בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף ה:
בגמ' אתא לקמי' דר' אחא כו' א"ל צריך אתה לעמוד כו' אתא לקמי' דר"א ור"א א"ל לא צריכת, והמפרשים העירו הא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, ואיך התירו ר"א ור"א מה שאסר רב אחא, ומכח זה היה נ"ל להוכיח כשיטת הראשונים ובתוכם הר"ן (פ"ק דע"ז) דטעם שאין רשאי להתיר הוא מפני כבודו של חכם ולכן לא שייך זה בעובדא דהכא, דהא ע"י מה שנרצה להזהר בכבודו של החכם האוסר נבוא לפגום בכבודן של החכמים מסדרי גיטין הקודמים שלא היו זהירים בזה, והיינו מ"ש בש"ס כאן וכ"ת איעביד לחומרא נמצא אתה מוצא לעו על גיטין הראשונים, ומשו"ה אי אפשר כאן להחמיר ולהיות זהיר בכבוד חכם האוסר, דיותר ממה שנרויח נפסיד לפגום בכבודם של מסדרי גיטין הראשונים. דאילו לטעם השני שכתבו הראשונים משום דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, שפיר קשה מכאן איך רשאים ר"א ור"א להתיר מה שאסר רב אחא, אלא דלכאורה יש לדחות ראיה זאת, דשפיר נוכל לומר הטעם משום חתיכה דאיסורא, ואפ"ה רשאים היו להתיר בכאן. משום דלא שייך כאן כלל חתיכה דאיסורא, דלא שייך זה כ"א במקום שהבעל דין בעצמו בא לישאל מאת החכמים, וכיון שקיבל עליו לסמוך על הוראתו, ואם החכם הזה אסרו הרי כאילו קיבל עליו האיסור להדיא, משא"כ בעובדא דהכא שהשליח בא לישאל, שהכשר או פסול הגט אין נוגע אליו ביחוד, מה חתיכה דאיסורא שייך כאן, כלום יכול השליח לעשות חתיכה דאיסורא על האשה המתגרשת, אלא דשוב חזרתי מזה, דהנה בעיקר הפירוש דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בהוראת חכם, יש להסתפק איך הוא הכוונה, אי אמרינן דהשואל שויא אנפשיה החתיכה דאיסורא בזה שקיבל עליו לסמוך על הוראתו. או הכוונה שהחכם בהוראתו הוא דשוויה חתיכה דאיסורא לכל העולם. וכפי שלמדתי מדברי האחרונים מצאתי חלוקי דיעות בזה דהנה בהגהות יד שאול ליו"ד סי' רמ"ב) מתרץ לקושית התוס' דנדה בד"ה אגמרי' שהקשו על ילתא למה חזרה ושאלה, הא כל שכבר שאלה וטימא לה אסור לה לישאל, ותירץ דכיון שמשועבדת לבעלה לא מצית לשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש, הרי נראה להדיא שהבין דהשואל הוא דעושה החתיכה דאיסורא דאם החכם, הרי בהוראתו עשה חתיכה דאיסורא גם על הבעל ואין מקום לתרוצו, אכן בתשובת משיב דבר (חיו"ד סי' ט') הוכיח מדברי הר"ן (פ"ק דע"ז) דהכוונה הוא שהחכם בהוראתו הוא דשווי החתיכה דאיסורא, דהר"ן הקשה שם על שיטת הראשונים דסברי דהטעם דאין רשאי להתיר הוי משום חתיכה דאיסורא, מהא דאיתא שם נפיק שפורי דרבא ואסר שיפורי דרב הונא ושרי, והרי שם לא בא השואל תחלה לרבא אלא אתי ארבא דסכנתא לסיכרא למכור ויצאה הוראה מרבא לאסור ומאי מקשה, אע"כ שהכוונה שהחכם בהוראתו הוא דשווי החתיכה דאיסורא, ולפי"ז בשלמא אי אמרי' כהבנת היד שאול דהשואל הוא דעושה החתיכה דאיסורא, שפיר י"ל שבעובדא דהכא דאין האשה עצמה כ"א השליח הוא שבא לשאול, והשליח לא יכול לשוות חתיכה דאיסורא על האשה, אבל להבנת המשיב דבר שהחכם הוא דעושה החתיכה דאיסורא. גם כאן שייך לומר כן:
וביותר נראה לי דאפי אי נימא שהשואל הוא דעושה החתיכה דאיסורא, אפ"ה שייך גם בכאן חתיכה דאיסורא, דסברא שכתבתי דהשליח לא יכול לעשות חתיכה דאיסורא על האשה, דלא שייך כ"א כשהיה בא לשאול מחכם פרטיי שאינו ממונה מכל הצבור, בזה יש לומר שרק אותו השואל שבא לישאל מאתו. כיון שהוא קיבל עליו הוראתו שוויא חתיכה דאיסורא אנפשיה דוקא, אבל למי שלא קיבל עליו הוראתו לא שייך חתיכה דאיסורא, משא"כ בעובדא דידן שבא השליח לשאול מרב אחא שהיה ממונה אגיטי, וכיון שנתמנה מכל הצבור על זה, הרי כולם קיבלו עליהם עוד מתחלה בשעת ההתמנות לעשות כהוראתו, ומה מאוד יומתק לפי"ז מה שהאריך הש"ס לספר דאתא לקמיה דרב אחא דהוי ממונה אגיטי, ואיזה נ"מ לדינא הוא אם היה ממונה אגיטי או לא. ולדברינו ניחא מאוד דהש"ס רצה אגב אורחא לאשמועינן דהטעם דאין רשאי להתיר הוא מפני כבודו של חכם, ולא משום חתיכה דאיסורא ולכן אם לא הזכיר דהיה ממונה אגיטי, היה אפשר לומר דבאמת הוי הטעם משום חתיכה דאיסורא, ואפ"ה שרו ר"א ור"א מה שאסר רב אחא. משום דהאשה לא קיבלה עליו הוראתו של רב אחא, והשליח לחוד הוא שבא לישאל מאתו, ולכן לא שייך כאן חתיכה דאיסורא, משו"ה מזכיר הש"ס דהוי ממונה אגיטי, וממילא הוא דמצי לשוות חתיכה דאיסורא על כל העולם. וא"כ איך שרו ר"א ור"א, אע"כ דהטעם דאין רשאי להתיר אין זה משום חתיכה דאיסורא כ"א מפני כבודו של חכם. וזה לח שייך כאן כיון דיצא שכרו בהפסידו לפגום בכבוד מסדרי גיטין הראשונים וכנ"ל, ולפי"ז יהיה מכאן ראיה מכרעת דהטעם הוא מפני כבודו של חכם:
ואין לדחות ולומר דבאמת הטעם הוי משום חתיכה דאיסורא, ואפ"ה מצו ר"א ור"א למישרי, משום דהם דבים כנגד רב אחא האוסר וכמ"ש האחרונים דהא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, היינו דוקא יחיד כנגד יחיד, והכי דייק לשון ,,חבירו" דוקא חבירו, יחיד כנגד יחיד, אבל רבים שרו למישרי, דזה אינו דאי נימא דרבים נגד יחיד מצו למישרי, מזה גופא יהיה הוכחה גדולה, דהטעם הוא משום כבודו של חכם. שבזה י"ל דכשרבים חלוקים עליו לא חיישינן לכבודו, או משום שי"ל שכבודו אינו נפגם עי"ז שדעתו נדחית מפני רבים, אבל אי נימא דהטעם הוא משום חתיכה דאיסורא, מאי איכא כי רבים חלוקים עליו, סוף סוף הרי שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא למיעבד כהוראת חכם,. ולא יהיה אלא דבר המותר לגמרי מי לא מצי לאוסרה על נפשו, והרי גם עדים מעידים נגדו לא מהני היכי דשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמו שהארכתי בחבורינו לכתובות ד"ט אע"כ דהטעם הוא משום כבודו של חכם ודו"ק: