אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף קיב:

דף קיב.

תוד"ה שכיר בזמנו, הקשו כו' עיין שם, ונראה דקושית התוספות הוא רק לשיטתם בסמוך, אבל באמת לשיטת הרי"ף ושארי ראשונים לק"מ, דהנה לפי פשט הסוגיא הכא בטעמא דשכיר נשבע ונוטל קאמר בש"ם דשקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, מלשון זה משמע דבלא סברא דבעה"ב טרוד היה צריך הבעה"ב לישבע, ורק מחמת הטעם דבעה"ב טרוד שקלוה מיניה ושדיוה אשכיר, וכן פירוש הרי"ף לפי דרכו, דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ולפי"ז יש לומר סברא נכונה, דסברא דבעה"ב טרוד לחוד, אין בכחו לתקן שיהא השכיר נשבע ונוטל, רק משום דכיון שאפי' בלא סברא דטרוד היה מוטל נמי על הבעה"ב לישבע, ובלא שבועה לא היה מהימן, להכי עתה שבעה"ב לא יכול לישבע מפני טרדתו, מהפכינן אשכיר ולא מהני סברא דטרוד כ"א להפוך השבועה מבעה"ב לשכיר, אבל במקום שבעה"ב היה מהימן אפי' בלא שבועה, לא מהני סברא דטרוד לשדיה אשכיר שיהא נוטל עי"ז, וכמו דמוכח לשון הש"ס, שקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, הרי דוקא ע"ז מהני סברא דטרוד לשקול לשבועה מבעה"ב, אבל במקום דליכא על בעה"ב שום שבועה אה"נ דלא מהני, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס' דהתם בשבועות דמיירי דשכרו שלא בעדים, דהיה מהימן בעה"ב בלא שבועה ע"י המיגו שיש לו, ולהכי אין מועיל סברא דטרוד ולומר דהפועל ישבע ויטול, ואין זה מטעם דהמיגו מבטל לסברא דטרוד כהבנת התוס', דודאי סברא דטרוד נשאר כמו שהיה ואין בכח המיגו לבטלה וכסברת התוס' דבכה"ג דאומר בדדמי לא הוי מיגו, ורק דכיון דיש מיגו שבלא סברא דטרוד היה מהימן בעה"ב בלא שבועה, להכי אין בכח סברא דטרוד לחוד לתקן אשכיר, אבל זה ודאי דעתה דאמרינן סברא דטרוד אין המיגו מועיל כלום לענין הנאמנות להאמינו יותר ע"ז, ומה דלא אמרינן בכה"ג דשכיר ישבע ויטול, אין זה משום דבעה"ב מהימן יותר ע"י המיגו, ורק משום דעתה לא מהני סברא דטרוד לחוד וכנ"ל, ומה מאוד מדויק לשון הש"ס דשבועות לפי זה, דאילו להבנת התוס' דטעם דשכרו שלא בעדים הוא מטעם נאמנות המיגו, אם כן הכי הול"ל אבל שכרו שלא בעדים מהימן מתוך שיכול לומר כו', דמקודם היה צריך לומר הדין, ואח"כ הטעם, וכמו שאמרו בכ"מ דהוי כה"ג, ואילו בש"ס לא נזכר מלת "מהימן" והיינו כדברינו, שבאמת לא מטעם נאמנות המיגו הוא, דודאי שהמיגו לא הועיל לענין הנאמנות כיון דאומר בדדמי, אלא המיגו הועיל שבלא סברא דטרוד היה מהימן בלא שבועה, ולהכי אפי' עתה דנימא סברא דטרוד לא מהני זה לחוד לתקן שבועה אשכיר, וז"ב:

אכן כ"ז הוא אי נימא כשיטת הרי"ף דבלא סברא דטרוד היה צריך הבעה"ב לישבע, אבל לשיטת התוס' בסמוך בד"ה שקלוה, שכתבו דבאמת אין על בעה"ב שום שבועה אפי' בלא סברא דטרוד משום דבכופר הכל ליכא שבועה ושבועת היסת לא נתקנה עדיין, א"כ מוכח דטעם דטרוד מהני לתקן אפי' במקום דליכא חיוב שבועה, והא דמהימן הבעה"ב בליכא עדים ששכרו היינו בע"כ מטעם נאמנות המיגו, להכי שפיר הקשו דמאי מהני המיגו כיון דאומר בדדמי. ועוי"ל דזה יסברו כו"ע דמשום סברא דטרוד לא נוכל לתקן להאמין לשכיר ולחייב לבעה"ב במקום שמדינא היה פטור, ואפ"ה יתיישב סברת התוס' מטעם אחר, דהנה בפירוש דטרוד בפועליו יש בזה מחלוקת הרי"ף והתוס', דהרי"ף וסייעתו פירשו דהכוונה הוא שחושדין אותו אולי שכח, אבל אין אנו מחליטין לומר שבודאי שכח, ולא חשבינן לטענת בעה"ב כטוען ממש איני יודע, ולהכי ודאי דאין בכח סברא דטרוד להועיל שיהיה זה נשבע ונוטל, כיון שמן הדין פטור הבעה"ב, ולחייבו מטעם זה לחוד אין סברא, אכן התוס' בסוגיין פירשו, דהסברא דטרוד עושה אותו כטוען איני יודע ממש, וחייב כדין א"י אם פרעתיך, ואפי' שבועה לא היה צריך השכיר כדין א"י אם פרעתיך, וכמו שהוכיחו כן בר"ה אי הכי, ממ"ש דשבועת השכיר הוא רק כדי להפיס דעת בעה"ב, אבל מן הדין אפי' שבועה לא היה צריך, ולפי"ז סברא דטרוד אין מועיל לחייב במקום שפטור מדינא, אלא סברא דטרוד עושה לבעה"ב כאינו יודע וחייב מדינא, וממילא לשיטתייהו מוכח שפיר דבשכרו שלא בעדים דמהימן בעה"ב הוי בע"כ מטעם מיגו ולהכי שפיר הקשו דמאי מיגו הוי, אכן אי נפרש כפי' הרי"ף דטרוד לא הוי כא"י ממש, דמדינא פטור בעה"ב, וגם בזה נפרש כהרי"ף דבעה"ב היה צריך לישבע בלא סברא דטרוד א"ש קושית התוס', דלחייבו מטעם זה לחוד לא מהני לכו"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה