אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף קד:

דף קד.

בגמ' ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. וקשה לי דלמה שהעליתי בדבור דלעיל, דהחיוב דמתני' לאו מכח התנאי הוא, אלא מטעם מזיק, א"כ אין שייך זה כלל לאסמכתא, וי"ל דהיינו מה דמשני התם לא גזים לשלם יותר מן ההפסד, ועל מה שהפסידו אין אנו צריכין כלל לתנאי, אבל הכא דגזים לשלם יותר ממה שהפסידו ואתה רוצה לחייבו מכח התנאי, דמטעם מזיק א"א לחייבו יותר ממה שהזיקו, והתנאי הוי אסמכתא, והכי יש לכוון נמי בלשון רש"י ד"ה לא גזים. ולפי"ז אין ללמוד מכאן דכל תנאי דלא גזים לא הוי אסמכתא, דשפיר י"ל דמטעם התנאי אין לחייבו אפי' בלא גזים, דס"ס דאי הוא וכל דאי הוי אסמכתא, ומה דחייב במתני', לאו מכח התנאי הוא, אבל במקום שלא הפסידו ואתה רוצה לחייבו משום התנאי אפי' בלא גזים נמי אין לחייבו דאסמכתא הוא, והכי מפורש בשמ"ק בשם רה"ג ור"ח דאפי' בלא גזים הוי אסמכתא ואין ללמוד מהכא, והיינו נמי מה שכתב רש"י (בסנהדרין דף כ"ג) דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, והתוס' שם כתב דט"ס הוא ברש"י, דהא במיטבא לא הוי אסמכתא כיון דלא גזים, ולמ"ש א"ש דודאי אסמכתא הוי אפי' בכה"ג דלא גזים, ואפ"ה חייב הכא מטעם מזיק ולא מטעם התנאי, ועמ"ש לעיל (דף ע"ד) בבאור הרש"י דסנהדרין. ואמנם להבנת התוס' דהחיוב דמתני' מטעם התנאי הוא, דהא ילפי מהכא דבלא גזים לא הוי אסמכתא, ובע"כ דס"ל דמטעם מזיק אין לחייבו כיון דאינו אלא גרמא והוי כמבטל כיסו של חבירו, ולא סבירא להו לחלק כהירושלמי שהבאתי, דבשדה כיון דריוח ברור הוא דמיא למזיק בידים, ומיושב לפי זה דברי הקצוה"ח (סי' של"ג וסי' ש"י) ע"ש, ולעיל בר"פ האומנים הרביתי להשיג עליו מירושלמי הזה דמחלק בין שדה למבטל כיסו, ושבזה נדחה כל דברי הקצוה"ח, ואמנם למ"ש כעת מוכח דהתוס' לא ס"ל לחלק כהירושלמי, אלא דלפי זה יוחזר קושית הקצוה"ח על התוס' דהאומנין, ואנכי העליתי ליישב עפ"י הירושלמי, ולמ"ש משמע דתוס' לא ס"ל כירושלמי, ובתוס' דלעיל דאפי' בלא כתב כמאן דכתב דמי, צריכים אפוא לפרש כמ"ש הסמ"ע שהבאנו בדבור דלעיל, דכיון דרובם נהיגי למיכתב, אדעתא דמנהגא קיבל ועיקר החיוב הוי משום התנאי ודו"ק:

ברש"י ד"ה דקביל ארעא לשומשמי קבלנות היתה כו', נראה דרש"י סובר כשיטת הרמב"ן שדוקא בקבלנות מתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה אבל בחוכר מנכה מנכה לו, דמי כחשא דארעא, ועיין בשמ"ק בארוכה:

ברש"י ד"ה ועבדה חיטין כשומשמי, הצליח זריעתו ואף החיטין הוקרו כו', דייק לפרש דההצלחה בא מחמת יוקר השער, דאי משום שהצליחו בגדולן לא היה צריך כלל לטעם דליכחוש ארעא, דבלא"ה הדין עם בעל השדה, דמצי אמר אי הוי זרעת שומשמין היו נמי מצליחין בגדולן והיה לי יותר מן הרגיל, אע"כ דמיירי דהסבה בא בשביל שהוקרו החיטין וא"כ רק החיטין גרמו לזה:

בגמ' האי עיסקא, עמ"ש לעיל (דף ס"ט) בסוגיא דרב עיליש:

בגמ' ולא למשתי ביה שיכרא, עפרש"י ותוס', ואפשר לתת עוד טעם לזה, דלפעמים יזדמן סחורה גדולה שיוכל. להשתכר בה הרבה אלא שאינה נמכרת בפחות ממאה זוז, וכשהוציא זה החמשים זוז דמלוה ולא נשאר בידו כ"א החמשים דפקדון ולא יוכל לקנות הסחורה ההיא ואם אינו מוציא פלגא דמלוה יוכל לקנותה ולהרויח בה הרבה, וכיו"ב כתבו התוס' (בב"ב דף י"ג) גבי בכור ופשוט:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה