אור ברסלב

בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין

דף ב:

דף ב.

ברש"י ד"ה לפי שאין בקיאין כו' וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כו'. הנה בירושלמי איתא להדיא כרש"י, דהכי איתא שם עד שיאמר בפני נכתב לשמה כו', ובע"כ דהכי פירושו דשיילינן ליה ואמר אין, דבתחלת דבורו ודאי א"צ שיאמר כן, וא"כ הרי מבואר להדיא כרש"י דעכ"פ צריך למישיילי', ולא סמכינן לומר דבסתמא לשמה קא מסהיד כמ"ש בתוס', דהא בהדיא אמר התם עד שיאמר לשמה ואלא דיש להבין מ"ש רש"י עצמו בסמוך (דף ג') בד"ה לא גייז דא"נ סתמא לשמה קא מסהיד, וכבר דקדקו המפרשים בזה. ונ"ל ליישב, דהנה עיקר הסברא דאמרינן דסתמא לשמה קא מסהיד הוא משום דאל"ה למה הוא אומר בפני נכתב. אטו לא נראה שהגט הוא כתוב ומתוקן. ובע"כ שעל הכשר הגט הוא מסהיד. שבפניו נכתב בהכשר, ואמנם הא תינח אי נימא דליכא כ"א חשש פסול אחד דלשמה, אז שפיר אמרינן דכיון דאומר בפ"נ, מכלל דלא היה הפסול הזה, אבל אם יש כמה פסולים י"ל דמשום מחובר קא מסהיד, דלא היה במחובר, וממילא אין מאמירתו סתם ראיה גם על אחד מן הפסולים, כיון דיש כמה פסולים, כגון מחובר ונכתב ביום ושינה שמו ושמה, ממילא אין מאמירתו סתם ראיה גם על אחד מן הפסולים, דעל כל פסול י"ל שמא באמת הפסול הזה היה, ובכ"ז נצרך לומר משום הפסול האחר. והשתא יתיישב, דבס"ד דהכא דאכתי לא ידעינן דסתם ספרי מיגמר גמירי, וכיון שהחשש הוא שמא טעה הסופר וכתבו בפסול, יש לחוש על כל הפסולים. דמ"ש דוקא לשמה שאין בקיאין יותר משארי ההלכות וכקושית התוס' באמת, ואחרי שהחשש הוא על כל הפסולים, ממילא אין מאמירתו סתם ראיה גם על אחד מן הפסולים ובע"כ דצריכים דוקא למישיילי' על כל פסול בפני עצמו והשליח יאמר אין, ומש"ה פרש"י דוקא שצריכין למישייליה אבל לבתר דמסיק דסתם ספרי מיגמר גמירי, ולפי"ז בעצם הכתיבה והחתימה לא היה שום פסול, כיון דהסופרים והמתעסקים בעסקי גיטין והעדים כולם גמירי בכל ההלכות, ובודאי שמתחת ידם לא יצא דבר שאינו מתוקן. ורק החשש היחידי הוא שמא נמלך המגרש מלגרש ולקחו בעל זה ששמו כשמו. והבעל הוא שאינו בקי, ולכן רוצה לגרש בו כמו שפרש בד"ה ורבנן הוא דאצרכו, א"כ לפי"ז לא נשאר כ"א החשש דלשמה בלבד, שבזה יוכל גם הבעל בעצמו לעשות בפסול, אבל שארי פסולים כגון מחובר ושינה שמו. זה תלוי בסופר, ובודאי שמאתו לא תצא הפסול, וכיון בלא נשאר כ"א חשש אחד דלשמה שפיר י"ל דגם מאמירתו סתמא בפני נכתב יש להבין דלשמה הוא דאל"ה למה מסהיד והיינו שכתב רש"י במסקנא א"נ סתמא לשמה קא מסהיד, דלמסקנא איה"נ דיש לומר דגם סתמא מהני ודו"ק:

ומה מאוד מיושב בזה קושית התוס' מהא דפריך לקמן (ד"ט ע"א) ותו בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר ולמה לרבה דוקא נקיט לשמה בכלל מוליך ומביא עיי"ש, ולפמ"ש מיושב מאוד דודאי פסול דמחובר שזה תלוי בסופר, ולבתר דמסקינן דספרי מיגמר גמירי ודאי שא"צ למישיילי' ע"ז ולהכי אין זה בכלל מוליך, כיון דהשליח אינו מעיד כלל ע"ז, דאינו מעיד כ"א על פסול לשמה שזה יוכל הבעל למיטעי, אבל בעצם הדין הא בעינן ודאי שהגט יהא נכתב בתלוש, ומחובר פסול, אלא שאין השליח צריך להעיד ע"ז דמחזקינן שבודאי בתלוש נכתב משום דהפסול זה תלוי בסופר והוא לא יטעה לכותבו במחובר, וא"כ שפיר מקשה הש"ס דהא איכא דמחובר, דבעצם הדין ודאי דמחובר פסול, ואפ"ה אינו בכלל מוליך כיון דהשליח א"צ להעיד כלל ע"ז וז"ב:

וכן קושיא השניה שהקשו תוס' על רשיי, דלא מישתמיט בשום דוכתא שיהא צריך לישאל, נמי מתורץ בדרך זה, דודאי לפי המסקנא א"צ לשאול כלל, דמאמירת השליח סתמא נמי ידעינן דלשמה קא מסהיד, ומשו"ה לא משתמיט בשום דוכתא שיהא צריך לשואלו, וכן קושיא השלישית, דא"כ לימא איכא בינייהו אם צריך לישאל נמי אפשר לתרץ בדרך הזה, דנהי דבס"ד דאכתי לא מסיק טעמא דסתם ספרי בקיאי, ודאי שלרבה צריך למישיילי', מ"מ כיון דאליבא דאמת דסתם ספרי בקיאי אין צריך כלל למישיילי', משו"ה לא הזכיר הש"ס הך נ"מ כיון דלא קיימי הכא לפום מסקנא ועמ"ש בתוס':

בתוד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וא"ת מ"ש לשמה דאין בקיאין משאר הלכות גיטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה כו', ואפשר ליישב, דאי משום מחובר א"כ בפני נחתם למה לי, דאחרי שהעיד בפני נכתב. שהכתיבה היה בהכשר, וא"כ בתלוש היתה הכתיבה, א"כ איך אפשר לחתימה שתהיה במחובר, ואי"ל כגון שאח"כ נטעו והשריש וחחמו במחובר וכמ"ש התוס' לקמן ד"ד בד"ה עד שתהא כו', דודאי משום מילתא דלא שכיחי כהאי לא יתקנו לומר בפני נחתם, וכן שינה שמו ושמה, שפסול הזה ג"כ תלוי בכתיבה, וכשהעיד בפני נכתב בהכשר בע"כ שלא היה שום שינוי בשמות, וא"כ תו בפני נחתם למה לי ומדנקיט במתני' נמי בפני נחתם, משו"ה הזכיר טעם דלשמה, שפסול הזה שייך גם בחתימה, ואי משום נכתב ביום ונחתם בלילה, בודאי שאין חשש בגט כזה שבא ממדה"י ט"י שליח, דאפי' מוקדם גמור נמי כשר בגט כזה כמבואר להדיא לקמן די"ט משום דהנהו קלא אית להו, ועיין באה"ע (סי' קכ"ז) דבמוקדם ממש יש תקנה ליתנו ע"י שליח:

באו"ד ותו בין לרבה כו' הא איכא מחובר. עמ"ש לעיל ברש"י ליישב:

באו"ד והא דפ"ה דממילא כו' אין נראה דלא משתמיט כו' ועוד דא"כ לימא איכא בינייהו כו'. עיין לעיל כרש"י ד"ה לפי שכתבתי ליישב לכל קושיות התוספת. ונראה עוד כשנדקדק בלשון רש"י שכתב וממילא שיילינן לי', דלשון זה משמע שאינו חיוב למישיילי' אלא שנמשך ממילא מהמשך ספור הדברים. אבל אי איתרמי דלא שיילי' כיון דלא שכיח, דברוב הפעמים ע"י הרצאת הדברים נמשך דשיילינן ליה, לא חיישינן ליה, ולק"מ קושית התוס', דמשו"ה לא משתמיט בשום דוכתא שצריך למישייליה, כיון שאין זה חיוב, וגם אי"א לומר איכא בינייהו אם צריך למישאל, דגם לרבה ודאי שא"ל למישאל ועמ"ש לקמן בתוד"ה מאי בינייהו:

בתוד"ה לפי כו' וא"ת כו' ואור"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן עכ"ל, והקשה מהרש"א דלס"ד דלא ס"ל דרוב בקיאין תקשה ליה הך ברייתא דבעל עצמו שהביא גיטו. ונראה דהנה בלא"ה קשה למאן דחושש משום לשמה, א"כ בכל גיטין שנעשו במדה"י עצמו שלא ע"י שליח איך מכשרינן להו, דהא לא שמענו לחוש לזה ולפסול לבניהם מחשש ממזרות ועיין מ"ש המפרשים בזה, ולי נראה דהיינו טעמא, דהיכי שהגט ניתן ע"י הבעל עצמו אין שום חשש, דנהי דאינם בקיאים לשמה, מ"מ הב"ד ודאי בקיאים בכל דיני גיטין, ואם הגט ניתן בפני ב"ד הם יחקרו בעת מעשה אם נכתב לשמה, וכשלא יהיה להם עדות ברורה שנכתב לשמה לא ימסרו הגט, ויצוו להבעל שיכתוב גט אחר, ואפי' יגרש שלא בפני ב"ד הקול יוצא שנתגרשה וב"ד חוקרין אם נעשה כדין, ואם לא יתברר הדבר לפניהם שנעשה כדין יצוו להבעל שיכתוב גט אחר, וע"כ לא חיישינן כ"א לגט שנשלח ע"י שליח ואין הבעל כאן לכתוב גט אחר, משו"ה חששו שמא לא נעשית בהכשר ואין הבעל לכתוב גט אחר, ותשאר בעיגון, משו"ה תקנו שהשליח יאמר בפני נכתב וממילא יהיה בשעת כתיבה ויראה שיהיה נעשה בהכשר, ולפי"ז כשהבעל הביא בעצמו הגט לא"י נמי אין צריך לומר בפני נכתב, דלא שייך כאן חשש עיגון כיון שבעל עצמו כאן, וממ"נ אם יתברר בבירור לפני הב"ד שבא"י שהגט נעשה כדין ימסרוהו, ואם לא יתברר לפניהם לא ימסרוהו אלא יצוו לבעל שיכתוב גט אחר, ואי"ל דא"כ מה מקשה הש"ס לקמן ד"ה מברייתא שבעל מביא את גיטו, דהתם דמסיק הטעם דאשה צריכה לומר משום שלא תחלוק בשליחות, וא"כ מהאי טעמא דשלא תחלוק היה צריך לומר נמי הבעל, אבל הכא דלא ידעינן עוד הטעם דשלא תחלוק, אלא מעיקר הדין, פשיטא דבעל עצמו א"צ לומר כמו שא"צ לומר בכל גיטין הניתנים ע"י הבעל במדה"י ודו"ק ועמ"ש עוד בסמוך:

בגמ' מאי בינייהו. והמפרשים הקשו הא איכא בינייהו שאין השליח יודע אם נכתב לשמה ואומר בפ"נ לרבא מהני, דהא מ"מ מעיד הוא על החתימות, ולרבה לא מהני, דאפי' אי נימא כשיטת התוס' דסתמא לשמה וא"צ לשואלו, מ"מ כשאומר בפירוש שאינו יודע פשיטא דלא מהני, ונ"ל כיון דמילתא דלא שכיח הוא שאיש העומד בשעת הכתיבה לא ידע איך הוא נכתב אה לשמה או לא, ולכן לא חיישי רבנן לתקוני ע"ז, ואפי' כשאיתרמי שאמר שאינו יודע נמי הגט כשר, ומזה ראיה נמי למ"ש לעיל ברש"י לדייק מלשון דממילא שיילינן שאין זה חיוב לשואלו, רק דע"י הספור והרצאת הדברים נמשך ממילא ברוב הפעמים דשיילינן ליה על לשמה, ואי איתרמי דלא נתגלגל הדברים לידי שאלה לא חיישינן להכי:

בתוד"ה דאתיוה בי תרי כו' וקשה דאטו בכיפא תלו להו כו'. והנה סברת רש"י נ"ל פשוט, דעיקר הדבר שאין עדים מצויין לקיימו הוא משום דכיון שמדינה אחרת היא מקפידות המלכיות שלא להניח אנשים לילך ממדינה זו לכאן. וא"כ יקשה איך באו השלוחים גופייהו לכאן, בע"כ שהאנשים הללו יש להם הכרה עם הפקידים השומרים את הגבול ויניחו להם לילך את הגבול, או שיש להם רשיון ע"ז, ולכן נבחרו הם לשלוחים באשר אנשים אחרים זולתם אין ביכולתם לעבור, והם יעברון תמיד, וא"כ כמו שיכלו לבוא כעת עם הגט מסתמא יבואו עוד כמה פעמים הנה, או דרך מסתרם, או שיבואו עם גיטין אחרים, כי אחרי שלאו כל אדם יוכל לעבור את הגבול, ולכן בכל עת הצורך מסתמא יושלח על ידם, שמפני שאי אפשר לסגור את הגבול לגמרי ולא להניח לשום אדם, כי יש ענינים נחוצים אשר בהכרח הוא להביא ממדינה למדינה, ולכן ינתן הרשיון לאנשים קבועים ומיוחדים שהמה יהיו השלוחים מהכא להתם בכל עת הצורך, ומשו"ה מחזקינן שבודאי יבואו לכאן עוד כמה פעמים, וא"כ הרי הם מצויין לקיימו. ומתורץ קושית התוס' דודאי לא מחזקינן להו בכיפא להמתין עד שיערער הבעל, אלא תלינן דכמו שיכלו לעבור את הגבול עתה עם הגט, כן מסתמא יבואו תמיד הנה, אחרי שנראה שאין הגבול מעכבם, וכיון שנמצאו שני אנשים אשר הם מצויים לבוא הנה מיקרי שכיחי לקיימו, ואף שיוכל להיות אשר בעת שיערער הבעל לא יהיו, מ"מ לא חיישינן לזה, כיון דשכיחי לבוא הנה, ואם לא יבואו היום יבואו למחר וליומא חדא, ועוד דהא באמת עיקר הפסול והחשש שבזה אינו מטעם ודאי, דהא כל זמן שלא יערער הבעל מחזיקינן הגט לכשר, אלא דחיישינן שמא אתי ויערער, וכיון דהחשש אינו אלא ספק, ולכן אם יש תקנה להסיר החשש אף שהתקנה הוי נמי בספק לא חיישינן עוד, ולכן בשלמא אם השליח הוא חד אין כאן אפי' ספק להסיר החשש, משום דמחזיקינן שאינו בנמצא מי שיעבור הגבול, אבל היכי ששנים מביאין, והם ודאי מצויים, אף שבעת מעשה לא יהיו מאיזה סבה, מ"מ כיון שיש תקנה להמצא באיזה אופן לא חיישינן, וניחא נמי מה שהקשיתי ברש"י, כיון ששנים אינם צריכין לומר בפני, א"כ איך נאמר שיקיימוהו דילמא אינם מכירים כלל חתימות העדים, ומצאתי ברא ש שהקשה כן, ולמ"ש ניחא כיון דעיקר החשש הוא מטעם ספק, לכן ספק תקנה מוציא מידי ספק חשש, וכיון שספק הוא דילמא ידעי ועוד רגלים לדבר כיון ששלוחי הגט הם לא חיישינן עוד להכי, ואדרבה לפי' התוס' קשה טובא דכיון דלהאי לא חיישינן שמא החתים במזיד, ולכן אי רק אמרו ששלוחי הבעל הם לא חיישינן עוד, וא"כ יקשה למאי הוצרכו לתקן שיאמר בפני נכתב ונחתם, ליתקנו שיאמר בעת ההבאה שהבעל שלחו, וכחו שהאמינו לשליח כבי תרי באומרו בפני, כן נאמינו באומרו שליח בעל אני, ועיין במהר"ש, ולדעת רש"י ניחא הכל:

בגמ' ולרבה דאמר לפי שאינו בקיאין לשמה ליבעי תרי. הפנ"י תמה בזה איך ס"ד לומר שהוא חשש דאורייתא, א"כ תקשי ליה מגיטין שנעשו במדה"י עצמן שלא ע"י שליח, וכי ניחוש ח"ו לבניהם פסול ממזרות, והמפרשים הרבו עוד להקשות, דא"כ מה נעשה לבניהם שנולדו קודם תיקון בפני נכתב, וכי בפנ"כ מסיני ניתן, ומה נעשה לבניהם שנולדו בטרם דאיתקן האי תקנא. ולפמ"ש לעיל בתוד"ה לפי לק"מ, דהיכי שהגט ניתן ע"י הבעל עצמו אין שום חשש, דנהי שאינם בקיאים לשמה, מ"מ הב"ד ודאי בקיאים, וכל זמן שלא יתברר לפניהם שהגט נכתב כדין יצוו להבעל שיכתוב גט אחר, ורק לגיטין הנשלחים ע"י שליח, שאין כאן הבעל לעשות גט אחר, שבאופן כזה, נשארו הרבה נשים עגונות, דקודם שתקנו בפני נכתב, היו נוהגים שכל זמן שאין מבורר לפני הכ"ד שהגט נכתב כדין לא היו מתירין אותה להנשא, ומדחזו שהרבה נשים נשארו עגונות, משו"ה תקנו אמירת בפני נכתב, ולק"מ על הקושיות, וודאי קודם שתקנו לא היו מתירין להנשא ע"י גט שלא נתברר אם נכתב כדין ודו"ק:

ברש"י ד"ה מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, קושיא הוא, ואינו מובן מה כוונתו בזה שהוצרך לפרש דקושיא הוא, אטו אנן לא ידעינן דקושיא הוא, ובשום מקום שנאמר בש"ס כהאי לישנא לא פי' כן, ונ"ל דהכוונה עמוקה ונתכוון רש"י בזה לתרץ קושית הפנ"י שהרעיש מאוד, דלס"ד דלא ידעינן עוד דרוב בקיאים הם, ס"ד דחששא דלשמה לרבה הוי חשש פסול דאורייתא, דכיון דאינו בקי פסול מדאורייתא ממש מספיקא דמוקמינן בחזקת אשת איש, וכן משמע מש"ס דהכא דמצריך דוקא תרי סהדי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה, הרי דסובר המקשה דפסיל דאורייתא הוא, וא"כ תיקשי למה לא חששו חכמים לפסול כל הגיטין שנכתבו במדה"י עצמן ולחוש לבניהם לחשש ממזרות ח"ו, ועוד כמה קושיות, ומכח זה העלה דודאי שאפילו לפי סברת המקשה נמי לא מיפסיל מדאורייתא, ורק מדרבנן הוא דמיפסיל, אלא דאפ"ה סבר המקשה כיון דפסול מיהא מדרבנן נמי בעי תרי משום דכל דתיקון כעין דאורייתא תקנו עיי"ש באריכות, וכל דבריו כלל רש"י בתיבה אחת. דהנה באמת יש לדקדק לס"ד דפסול מדאורייתא א"כ מה הוצרך הש"ס להוסיף בקושיתו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, דאטו לא ידעינן דבעדות בדבר שהוא דאורייתא לא סגי בפחות משנים, ומה הוצרך לתת הטעם מידי דהוי כו', בקצרה הו"ל למימר ולרבה ליבעי תרי, וצ"ל דבהוספה הזאת הוא בא להורות שהחשש הוא מדאורייתא, דאל"ה הוי אמינא שהפסול אינו אלא מדרבנן, וממילא לא הוה קשה בפשיטות כ"כ ליבעי תרי, דהו"מ למימר הם אמרו והם אמרו דסגי בעד אחד, לזה הוסיף לומר מידי דהוי אכל עדיות שבתורה, כלומר דפסול הזה הוי נמי מה"ת והוי כמו כל מילי דאורייתא דבעינן שנים, אבל לא לנתינת טעם למה יוצרך תרי הוא בא, ולפי"ז הוי הנך תיבות מידי דהוה וכו', לא מן הקושיא, דהקושיא הוא בתיבות דליבעי תרי, ומידי דהוה וכו' הוא רק להוכחה דהוי פסול דאורייתא, אבל אי נימא דגם המקשה סובר דהוא דרבנן ואפ"ה מצריך הכא תרי משום דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקנו, ולפי"ז יהיה הפירוש כן, מידי דהות אכל עדיות שבתורה, כלו' נהי דהפסול אינו כ"א מדרבנן, מ"מ מידי דהוי לכל עדיות שמה"ת, דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו, וא"כ הקושיא הוא בהנך תיבות דמידי דהוה וכו', דבלא זה לא קשה כלל כיון דהוי מדרבנן י"ל דהם אמרו דסגי בעד אחד, ורק עיקר הקושיא הוא מכח מידי דהוה אכל עדיות שבתורה וזמ"ש רש"י מידי והוה וכו' קושיא הוא, פי' שלא תפרש דהמידי דהוה הוי רק הוכחה דהפסול הוי מה"ת ואינו נון הקושיא, דזה אי"א בע"כ גם לדעת המקשן מדלא פסלו לכל הגיטין שנעשו במדה"י, מכלל דגם המקשה סובר דאינו אלא מדרבנן, אלא נפרש דהקושיא הוא מידי דהוה אכל עדיות, כלומר דנהי דאינו אלא מדרבנן מ"מ נימא דדמיא מיהא לכל דבר שהוא מה"ת דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו וז"ב:

אז י"ל דנוכל לפרש דמידי דהוה וכו' הוי בכלל התירוץ, וקאי אהא דעד אחד נאמן באיסורין, כלו' דהקושיא הוא ליבעי תרי, כיון דהפסול הוי מה"ת, ומשני מידי דהוה לכל עדיות שבתורה שעד אחד נאמן באיסורין ואי נפרש כן היה מוכח דס"ד דמקשה דהפסול הוי מה"ת וזה אי אפשר כנ"ל, לזה מפרש דמידי דהוי הוי קושיא וכלו' דבאחת גם המקשה סובר שאינו אלא מדרבנן רק דהקושיא הוא אפ"ה ליבעי תרי, משום דכל דתקון כו' וכנ"ל ועמ"ש עוד בדבור הסמוך:

בתוד"ה מידי דהוה כו' ואית וגרסי עריות ברי"ש ולא נהירא דא"כ מאי תשני כו' והא ערוה נמי איסור הוא עיי"ש. ולפמ"ש לעיל בסמוך י"ל דלגרסא הזאת מפרשינן דהאי מידי דהוה אכל עריות לאו מתוך הקושיא הוא, אלא זהו גופא התירוץ מידי דהוה אכל עריות דעד אחד נאמן באיסורין, וחדא מילתא הוא, דהא רש"י הוצרך לפרש דהך דמידי דהוה וכו' קושיא הוא, מכלל דיש לפרשו נמי דשינויא הוא, ורק מכח ההכרח הוכרח לפרש דקושיא הוא וכמ"ש ברש"י, אבל לגרסא דעריות איה"נ דיפרש שזהו מתוך התירוץ ומיושב קושית התוס':

בתוד"ה עד אחד נאמן באיסורין כו' ולא היה לו להזכיר בפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם וכו' ונ"ל ליישב, דהא באמת מצינו בשחיטה דמהימן אפי' במקום שאינו בידו, וכגון שהעיד על בהמת חש"ו ששחטו כהוגן דהם לא יתנו לו בהמה שלהם לשחוט ואפ"ה מהימן, ועיין בפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שהניח בצ"ע מנ"ל באמת דמהימן בכה"ג כיון שאינו בידו, ובע"כ צ"ל דקושטא דמילתא דעד אחד נאמן באיסורין אע"ג דאיתחזק ואינו בידו רק למילף מהתם למקום אחר לא מצינן משום דמצי למידחי דילמא שאני התם כיון דבידו, דהא הא גופא מנלן דבשחיטה מהימן משום דבקרא כתיב וזבחת ושחט את בן הבקר, ואכלו כהנים על ידו, ולא הזקיקה התורה להעמיד עדים בדבר, הרי דעד אחד נאמן, וא"כ שפיר י"ל דלא גלי קרא כ"א בשוחט עצמו דבידו לתקנו, אבל למילף במעיד על בהמת אחרים נמי מנ"ל, וילפותא הוא דליכא מהתם, אבל לקושטא דמילתא עד אחד נאמן אפי' היכי דלאו בידו וכמ"ש הר"ן בכתובות (פ' המדיר), וכן לענין טבל מצינו נמי דמהימן אפי' במעיד טל טבל של איש אחר שנפרש כהוגן דמהימן אע"ג דלאו בידו וכמ"ש ביבמות (דף פ"ז) האי טבל ה"ד אי דידי' משום דבידו לתקנו אלא דאחר דאמר אנא ידענא בי' דמתוקן הוא גופי' מנ"ל, הרי להדיא כמ"ש דלמילף מהתם שאפי' דאחר נמי מהימן לא מצינו, משום דיש לדחות דילמא מה דגלי קרא היינו דוקא בבעלים גופא משום דבידו לתקנו, אבל לקושטא דמילתא הרי ודאי לנו שאפי' בכה"ג דמעיד על אחר נמי מהימן, וזהו נמי כוונת רש"י, דמתחלה כשמשנה הש"ס עד אחד נאמן, ולא דיינינן כלל מנא ילפינן זאת, מראה לנו המקומות דמצינו דמהימן אפי' כשאינו בידו, כגון במעיד על טבל ושחיטה של אחר, ואכן זהו גופא מקשה הש"ס אח"כ, אימור דאמרינן כו' כגון דלא איתחזק, והא דבשחיטה וטבל גלי קרא דמהימן, היינו משום דבידו ולא מהימן באמת כ"א הבעלים גופייהו, אבל במעיד על של אחר מנ"ל, ודברי רש"י והש"ס שבכאן הוי ממש כדברי הש"ס ביבמות שם גבי טבל, דילפותא ליכא בכה"ג משום דיש לדחות, אבל לקושטא דמילתא כמו דקיי"ל דמהימן בשחיטה וטבל גם במעיד על של אחר, אע"ג שאינו בידו ואיתחזק, שפיר ידעינן גם כאן לענין גט דמהימן אפילו באיתחזק ולאו בידו וז"ב:

בגמ' אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב וכו' דלא איתחזק איסורא ועיין בפנ"י שהקשה מכאן לשיטת הרמב"ם דסובר ספיקות לקולא הוי מה"ת היכי דלא איתחזק, א"כ אי עד אחד נמי אינו נאמן אלא בלא איתחזק, למאי הוצרך נאמנות העד. כיון דבלא"ה הוי ספיקא לקולא. ונ"ל דקושיתו תירץ רש"י ז"ל בתיבה אחת. במה שכתב בד"ה דלא איתחזק איסורא, בהך חתיכה גופא, וכוונתו בזה נראה פשוט, דאפי' בשני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דמיקרי איתחזק איסורא לכו"ע כמבואר בכריתות (דף י"ח) מ"מ לענין נאמנות דעד אחד לא מיקרי איקבע איסורא, דלא להימן תו עד אחד, כיון דאכתי לא איקבע איסורא בהך חתיכה גופא, ולענין נאמנות דעד אחד דוקא כשאתחזק איסורא בהך חתיכה גופא הוא דלא מהימן, הא בשני חתיכות אע"ג דמיקרי איתחזק איסורא לענין זה דלא אמרינן ביה תו ספיקא להקל, מ מ עד אחד מהימן בזה. וכן הוא ברמ"א (יו"ד סי' קכ"ז) ובש"ך שם. דבשני חתיכות נמי עד אחד מהימן כיון דלא איקבע איסורא בהך חתיכה גופא, ומתורץ קושיתו וז"ב:

שם בגמ' אבל הכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. וכבר הקשו הראשונים למה הוצרך הש"ס להקשות מכח שניהם, איתחזק איסורא, וגם דבר שבערוה, הא גם מאחד מהם הו"מ לאקשויי שפיר, ונ"ל דשפיר הוכרח לתרווייהו, דאיתחזק איסורא לחוד אינו מספיק, משום דהא כל דבר שבידו מהימן עד אחד אפי' באיתחזק, כדמוכח משחיטה וטבל, וה"נ הא בידו הוה, דלמ"ש התוס' דשחיטה הוי בידו משום דבידו היה ללמוד, א"כ גם השליח נאמן שנעשה לשמה, שהרי היה בידו ללמד להסופר שיכתוב לשמה ודמי לשחיטה, ומכח דבר שבערוה לחוד לא הוה מצי נמי לאקשויי, כיון דמה דדבר שבערוה בעינן דוקא שנים, היינו משום דילפינן דבר דבר מממון, ובממון גופא הא דלא מהימן עד אחד, היינו משום דלא אלים כח דעד אחד להוציא מחזקת ממון, אבל היכי דליכא חזקת ממון י"ל דגם ע"א מהני, וכמו דקיי"ל דרובא לא מהני בממון, ואפ"ה היכי דליכא חזקת ממון מהני רובא וכמ"ש המ"מ, דמשו"ה באבידה מהני רובא כמבואר (כתובות ספ"ק) דרוב ישראל ישראל לענין להחזיר לו אבידה, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, באבידה שאני משום דליכא חזקת ממון, כן י"ל נמי בעד אחד דהיכי דליכא חזקת ממון מהני עד אחד אפילו בממון, וא"כ לא עדיף דבר שבערוה נמי, דהיכי דלא איתחזק סגי נמי בעד אחד, ומשו"ה בעינן נמי להך דאיתחזק, דכיון דאיתחזק איסורא ודאי דלא נאמן עד אחד בדבר שבערוה להוציא מחזקה כחו בממון:

תוכן העניינים

בית אהרן על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה