בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף י.
בתוד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא ידי חובתו דילמא לא שמרה לשם מצה כו'. ומהרש"א הקשה אמאי לא מקשו התוס' למה מותרת באכילה, ותי' כיון דמיירי בעיסת ישראל י"ל שראה שאין בה קרני חגבים ולא שום סימן חמוץ עיי"ש, ולא אבין דבריו, דממ"נ אם כשהיא פתה ביד הכותי לאפייה אפשר עוד שתבוא לידי חמוץ, א"כ אכתי ניחוש שמא נתחמצה מעתה כשהיא ביד הכותי, ואם הישראל הכיר בה עד שאינה יכולה עוד להתחמץ, א"כ מאי מקשו התוס' אמאי יוצא בה ידי חובתו, הא גם שימור אינה צריכה עוד, דפשיטא שמצות השימור הוא כ"ז שיכולה לבוא לידי חמוץ, שבזה הוא המצוה שישתרנה שלא תבוא לידי חמוץ, אבל אם אינה יכולה שוב להתחמץ, לא שייך בה שוב מצות שימור, דאטו לאחר האפייה תצטרך נמי שימור, והנה אפשר ליישב קושית מהרש"א עפ"י שיטת הרמב"ם ים דמצה שנילושה במי פירות בלבד יוצא ידי חובתו ולא מיקרי מצה עשירה רק בארבע משקין הללו יין, שמן חלב ודבש, אבל בשאר מי פירות מיקרי מצה עניה, והרמב"ן הקשה עליו כיון דאינו מחמיץ א"כ היאך נתקיים מצוה דושמרתם את המצות, ותי' האחרונים דהרמב"ם קאי בשיטת הרי"ף רבו דסובר דשימור בעינן משפת קצירה, ושימור דלישה לאו שיחור הוא, וא"כ נתקיים מצות שימור בשימור דקודם הלישה ויכול שוב ללוש אפילו בדבר שאינו מחמיץ. דדוקא למאן דסובר דשימור מתחיל משעת הלישה הוא דאסור ללוש במי פירות שאין מתמינין, משום דלא מתקיים המצוה דושמרתם, דהשימור דקודם לישה לאו כלום הוא, ולאחר לישה אין עוד מה לשמור כיון דאינה יכולה להתחמץ, אבל לשיטת הרי"ף דקודם לישה בעינן נמי שימור, שפיר יכולים ללוש גם בדבר שאינו מחמיץ, ומצוה דושמרתם נתקיים בשימור דקודם לישה, ועיין היטב מ"ש במנ"ח מנוה יו"ד, ולפי"ז י"ל דהתוס' נמי סברי כשיטת הרמב"ם בזה, ולכן לא יוכלו להקשות דאמאי מותרת באכילה, דע"ז אפשר לתרץ בפשיטות, דמיירי שהעיסה נילושה במי פירות שאין מחמיצין, אבל לענין לצאת בהם ידי חובת מנה, הא בעינן ודאי שיהי' שמור לשמה משעת קצירה, ולכן שפיר הקשו ניחוש דילמא לא איתעביד בהו שימור זה לשמה, ואע"ג שכתבו התוס' דמיירי בעיסת ישראל, וא"כ י"ל דהחמים היו ג"כ מתחלה של ישראל וראה אותם שהיו שמורים. דמזה אין מוכרח שגם החטים היו של ישראל, דשפיר י"ל דעד הלישה היו של כותי ואח"כ קנה אותם הישראל, דלענין שלא תהא נחשב לפת כותי סגי כשקנה אותה הישראל בעודנה עיסה, דתו לא הוי פת כותי, אבל החטים היו באמת אצל הכותי עד הלישה, ומשו"ה הקשו דניחוש שמא לא שמרם כדין, אלא דלפמ"ש דמיירי בעיסה שנילושה בדבר שאין מחמיץ, א"כ יקשה מ"ט דר"א דאוסרה נמי באכילה, וי"ל דהתוס' לא יפרשו כרש"י דר' אלעזר אוסרה גם באכילה, אלא כסברא השניה שברש"י (חולין ד"ר) בד"ה קא סבר, דר' אלעזר אוסר נמי רק לצאת ידי חובת מצה, ואפילו אי נימא דהתוס' מפרשים כרש"י, דר' אלעזר אוסרה נמי באכילה, נמי יש ליישב, דהנה הא באמת גם לתירוץ מהרש"א קשה קושיא זאת, דמ"ט דר' אלעזר דאוסרה באכילה, וכמו שהקשו כולם כן על מהרש"א, ויפה כתב בזה בהגהות מוהרי"ב בחולין, דבאמת הו"מ להקשות נמי מ"ט דר' אלעזר, אלא דהתוס' ניחא להו טפי להקשות מדברי הת"ק השנוי במשנה קודם דברי ר' אלעזר, דכל עיקר קושית מהרש"א בדברי התוס' הוא דהו"ל להקשות מן המוקדם ארישא דאמאי מותרת, וע"ז תירץ המהרש"א. וגם תירוצי מתיישב שפיר רק שהקשה לפי"ז על ר' אלעזר וזה מאוחר מדברי הת"ק שאמרו אדם יוצא בה ידי חובתו, וניחא להתוס' להקשות על המוקדם בדברי ת"ק ויתיישב דברי מהרש"א וגם תירוצינו ודו"ק:
והנה בחדושי הרשב"ץ ראיתי שתמה מאי מקשים התוס' דילמא לא שמרה לשם מצה, שמא סובר האי תנא שסגי בשימור דלישה לחוד, אבל שימור דאפייה אינו כ"א לחומרא, דישראלים קדושים נהגו בזה, וכשיטת רוב הפוסקים בשו"ע ואו"ח סי' תנ"ג). ותמה אקרא אליו, איפה מצא אפילו מיעוט הפוסקים דסברי שבשעת אפייה אין צריך לשמור, וגם איזה סברא הוא, דקודם יהיה צריך שימור ואח"ז אין צריך. דפשוט הדבר שמעידנא דמתחיל החשש חמוץ צריך לשמור כל זמן שהוא ראוי להתחמץ עד הזמן שאינו ראוי שוב להתחמץ, ומה שראה בשו"ע דרוב הפוסקים סברי דהשימור הוא בשעת לישה, היינו משעת לישה ואילך בכל עשיה שהוא עושה, ולאפוקי משיטת הרי"ף דהשימור מתחיל עוד קודם לישה משעת קצירה, ולדידהו אינו מתחיל כ"א משעת לישה, אבל משפת לישה ואילך פשיטא שצריך שימור בכל עשיה עד לאתר האפייה וכשגגה שיצא מלפניו בזה ודו"ק:
ובפשוטו נ"ל ליישב קושית מהרש"א עפמ"ש הט"ז (או"ח סי' ת"ס) דבשמירה ששומרה מחשש חימוץ גם כשעכו"ם עושה המלאכה וישראל עומד על גביו לשומרו שלא יחמיץ סגי בזה, משא"כ בשמירה שצריך לעשותה לשם מצה לא מהני ישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה דעכו ם אדעתא דנפשי' עביד וכ"כ כל הפוסקים, ולפי"ז מיושב שפיר, דלמה מותרת באכילה לא הוי מצו התוס' להקשות, דע"ז היה אפשר ליישב בפשיטות, דכיון דבעיסת ישראל מיירי והכיר בה שלא החמיצה, שאין בה לא קרני חגבים ולא כל סימן חימוץ וכמ"ש י"ל נהי דהאפייה עשה העכו"ם בודאי, דאל"ה לא שייך לקרותה מצת כותי, מ"מ י"ל דהישראל עמד על גביו וראה לשומרה שהכותי לא יחמיצה באפייה, אבל לענין לצאת ידי חובתו, דבזה לא מהני ישראל עומד על גביו, שפיר הקשו דניחוש שמא לא שמרה, ואפשר לכוון הדברים הללו בכוונת מהרש"א ג"כ, ומ"ש דהישראל הכיר בה שלא החמיצה, כוונתו שגם לאחר שמסרה לכותי לאפייה הכיר בה שלא החמיצה גם באפייה ודו"ק:
ברש"י ד"ה ר' אלעזר אוסר אף באכילה, דחשדינן להו שמא מחמצין. ולכאורה תמוה דהא בש"ס קאמר להדיא הטעם בדברי ר' אלעזר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות ולאו משום דחשידי, ור"ל דהוכחת רש"י דלר' אלעזר ודאי חשידי, מדמוקי למתניתין דעד כותי פסול כוותיה, ושם איתא בירושלמי להדיא הטעם דפסול לעדות משום דחשידי להעיד שקר, ומכלל דטעמו לגבי מצה דאוסר נמי משום דחשידי, ועוד מדחזינן דר' אלעזר אוסר אפילו בדאחזיק וכתיבה, מכלל דטעמו משום דחשידי, וזה שמזכיר בש"ם הטעם משום דלא בקיאי, הוא לאוסופי ולאחמורי קאתי, דלכאורה קשה לפמ"ש התוספת דמיירי בעיסת ישראל, ובקדושין (דף ע"ו) הוסיפו עוד דמיירי שעשה העיסה בביתו של ישראל, א"כ מ"ט דר' אלעזר שאוסר, הא אמרינן בחולין שם בישראל יוצא ונכנס מירתת כיון שהבהמה של ישראל, וה"נ כשעשה העיסה בביתו של ישראל מירתת, כיון שהישראל יוכל להכיר בה אם החמיץ, דהיינו שהכסיף פניו, או בקרני חגבים ונזהר בו, ומ"ט דאוסר, ואמנם ע"ז בא הש"ס להוסיף הטעם לפי שאין בקיאין כו', ובחולין פרש"י שם, דהיינו שאין יודעים להבחין בין שיאור לסידוק, בין הכסיפה פניו כו'. ולפי"ז לא שייך הטעם דמירתת, כיון שאינו יודע ומבין להזהר, ומשו"ה הוצרך להוסיף נמי הטעם לפי שאין בקיאין, אבל עיקר הטעם דר' אלעזר ודאי משום דחשידי, והיינו דמוקי מתני' דעד כותי כוותיה, אע"ג שבירושלמי מבואר להדיא הטעם משום דחשידי, וכדקאמר התם על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו ע"ש וא"ש: