בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף קח.
בגמ' האי מאן דמחזיק ביני אחי כו' ור"נ אומר סלוקי נמי מסלקינן, ובשמ"ק כתב וז"ל דמסלקינן ליה בדינא דכיון דהוי ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצירו של אדם שזוכה וקונה לו, וצ"ע היכא דלא הוי קיימי בצד שדותיהן לזכות באותה שדה וקדם הלה וזכה אמאי מוציאין אותה מידו כו' ע"ש. והיה נראה ליישב עפ"י מ"ש רש"י (לעיל דף י"א) הטעם דבעינן עומד בצד שדהו, בכדי דליהוי משתמר על ידו, וא"כ לא בעינן זה כ"א כשירצה לקנות ע"י חצירו מטלטלין וכדומה דבר הנייד שיכולים ליטלו משם אם אינו עומד לשומרה, אבל הכא לקנות הקרקע דבצדה, דבלא"ה משומרת היא שאין אדם יכול ליטלה, לא בעינן שיהיה עומד בצדה, אלא דאפשר לומר דנהי דאין יכולים ליטלה, אבל הא יכולין לחפור בה שיחין ומערות ולקלקלה ע"י חפירה ואכתי אין משתמר מיקרי. ועוי"ל דהשמ"ק יסבור כשי' התו"ח שהבאתי לעיל, דהא דבעינן עומד בצד שדהו לאו משום שימור הוא, אלא משום דאז אלים קניית השדה טפי דכשעומד שם הוי כגופו וידו ע"ש, דלטעם זה הוי החסרון בעצם החצר, דכשאין עומד בצדו לא אלים קנייתו, וא"כ אפי' בדבר המשתמר בלא"ה נמי לא קנה:
ואמנם מריהטא דשמ"ק הזה נלמוד דזה פשיטא ליה דאי הוי קיימי בצד שדותיהן היו קונים שדה הזאת של הפקר מטעם חצירו, דדוקא באין עומדין בצדו קשיא ליה במאי קנו האחים לאותו שדה כיון דחצר לא קונה כ"א בעומד בצדו, אבל בעומדין בצדו ניחא לו דהקנין הוי מטעם חצר, וא"כ משמע להדיא דס"ל שגם קרקע נקנה בקנין דחצר, והנה האחרונים הוכיחו דאין קרקע נקנה בחצר ממ"ש בגיטין (דכ"ב ע"א) עציץ של אחד וזרעים של אחד מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה, מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ומשמע מהך סוגיא דקרקע אינה נקנית בקנין דחצר, דחצר אינו קונה כ"א מטלטלין ולא קרקע, דאל"כ אמאי אינו קונה בעל העציץ את הזרעים, הא קיי"ל כלים של אדם קונים לו בכ"מ שיש לו רשות להניחו והוא מדין חצירו ורשותו וכמ"ש בשמ"ק לעיל (דף ט'), וכיון דחזינן דכליו אינם קונים את הזרעים מוכח דחצר ג"כ אין קונה את הזרעים, וע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית בחצר, וגם מכיון דחזינן דעציץ נקנה במשיכה וזרעים אינם נקנים במשיכה רק בחזקה, וע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית במשיכה, וכיון דקרקע אינה נקנית במשיכה חזינן דלא מהני לה יד, מכש"כ דלא מהני לה חצר, דהא חצר משום יד איתרבאי, ומה שאין לו יד אין לו נמי חצר וכמ"ש התוס' (בב"ב דף ע"ט) וכ"כ הקצוה"ח (בסי' קצ"ח) דבמקום דלא מהני משיכה לא מהני נמי חצר מטעם הנ"ל, ולמ"ש בשם השמ"ק דקרקע נקנה בחצר, איך יתיישב האי סוגיא דגיטין. ונ"ל דהשמ"ק יסבור כשיטת התוס' (בב"ב פ' הספינה) והכי הוא נמי שיטת הרא"ש והטור שם, דאם הכלים אינן עומדין ברשות לוקח אלא בסימטא וכיוצא בזה אין כליו קונים עד שיאמר לך וקני וכמ"ש הרמ"א (בחו"מ סי' ר'), ולפי"ז י"ל דבסוגיא דגיטין מיירי שעמדו בסימטא ולא א"ל זיל וקני ולא מהני כליו, וההוכחה השניה כיון דמשיכה אינה בקרקע כ"ש חצר, זה גופא אין מוכרח עוד דמשיכה בקרקע לא מהני, ומה שהוכיחו דאי משיכה מהני א"כ ליקני הזרעים במשיכת העציץ אין מוכרח כלל, דהנה לעיל (דף ט' ע"ב) גבי משוך פרה וקני כלים שעליה, דכל הסוגיא מיירי התם בקנין חצר, ונתקשו התוס' וכל הראשונים דליקנו הכלים מדין משיכה דהא אימשיכו להו כלים במשיכת הבהמה, והרבה תרוצים נאמרו בזה, אכן בשמ"ק שם כתב, דלהכי לא מהני מטעם משיכה, כיון דכלים לא נפקו מרשות מוכר דלעולם עמדו ע"ג בהמתו ע"כ, הרי להדיא דבכליו של מוכר לא מהני משיכה משום דעודן לא נפקו מרשותו, ולהכי לא מהני נמי משיכת הזרעים כיון שהם בעציץ של מוכר, אבל אם לא היה בכליו של מוכר היה מהני המשיכה אפי' לזרעים אע"ג דקרקע הוא:
והנה ראיתי בתוס' הרי"ד על הירושלמי דלעיל בפ"ק הלכה ד' שנסתייע מתחלה מן התוס' דב"ק (דף י"ב) דקרקע נקנה בחצר, דגרסינן התם והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה, וכתבו התוס' דמטעם חצר לא קני דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו כו' ול"ל נמי מטעם אגב דהא קרקע אינה נקנית באגב כו' ע"ש, ואי נימא דקרקע אינה נקנית בתורת חצר למה להו לתוס' לומר דלפיכך לא נקנו העבדים בחצר משום דאינם משתמרים לדעתו תיפוק להו דקרקע אינה נקנית בחצר, וכמו דסיימו גבי אגב, אע"כ דהתוס' סברי דקרקע נקנית בחצר, ושוב דחה זה מכח ההיא סוגיא דגיטין, ולזה העלה דלהכי עבדים נקנו בתורת חצר אע"ג דדמיא לקרקע, משום דקרקע דנייד הוא ושאני בין קרקע דנייד לקרקע דלא נייד ע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו דמה העלה ארוכה בחילוק הזה, הא בגיטין מיירי נמי בקרקע דנייד ואפ"ה לא מהני חצר, דהזרעים יכולים לניידם. ואמנם באמת אין אנו צריכין כלל לחילוק הזה, דהתוס' לשיטתם בפ' הספינה, דבסימטא לא קנו כלים כ"א בשאומר זיל וקני או כשמדד, וא"כ הסוגיא יש ליישב דמיירי שלא א"ל זיל וקני וכנ"ל, ועמ"ש לעיל (דף י' ע"א) בחדושיי המתחיל ואי אמרת ד' אמות:
בגמ' זבין במאתן ושויא מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ופי' הרא"ש דמיירי שהלוקח חפץ להחזירו ולבטל המקח ולהכי סבורים היו לבטל המקח מכח שליח שעיות. ותמוה לי דהא במקום שיש פסידא למוכר לא דיינינן דין דבר מצרא כדמוכח בכולה סוגיא דבסמוך, הני זוזי טבי כו', והכא נמי אין פסידא גדול מזה כשנבטל המקח, דלא יוכל להשיג שוב אדם אחר שיתרצה ליתן לו מאתים כמו שנתן לוקח זה, וא"כ אמאי דיינינן בזה דין דב"מ, וי"ל כיון דהמוכר עביד איסורא בזה שאינה את הלוקח, דאפי' אם אין אונאה לקרקעות, היינו רק שא"צ להחזיר האונאה אבל איסורא מיהא יש גם בקרקע, להכי שפיר מבטלינן למקח זה בכדי שנציל אותו מן האיסור, ולא מיקרי זה פסידא לפני המוכר כיון שניצול מן האיסור. אלא דאכתי תמוה הסוגיא דלמה לן לטעם דשליח שעיות, דהא למאי דלא ידעי עוד דאין אונאה לקרקעות, אם כן הלוקח מצד עצמו יכול נמי לבטל המקח, ומצאתי שגם הט"ז (חו"מ סי' קע"ה) הרגיש בזה ע"ש, וכן מה שהשיבו אח"כ דאין אונאה לקרקעות תמוה טובא, דאטו בשביל זה לא הוי עיות, הא אדרבה כיון שאין אונאה ואין צריך גם להחזיר האונאה כ"ש דהוי עיות, ועוד יקשה דאיך אפשר לומר דמתחלה היו סבורים דיש אונאה, כיון דמקרא ממעטינן לקרקע מאונאה וכדלעיל (דף נ"ו). והנ"ל בזה עפ"י מה שכתבתי (לעיל דף נ"ו) דהתוס' (ב"ב דף ס"א) פירשו דטעם דאין אונאה לקרקעות, מחמת גזה"כ הוא, ואכן החנוך (מצוה של"ז) סובר דאין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו הוא נותן, וכ"כ הרשב"ם בב"ב שם והאשר"י כאן ע"ש, ולפי"ז אם נתן יותר מן השווי אין זה שום עיות כיון דמדעתו נותן ושויא נמי הכי, ומעתה י"ל דגם בני הישיבה סבורים היו דאין אונאה לקרקעות, אלא דהם היו סבורים דהטעם הוא משום גזה"כ וכשיטת התוס', וזה לא מהני רק לענין שא"צ להחזיר האונאה, אבל עיות מיהא הוי כיון דלא שויא הכי, ולכן הוצרכו לבטל מכח עיות השליח, אבל הלוקח מצד עצמו אין יכול לבטל כיון דאין אונאה, והשיבו בשם ר"נ דטעם דאין אונאה משום דמדעתו נותן ואין כאן שום עיות כלל ומיושב הכל:
ומה מאוד יתיישב לפי"ז קושית השמ"ק בסוגיין, דסוגיא הזאת סותרת לסוגיא דכתובות (דף צ"ט ע"ב) בענין אמר לאחד קפידא ואר"נ לאחד ואפילו לק' אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכי דטעה בעה"ב אבל היכי דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"כ, הרי להדיא דר"נ סובר בטעה שליח דמבטל המקח ולא אמרינן בו אין אונאה לקרקעות, והא ההיפך ממה שאמרו כאן בשם ר"נ. ולמ"ש אין בזה שום סתירה, דודאי הסברא צודקת, דלשיטת הרשב"ם והחנוך, אפילו שליח שטעה נמי אין מתבטל המקח, אחרי שאין בזה שום עיות ומדעתו יהיב כיון דשוה כל כסף, אלא דסברא הזאת לא שייך כ"א באונאת לוקח, דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא לעולם יתרצה לשלם הרבה יותר ממחירה הרגיל, אבל באונאת מוכר כשמכר בזול לא שייך סברא זאת, ובאונאת מוכר בע"כ מגזה"כ הוא לכו"ע, והנה הכא בסוגיין דמיירי באונאת לוקח כדקאמר זבין במאתן ושויא מאה, קאמר ר"נ שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דהלוקח שליח המצרן הוא אפ"ה אין יכול לומר לתקוני שדרתיך, כיון דבכה"ג לא הוי עיות כלל, אבל התם בכתובות באונאת מוכר מיירי וכפרש"י שם להדיא, טעה שליח ומכר בזול, ובאונאת מוכר שפיר הוי עיות, דנהי דהאונאה א"צ להחזיר אבל עיות מיהא הוי, וכשטעה השליח מתבטל המקח, וז"ב בעזה"י. ויישבתי בזה נמי מ"ש רש"י בכתובות שם בד"ה והאמר מר אין אונאה כו' ומשנה היא בפ' הזהב ע"כ, והמפרשים נתקשו דלמה הוצרך לזה, ולא מקשה מר"נ גופא דקאמר כאן גבי מצרן דאין אונאה, ולמ"ש א"ש, דלפום מאי דמיירי התם באונאת מוכר, והטעם דאין אונאה משום גזה"כ, לא שייך להקשות מר"נ דהכא, דמיירי באונאת לוקח, מטעמא אחרינא לגמרי משום דלא נתאנה כלל, ורק ממתניתין דהזהב דהתם מיירי באונאת מוכר נמי, ושם הארכתי ליישב נמי קושית התוס' התם, ועמ"ש לעיל (דף נ"ז ע"א) מזה: