרה מקרה כזה, או שהמודה לא יחוש לזה, ואף אם יחוש יקח בטחונות ממנו, ולא שייך לתקוני בשביל זה הלכתא בלא טעמא, כיון דאפשר לתקוני באודיתא אע"ג דהוא ע"י טורח כיון דהוי מילתא דלא שכיחי לא חשו לזה וכמ"ש הרא"ש בכה"ג, אבל ליתקן שיהיה תמיד קנין אודיתא ודאי דלא אפשר כיון דיחוש המודה שמא יתבענו ולחזור אחר בטחונות הוי טרחא יתירא ודו"ק:
בתוד"ה תנהו לפלוני כו' אומר ר"ת דאע"ג דהמוכר שט"ח כו' ומחלו מחול מ"מ מכר במעמ"ש אינו יכול למחול והוכיח מההיא דקדושין ע"ש, והנה הש"ך בחו"מ (סי' ס"ו סקצ"ז) הקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דבפ"ה מאישות כתב בהיה לו חוב ביד אחרים וכו' במעמ"ש מקודשת, והמ"מ הוכיח מזה דסובר הרמב"ם דבמעמ"ש אין יכול למחול, דאל"כ אמאי מקודשת הא לא סמכא דעתה, וכמ"ש התוס' כאן, ואילו בפ"ו ממכירה משמע דסובר דמוכר שט"ח יכול למחול אפי' במעמ"ש, ונ"ל בפשוטו עפמ"ש התוס' וב"ב קמ"ז) שהביא הר"י ראיה שאפילו למאן דדאין דינא דגרמי אין צריך המוחל להחזיר אלא מעות שנתן הלוקח ולא כל שווי השטר מסוגיא דקדושין (דמ"ז ע"א) התקדשי בשט"ח כו' ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומסקנא דפליגי בדשמואל ומ"ד אינה מקודשת אית ליה דשמואל דיכול למחול ולא סמכה דעתה שמא ימחול, ואי נימא שצריך להחזיר כל השטר, למה לא סמכה דעתה ע"כ, וכ"כ התוס' בפ' הכותב ע"ש, וא"כ למאן דסובר באמת דמשלם כל שווי השטר ודאי סמכה דעתה וצריכה להיות מקודשת, דנהי שיוכל למחול מ"מ כיון שסופו לשלם כל שווי השטר הרי סמכה דעתה, ואין לדחות ולומר דאכתי לא סמכה דעתה, מפני שצריכה להיות תובעת ממנו ויהיה לה בושת וזילותא דבי דינא וכמו שדחה בתוס', די"ל דהסמיכות שלה הוא לא על התשלומין, מה שישלם אח"כ, דאם היתה יודעת שימחול ודאי, איה"נ שלא היתה מתרצה אף שתוכל לתבעו, כי לא ניחא לה זילותא דבי דינא, אלא הסמיכות דעת הוא, דכיון שיוצרך אח"כ לשלם כל השווי, א"כ ודאי שלא ומחול, דאם לא היה מחויב לשלם כל השווי יש לומר שיעשה קנוניא עם הלוה וימחול, אבל השתא שמחויב לשלם כל השווי מהיכי תיתי ימחול, ולא שייך בזה חשש קנוניא, ולזה צדקו דברי הרמב"ם, דלשיטתו (בפ"ז מחובל ומזיק) דסובר כרש"י שצריך לשלם בעד כל שווי השטר, ולכן בהלכות מכירה כשדן אי יכול למחול, כותב דיכול למחול, דכן הוא הדין כשמואל, ואפ"ה פוסק דמקודשת, כיון דצריך לשלם כל שווי הכתובה סמכה דעתא שבודאי לא ימחול, ואי"ל לשיטה הזאת, דא"כ מאי קאמר שם בקדושין דפליגי בדשמואל, ולחכמים דסברי כשמואל אינה מקודשת, הא צריכה למיסמך דעתה כיון שמחויב לשלם לה, די"ל דהיינו רבנן דפליגי אדר"מ ולא סברי דינא דגרמי כלל, דרק ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי, ורבנן דפליגי עמו וס"ל דלא דיינינן ואין צריך לשלם לה כלל, משו"ה סברי דאינה מקודשת מטעם דלא סמכה דעתה, אלא דאכתי יקשה דא"כ אמאי הוצרך בש"ס לומר דפליגי בדשמואל ור"מ לית ליה דשמואל, והא יכול לומר שגם ר"מ ס"ל דשמואל ואפ"ה מקודשת לדידיה דדאין דינא דגרמי, וי"ל שבאחת מצד דין זה דקדושין איה"נ שהוי מצי לומר כן, ורק משום שאליבא דאמת ר"מ לית ליה דשמואל וכמ"ש התומים (סי' ס"ו) דר"מ לשיטתו לא יוכל לסבור כשמואל, והוא עפמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות מכירה) והתוס' בקדושין שם דמשו"ה יכול למחול משום דמכירת שטרות אינו מכירה כ"א מדרבנן והטעם דאינו אלא מדרבנן כתבו התוס' וב"ב דע"ו) משום דקיי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והוי כמוכר דשלב"ל, וא"כ לר"מ דסובר אדם מקנה דשלב"ל הוי גם מכירת שטרות דאורייתא, וממילא אין יכול למחול ע"ש, ומתוך מה שכתבתי יהיה לנו הוכחה מהרמב"ם דגם במוחל מלוה ע"פ צריך נמי לשלם מטעם דינא דגרמי, דהא בההיא דמיירי הרמב"ם בפ"ה מאישות דמקודשת, היינו בחוב ע"פ ואפ"ה מקודשת מטעם דסמכה דעתה כיון שמחויב לשלם מדינא דגרמי, וזה דלא כהתומים שחידש דהא דצריך לשלם היינו דוקא במוחל חוב בשטר דברי היזיקא, דבלא מחילתו היה יכול לגבות ממשעבדי ולא היה יכול להבריח והוי גרמי וחייב, אבל במלוה ע"פ אין המוחל צריך לשלם דלא ברי היזיקא דהיה יכול להבריח לגמרי, שאינו גובה ממשעבדי:
ומדי דברי בזה אזכיר מה שראיתי בס' ת"מ לתרץ קושית הש"ך דאע"ג דס"ל לרמב"ם דמוכר שט"ח יכול למחול, מ"מ בקדושין מקודשת, לפי מה דס"ל להרמב"ם טעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות מדרבנן ומשום דהוי דשלב"ל, וברמ"א (חו"מ סי' ר"ט) הביא בשם הגמ"ר דאע"ג דאין מקנה דשלב"ל מ"מ אם הוא רוצה לקנות מקנה ג"כ, ולכן שנים שהקנו זמ"ז על מתנה שיקבל אחד מהם שלכל מי שיתן יחלוק עם חבירו דקנה, וכתב הסמ"ע הטעם דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, וא"כ בקדושין דרוצה לקנות האשה ע"י הקדושין מקנה ג"כ, והוי בזה מכירת שטרות דאורייתא ואין יכול למחול ע"ש, ולענ"ד טעה בתרתי בגמ' וסברא, בסברא, דזה ודאי שמ"ש הרמ"א דהיכי דרוצה לקנות מקני ג"כ, היינו כשהדבר שרוצה לקנות הוי נמי דשלב"ל, ואז אמרינן דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדשלב"ל של חבירו מקנה לו נמי את הדשלב"ל שלו, וכעין פי' ר"ת גבי אסמכתא דמשו"ה משחק בקוביא לא הוי אסמכתא משום דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ, והיינו כשהדבר שרוצה לקנות שוה הוא לאותו דבר שמקנה לו, דבזה אמרינן שאגב שרוצה לקנות מקנה, דאי לא מקנה לחבירו את הדשלב"ל שלו, לא יוכל לקנות את של חבירו, דהוי נמי מסוג כזה, אבל אם הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לכולם שראוי לחול בו קנין לא שייך סברא זאת, דאלת"ה א"כ בכל סוגי חליפין, אם יחלוף דשלב"ל על איזה חפץ, ניחא נמי שאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, וכן במכירה נמי נימא דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, אלא ודאי דהיכי שאינם מסוג אחד לא אמרי' סברא זאת, וא"כ ממילא שגם בקדושין לא שייך לומר כן. שאגב שרוצה לקנות האשה שהיא בעולם מקנה לה הדשלב"ל, ואע"ג שראיתי בתשובת חת"ס (סי' קפ"ו) שכתב לדבר פשוט, דהיכי דמצד אחד הוי דשלב"ל, ומצד השני הוי דבר הבא לעולם כ"ש דמהני, מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש, וגם בלא זה טעה בדבר המפורש, דהא הרמב"ם עצמו לא ס"ל כלל כהגהמ"ר, דאמרינן אגב דרוצה לקנות מקנה, והרמ"א עצמו ציין דלעיל סי' קע"ו יש חולקין בזה, והוא שיטת הרמב"ם דס"ל גבי אומנין שנשתתפו דלא מהני הקנין משום דהוי דשלב"ל, אע"ג דהתם נמי הוי אגב דבעי, וא"כ איך יתרץ דעת הרמב"ם מטעם דרוצה לקנות כיון דלא ס"ל לדין זה כלל, ומ"ש הוא נכון בדעת הרמב"ם:
והנה אם כי קושית הש"ך בסתירת דברי הרמב"ם מיושב במה שכתבתי, אכן עיקר דינו שכתב דבמעמ"ש יכול למחול אכתי אינו מבורר, דקושית התוס' מההיא דקדושין למה לא מוקי באבע"א גם במלוה ע"פ חזקה, ואיך יתרץ הרמב"ם לסוגיא הזאת, ובעיקר הדין אי יכול למחול במעמ"ש, נ"ל דתלוי בשני הטעמים על הא דיכול למחול, דלשיטת ר"ת משום דשעבוד הגוף נשאר אצלו וממילא פקע שעבוד הנכסים, וא"כ במעמ"ש שהלוה כאן ונתרצה הרי הוא נשתעבד מעתה להלוקח משו"ה אין יכול למחול ולטעם השני משום דמכירת שטרות הוא דרבנן, א"כ מעמ"ש דהוי נמי מדרבנן יכול למחול, והרמב"ם דסובר כטעם השני משו"ה סובר דיכול למחול, וראיתי בריטב"א דקדושין שכתב נמי דמעמ"ש שעבוד דלוה הוא ואין יכול למחול ע"ש ודו"ק:
ברש"י ד"ה מ"ט במלוה קנה הא ליתא בעיני'. ומשמע מלשון רש"י דגבי פקדון ניחא בטעמא וכן משמע אלשון הש"ס דקאמר מסתברא מילתי' דרב בפקדון, דגבי פקדון מסתבר טעמי' וכל השקלא וטריא שבש"ס הוא רק על מלוה לחוד, ונראה דבפקדון לא נוכל להקשות מ"ט, כמו שלא נוכל להקשות על כל הקנינים שתקנו חז"ל שיועיל לקנין, וגם סיטומתא שאינו אלא מנהג הסוחרים אפ"ה מועיל, וכיון שתקנו חז"ל שגם מעמ"ש הוי קנין מועיל כמו כל הקנינים, ואין אנו צריכים כלל לחפש טעמים ע"ז, רק כיון שתקנו חז"ל הכי הוי קנין טוב, והקושיא אינו כ"א על מלוה דליתא בעינה, ואפילו קנין גמור מדאורייתא נמי אינו מועיל בדבר דליתא בעיני', ולכן שפיר מקשה מ"ט, דנהי דמעמ"ש הוי קנין כמו כל הקנינים, ומצד עצם הקנין אין שום חסרון, אפיה כיון שעל דבר דליתא בעיני' אין חל שום קנין, א"כ מ"ט מועיל מעמ"ש, ועוד י"ל דרש"י סובר דכשנתרצה הנפקד ליתן להמקבל והפקדון מונח ברשותו, הו"ל ברשות המופקדין אצלו, דכיון שקיבל עליו ליתן קנה לו חצירו אפילו לא אמר יזכה לי חצירי, ודלא כשיטת הרמ"ה המובא בטור (חו"מ סי' קכ"ה) דלא קנה כ"א כשאמר יזכה לי חצירי וכמ"ש הש"ך שם. אלא דמיד שנתרצה ליתנו זכה לו חצירו, ואפילו לשיטת הרמ"ה נמי י"ל דחז"ל תקנו שיהיה רשות שמונח בו של המקבל וכמו שהקנו קנין ד' אחות קנין דרבנן, ובזה יש לדחות הוכחת התוס' דלעיל דמעמ"ש קונה בע"כ, דאל"ה מה צורך למעמ"ש יאמר זכי או תן כזכי, ולמ"ש אין ראיה, דאם יאמר תן או זכי היה צריך הנפקד להגביה החפץ ולזכות עבור פלוני ופעמים שאין החפץ בידו ממש, ואי אפשר לו לזכות, משא"כ במעמ"ש לאו מכח זכיית הנפקד הוא רק מה שתקבל עליו להיות שומר של לוקח, מקנה לו קרקע מקום שהפקדון שם, והך קבלה הכוונה שמיחד לו הקרקע ומקנה שיהיה במקום מוכר, ורשות לוקח קונה לו לא מטעם זכייה, וכן משמע להדיא מדברי רשב"ם בב"ב שם בסוגיא דברשות המופקדין ע"ש:
בתוד"ה גופא דאי לא קני אלא מרצונו. עמ"ש בדבור דלעיל: