בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף ב.
ברש"י ד"ה צריך. ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה, דליכא למימר בשליח קבלה, דאז מתגרשת במדה"י כשקיבל השליח את הגט ואין כאן נתינת הגט בא"י כמ"ש הר"ן וכל המפרשים, ואי"ל דאכתי נוקי גם בשליח קבלה וכגון שא"ל לא תתגרש עד דאייתיתי' לב ד פלוני, דהא סוף סוף כי מייתי לב"ד מתגרשת למפרע כמ"ש בהדיא לקמן דכ"ד ולא משכחת באשה עצמה שצריכה לומר דוקא שעשאה שליח להולכה וא"כ ס"ס הוי שליח להולכה, אבל בשליח קבלה ממש א"צ לומר אפי' היכי דאמר לא תתגרש עד דמייתי ועיין שם:
ברש"י ד"ה ללוד. שהיא סמוכה. וקשה דאי רוצה לפרש בזה מהו הרבותא בכפר לודים, א"כ יותר היה לפרש שהוא מובלע, שזה עיקר הרבותא כמ"ש בגמ', ועוד דבד"ה מכפר לודים היה לו זה לציין ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך לזה לתרץ:
בתוד"ה מכפר לודים ללוד. אומר ר"י שהזכיר לוד כו'. ולענ"ד היה נראה, דבשלמא המביא מרקם דבאמת לא גמירי ולא שכיחי ומעיקר התקנה צריכים לומר, א"כ ודאי אין נ"מ לאיזה מקום שמביא, אם למקום הרחוק ממנה שאינם יודעים בשם אשר סמוכה היא לא"י, או למקום קרוב אשר מחמת קורבת המקום יודעין שסמוכה היא לא"י, כיון דלא שכיחי ולא גמירי ומן הדין צריך לומר, אבל בכפר לודים שהוא מובלע ושכיחי וגמירי כמ"ש לקמן ד"ד. וא"כ מן הדין א"צ לומר, ורק מפני שלא תחלוק, ולכן הוה אמינא דדוקא מביא משם לא"י במקום הרחוק משם צ"ל, דמחמת ריחוק המקום ביניהם לא ידעי שהוא מן המובלעות בתוך התחום, ולכן אי הוי נתיר להם שלא לומר, אתו להתיר גם מחו"ל ממש, ולכן החמירו להצריך לומר גם ממקום זה אשר באמת שכיחי וגמירי בכדי שלא אתי לסלק, אבל במביא ממקום המובלע למקום הסמוך אצלו בא"י, שהם יודעים כי המקום כתיבת הגט הוא מן המובלעות אשר שכיחי וגמירי, וא"כ לא אתו לאחלופי ולהתיר במביא מחו"ל ממש, כיון שהם יודעים טעם ההיתר, ולכן הוי אמינא דאין צ"ל, וזה שהשמיענו ר"א, דטעם שלא תחלוק, אין זה מפני גזירה דילמא אתו לאחלופי במקום אחר, ורק כיון ששם חו"ל על המקום הרי הוא בכלל התקנה, ולכן אפי' במביא מכפר לודים ללוד שהיא סמוכה לה, וכל אנשי לוד יודעים שכפר לוד מובלע בתוך התחום והם שכיחי וגמירי, ואפי' אי הוה נתיר להם שלא לאומרו, לא אתו להתיר גם במביא ממקום אחר, אפ"ה צריכין לומר, וזה כוונת רש"י בד"ה ללוד שהיא סמוכה לה, ואינו מובן כוונתו במה שכתב שהיא סמוכה לה וכמ"ש בדבור דלעיל, ולהנ"ל ניחא מאוד, דר' אליעזר אשמועינן חדוש גדול שאפי' במביא למקום הסמוך משם שיודעין טעם החילוק ולא אתו לאחלופי במקום אחר אפ"ה צריך לומר, ויתיישב בזה קושית מהרש"א, דלמה הוצרך הש"ס לקמן ד"ד לומר דמשו"ה הוסיף ר"א כפר לודים משום דמובלעת בתחום ומטעם שלא תחלוק במדה"י, הא איכא למימר דהוסיף מהאי טעמא אעפ"י שנקראת וכמ"ש התוספת דזה אינו קשה כ"א לפי' התוס', אבל לפירושי הא זהו גופא הטעם דשלא תחלוק:
בתוד"ה ואם כו' אבל כ"ז דלא אתי כו' משום עיגונא כו' עכ"ל. ודייקי המפרשים דל"ל טעמא משום עיגונא. לפמ"ש התוס' דעיקר הטעם דטענינן מזויף משום דאל"כ לא שבקת חיי כו' ובגט הא לא שייך זה א"כ מדינא יש להקל ונראה דיש לדייק בלשון התוס' שהתחילו דטענינן מזויף לנפרע שלא בפניו ומלקוחות, משמע דבאו להוכיח אכולהו. הן נפרע שלא בפניו, הן מיתומים ומלקוחות, והטעם דלא שבקת חיי לא כתבו רק לנפרע שלא בפניו מיתומים ומלקוחות, משמע דשלא בפניו היינו מיתומים ולקוחות, לכן אפשר לומר דאנפרע שלא בפניו לא מצאה הקפידה מקום לנוח, דאפשר דמירתת פן יבוא למחר ויענה כחשו בפניו ואין שייך כ"כ לא שבקת חיי, אלא דפשיטא להו לתוס' דאי טענינן מזויף ליתומים ולקוחות, ממילא הוה"ד לשלא בפניו, דלא מצינו חילוק בין נפרע שלא בפניו מבני חורין או מיתומים ולקוחות, וא"כ ע"כ אי טענינן מזויף גם לנפרע שלא בפניו, אע"ג דלא שייך לא שבקת חיי ע"כ משום לא פלוג וא"כ גם בגט הו"ל למימר לא פלוג, לכן כתבו משום עיגונא אקילו רבנן: