בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף קיז.
ברש"י ד"ה אמר ר' יהודה כו' וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כריבית עכ"ל, דברי רש"י קשים מאוד להולמם, דלמה הוצרך לשני הטעמים, משום דזה נהנה וזה לא חסר חייב, ומשום דמיחזי כריבית, הא בכל אחד מהטעמים סגי, דאי סבירא ליה לר' יהודה דזה נהנה וזה לא חסר חייב, ממילא צריך להעלות לו שכר אפילו בלא טעם דמיחזי כריבית, ולטעם דמיחזי כריבית אפילו אי סבירא ליה בעלמא דזה נהנה וזה לא חסר פטור, הכא חייב משום דמיחזי כריבית וכדאמר לעיל (דף ס"ד ע"ב) אפילו למאן דאמר הדר בחצר כו' פטור הכא חייב. ובפשוטו היה אפשר לומר דרש"י נמי חדא קאמר, דעיקר הטעם דחייב כאן לאו משום דסבירא ליה בעלמא זה נהנה וזה לא חסר חייב, אלא בעלמא פוטר ר' יהודה בכה"ג ורק הכא הוא דמחייב, משום דאי לא תחייבו יהיה מיחזי כריבית, ומ"ש רש"י וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב, היינו דוקא הכא מטעמא דמסיק דאי לא מיחזי כריבית, ומוכרח יותר פירוש זה מרש"י שעל האלפסי, דהתם כמעט מפורש כן ע"ש. ועוי"ל דרש"י תרי טעמי קאמר, דמ"ש רש"י דקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב, היינו נמי בעלמא ואפ"ה הוצרך לטעמא דריבית דאי לא"ה הוה אמינא לפטור הכא, דע"כ לא מחייב כ"א כשהבעה"ב בנה הבית משלו וזה נכנס לדור בבית חבירו, ומטעם דאסור ליהנות מממון חבירו בחנם, אבל הכא שהוא עצמו בנה הבית משלו הו"א דשרי דלאו מממון חבירו הוא דנהנה, אשמועינן דאפ"ה אסור, דכיון דהמעות הם בהלואה לגבי בעה"ב וכי מיתהני המלוה מיחזי כריבית, ושפיר איצטריך לטעמא דריבית, וטעם דריבית לחוד דלא סגי, י"ל כמ"ש בקצוה"ח (סי' קס"ד) דכיון דלאו הלואה גמורה כאן אלא הלואה בע"כ דבעה"ב לא אסרי' משום ריבית כ"א היכי דחייב בלא"ה מטעם זה נהנה, אבל אי זה נהנה פטור בעלמא, מטעם ריבית לחוד לא שייך לאסור ע"ש, ובעיקר סברת רש"י דסבירא ליה דהוי הלואה בכה"ג ע"ש בקצוה"ח שכתב ליישב קושית התוס'.
ברש"י ד"ה ויושב בבית התחתון דהו"ל זה נהנה וזה חסר כו', והקשו הראשונים דהא אכתי חסר ליה שחרוריתא דאשייתא, ולמד מכאן הרשב"א דכל שזה אין נהנה אף על גב דאידך חסר פטור שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור דדומה למבטל כיסו של חבירו וכ"כ הר"ן עיין שם בנמוק"י, ואמנם כבר כתבתי לעיל (דף ע"ז) בשם הירושלמי דמבטל שדה חבירו חייב משום דרווחא הוי ברור, ודוקא במבטל כיסו של חבירו פטור לבעה"ב יותר שזה ידור בבית ויהנה מלהניחה ריקם ודומה כאילו בעל הבית מקבל שכר בעד הנאת בעל העליה, והוא דביתא מיתבא ודו"ק:
בכדי שלא להוציא הנייר חלק הצגתי הערה קטנה מאחי הרה"ג ר' זלמן וואלקין שיחי':
במתני' דריש מכילתין זה אומר כו' וזה אומר כו' יחלוקו, וכתב הרא"ש דמיירי בעיר שרובה עכו"ם דאל"ה הרי מחויב להחזיר. ויש לחקור, היכי שמצא בעל האבידה עצמו עם עוד אחד, אם אמרי' גם בזה יחלוקו כדינא דמתני', או שנימא שכולה לבעה"ב מצד חזקת מ"ק, ואע"ג דבע"כ לאחר יאוש מיירי, דאי קודם יאוש הרי גם השני מחויב להחזירה לבעה"ב, וכיון דלאחר יאוש הרי נפקא מרשותא דמרא ואין לו עוד חזקת מ"ק, גם מזה לא איריא עפמ"ש הנה"מ (סי' רס"ב) דיאוש לא הוי עד דאתי לרשות זוכה, אבל קודם דאתא לרשותא דזוכה הרי הוא של בעה"ב וא"צ לזכות בה מחדש, דיאוש לא הוי קנין כלל, כ"א היתר שמתירה לקנות לכל הזוכה, אבל קודם שזכה האחר הוי של בעה"ב, וכיון שכן הכא שמסופקים אנו שמא בעל האבידה הגביה ראשון טרם שהגביה השני וזכה בה, א"כ נוקי בחזמ"ק, כן הי' נראה לכאורה, וא"ל דכיון שהשני מוחזק כעת לפנינו ואנן סהדי דמה דתפיס כל אחד דידי' הוא, וחזקה דהשתא שביד זה עדיף מחזמ"ק, דהא לקמן (דף ו') מוקים למתני' בדתפיסי בכרכשתי, ובכה"ג נהי דחשוב כאילו בחזקת שניהם, היינו רק שאין לאחד כח יותר מחבירו, אבל למחשבם כמוחזקים ממש ודאי לא, אחרי שאין הם מוחזקים בגוף הבגד, וכיון שכן יוחזר חקירתינו דאפשר שבכה"ג כיון דחזמ"ק הוא חזקה טובה, וחזקה דהשתא לא עדיף כ"כ, אפשר שבכה"ג חזמ"ק אלים יותר, דע"כ לא קאמרי' דחזקה דהשתא עדיפא מחזמ"ק, היינו חזקה שתופס בגוף הבגד, אבל במקום חזקה כזה אפשר שחזמ"ק עדיף, וכמו דאמרי' בכה"ג ברובא דאע"ג דלא מהני להוציא מחזקה, וכ"ש ע"י סימנין דא"א להוציא מחזקה, דהיינו נמי במקום שמוחזק ממש, אבל היכי שהדבר הוא ברשותו ואינו תופסה בידו כגון קרקע, בכה"ג גם סימנין וגם רוב מהני, משום שבכה"ג לא נקרא כ"כ מוציא וכמ"ש בקצוה"ח (סי' רנ"ט). ונ"ל שמצד הסברא בלא"ה לא נוכל לפסוק בנ"ד יחלוקו כדינא דמתני', והוא דהא עיקר הפסק דיחלוקו הוא מחמת דתלינן ששניהם בהדדי הגביהו, ובזה עצמו מוכרחים אנו לבוא לטעם דכל אחד בהגבהתו הגביה גם לחבירו, דהמגביה עושה שתי הפעולות כאחת, מכוון להגביה המחצה בעדו ובעד חבירו בכדי שלא יהיה נחשב כמונחת ע"ג הקרקע, ואע"ג דלא התנה כן שיכוון לזה בפעולתו, מ"מ אנן בעצמינו אומדין דעתו בזה, דכיון שהוא א"י לזכות בשלו אם לא שיגביה גם בעד חבירו דהוי האי כמונח ע"ג הקרקע כו' וכמ"ש לקמן, להכי אנו אומדין שבודאי דעתו להגביה גם בעד חבירו, וכיון שכן לא שייך זה כ"א במקום ששני המגביהים צריכים קנין, אבל בנ"ד שהבעה"ב בעצמו א"צ לשום קנין במחצה שהגביה הוא, וכיון שכן לא נוכל לומר שמכוון בהגבהתו לצורך חבירו אחרי שאין לו צורך בזה, ולהכי אפי' אם היינו רואים ששניהם הגביהו נמי צריכים לומר שהבעה"ב קונה והשני לא, וכיון שכן, כעת שאנו מסופקים מי הגביה, איך נוכל לפסוק בזה דין חלוקה אחרי שעיקר דין חלוקה הוא מחמת שתלינן ששניהם הגביהו ביחד, והחלוקה יכולה להיות אמת, והכא שאפי' שניהם ביחד הגביהוה נמי רק הבעה"ב זוכה ולא השני, איך נפסוק:
סוף הספר