אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף יג.

דף יא:

בתוד"ה אלא דכתיב לא תלקט לעני הקשו דלמ"ד אי עביד מהני א"כ קנה העני עיי"ש. ויש לתמוה עפמ"ש התוס' בב"מ דאי אין שליח לדבר עבירה גם המעשה בטל, א"כ הכא דכתיב לא תלקט ואסרה ללקוט וא"כ היכי דלקט אין שליח לר"ע ובטל המעשה ולא קנה, ומצאתי שהנו"ב מהדו"ת (חאהע"ז סי' קי"א) הקשה כן, ונ"ל ליישב דבעיקר טעם דאין שליח לד"ע כתב רש"י משום דאמרינן דברי הרב וכו', והסמ"ע בסי' רפ"ב פירש טעם סברא הזאת. דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי ע"ש, ולפי"ז לא שייך הדין דאין שלד"ע כ"א היכי דהמשלח עושהו שליח בתירוש, אבל בזכיה שהוא מטעם שליחות, דהמשלח עצמו איננו פה, והשליח מעצמו הוא דנעשה שליח. דלא שייך כלל לומר דהשליח אינו סומך דעתו. בכה"ג יש שליח גם לדבר עבירה, ומיושב קושיתי, דנימא דהמעשה בטל, כיון דבגוונא דהכא דמיירי בזכיה ליתא כלל להך דינא דאין שלד"ע:

ושוב ראיתי דנהי שהתירוץ מצד עצמו נכון הוא, אכן בדברי התוס' אי אפשר ליישב כן, דבע"כ התוס' לא סברי הכי וכמו שנבאר, דיסוד תירוצי הוא עפ"י דברי הסמ"ע שפירש הטעם משום דסובר שלא ישמע וכנ"ל, אכן הש"ך שם חולק ע"ז, דהנה בחו"מ שם כתב הרמ"א דאם השליח הוחזק בכך יש שליח, דהיינו כטעם הסמ"ע דכיון דמוחזק בכך אין שייך לומר דסבור היה שלא ישמע אליו, אמנם הש"ך השיג על הרמ"א וסובר שאפי' הוחזק השליח בכך נמי אין שליח לדבר עבירה. וסברתו נראה דיפרש טעם דדברי הרב, היינו שהיה לו לעשות דברי הרב, ואחרי שלא שמע לדברי הרב הוי שליחות באיסור ולא יוכל להיות שליח, ופירוש אין שלד"ע, כלומר אינו יכול להעשות שליח בדבר עבירה משום דיותר צריך לשמוע דברי הרב, והיה נ"ל להביא ראיה כסברת הסמ"ע מרש"י דב"מ (דף ח' ע"א) שמפרש דשותפין שגנבו דקאמר התם, היינו אחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולא כפי' התוס' דשניהם הגביהוה, ובשמ"ק שם טרח למצוא טעם מה דחק רש"י לפרש הכי, ולא ניחא לו לפרש כפשוטו כפי' התוס', ונ"ל טעמו דבש"ס הוכיח התם מכח ההיא דשותפין שגנבו דאמרינן מיגו דזכי לנפשי', ואם לא הטעם דמיגו דזכי, הו"א שגם בזה כשותפין שגנבו נמי אין שלד"ע, וזה היה קשה לרש"י, דאי נפרש דשותפין שגנבו, היינו ששניהם הגביהו א"כ אפילו בלא טעם דמיגו דזכי אין שייך בזה לומר אין שלד"ע, דכיון דביחד גנבו והיה רואה שגונב גם לעצמו, א"כ לא שייך בזה כלל סברא דדברי הרב וסבור הייתי שלא ישמע לי, אחרי שרואה בעיניו שחשוד הוא לכך, ומדקאמר בש"ס שדוקא מטעם מיגו מהני השליחות, הא אי לא"ה לא מהני, מכלל דלא מיירי בשנים שהגביהו, ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולפי"ז יהיה מכאן ראיה כסברת הסמ"ע, דאי כש"ך דלא יוכל להיות שליח בדבר עבירה, א"כ אפילו בשנים שהגביהו נמי אין שליח, ואכתי מה דחק רש"י לפרש באחד שגנב. אע"כ כהסמ"ע, אלא דלפי"ז לפי' התוס' דמיירי באמת שהגביהו שניהם, ואפ"ה בלא המיגו הו"א דאין שלד"ע. א"כ משמע כהש"ך, דלסברת הסמ"ע בשנים שהגביהו בלא"ה יש שליח, וזהו באמת סברת רעק"א שם שהוכיח מן התוס' כהש"ך, הרי להדיא שהתוספת סובר כהש"ך, ולפי"ז אפילו בזכיה נמי אין שליח לדבר עבירה, וחוזר הקושיא דלעיל מה טעם קני כיון דהשליחות בטל וכנ"ל:

והנה לכאורה היה אפשר לכוון גם שיטת התוס' להסמ"ע, דז"ל התוס' שם, רש"י פי' דמיירי בשותפין שגנב אחד כו' כדאיתא בב"ק (דף ע"ח) ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב אלא שותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם עכ"ל. ובהשקפה ראשונה נראה דתוס' חולקים בזה על רש"י, וסוברים דאם אחד גנב לדעתו ודעת חבירו אין שליח ודלא כרש"י, ואע"ג דאיכא מיגו דזכי לנפשי', מ"מ לענין הדין דאין שלד"ע לא מהני מיגו, ודוקא בשנים שהגביהו חייבין, ועיין בנה"מ וקצוה"ח לסי' ק"ה) שהבינו כן דתוס' חולקים על רש"י. ובע"כ שבזה הוא פלוגתתם, אלא דאי נימא הכי ישאר לנו קושית קצוה"ח (בסי' שמ"ח) חזקה מאוד, דכיון דבאחר שגנב לדעת חבירו ג"כ אע"ג דאית ליה מיגו לא מהני, וא"כ מה הועילו בתירוצם דמיירי בשנים הגביהו. דהא בשנים בע"כ אתה צריך לבוא לעזרת המיגו, דבלא המיגו הוי חציה זה כמונח ע"ג קרקע, ואלא דאמרי' שכל אחד הגביה לצורך חבירו, ומהני מטעם מיגו, וממ"נ אם מיגו מהני, גם בגנב לדעת חבירו יועיל השליחות, ואם מיגו לא מהני, גם בשנים שהגביהו לא יועיל השליחות, דמאי איכא בין אחד לשנים ע"ש שזה קושיתו בקצת הסבר. ואמנם אי נימא כסברת הסמ"ע א"ש החלוק של התוס', דבשנים שגנבו כיון דלא שייך סברא דסבור הייתי שלא ישמע לי אחרי שרואה אותו חשוד בכך, ושפיר אמרינן דבכה"ג יש שליח, אבל באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו כיון דלא ראה אותו חשוד בכך אמרינן דאין שליח, ואע"ג דאית לי' מיגו לא מהני זה לענין שליח לדבר עבירה, ולשיטת הסמ"ע יתיישב מה שחלקו התוס' בין אחד לשנים, אבל להש"ך דלדבר עבירה לא יוכל להיות שליח, א"כ אפי' בשנים שהגביהו נמי אין שלית, ויקשה קושית קצוה"ח דמה איכא בין אחד לשנים, אכן שוב חזרתי מזה שאי אפשר כלל לומר דהטעם דשנים שגנבו יש שליח, משום דלא שייך בזה סברא דדברי הרב, דהא בש"ס קאמר דהטעם הוי משום מיגו דזכי, ונסתייע מזה למגביה מציאה, דאע"ג דלחבירו לבד לא קנה, מ"מ בשנים שהגביהו קנה מטעם מיגו, ואי נפרש הטעם בשנים שגנבו משום דאין שייך בזה סברא דדברי הרב, א"כ יקשה בתרתי, חדא דלאו מטעם מיגו הוא, ובש"ס קאמר משום מיגו, ועוד דאין מזה ראיה למגביה מציאה לומר דבמקום שלחבירו לבד לא קנה. וכששנים הגביהו קנו. הא הכא הוי החילוק, דאם אמר לשלוחו לחוד משו"ה לא מהני מטעם דאין שלד"ע, ובשנים שהגביהו אין שייך כלל אין שלד"ע, הא אי בשנים הוי שייך נמי הטעם דאין שלד"ע לא היה חילוק בין אחד לשנים, ובע"כ מדקאמר התם הטעם דמיגו דזכי, סובר הש"ס דבשנים שגנבו נמי שייך הטעם דדברי הרב, ושגם בזה היינו אומרים אין שלד"ע, אם לא הטעם דמיגו דזכי, ומה שקשה לפי"ז קושית הקצוה"ח, האמת יורה דרכו, שהתוס' לא השיגו על רש"י בעיקר הדין דגנב לדעתו ודעת חבירו, רק ע"ז שציין רש"י כדאמרינן בב"ק, והיינו מדאמרינן התם שותפין שטבח אחד לדעת חבירו חייבין שניהם, ע"ז השיגו, דהתם בטביחה איירי דרבי רחמנא דיש שליח, ואפילו בטבח לחבירו לחוד נמי יש שליח, ואין ראיה מהתם למציאה, ולהכי הוכרחו לפרש, דהיינו שהגביהו שניהם דבזה הוי ההוכחה מכח הסברא, דאי תימא דשנים שהגביהו פטורים, א"כ כל אחד יפקיע עצמו מחיוב גניבה ע"י עצה הזאת שיגנבו בשנים, ואלא ודאי דסברא הוא שחייבין בהגביהו שניהם, וממילא מוכח דאמרינן מיגו, דאל"כ גם בשנים שהגביהו נימא כיון שאין אדם יוכל לזכות לחבירו בגניבה מטעם אשלד"ע, א"כ תיעשה זו כמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא ש"מ דאמרינן מיגו, ולזה הוכרחו לפרש דמיירי בשנים שהגביהו, ולא נוכל לפרש כרש"י דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, וג"כ מכח הסברא, דבזה אין שום סברא, ודילמא באמת פטור בכה"ג, ומשו"ה הוכרח באמת לציין מראה מקום לקושיא דש"ס, דמן הסברא אין להוכיח שחייבין, דשמא באמת אפי' בכה"ג נמי פטור השני, אבל לפי' התוס' שפיר מכח הסברא חייב, דאל"ה יפקיע עצמו כל אחד וכנ"ל, נמצא דבעיקר הדין לא נחלקו תוס' עם רש"י, דהשתא שנדע דבשנים שגנבו חייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב ודלא כהקצוה"ח ונה"ע דלעיל:

ואכן לפמ"ש דהטעם דבשנים שהגביהו הוי שליח היינו דוקא מטעם מיגו, הא בלא המיגו הו"א שגם בשנים שהגביהו אין שלד"ע, א"כ יהיה מפי' התוס' ראיה להש"ך, דאי כהסמ"ע אמאי באמת אין שליח בכה"ג, כיון שראה אותו חשוד בכך, והנה אע"ג די"ל דאכתי מן התוס' אין ראיה דסובר כהש"ך. עפמ"ש התוס' (ב"מ דמ"ה) ד"ה כהן דאמר לישראל, שהיינו דוקא לישראל, אכל כהן שאמר לכהן הוי בר חיובא, ובנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ח) הוכיח מדברי התוס' הזה, שיחלקו עם פרש"י דסובר הטעם דבעינן בר חיובא משום דברי הרב, רק ס"ל דדינא דאורייתא הוא, דפי שמוזהר בעצמו לעשותו אין בזה שליחות, ואף היכי שאין השליח עושה איסור רק אם מוזהר בדבר, דאילו הטעם משום סברא דדברי הרב, אף כהן שקידש גרושה עבור כהן חבירו יש שליח דהא לא שייך דברי מי שומעין כיון דאין הוא עושה איסור, וא"כ התוס' לשיטתייהו דלא סברי כלל הסברא דדברי הרב, להכי יוכלו לפרש דמיירי בשנים שהגביהו, דאפילו בכה"ג נמי יש שליח. כיון דלדידהו הוי דינא דדאורייתא, דבדבר עבירה לא נתנה התורה רשות להיות שליח, ואנן קיימינן לסברת רש"י דסובר הטעם משום הסברא, ופירוש הסברא יוכל להיות באמת כהסמ"ע, ולפי"ז רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דרש"י דסובר הטעם משום הסברא דדברי הרב, ופי' הסברא הוא כהסמ"ע, משו"ה אי אפשר לפרש דמיירי כששניהם הגביהו דא"כ אפילו בלא מיגו יש שליח, והוכרח לפרש דמיירי בשותף שגנב לדעתו ודעת חבירו, אכן התוס' לשיטתייהו דטעם דאין שליח לד"ע הוי דינא דאורייתא, משו"ה יוכלו לפרש דמיירי בשנים שהגביהו, וא"כ לפמ"ש, או שהתוס' סוברים כהש"ך, או שסוברים דעיקר דין דאין שליח לד"ע הוי דאורייתא, ושייך שפיר אפילו בזכיה, ויוחזר הקושיא שהקשיתי, דאמאי קנה הא כיון דאין שליח לד"ע מעשה הזכיה בטל, וי"ל דהתם שאני דהשליחות אינה עבירה, רק המעשה הוי עבירה, אבל כאן אין עבירה במעשה רק מחמת שהוא שליח, ולכן אי אמרינן אי עביד מהני ממילא הוי שליח ודו"ק:

באו"ד וא"ת דנילף מהכא כו'. עיין ברש"ש שהקשה אמאי לא מקשו בפשיטות דנילף מכאן התופס לבע"ח לא קנה, וי"ל דבזה ודאי שהיינו מחלקים דהכא משו"ה אסרה התורה ללקוט לצורך אחר, משום דאין הפסד לעני הזה, אבל בתופס לב"ח, דאם זה לא יחפוץ לתפוס בשבילו יבוא להפסד, דהא עיקר תופס לב"ח מיירי ביוכל לבוא לידי הפסד וכמ"ש הרי"ף בתשובה הובא בר"ן, אבל מציאה שפיר נילף, דהא התם נמי אין הפסד, ונבאר דברינו, דהא ודאי כוונת הש"ס במה שדחי ע"כ ל"ק אלא הכא דכתיב לא תלקט, היינו דמתחלה רצה רב חסדא לומר דהטעם דלא יוכל לזכות הוא משום תופס לב"ח, פי' דכמו דתופס לב"ח הוי עיקר הטעם דלא קני, משום דמעצמו בלא התמנות לא יוכל להיות שליח, ואפילו כשאמרינן זכין לאדם, היינו דיש לו יד לזכות, אבל עכ"פ מינוי השליחות בעינן במקום שחב לאחרים, וכן ה"נ משו"ה לא זכה אותו העני משום דמעצמו לא יוכל להיות שליח, וע"ז דחי הש"ס דאין ראיה מכאן. דנוכל שפיר לומר, אם היה רשאי ללקוט לצורך אחר, היה יכול להיות גם שליח ואפי' מעצמו, ורק דהכא שאני דאסרה תורה ללקוט לצורך חבירו, ואין מכאן ראיה לתופס לב"ח, ולהכי שפיר הקשו התוס', כיון דעיקר הטעם הוא משום איסור הלקיטה, א"כ מה ענין זה להקנין, ונימא דנהי דאסור מ"מ אי עביד מהני, ובשלמא אי הטעם הוא כרב חסדא. הרי יש כאן חסרון ביכולת הקנין, אבל לחה שדחי הש"ס דביכולה הקנין אין חסרון, ורק מצד האיסור, א"כ נימא אי עביד מהני, ותרצו דהכא גלי קרא דאי עביד לא מהני, ומעתה הקשו עוד. דכמו דלקיטת הפאה דהוי נמי מציאה אסרה התורה ואפילו בדיעבד לא קנה, נילף נמי לאסור להגביה שארי מציאות, ואפילו אי עביד לא מהני, וא"כ עיקר קושית התוס' בזה הוא דנילף מכאן דגם במציאה אי עביד לא מהני, ולפי"ז שפיר יש לחלק שדוקא על מציאה יש להקשות דנילף מכאן לעיקר האיסור, דאסור להגביה מציאה לצורך חבירו, ושגם אי עביד לא מהני, אבל לאסור לתפוס לב"ח לא נוכל למילף מכאן, דיש לחלק ולומר שדוקא מציאה אסרה התורה, כיון שלא יבוא לידי הפסד, משא"כ להציל מן ההפסד ודאי דמותר לתפוס, וכיון דעיקר התפיסה הוא בהיתר, ועל חסרון הקנין אין ראיה מכאן, והא תינח אי הוה אמינא דבמציאה הוי הטעם דלא קני מטעם חסרון יכולת הקנין בלי התמנות, אז היינו יכולים לדמות גם תופס לב"ח למציאה, אבל השתא בקושית התוס' כוונתם דנילף דבמציאה לא קני מטעם אי עביד לא מהני, א"כ במציאה דנוכל למילף האיסור, משו"ה אי עביד לא מהני, אבל בתופס לבעל חוב גם עיקר האיסור לא נוכל למילף ודו"ק כי זה ברור:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה