בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף יא:
בתוד"ה בגיטי נשים. בירושלמי בעי הגע עצמך עבדו של קצין חוב הוא לו שעד עתה היה מפרנסו בריוח. וקשה דאי משום מזונות הא שפיר השיבו לו מה אם ירצה שלא לזונו ואין זה חוב, ולמה הוצרך הירושלמי לכתוב טעם אחר אילו רוצה למוכרו, ונראה דהפירוש הוא עבדו של קצין ניחא לו לעבד שיהיה משועבד לקצין ולכבוד ותפארת הוא לפניו במה שנקרא עבד של אותו קצין ולכן לא ניחא ליה לצאת מאתו לחירות וחוב לפניו השחרור:
בתוד"ה התופס לב"ח אפילו עשאו שליח, והשיגו על פרש"י דסובר דבעשאו שליח מהני, ומפני שהסוגיא מוכחת כשיטת רש"י וכמ"ש הפנ"י נ"ל ליישב ההשגות שהשיגו עליו. הנה מה שהשיגו מהא דיימר בר חשו אפשר ליישב דבעיקר שיטת רש"י, תיתי לי שכוונתי למ"ש המהרש"א בכתובות שם, דע"כ לא קאמר רש"י דשליח מהני כ"א במציאה דיש לו מיגו דבעי זכי גם לנפשי', אבל התם גבי יימר בר חשו, שאין לו שום מיגו גם רש"י מודה דלא מהני שליח ואם כי עיקר החלוק מוסכם מהמהרש"א והתומים (בסי' ק"ה), בכ"ז נ"ל להסביר טעם החלוק עפמ"ש הפנ"י בכתובות הטעם דלא מהני שליח במקום שחב לאחרים משום דהמשלח לא סמיך דעתו. שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שהשליח לא יוכל לעשות הענין כ"א בדבר עבירה, דבזה י"ל דהמשלח לא סמיך כלל שיגיע למבוקשו, דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה, אבל במקום שלשליח יש שני דרכים. דרך היתר ודרך איסור, בזה שפיר סמיך המשלח דעתו שיגיע למבוקשו, דאם לא ירצה השליח לעבור עבירה, הרי יש לו גם דרך היתר, ובכה"ג הוי שליח, ולכן בנידון דידן נמי, דמבוקש המשלח, היינו שיתן לו זה המציאה, נוכל לומר דשפיר סמיך המשלח דעתו שבודאי יקיים השליח הבטחתו שהבטיחו לתת לו, דממ"נ אם ירצה לעשות בדרך איסור, אז יגביה לצורך המשלח עצמו, ואם לא ירצה לעבור עבירה, הרי יש לפניו גם דרך היתר, שיגביהנה לצורך עצמו ואח"כ יתננה למשלח, וא"כ בכה"ג סמיך דעת המשלח, שכיון שהשליח נתרצה להביא החפץ ליד המשלח, ודאי שיביאנו, ולא יחזור מדברי הבטחתו, וכיון דסמיך דעתו בכה"ג יש שליח וכמ"ש ברמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) דבמקום דהשליח הוחזק לעשות העבירה נמי יש שליח מהאי טעמא דסמיך דעתו:
וטענה השניה שטען כאן התוס' על רש"י, כיון דשליחות מהני א"כ אפילו לא עשאו שליח נמי, כיון דזכיה הוא מטעם שליחות הרי יכול לעשות שליח מעצמו, כפי הנראה שרש"י במתק לשונו הרגיש ליישב זאת, דז"ל רש"י בב"מ שם, דלאו כל כמיני' להיות קופץ מאליו וחב לאחרים, וכוונתו בזה דאע"ג שהתורה נתנה רשות לאדם שיוכל מעצמו לזכות לחבירו, היינו היכי שהוא זכות גמור, ואין בזה נדנוד רעה לאחרים. אבל היכי שיש בטובתו של זה נדנוד רעה לאחרים, לאו כל כמיני' להיות קופץ מאליו, אבל בעשאו שליח ודאי דמהני, ועיין בקצוה"ח (סי' ק"ה סק"א). ולפמ"ש מתורץ נמי מה שהקשה בשמ"ק על שיטת רש"י, דמאי מקשה הש"ס בב"מ מפועל, הא פועל ששלוחו הוא ובשליח יכול לתפוס לפרש"י, דזה ודאי שסברת רש"י נכונה שמעצמו לא יוכל לזכות לזה במקום שיש נדנוד רעה לאחרים, ודוקא בעשאו שליח מהני, אבל היינו דוקא בעשאו בפירוש שליח על התפיסה, אבל אם עשאו שליח למלאכות אחרות ולא לתפיסה, בזה ודאי שלא יוכל לתפוס, דעל התפיסה הוי כקופץ מאליו, וכן גבי פועל אם היה שוכרו ללקט מציאות, איה"נ שהיה מועיל, אבל הכא מיירי בשכרו לעשות מלאכות של היתר. א"כ הוי על התפיסה כקופץ מאליו, וכן מה שטען הרא"ש בב"מ ממתניתין דהתם דאמר תנה לי, הרי עשאו שליח ואפ"ה לא מהני, י"ל דמה דאמר תנה לי, לא נתכוון כלל לעשותו שליח לזכות עבורו, אלא משום שהיה רוכב על החמור ונתעצל לירד מעל החמור להגביה המציאה, ולזה ביקש מאתו שיושיטנה לידו, אבל לא נתכוון כלל לעשותו שליח על הזכיה והיה סבור לזכות אח"כ כשיגיע לידו ודו"ק היטב:
שם באו"ד וי"ל דר' יוחנן מחלק בין מציאה לב"ח דשאני מציאה דמיגו דזכי כו'. ולי נראה דר' יוחנן ודאי מחלק בין מציאה לב"ח אבל לא מטעמי' דהתוס' משום מיגו. כ"א דהיכי דהחוב לאחרים הוא הפסד גמור בזה לא מהני תפיסה, אבל במציאה, דמן הקרן ליכא הפסד, כ"א במניעת הריוח, וזה לא מיקרי חב לאחרים. והכי דייק לישנא דר' יוחנן במקום שחב לאחרים, חב דוקא, ולא היכי שמנעו מן הריוח. ושוב מצאתי בשמ"ק לב"מ בשם הרמב"ן שכ"כ, ור"נ ור"ח לא ס"ל לחלק כן, אלא דבכה"ג נמי מיקרי חב לאחרים, ולפי"ז רב נחמן ורב חסדא עם ר' יוחנן פליגי בסברא זאת, אי מניעת הריוח מיקרי הפסד אם לאו. ולחילוק זה העירני בני אברהם שמעון שיחי'. ועיין בשד"ח כללים מערכת הא' סי' ס"ט שחקר לדעת איה המקום בש"ס שמבואר שם דמניעת הריוח לא חשוב כהפסד, והנה זה מפורש בירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ג) וז"ל א"ר יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא בתמיה, אין ידע דלא מזבין והוא פחת מן קרנא וזבן ע"כ, הרי להדיא שדוקא כשנפחת מן הקרן חשוב פחת ולא כשנפחת מן הריוח, ולמ"ש פליגי בזה נמי ר"נ ור"י:
ברש"י ד"ה מי שליקט. בעל הבית עשיר. ולכאורה משמע דכוונתו שמיירי בבעל השדה שליקט, ואע"ג דגם עני מוזהר שלא ללקט פאה משדה שלו, י"ל משום דאי בעי הוי מפקיר לכל נכסיו וגם שדה זו בכלל ההפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה וכמ"ש בשמ"ק בב"מ, אבל אי אפשר לפרש כן, דבב"מ פרש"י דמיירי באדם בשלמא שאינו בעל שדה דאי בבעל שדה לא אמר ר' אליעזר זכה כו' דאפילו עני הוא מוזהר כו' ע"ש, והנה כלשון רש"י כאן איתא נמי בירושלמי, ויש להבין מה בעי בזה שדייק לכתוב בעה"ב עשיר, וע"ד הפלפול י"ל, דהנה בסוגיין מבואר הטעם דר' אליעזר דאמר זכה, מטעם דבעי מפקר נכסיו, ואינו מובן מאי מיגו הוא זה, אם ע"צ האמת, איזה שוטה יעשה כן, להפקיר כל נכסיו בכדי שיוכל לזכות מעט הפאה, ואם ע"צ הערמה, א"כ אין מקום כלל להלאו שכתבה התורה לא תלקט, להזהיר עני על שלו, כיון שכל אדם יוכל ללקט ע"י מיגו הזאת, ולכן נראה שודאי היכי שהנכסים שיפקיר שווים הם הרבה יותר מן הפאה שילקט, לא אמרינן כלל מיגו זאת, מטעם דעלינו להחזיק שבודאי לא יפקיר, דמי פתי יעשה ככה, אלא דהכא מיירי שאין לו כ"א פרוטה אחת יותר על סך שני מאות זהובים, ולזה כדאי לפניו להפקיר הפרוטה היתירה, בכדי שיזכה בפאה ששוה הרבה יותר מפרוטה, ושפיר שייך מיגו וכמ"ש האחרונים, אלא דאכתי אין מדוקדק, דאי בכה"ג שאין לו כ"א פרוטה יתירה, לא שייך לקרותו עשיר, דהא עד שני מאות עני מיקרי, ואטו בשביל פרוטה יתקרי עשיר, אינו עני הוא שנוכל לקוראו, אבל לא בשם עשיר. ואמנם במס' פאה מבואר שדוקא אם יש לו מעות מזומן יותר משני מאות הוא דאסור ליקח פאה, אבל אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, וא"כ שפיר משכחת שבאמת עשיר הוא מצד שיש לו נחלאות, שדות ובתים, אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה אחת יתר על מאתים, ושפיר יש לו מיגו, דיפקיר הפרוטה היתירה ויוכל ליקח הפאה, ומ"מ עשיר מיקרי, שבאמת עשיר הוא בבתים, והיינו דדייק רש"י לכתוב ,,בעל הבית עשיר" כלומר דעשרו הוא משום שהוא בעל בתים ונחלאות, אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה יתירה. דאם עשרו במעות מזומן לא שייך מיגו, ולפמ"ש שע"צ הערמה אין אומרים המיגו, ורק היכי דחזינן שבאמת בידו ודעתו לקיים כן, וא"כ בבעל השדה עצמו אם ירצה ללקוט הפאה, עליו להפקיר את השדה ממש, וזה לא אמרינן, דמיגו כזה היכי שהשכל אין גוזר שיעשה כן לא אמרינן מיגו:
והנה לדברינו דסברת רש"י הוא רק משום דלא אמרינן מיגו במקום שהשכל גוזר שבודאי לא יעשה כן, א"כ דוקא מיגו לא אמרינן, אבל אם עשה כן לפנינו והפקיר שדהו. בזה לא פליג רש"י ויסבור שאין ה"נ שגם בעל שדה יוכל לזכות אח"כ בפאת שדהו. ויתיישב בזה מה שהקשה בהגהות מצפה איתן מנדרים (פ"ד ע"ב) דר"א סובר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני משום דלית ליה פסידא, כיון דאילו מפקיר נכסיו והוי עני וחזי ליה, הרי דאם מפקיר נכסיו רשאי ליקח אפילו משדה שלו, ולמ"ש מיושב דהתם קאמר באם מפקיר ממש שאז יוכל לזכות, והיכי דמפקיר באמת, פשיטא שגם לרש"י מותר, דדוקא מיגו לא אמרינן בכה"ג וכמ"ש:
אלא דאכתי צ"ע לכאורה, דהא ר"א אומר התם דעמי הארץ לא נחשדו על מעשר עני משום דאמרינן דלית ליה פסידא, ואח"כ יפקירו נכסיהם ויזכו הם עצמה. והנה אם כי מה שהקשה במצפה איתן מעיקר הדין דקאמרינן דאחר ההפקר יוכל לזכות הבעה"ב מעצמו לק"מ, וכמ"ש שאחר ההפקר גם רש"י מודה דרשאי ללקט. אכן על תחלת דבריו קשיא לי, דאמאי לא נחשדו וסמכינן שודאי יעשה כן, מאיזה סברא נימא הכי, הא ודאי יהא מירתת להפקיר נכסיו וכמ"ש רש"י כאן, ואפשר י"ל דהתם בשביל טובת עצמו. שירצה הוא עצמו לזכות בהמעשר, אפשר לא מירתת לעשות כן על הספק, אולי יוכל הוא עצמו לזכות אח"כ בנכסים, דדוקא הכא דמיירי שמלקט לצורך חבירו, ולצורך חבירו פשיטא שלא ירצה להעמיד עצמו בחשש הפסד ולהפקיר נכסיו, ובכה"ג גם ר"א מודה דמירתת להפקיר נכסיו, אם לא באדם בעלמא שאינו בעל שדה, דעליו להפקיר רק פרוטה, ודבר קטן כזה יפקיר גם בשביל טובת ההנאה שיהיה לו. אבל להפקיר כל השדה לא ירצה להעמיד בחשש הפסד גדול בשביל טובת הנאה לחוד, ור"א דס"ל התם בנדרים דלא מירתת, היינו בשביל טובת עצמו וכמ"ש לעיל ודו"ק היטב בכ"ז:
בתוד"ה כל האומר תנו כו' וא"ת והא ר"י כו'. לענ"ד אפשר ליישב בפשוטו, דהיכי שהמזכה הוא כאן והזוכה אינו כאן, והמזכה הוא שאומר תן לפלוני כמו הכא, בזה אמרינן שפיר, דכאשר המזכה רוצה לתת המתנה לפלוני, הרי ברצונו שיזכה בהן, ואחרי שהמקבל איננו פה שיוכל לעשות מעשה הזכיה, אמרינן דמסתמא במה שאמר תנו, כוונתו שיזכה בזה לצורך המקבל, אבל התם בב"מ העובדא היה דהמקבל, מי שרוצה לזכות הוא שאמר תנו, בזה אמרינן שבודאי לא נתכוון כ"א שיגביה טבורו, אבל לא שיזכה בהן לצורכו, דאחרי שהזוכה עצמו כאן, מהיכי תיתי שיטיל פעולת הזכיה על חבירו, דמסתמא שכל פעולה שיוכל לעשותה בעצמו אינו מטילה על חבירו, ולכן מעשה ההגבהה שהוא לא יוכל להגביה מפני שהוא רוכב על החמור, מבקש זה מהשני, אבל פעולת הזכיה שיכול לעשותה בעצמו כשיגיע החפץ לידו. מהיכי תיתי שיטילה על השני, דהא ודאי מיירי שאינו מתירא מזה שמא יקדימנה המגביה לזכות לעצמו. דאי היה מתירא ממנו, לא היה מבקשו שיגביהנה עבורו. דשמא לא ישמע לבקשתו ויגביהנה לצורך עצמו, אע"כ דמיירי שהמגביה אינו רוצה לזכות לצורך עצמו, ומשו"ה אמרינן דבמה שאמר תנה לי, הוי כוונתו רק שיגביהנה וימסרנה לידו, ולכן ממילא גם המגביה לא יוכל לזכות עבורו, אחרי שלא נעשה שליח כ"א על ההגבהה ולא על הזכיה, ואי נימא דמיירי התם שהמגביה לא ידע כלל שהוא מציאה אלא סבור הוא שממנו נפל, א"כ כ"ש דלא שייך בה זכיה, אחרי שלא נתכוון כלל לזכות עבורו וז"ב:
ובזה יש ליישב נמי הקושיא השניה שהקשו תוס' אח"כ למ"ד דלא תקון מעמו שלשתן אלא בפקדון מה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דהוי הלכתא בלא טעמא תיפוק לי משום דתן כזכי. דהנה לא נוכל לפרש שכוונת קושיתם הוא על רב זביד דמוקי לה לקמן דמיירי כשהיו יחד במעמד שלשתן למה הוצרך לזה. ולא מפרש שבאמת לא היו שלשתן ביחד ואפ"ה קני מטעם דתן כזכי, דהא זהו הקושיא השלישית שבתוס'. ועוד דאי נפרש בכוונתם למה הוצרך כלל לאוקמי שהיו במעמד שלשתן, א"כ מה ענין זה להך דהלכתא בלא טעמא, אפילו יהא בו טעם נכון סוף סוף מה הוצרך למעמד שלשתן, אפילו כשלא היה המקבל כאן נמי קנה מטעם תן כזכי, אע"כ דבקושיא הזאת נתכוונו דאפילו לאוקימתא דרב זביד דמיירי כשהיו יחד במעמד שלשתן, למה הוצרך הש"ס לפרש דהקנין הוא משום מעמ"ש דהוי כהלכתא בלא טעם תיפוק לי מטעם תן כזכי, ולמ"ש מיושב מאוד, דתן כזכי לא שייך כ"א כשהמקבל איננו פה שיוכל לזכות בעצמו, ולכן בהכרח שזה יזכה עבורו, אבל כשהמקבל הוא ג"כ פה, לא אמרינן תן כזכי, שהוא יזכה עבור המקבל, דמהיכי תיתי יטיל הזכיה על השני בשעה שהזוכה עצמו כאן, ובע"כ דתן שאמר לא נתכוון כ"א שיתנה להמקבל והזכיה יעשה המקבל בעצמו, ועמ"ש לקמן (די"ג ע"ב) בתוד"ה גופא:
באו"ד וא"ת ומתני' דלקמן תנו מנה כו' ואוקי לה רב זביד במעמ"ש ואמאי לא מפרש טעמא דמתניתין משום דתן כזכי ואור"ת דתן לא הוי כזכי אלא כשמוסר לו מיד ליד כו' עכ"ל. והנה משמע דדוקא במה דאמרינן דתן כזכי, בזה הוא דאמרינן דהיינו דוקא כשמוסר מיד ליד, אבל בדאמר בפירוש זכי מהני אפי' כשמופקד בידו מקודם ואינו מוסרו מיד ליד וכמ"ש הטור והשו"ע (חו"מ סי' קכ"ה) להדיא, דבזכי לא בעינן תנאי זה, ואין להקשות דלפי"ז אכתי למה מוקי רב זביד במעמ"ש ולא מפרש טעמא דמתניתין דמיירי בדאומר זכי להדיא, משום דבמתניתין קתני בפירוש תנו מנה ולא אמר זכו, הרי בדאומר תן מיירי, אלא דממה שכתב התוס' אח"כ להוכיח מדהוצרך לתקן מעמד שלשתן מכלל דבאינו מוסר מיד ליד לא מהני, ומשו"ה הוצרכו לתקן מעמ"ש דקנה אעפ"י שמופקד בידו מקודם לכן, א"כ מזה שפיר יש להוכיח שאפילו בזכי ממש נמי בעינן דוקא מסירה מיד ליד, דאל"ה אכתי יקשה למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן, ליתקנו שיאמר זכי בפירוש, אע"כ שאפי' בזכי חמש נמי אינו מועיל כשמופקד בידו מקודם לכן, ושוב ראיתי בתורי"ד לקמן די"ג להדיא, שאפילו בדאמר לו בפירוש זכי לא זכה כשאינו מוסר לו מיד ליד ע"ש, ולפלא שלא זכר זה שום אחד מן הפוסקים, דכולם כתבו בפירוש דבזכי ממש מהני בכל מקום וצ"ע בזה: