אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף י:

דף י.

בגמ' א"ה אפילו שאר שטרות, הנה הרשב"א ושארי מפרשים כתבו דבמה שחתם הישראל תחת הכותי הוא עדות גמור שהכותי חבר הוא, שבחתימה זו מעיד על הכותי שהוא חבר, ואף שאינו אלא עד אחד, מ"מ כיון דלענין בפ"נ הימנוהו לעד משום דקיום מדרבנן, כמו כן כיון דכותי סתם כשר מדאורייתא, הימנוהו לחד בדרבנן שהוא חבר, ונאמן עד אחד בעדותו שהכותי חבר, ולכך נאמן העד אחד הישראל בחתימתו שחתם תחתיו ומעיד על הכותי שהוא חבר, וג"כ לא שייך נכי ריבעא דממונא כו' כיון שהוא עדות אחרת וע"ש בדבריהם, וראיתי מקשים דלפי"ז הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, דאיך מהני במה שהעיד הישראל בחתימה זו ג"כ שהכותי חבר ונאמן ע"ז, הא אם יוזמו א"כ יהיה ממילא בטל עדותו שהעיד על הכותי ואיגלאי מילתא דהכותי לא היה חבר והיה פסול הכותי אפילו בלא ההזמה, וממילא לא מהני ההזמה לפמ"ש הרמב"ם (ע"כ מהלכות עדות) דאם איגלאי מילתא שבשעת העדות היה פסול אין שייך שוב להזימו, דלא מהני ההזמה כ"א היכי דבלא ההזמה היו עדים כשרים, משא"כ כשנודע שהיו פסולים וכמבואר בב"ק (דע"ג ע"א) וא"כ לשיטת בעה"מ דבעדות שבשטר שייך נמי הזמה ובעינן נמי עדות שאתה יכול להזימה, א"כ מאי פריך אפילו בשאר שטרות נמי, הא בשאר שטרות לא מהני זה מטעם עדות שאין אתה יכול להזימה, בשלמא בגט אשה לא בעינן עדות שיכול להזימה וכמ"ש הנוב"י, משום דלא שייך כאשר זמם בגט ולא קאי עליו כמו בבן גרושה וחלוצה ע"ש. אבל מה דפריך אפילו שאר שטרות נמי, הא י"ל שפיר כנ"ל כיון דידעינן דחתם ישראל לבסוף ולכך פסול בשטרות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, משא"כ בגיטין דלא בעינן יכול להזימו. ולכך כשר בכותי אחד, ונראה ליישב דהנה הדין פשוט דאינו נפסל כ"א משעה שעבר העבירה או העיד העדות שהוזה עליה, ואע"ג דקיי"ל כאביי דעד זומם למפרע הוא נפסל, היינו דוקא משעה שהעיד אותה עדות שהוזם, אבל שיפסול אפילו רגע כמימרי' קודם שעבר העבירה או שהעיד העדות שהוזם בה אין שום סברא לפוסלו קודם, והנה הישראל בחתימתו על השטר יעיד שתי עדיות, א) על עצם השטר, ב) על הכותי החתום מקמי' שכשר הוא, אבל אותן שתי עדיות אינם באים כאחת, דבמה שהעיד על הכותי נגמר העדות מיד משהתחיל לחתום אחריו, דמזה ניכר שהכותי חבר, ואפשר שגם עוד טרם שיתחיל לחתום, כיון דשביק לכותי זה לחתום מקמי', משעה זאת הוא מעיד לפנינו שהכותי חבר הוא, וכדמשמע מלשון הש"ס, אי לאו דכותי חבר לא הוי שביק ליה לחתום מקמי', הרי שמשעה ששביק לי' לחתום מקמי' הרי הוא מעיד עליו, ועכ"פ משעה שהתחיל לחתום אחריו בודאי נגמרה עדותו על הכותי, ועדותו שהעיד על השטר נגמרה רק בשעה שגמר חתימתו, וא"כ גם לאחר שהוזם על עדותו לא בטלה העדות שהעיד על הכותי, דבההיא שעתא עדיין כשר היה, וגדולה מזו כתב המהרי"ט וש"פ, הובא בקצוה"ח (סי' נ"ב) בעדים החתומים על שטר מוקדם או שחתמו בשבת ויו ט שהשטר כשר, לפמ"ש הר"ן ז"ל גבי שוחט בשבת דמשו"ה לא הוי שחיטת מומר משום דבשחיטה זו נעשה מומר לא הוי שחיטה זו עצמה עדיין שחיטת מומר, רק מכאן ואילך נעשה מומר, אבל בשעת העבירה עדיין אינו פסול, הרי שאותו העדות שהעיד בבת אחת בשעה שנעשה פסול ג"כ לא נתבטלה, כ"ש הכא שהעדות שעל הכותי נגמרה קודם, ואפילו למאן דפוסל בכה"ג שהעדות והעבירה נעשית כאחת, אבל בכה"ג דהכא, דעדות שהכותי חבר נגמרה קודם, כו"ע מודים דכשר, הן אמנם דבב"ק שם אמרינן דלמ"ד תוך כדי דבור כדבור דמי, אם העידו על הגניבה ועל הטביחה תוכ"ד והוזמו אח"כ על הטביחה בטלה נמי עדות גניבה ע"ש, הרי שגם מה שהעיד קודם שנעשה רשע נמי בטל אם אך תוך כדי דבור, י"ל דהכא הוי יותר מכדי דבור, דהעדות על הכותי הוי משעה שמניחו למיחתם מקמי' וכמ"ש רש"י דאי לאו דחבר הוא לא הוי מניחו לחתום מקמי', ועדותו על השטר הוי לאחר שגמר חתימתו וא"כ בין זה לזה הוי יותר מכדי דבור:

ועוי"ל דבאמת הסוגיא דב"ק צריכה ביאור והסבר, דאיזה סברא הוא לבטל עדותו שהעיד מקודם שנעשה פסול ואפי' רגע, ובתשובת עמודי אור (סי' צ"ט) ביאר זאת עפמ"ש הר"ן לנדרים פ"ז) טעמא דמילתא דתוכ"ד כדבור דמי דאמרינן כשאדם אומר דבר לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד עכ"ד. נמצא מבואר מזה שהחלט דעתו על דבורו נגמרת ומתבררת לנו אחר כדי דבור כיון שלא חזר ולא ביטל דבריו, מבורר מזה שמתחלה הגיד באמת, וע"כ דעת הר"ן גם לענין עדות כן, דאע"ג שהעיד לפני ב"ד, אמרינן דעתו היה עדיין לחזור ולא העיד בהחלט וכשלא חזר אח"כ נשארה עדותו קיימת, ולפי"ז אימת מתברר לנו אמיתת עדותו. מדלא חזר, אם לא איתרע חזקת כשרותו תוכ"ד, אמרינן מדלא חזר לעקור ערותו ש"מ עדות אמת העיד, אבל אם תוכ"ד העיד עדות טביחה כההיא דב"ק והוזם אח"כ על השניה, וקיי"ל למפרע הוא נפסל משהעיד, א"כ תוך כדי דבור נעשה רשע ומשקר, מה ראיה היא זו שלא חזר וביטל עדות הראשונה, הא האי גברא איתרע ואינו חושש על עדות שקר, אפילו להעיד מחדש, כ"ש דלא איכפת לעקור את אסר כבר עשוהו. ועולה שפיר טעם הש"ס בסברא נכונה. דבכה"ג בטלה גם עדות גניבה, כיון שאין לנו בירור עליה תוכ"ד, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהעדיות הוא בא מכח מה שהגיד בזה אמרינן דכל זמן שאין לנו בירור על דבורו תוכ"ד לא סמכינן עליו, די"ל דמתחלה הגיד זה לא בהחלט וחשב לחזור מזה תוכ"ד, משא"כ הכא שהעדיות שהעיד שהכותי חבר לא העיד ע"ז כלל במו פיו, רק שעדותו מוכח מכח אומדנא, מדהניחו לחתום מקמיה, ובכה"ג שהעדות בא מכח אומדנא לא שייך כלל סברא הזאת לומר דלא הניח זה בהחלט וסבור היה לחזור ולבטל זה, דאיך יהיה ביכולתו לבטל מעשה של חבירו ודו"ק כי זה נכון:

שם בגמ' עכו"ם מכי יהיב זוזי קמייהו, ומשמע דנתינת המעות צריכה להיות דוקא לפניהם, אבלי אם נתן המעות בינו לבין עצמו והודה בפני הערכאות שקיבל המעות לא מהני, וכ"ה ברמב"ם (פכ"ז מהלכות מלוה) להדיא והוא שיתן המעות בפניהם ויהיה כתוב בשטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך מעות, ולכאורה יש להבין אתאי לא מהני הודאה שקיבל המעות ממנו, ואע"ג דבהודאה בעינן דוקא אתם עדיי, ועכו"ם פסולין לעדות, אכן היינו דוקא במקום שיש טעם דמשטה או השבעה אבל הכא דלא שייך כן למה לא מהני הודאה, והנה הר"ן כתב באמת דמ"ש בש"ס מכי יהיב זוזי קמייהו לאו דוקא הוא, אלא אפילו הודאה נמי מהני מטעם שכתבתי דלא שייך כאן החשש דהשטאה והשבעה, והמחלוקת שבין הרמב"ם והר"ן הובא (בחו"מ סי' ס"ח) דהמחבר הביא דעת הרמב"ם דהודאה לא מהני, והרמ"א הביא דעת הר"ן דמהני, ועיין בסמ"ע שכתב בטעם הרמב"ם כיון דהודאה לא מהני עד שיאמר אתם עדיי להרא"ש, או בהודה לפניו הודאה גמורה להרמב"ם לא אלים כחייהו לצירופא לשעבוד כזה להגמר על ידם אף שאמר אתם עדיי והנה בב"י כתב דהרמב"ם לא אמר כ"א בהודאות של הלואה שיש בהם שעבוד נכסים, והשטר עושה השעבוד, אבל בהודאת פרעון, כיון שהודה בפני הערכי נאמן כו', וצ"ע דהא הכא השטר אינו עושה קנין ושעבוד, דהקנין נעשה בקבלת המעות ואפ"ה לא מהני הודאה:

שם בגמ' אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא. וקשה לי לפמ"ש רש"י לעיל (ד"ט ע"ב) דבגיטי נשים פסולים משום דלאו בני כריתות נינהו. הרי משמע מזה להדיא דסובר דמן הדין עכו"ם נמי כשר לעדות וכסברת רבינו יקיר המובא במרדכי דמכילתין, דטעמא דערכאות דכשירין משום דלא מרעי נפשייהו. ואי הוו פסולים מן הדין. מה מועיל דלא מרעי נפשייהו, הא גם משה ואהרן פסילי אע"ג דודאי מהימני, אע"כ דלא בעינן דוקא ישראל לעדות וכל מי שמוחזק בכשרות כשר להעיד מן התורה, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות נינהו, וא"כ מאי פריך הכא שטר מתנה במאי קנה, שוב מצאתי שכבר קדמוני בקושיא זאת הפנ"י והקצוה"ח (סי' ס"ח) וע"ש בקצוה"ח שתי' עפמ"ש התוס' (בב"ב דנ"ד) ובקדושין (דף י"ד) דקרקע דנקנה בשטר היינו משום דכתיב ואקח את ספר המקנה והתם גבי ירמיה ישראל הוה, ואפילו בקרקעות נכרי אינו קונה בשטר וא"כ ניחא דשטר מתנה לא מהני, דכי היכי דפסילי בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו, ה"נ פסילי בשטרי משום דלאו בני שטרי נינהו. וכל קנינו אינו אלא בכסף ע"ש, אכן יש לדון הרבה בסברתו, דבכל הסוגיא פרש"י הטעם, דמשו"ה כל דליתא בתורת גיטין וקדושין אינו יכול להיות עד. היינו משום דכתיב וכתב ונתן ודרשינן מינה דכל מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, כן פרש"י כאן כד"ה והא לאו בני כריתה נינהו, ולעיל (ד"ט ע"ב) בד"ה פסולא דרבנן, ולפי"ז משמע דדוקא בגיטין הוא דחדית לן קרא דכל מי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להיות עד הא בכל מקום אפילו מי שלא שייך בדין זה יכול נמי להיות עד, וגבי ממון נהי דעכו"ם ליתא בתורת שטר, אפ"ה כשר להיות עד בדבר, דאל"ה למה הוצרך רש"י להביא טעם לגיטין מקרא דוכתב ונתן:

וביותר נ"ל להוכיח שאפילו בגיטין נמי לא אליבא דכו"ע דרשינן קרא דוכתב ונתן, לענין דרשה הזאת דמי שישנו בנתינה, דהנה לקמן (דכ"ב ע"ב) בתוד"ה והא. כתבו דכתיבה לר"א דלא לשם עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתות נינהו, דהא לא פסלי מילה בעכו"ם (פ"ב דע"ז) משום דלאו בני מילה נינהו ע"ש, ולכאורה קשה דהא לפרש"י בכאן דהקישיא הוא משום דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה א"כ ממילא לר"א יש לפסול מכח כריתות כיון דוכתב אכתיבה קאי ומי שישנו בנתינה כו', ובע"כ צ"ל שדוקא לר"מ הוא דדרשי' הכי, משום דלדידיה לישנא דקרא הכי דייק, דהיאך יאמר וכתב ספר כריתות ונתן, הא לדידיה אין הכותב הנותן כלל, דכותב הם העדים ונותן הוא הבעל, וע"כ דהכוונה מי שישנו בנתינה יכתוב, אבל לר' אלעזר לא דייק כלל כיון דהכותב באמת הוא הנותן, והקרא כפשטי', ולא אתא לדרשא דמי שישנו בנתינה, ולפי"ז כ"ש דבשטרי ממון דלא שייך גבייהו לומר דמי שאינו בתורת שטר אינו יכול להיות עד בזה, כיון דבממון ליכא קרא כלל ע"ז:

אמנם שוב ראיתי דיש להוכיח מרש"י דבממון נמי מי שאינו בתורת זה, לא יוכל להיות עד, והוא דלעיל (ד"ט ע"ב) בד"ה חוץ מגיטי נשים כתב וז"ל דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין נצטוו בני נח כו' עכ"ל, ואי לא אמרינן הכי אלא בגיטין, א"כ למה הוצרך רש"י לבאר דמשו"ה כשרים בכל השטרות משום דעל הדינין נצטוו, תיפוק ליה דאפילו לא נצטוו ואינן בדינין אפ"ה אין לפוסלן משום זה, אע"כ דאפילו בממון נמי בעינן שיהיו שייכים בתורת אלו, ואלא דלפי"ז יוחזר הקושיא למה הוצרך רש"י גבי גיטין להוסיף הטעם דוכתב ונתן, תיפוק לי' משום דליתנהו בתורת גיטין, ולכן נ"ל לתרץ דעת רש"י דמביא כאן לדרשא דוכתב ונתן עפמ"ש התוס' לקמן (דף כ"ב) שדוקא בעדות ושליחות הוא דפסלינן לכל מי שאינו שייך בדין גיטין וקדושין, אבל כתיבה דלא לשם עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני שליחות וכמו דלא פסלינן מילה בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו, והנה מלשון המשנה גבי ערכאות דקתני אעפ"י שחותמיהן עכו"ם, דייקי המפרשים דמשמע דאיירי נמי היכי שחתמו ישראל אלא שהכתב הוא בערכאות, ומשו"ה הוכרח רש"י להביא כאן הטעם דוכתב ונתן, דמטעם דלאו בני כריתות אין לפסול בכתיבה, אלא דפסולייהו הוא משום קרא דוכתב ונתן, אבל בעדות ושליחות איה"נ דכל מי שאינו בתורת דין זה אינו יכול להיות עד, אפילו בלא קרא דוכתב ואפילו בשטרי ממון נמי וכסברת הקצוה"ח:

שוב ראיתי בתורי"ד כאן שמפרש נמי סוגיין בכתבו ישראל וז"ל ירד ר"ש לשיטתו של ר' אל עזר דאמר עדי מסירה כרתי פי' ר' אלעזר אינו חושש לעדי החתימה דהאי דכתיב וכתב לה על כתיבת הגט מיירי ולא על חתימתו ולא בעי אלא עדים שימסרנו בפניהם כו', ור"ש נמי מכשר בהכי שימסרנו לה בעדות ישראל וקשה לי דר"א תפרש האי וכתב ונתן על כתיבת הגט והכא אעפ"י שחותמיהן עכו"ם קתני שמסרו לה בפני ישראל היכי מכשר ר"ש גיטין שנכתבו בערכאות והכתיב וכתב ונתן וכל שאינו בנתינה אינו בכתיבה וי"ל דלא מכשר ר"ש אלא בחותמים עכו"ם אבל כתיבת הגט ע"י ישראל נכתב ופליג את"ק דפסיל חותמיהן עכו"ם דסבר כר"מ דעדי חתימה כרתי ולא סגי בעדי מסירה ואתא ר"ש לאכשורי חותמיהן עכו"ם אבל כתיבת הגט ע"י ישראל כו' עכ"ל. ונהי דעיקר קושיתו כבר מתורץ במה שכתבתי לעיל להוכיח דדוקא לר"מ הוא דדרשינן מקרא דוכתב ונתן דמי שישנו בנתינה כו', אבל לר' אלעזר יתפרש הקרא כפשטי', ולא דרשינן כלל להך דרשא, ולכן ממילא לדידיה אפי' בכתב עכו"ם נמי יש להכשיר, דמטעם דלא שייכי בתורת גיטין אין לפסול בכתיבה, שאינה לשם עדות ולא לשם שליחות, ומכח דרשא דוכתב נמי לא דרשינן לדידיה, אבל עכ"פ בפירוש הסוגיא יהיה מדבריו ראיה לדברינו לפרשה דמיירי בכתבה ישראל, וא"כ מ"ט דת"ק דפוסלה, והוצרך רש"י לפרשה מטעם דוכתב ונתן, דעכ"פ לר"מ הוי ודאי דרשה טובה לפסול משום זה, אבל בחתימה א"ל לטעם זה, דבכ"מ ואפילו בדיני ממון נמי מי שאינו בתורת זה א"י להיות עדות:

והנה ראיתי בתשובת הגאון מים חיים ראפפורט (לאו"ח סי' ז') שהביא לדעת התוס' דב"ב ודקדושין דבעכו"ם לא מהני שטר, והאריך להוכיח שהתוס' לא כתבו הכי אלא אליבא דהמקשן בקדושין דמקשה אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם דכל קנינו בכסף, אבל אליבא דאמת יודו גם התוס' דשטר מהני בעכו"ם נמי, וכמו דחליפין מהני בעכו"ם כדמסקי התוס' (קדושין ד"ג) ה"נ שטר, דהא הראיות שמביאים התוס' לענין שטר שייכי גם בחליפין ע"ש, ולמ"ש מוכח מכאן דגם אליבא דאמת הוי דעת התוס' דלא מהני שטר בעכו"ם, דאל"ה מאי פריך הכא שטר חספא בעלמא הוא ולא מהני עדות נכרים בשטר מתנה, וכבר הקשיתי דלמ"ש המרדכי דמן התורה כשר עכו"ם לעדות למה לא יועיל עדותן במתנה, אע"כ התי' הקצוה"ח דהם יסברו כשיטת התוס' דעכו"ם לא קני בשטר, וכיון דליתנהו בתורת שטרי אינם יכולים להיות עדות, אבל אי נימא דאיתנהו בתורת שטר למה לא יועיל עדותן, ובלא"ה נמי אין נ"ל לומר דהתוס' רק לס"ד דמקשה כתבו הכי, דאי אליבא דמקשה אין מקום לכל דבריהם שם, דהא הקשו שם על פרש"י דפי' הואיל וכל קנינו בכסף משום דלא כתיב בו משיכה כישראל דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו משיכה, וע"ז הקשו עליו דלפי"ז יהיה סתמא דגמ' כר"ל, דלר' יוחנן בב"מ (דף מ"ז) דבר תורה מעות קונות דרשינן בפ"ב דבכורות מיד עמיתך בכסף הא לעכו"ם במשיכה וקיי"ל כר"י לגבי ריש לקיש, ומחמת זה תי' דהאי כל קנינו בכסף לאפוקי שטר אתי, דשטר אינו קונה בנכרי. ואכן בחדושינו לקדושין העליתי ליישב שיטת רש"י, דהנה על רש"י עצמו ודאי דלא קשה, דהא ידוע שיטת רש"י שפוסק באמת בדין זה כר"ל, דבישראל קונה משיכה ועכו"ם בכסף וכמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"א) והטור (יו"ד סי' ש"כ) וא"כ לשיטתו הוא שפיר כהלכתא, אלא אפילו לדידן דפסקינן כר' יוחנן נמי א"ש פרש"י, ואין מקום לקושית התוס', דהנה הרי"ף בב"מ כתב בטעם הדבר דר' יוחנן סובר דבר תורה מעות קונות ומנ"ל זה, וכתב דילפינן זה מק"ו, אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. וא"כ לפי"ז באמת למסקנא דמסיק התם דעבד עברי נקנה בכסף שפיר נוכל למילף מק"ו דממונו לא כ"ש, אבל בס"ד דלא ידעי' אכתי הא גופא דעבד עברי נקנה בכסף, וכ"ז דלא ידעינן זה דגופו קונה בכסף, גם ר' יוחנן מודה דד"ת משיכה קונה, דפשטא דקרא הכי מוכח טפי או קנה מיד עמיתך, דקנין משיכה הוא בישראל, ורק משום הק"ו דגופו מפקינן פשטא דקרא וסובר דד"ת כסף קונה, אבל כ"ז שלא ידעינן דגופו נקנה גם ר' יוחנן מודה דקנין ישראל הוא במשיכה, וממילא דנכרי הוי בכסף, ושפיר קאמר הש"ס התם בס"ד דכל קנינו בכסף:

ואפילו אי נפרש כשיטת רש"י בב"מ דמשו"ה סובר ד"ת מעות קונות משום דילפינן מהקדש מקרא דונתן הכסף וקם לו, דלא שייך תירוצי הנ"ל, ויוחזר לכאורה הקושיא לדוכתא, אכן באמת לבד דלא קשה, אלא אדרבה עוד יהיה הכרח לדברינו לומר דבס"ד נפרש ההיפך דלנכרי הוי בכסף אפילו לר' יוחנן, דהנה פרש"י כבר דחה בשמ"ק לב"מ, דלא ילפינן הקדש מהדיוט וא"כ יש להבין מפני מה בחר רש"י לפרש כן ולא כפי' הרי"ף דנילף מק"ו, אלא משום דהק"ו פריכא הוא די"ל נמכר לנכרי יוכיח דגופו ודאי נקנה בכסף דכתיב מכסף מקנתו ואפ"ה ממונו במשיכה, וא"כ א"ש, דבשלמא להמסקנא דבין בישראל ובין בעכו"ם נקנה עבד עברי בכסף, וא"כ גבי שניהם יש הק"ו, ס"ל לרש"י דלא דיינינן כלל הק"ו לא בעכו"ם ולא בישראל, דעל כל אחד נוכל לומר חבירו יוכיח, וא"כ מנ"ל דבכסף, והוכרח לפרש דילפינן מהקדש, אבל בס"ד דלא ידעינן אכתי דנמכר לישראל נקנה בכסף, וא"כ גבי עכו"ם כתיב מפורש דקונה את גופו בכסף, ובישראל לא כתיב, וא"כ גבי עכו"ם יש ק"ו ובישראל ליכא, ודאי דכו"ע סוברים דעכו"ם קונה מטלטלי בכסף משום דלגביה יש ק"ו ומה קונה את גופו של עבד בכסף ממונו לכ"ש, ולא תוכל לומר ישראל יוכיח דלא ידעינן אכתי דקונה עבד עברי בכסף, וא"כ בס"ד מוכרחים אנו לומר שגם ר' יוחנן סובר דעכו"ם בכסף, דדוקא למסקנא דבשניהם יש ק"ו לא דיינינן לק"ו כלל, וכשלא נדע על מי להטיל קנין כסף אם על ישראל או על נכרי בחר יותר על ישראל משום דעכ"פ יש ראיה מהקדש, אבל בס"ד דבעכו"ם יש ק"ו ודאי דכו"ע סברי דקנין כסף שדינן על הנכרי וז"ב, הרי דלפי"ז בע"כ לומר דקושית התוספת ותירוצו יהיה רק למסקנא, דאי לס"ד אין מקום כלל לקושיתם, וממילא שגם תירוצם הוי למסקנא, ואפ"ה כתבו דשטר אינו קונה מכלל דסברי לפי האמת כן וק"ל:

ברש"י ד"ה מודה ר"א כו' דילמא קאתי למימסרה. עמ"ש בחדושינו לעיל ד"ד ברש"י ד"ה במזויף מתוכו:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה