בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף קטו.
בתוד"ה וחייב, הקשו דהיכי לקי והא הו"ל לאו הניתק לעשה מדא"ל אביי זיל אהדר כו', ולכאורה תמוה דהא שיטת התוס' לעיל (ר"פ איזהו נשך) דלאו דאונאה אע"ג דחייב להחזיר האונאה אפ"ה לא הוי לאו הניתק לענין לפטור ממלקות משום דלא ניתקה התורה בהדיא, שהחזרה הוא תקון הלאו כמו שניתקה בגזל ועמש"ש בארוכה, וא"כ מאי מקשו הכא אמתניתין דאמאי לקי, וכן מה דמקשו אח"כ אאביי, דהיכי חשיב ליה ניתק לעשה כיון דלא ניתקה בהדיא, הא תרווייהו ניחא, דבמתניתין דמיירי לענין מלקות לא מיקרי זה לאו הניתק כיון דלא ניתקה בהדיא ושפיר מלקינן, ואביי דחייב לאהדורי, היינו משום דבחזרה מיהא חייב כמו באונאה, אבל לא משום דחשיב ליה ללאו הניתק. וצ"ל דכוונת התוס' כן, דבע"כ אביי דקאמר לאהדורי, היינו לנתק ממלקות, דבשלמא באונאה י"ל דאע"ג דהמלקות אינם מנותקים אפ"ה חייב להחזירם כיון דסוף סוף ממון חבירו איכא גביה שנטלם ממנו באונאה, אבל הכא אי לאו לנתק המלקות למה יהיה חייב לאהדורי, דהא בעד החוב שמגיע לו הוא נוטל המשכון, א"ו דלנתק המלקות קאמר לאהדורי, ויסבור שאפי' בכה"ג דלא ניתקה בהדיא נמי פטור ממלקות כיון דאפשר לתשלומין, ולזה שפיר הקשו בתרתי, אמתני' דאמאי לקי, כיון אש מתוקן המלקות בחזרה, ואאביי גופא אמאי באמת מתוקן המלקות, כיון דאליבא דאמת כל היכי דלא ניתקה בהדיא שהחזרה הוא תקון הלאו לא הוי לאו הניתק לענין מלקות:
והנה ז"ל הרמב"ם (בפ"ג מהל' מלוה) ואם עבר וחבל כלים של אוכל נפש מחזירו בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שהחזירו לוקה ע"כ, ולא כתב שום טעם לזה שהביא דהיכי דהמשכון קיים דמחזירו ואינו לוקה רק אח"כ גבי נכנס לביתו וכו' כתב דאינו לוקה משום שניתק לעשה שנאמר השב תשיבם, ואם לא קיים העשה כגון שנאבד או נשרף לוקה ע"ש, והכא ביאר להדיא דכל היכי דאיתא למשכון בעין דאינו לוקה מטעם דניתק לעשה, אבל בהך דינא דחבלו אוכל נפש לא כתב טעם דניתק לעשה, הן אמנם בסמ"ע ססי' צ"ז) האריך וכתב שגם בדין דאוכל נפש יהיה טעם הרמב"ם משום דניתק לעשה, וסמך כאן אמ"ש אח"ז וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם ע"ש. ולע"ד לא מסתבר לומר הכי, דלשון ניתק לעשה לא שייך כ"א היכי דניתקה בהדיא, אבל לאו שלא ניתק להדיא אע"ג דאיתא בחזרה, לא שייך לקרוא אותו כ"א בלשון לאו הניתן לתשלומין ולא בלשון ניתק לעשה, וכמו דמחלק הרמב"ם גופא (בפי"ח מסנהדרין) לאו הניתק, וניתן לתשלומין, לשני סוגים. אלא טעמו דרמב"ם דפטור באוכל נפש היכי דהמשכון בעין, היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דכל לאו הניתן לתשלומין נמי אין לוקין וכדס"ל הכי בפי"ח דסנהדרין ע"ש, אבל לא משום ניתק לעשה, והיינו דדייק הרמב"ם גבי לאו דנכנס לביתו לכתוב מפורש מטעם ניתק לעשה דהשב תשיב, אבל באוכל נפש דלא ניתק. הכתוב להדיא לא הוי לאו הניתק, ולהכי לא זכרו הרמב"ם, אלא טעמו משום דאיתא בחזרה. ואין להקשות דאם כן אפילו נשרף ונאבד המשכון נמי יפטור ממלקות דהא אכתי איתא בחזרה על ידי תשלומי הממון, וכמו באונאה דפטור ממלקות משום הכי דניתן לתשלומין, דיש לומר דלאונאה פשיטא דלא דמי, דהתם הוי עיקר הקפידה באזהרת ממון חבירו, והיכי דמחזיר הממון שפיר מתוקן האיסור, אבל הכא בחבל כלים דאוכל נפש דעיקר קפידת ואזהרת התורה שלא ליקח מאתו דברים שעושין בהם חיי נפש, להכי אין מתוקן האיסור בתשלום הממון עד שיחזיר לו דוקא החפץ בעין. אלא דאכתי יקשה מההיא דמכות שהביאו התוס', דהתם גבי השבת העבוט נמי לא הוי הקפידה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחוב, אלא הקפידה הוא שלא יעשה אדם ן לעצמו ואפ"ה מנותק ע"י תשלומין. אכן באמת גם מזה לא יקשה על הרמב"ם דאיהו לשיטתו דסובר דבאמת בהשבת העבוט גופא לוקה היכי דאין המשכון בעין וכמ"ש שם (בפ"ג ממלוה), ולא חשבו ללאו הניתן לתשלומין מהאי טעמא גופא כיון דהקפידה לא הוי מחמת ממון חבירו וס"ל דלא מיקרי לאו הניתן לתשלומין כ"א במקום דהחזרה הוא תקון מעין עבירה שעבר, וההיא סוגיא דמכות כבר כתב המ"מ שם דלרמב"ם היה גרסא אחרת שם בגמ', ולפי"ז מיושב קושית התוס' בדבור הזה, דשפיר אמרינן דהא דלקי היינו כשנשרף או נאבד דאינו מתוקן בתשלומין, דבכה"ג דהקפידה הוא לא מחמת אזהרת ממון אין מנותק על ידי תשלומין ודלא כהסוגיא דמכות וכסברת הרמב"ם:
וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם נקיים הסוגיא דמכות כפשוטו דהשבת העבוט מתוקן בתשלומי הממון, אפ"ה אין ראיה מהתם להך דהכא באיסור דאוכל נפש, דהנה הראב"ד (בפ"ג ממלוה) נמי ס"ל כשיטת התוס' בזה, דהשבת העבוט מנותק בתשלומי הממון ואין לוקה אפי' כשנאבד המשכון, והשיג על הרמב"ם דפסק דכשנשרף המשכון לוקה, ואפ"ה בדין דאוכל נפש לא השיג על הרמב"ם ומודה לו דבשנשרף המשכון דלוקה, וכבר עמדו המפרשים בזה, ובטעם הדבר נ"ל דלא דמי איסור דאוכל נפש לאיסור דהשבת העבוט, דבהשבת העבוט כיון דבעצם המשכון אין נ"מ זה או זה, להכי הוי חזרת הממון דומה כחזרת המשכון, וכמו דבחזרת המשכון גופא מתוקן האיסור כדגלי קרא בהדיא השב תשיב, ה"נ בחזרת הממון, דאיזה נ"מ שייך לחלק בין ממון למשכון, אבל הלאו דרחיים ורכב שהקפידה הוא על עצם המשכון משום שהוא דבר שעושין בו חיי נפש, אפי' כי מחזיר לו שוויו בממון נמי אין מתוקן האיסור דאכתי אין מחזיר לו דבר שעושין בו חיי נפש, ואנן בעינן שיחזיר לו דוקא דבר שעושין בו חיי נפש כמו שלקח מאתו, והן אמנם דהמ"מ טען על הראב"ד דהא השבת העבוט נמי אין הקפידה כ"א משום שנכנס לביתו בע"כ, וא"כ איך יתוקן בתשלומין, אכן לי נראה סברת הראב"ד נכונה, דאי כסברת המ"מ א"כ אפי' בחזרת העבוט גופא נמי לא יהא מתוקן, דהא התקון אינו מעין העבירה, וס"ס איסורא דעביד ליכנס לביתו בע"כ עביד, וכיון שגילתה תורה דאפ"ה מתוקן בחזרת המשכון, א"כ ה"נ בחזרת הממון נמי מתוקן, דבין ממון למשכון גופא פשיטא דאין לחלק, ואם באנו לחלק ולומר כיון דאין החזרה והתקון מעין הלאו אין מתוקן אפי' בחזרת המשכון עצמו לא הוי תקון מעין האיסור, ומיושב שפיר סברת הראב"ד. ועוי"ל דמטעם אחר לא דמי איסור דאוכל נפש לאיסור דהשבת העבוט, דהתם דניתקה התורה להשבה בהדיא אמרי' דכל מה דמשיב מהני ואפי' ממון, אבל באוכל נפש דלא ניתקה בהדיא להשבה די שנימא דבחזרת המשכון גופא מהני, אבל לא בתשלומי הממון, ויש להסביר זה, דהנה בעצם טעם הדבר דכל לאו שניתן לתשלומין ולחזרה דאינו לוקה אע"ג דהתורה לא ניתקה בהדיא, יש להבין דכיון דהתורה לא גלי לן שהחזרה הוא תקון הלאו, מנ"ל לומר מעצמינו דהאיסור שעשה כבר יתוקן ע"י החזרה, וזהו באמת טענת החולקים ס"ל דכל היכי דלא ניתקה בהדיא אין מתוקן בחזרה וכמו דמסקו התוס' וצ"ל דסברתם הוא שכיון דהקפידה התורה משום אזהרת ממון כמו באונאה וכדומה וכי מחזיר לו מה שגזל מאתו נמצא דלאו מידי עביד דלא חסריה מידי ודומה כמו שלא עבר כלל על הלאו, ואין הטעם משום דהלאו ניתקן, אלא דדומה כמו שלא עבר כלל, ולפי"ז יש לומר דבהשבת העבוט דניתק להשבה בהדיא, דההשבה הוא תקון הלאו, וכיון דמטעם השבה ותקון הוא, כל מה דמשיב הוי השבה ואפי' ממון נמי, אבל בלאו דאוכל נפש דלא ניתק בהדיא להשבה, וא"כ מטעם תקון הלאו ליכא הכא, דמנ"ל לומר מעצמינו דהלאו יתוקן בזה, ובע"כ דמטעם דדומה שלא עבר כלל, וזה אין שייך כ"א כשמחזיר המשכון גופא דבזה שפיר אמרי' כיון דאהדריה לאותו חפץ שנטל מאתו דומה כמו שלא חסרי' מידי, אבל בחזרת ממון א"א, דליכא למימר דלאו מידי עביד כיון דאפסדיה למשכון שלו ומטעם השבה נמי לא שייך וכנ"ל, ומיושב דברי הראב"ד דבהשבת העבוט ס"ל דהוי מתוקן בתשלומין אע"ג דהקפידה אינה אזהרת ממון, ובלאו דרחיים מודה דאין מנותק לתשלומין, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס' מההיא דמכות, דלא דמי כלל להשבת העבוט וכמ"ש ודו"ק:
סליק פרק המקבל
הבית והעליה, פרק עשירי