אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף ג.

דף ב:

בגמ' משום עיגונא אקילו בה רבנן. והקשה הרשב"א ז"ל כיון דאתינן להכי, למה לן סתם ספרי ורוב בקיאין, הא ביבמות גבי עדות אשה שמת בעלה מסקינן דמשום עיגון בלבד עד אחר נאמן בדבר שבערוה ואיתחזק איסורא, ונ"ל דמשום עיגון לחוד לא היה אפשר להקל כ"כ לעקור דבר מה"ת ולהאמין עד אחד, רק התם הא טעמא קאמר מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת בתחלתה, ונמצא ממילא שאליבא דאמת אין כאן שום קולא, דעד אחד דפסול הוא משום חסרון נאמנות. דלא סמכינן על עדותו כ"כ. אבל כיון דהחמירו עליה כל כך בסופה, מהימן לן וסמכינן על עדותו כבי תרי, דהחומרא דלאח"כ מיפה ומחזק את הקולא הראשונה, עד שעי"ז הוקטן קלות הקולא, ושפיר סמכינן ע"ז, אבל כאן בסוגיין דלא מזכיר הש"ס הטעם דמתוך חמר שהחמרת, והחומרא דלאח"כ אין ענין להקולא כלל, דע"י חומרא זאת לא הועדף כח הקולא, ובקולא ממש אי אפשר להקל כ"כ, אם לא מטעמי דסתם ספרי ורוב בקיאין, ואין להקשות דלמאי דס"ד הכא דאי אתי בטל ותערער דמשגחינן כי', א"כ הכא נמי נימא דמתוך חומר שמחמרינן לומר דאי אתי בעל ומערער דמשגחינן דייקו לכתחלה שהגט יהא נכתב לשמה באמת, והחומרא מעדיף את כח הקולא, חדא רלא שייך לומר כן כ"א במקום דהחומרא דלבסוף אינה מן הדין, וכמו התם ביבמות, דמן הדין לא הוי לן למימר דתצא מזה ומזה כיון שנשאת בהיתר, ורק החכמים החמירו עליה חמר הזה יותר מן הדין ושפיר אמרינן דמתוך שמתיראת מן האחר שלבסוף דייקא, אבל החומרא דהכא מן הדין הוה כן דמהימן הבעל בערעורו, דמוקמינן חד לגבי חד וכפרש"י, ומחומרא כזאת שהדין הוה נמי כן אינה מתיראת, ועוד דכאן לא שייך דעיקר הסמיכות להקל ולהאמין עד אחד מפני שסמכו על הסברא דדייקא, דהא כאן יש משם שמא יבוא הבעל לערער בשקר, וא"כ הדיוק שלה לא יועיל, ואיך אפשר שסמכו חז"ל על סברא דדייקא, אע"כ דכאן לא סמכו על סברא דדייקא וכדמוכח פשטות הש"ס דאין מזכיר כאן הטעם מתוך חמר שהחמרת וכו' כדמזכיר ביבמות, והיינו משום דבע"כ שבכאן לא סמכו להקל על החומרא הזאת ומטעמים שכתבתי, וכיון דהכא הוי רק קולא לחוד, שלא הועדף כחה ע"י החומרא, משו"ה לא סמכינן עליה להקל בלא טעם דסתם ספרי ורוב בקיאין:

ובזה יתיישב קושית התוס' בד"ה האי קולא, דאמאי לא פריך נמי ביבמות כזה, האי קולא חומרא הוא, דלא שייך למיפרך כן, כ"א היכי דהחומרא אתי ממילא מכח הדין, והחומרא הזאת לא הועיל במאומה להעדיף על ידה את כח הקולא, ולא סמכינן להקל על קולא זאת, כמו הכא דלא סמכינן על הקולא, רק אטעמי דסתם ספרי ורוב בקיאין, וכיון שהמעלה והזכות שיש מן הקולא הזאת אינו גדול כ"כ, והחסרון שיש בהחומרא הוי חסרון גמור, נמצא דהחסרון גדול מן הזכות, שפיר שייך למיפרך האי קולא חומרא הוא, כיון דהחסרון גדול מן הזכות, אבל התם ביבמות שע"י החומרא הועדף והוטב מעלת הקולא להקל כל כך לא שייך למיפרך כן, כיון דהזכות הוי גדול יותר מן החסרון ודו"ק:

שם בגמ' כיון דאמר בפני כמה נותנו מידק דייק. ואינו מובן הנתינת טעם והיפוי כח שבזה מה שצריך ליתנו לה בפני ב' או ג', ונ"ל דבס"ד היה סבור, דאף שהאמינו בזה חז"ל לעד אחד, שהוא השליח, אין זה משום שמצאו טעם וסברא להאמין לעד אחד, וכמו בכ"מ שהאמינו לעד אחד כגון בסוטה או בעד אחד שמת בעלה, שהתם מצאו טעם וסברא להאמינו כשנים משום דדייקא ומינסבא, אבל הכא לא מצאו שום סברא במה להעדיף עדותו, ולא האמינוהו יותר מעד אחד דעלמא, ורק סמכו על ההיתרים דסתם ספרא דדייני מיגמר גמירי, א"כ תו לא הוי חששא גמורה ומדינא עד אחד נאמן, זהו הטעם דס"ד, וניחא בזה קושית המפרשים מה היה סברת הס"ד דהבעל מצי לערער ולפוסלו וכפרש"י משום דמוקמינן חד לגבי חד, הא כ"מ שהאמינו חז"ל לעד אחד הרי הוא כשנים ואיך יכול תו הבעל לבטלו, ולפמ"ש ניחא, דדוקא היכי דסמכו חז"ל על נאמנותו דעד אחד הוא דאמרינן דהוי כשנים, כיון דחז"ל מצאו טעם וסברא למיסמך על עדותו כבי תרי, ממילא חשבינן עדותו כשנים. אבל הכא הרי באמת שגם חז"ל גופייהו לא נתנו לו נאמנות יותר מעד אחד דעלמא, ורק משום דהכא מדינא עד אחד נאמן, וכיון דלא הועדף כחו יותר מעד אחד דעלמא, ונחשב רק לחד סהדא, משו"ה אם הבעל מכחישו אוקמינן חד לגבי חד, וכל זה היה דעה הס"ד, עד שמשני כיון דאמר מר בפני כמה ינתנו לה, פי' שגם הכא באמת יש טעם וסברא להאמין עדותו בשנים, דכיון דנותנו לה בפני כ'. אנן סהדי דלא אתי לאורועי נפשיה, ולכן מתחלה הוא מדקדק לקבלו מ"ד הבעל עד שנודע לו שברצונו מגרשה ובכשרות נכתב ונחתם. וכיון דאיכא סברא וטעם להעדיף עדותו אמרינן דגם הכא הימנוהו באחת כבי תרי, ואי אתו הו הבעל ומערער לא משגחינן ביה וק"ל:

בגמ' כדר"ל ואמר דבר תורה עדים החתומין וכו'. מכאן הוכיחו הפוסקים דאפילו בטען מזויף א"צ קיום רק מדרבנן, דהא הכא אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה מהאי טעמא דהקיום אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך (חו"מ סי' מ"ו סק"ט), ואפשר לדחות דהכא שאני, משום דאיכא עד אחד המקיים לחתימות העדים, והוא השליח שאומר בפני נחתם, ודוקא בכה"ג דעד אחד מקיים הוא דסגי מה"ת, אבל מנ"ל דבעלמא היכי דליכא שום קיום דמועיל נמי מה"ת, ויש להסביר עוד בטעה הדבר דדוקא בעד אחד הוא דסגי מה"ת, דרש"י כתב בטעם דר"ל דאמר דכנחקרה עדותן דמי, משום דלא חציפי אינשי לזייף, והמפרשים ביארו כוונתו, דזה הוי כמו רובא, דרוב אינשי לא נחשדו לזה, והנה טעם זה ודאי אינו מספיק במקום שזה טוען ודאי מזויף, דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ובכה"ג ודאי בעי קיום מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא עד אחד המקיים לחתימת העדים, ורובא בצירוף עד אחד מהני ופירוש הסוגיא יהיה כן, מה"ח אין צריך קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דעד אחר מקיים, ורבנן הוא דאצרכו דוקא שני עדים לקיים, והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתיסגי גם בעד אחד, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני:

ברש"י ד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה והוא אומר אין, ומשמע מכאן שאין השליח צריך להגיד עדותו במו פיו, אלא דסני בנה שהב"ד שואלו והוא אומר אין, והיה אפשר להוכיח מכאן גם לכל עדיות שבעולם דסגי בזה שהב"ד ישאל לערות והם יאמרו אין דמ"ש, אלא דמן הסוגיא מוכח להיפוך דקאמר הטעם דמשו"ה לא תיקנו שיאמר בפירוש כפני נכתב לשמה משום דאתי למיגזייה, ואי נימא דסני נמי באמירת אין, א"כ ליתקנו שהשליח לא יאמר כלל, רק נשייליה אם נכתב ונחתם לשמה והוא יאמר הן ומדתקנו שהשליח יאמר בעצמו כל פרטי העדות מכלל דבעדיות לא סגי בזה שבי"ד ישאלו פרטי העדות והעדים ואמרו הן, אלא שצריך להגיד פרטי העדות במו פ"ו דוקא ואמנם דיש לדחות ראיה זאת, די"ל שגם על הב"ד גופא הוי נמי החשש שמא אתו למיגזייה, ואי הוו מתקני שהב"ד ישאל משליח אם בפניו נכתב לשמה, אכתי חיישינן דילמא אתו למיגזייה, ואפי' אי נימא דבבי"ד לא שייך החשש דאתו למיגזייה, נמי אין ראיה מכאן לשארי עדיות דעלמא, משום דחזינן דחכמים דייקו בעדות זה כמה דברים, וכגון דדוקא בפני אבל ידעתי לא מהני אפילו לרבא, והטעם הוא משום דלא שייך מידק דייק בידעתי כמו באומר בפני, וכעין מ"ש התוס' לקמן (דפ"ד ע"ב) דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה דייק:

וגם הטעם דמפי כתב לא מהני אמירה זאת, אע"ג דקיום שאר שטרות מהני חפי כתב וכמ"ש ברמ"א (חו"מ סי' מ"ו) כתבו האחרונים דפשיטא להו לחז"ל דלא שייך מידק דייק אלא דוקא במה שיאמר כפיו ולא בכתב עיין בס' בית מאיר (אה"ע סי' קמ"ב), וכן ה"נ יש לומר דקים להו דלא שייך מידק דייק אלא כשיאמר בעצמו הפרטים כמו פיו, וצא כשב"ד ישאלוהו והשליח יאחר הן לא שייך כ"כ מידק דייק אבל בשארי עדיות אפשר דיועיל גם כשב"ד ישאלוהו הפרטים והעד יאמר הן וכדמשמע מלשון רש"י כאן וכנ"ל. אמנם באמת אי אפשר כלל לומר דבעריות יועיל זה שיאחר הן, דהא גם כשאחד מן העד העיד עדותו והשני אמר אף אני כמוהו נמי לא מהני כ"א רוקא בשעת הדחק וכמבואר בסנהדרין (ד"ם ע"א) וברמ"א (חו"מ סי' כ"ח) והיינו משום דזה מיקרי הגדה כיון דאחד העיד והגיד כל פרטי העדות ולכן באמירת השני אף אני כמוהו נחשב כאילו הגיד גם הוא. אבל היכי דלא היה הגדה כלל מאת העדים, משמע דודאי לא מהני, דעכ"פ זה בעינן שהעד יאמר בפירוש במו פיו את עדותו, ומרש"י דהכא אין ראיה, חדא וי"ל דמ"ש רש"י שיאמר אין, הכוונה שיאמר בפירוש דלשמה הוא, ולא סגי במה שיאמר הן על שאלת הב"ד, אלא יאמר אין לשמה. שוב ראיתי בחדושי הרשב"א וז"ל וניתקן דלימא הכי ואי גייז נשייליה ואי הדר אחר אין לשמה נהימניה עכ"ל. הרי שכתב בפירוש שיאמר אין לשמה, וא"כ גם ברש"י נפרש כן, ואפי' תימא שדוחק לפרש הכי ברש"י, אין ראיה מכאן לשארי עדיות, די"ל נמי דווקא באמירת לשמה הוא דסגי בהכי, כיון דסתמא נמי לשמה קא מסהיד וכמ"ש רש"י בעצמו וגם התוס', דמשו"ה לא צריך כלל לומר דלשמה, וכיון דמן הדין א"ל כלל לאסהודי ע"ז. ורק לשופרא דעדותו הוא דמשיילינן ע"ז, משו"ה סגי נמי כשיאמר הן אבל בדבר שבעיקר עדותו ודאי דלא סגי במה שהב"ד ישאלוהו פרטי העדות והוא ישיב הן:

בגמ' כיון דאילו אמרו ידענו, וקושיא דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ, משום ואין זה היכר תמידיי, ואטו תמיד הם השלוחים דוקא עדים פסולים כמו אשה ובעל דבר, ואכתי כי יביא עד כשר אתי לאחלופי, אבל היכירא דבפני הוי היכר תמידיי:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה