בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף קד.
במתני' אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, עמ"ש מזה לעיל (דף ע"ד ע"א) בתוד"ה הכא לאו בידו:
בתוד"ה היה דורש לשון הדיוט כו' ואפי' לא כתב כאילו נכתב כו', הסמ"ע (בסי' שכ"ח) פי' הטעם לזה, דכיון שרגילין לכתוב כן כל המקבל סתם על דעת הנהוג מקבל, ומשמע דהיינו במקומות שכולם נהגו לכתוב ואחד לא כתב אמרינן שעל דעת הנהוג מקבל, אבל אם לא נהיגי לכתוב כלל לא אמרינן כמאן דכתיב וליחייב אכן הרשב"א כתב דטעמו דכך כותב, לא שכותב לו באמת אלא שחייב כאילו כתבו ואפי' במקומות שלא כתבו מעולם ללשון זה נמי חייב כאילו כתבו ע"ש בשמ"ק בשם הרשב"א ובטעמא, דהא מילתא י"ל דהחיוב הוא מטעם ערב כיון דקיבל לחרוש ולעבוד בשדה חבירו וזה סמך על דבריו חייב מטעם ערבות וכמו שכתב הריטב"א לי דף ע"ג) גבי ההוא דיהיב למיזבן ליה חמרא. ועוי"ל דהחיוב הוא משום מבטל כיסו של חבירו ומטעם מזיק מתחייב, ואע"ג דמבטל כיסו פטור, דגרמא אין חייב כי אם בהיזק ממש, ולא במונע ריוח, בכה"ג דהריוח הי' בא ודאי חייב וכמפורש בירושלמי דפירקין דיליף ממתני' דהמבטל שדה חבירו חייב, דדוקא מבטל כיסו פטור משום דמי יימר דהוי רווחא בלא"ה, אבל לא בשדה, ועמ"ש לעיל ר"פ האומנין תוד"ה אין להם, דע"ז חבירו חייב, דדוקא מבטל כיסו פטור משום דמי יימר דהוי רווחא בלא"ה אבל לא בשדה, ועמ"ש לעיל ריש פרק האומנין תוד"ה אין להם זע"ז אלא תרעומות. אלא דלפי זה אין מבורר לי מאי דאמר דרב מאיר היה דורש לשון הדיוט, הא אפילו אם לא היה בזה שום לשון ואפי' דהדיוט, ולא התנה עמו כלל דאם יוביר ישלם, נמי ראוי להתחייב, דלמ"ש דהחיוב הוא מטעם ערבות או גרמי, אפי' כשלא התנה עמו שום תנאי נמי חייב וכמו לעיל גבי ההוא דיהיב למיזבן לו חמרא ופשע ולא זבין, דלהריטב"א דחייב מטעם ערבות מחייב אפי' בלא התנה נמי וכמ"ש להדיא בשמ"ק, והן אמנם דהירושלמי מצד עצמו אתי שפיר, דהירושלמי לא הביא כלל הסוגיא דר"מ דורש לשון הדיוט, ורק על המשנה דנקיט המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב, כתב הירושלמי דהדא אמרת מבטל שדה חבירו חייב כו', והמשנה אה"נ שיכולין לפרש שפיר דהחיוב הוי מטעם גרמי ואפי' בלא התנה נמי והלשון דכך כותב מפרשינן דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו, אכן לפום ש"ס דילן דטעמא דר"מ משום דדורש לשון הדיוט, משמע דהחיוב הוא מטעם הלשון ולא מטעם מזיק, אלא דיש לומר דהכוונה במה שאמרו דר"מ דריש לשון הדיוט, שאין החיוב בא משום הלשון משום שהתנה עמו כך, אלא שמלשון הכתב, מביא ראיה שבאמת חייב בכך, מדנהגו ההדיוטות לכתוב הכי מכלל דחייב לשלם לו במיטבא, אבל אה"נ שעצם החיוב בא מטעם מזיק ואפי' לא כתבו נמי, ובע"כ צ"ל הכי לדעת הרשב"א ורה"ג שכתבו להדיא דאפי' לא נכתב מעולם נמי דינא הכי דחייב לשלם. וכדבריי משמע בשמ"ק לקמן בסמוך על מה שפריך הש"ס טעמא דכתב, איתא התם וז"ל תימא מנ"ל הא אדרבה אית לן למימר אע"ג דלא כתב ליה כמאן דכתב דמי כדפירשתי לעיל, ומהאי טעמא קאמר ר' יוחנן דשומטו מע"ג בניו דכמאן דכתיב ליה דמי, י"ל דאע"ג דההיא דלעיל הוי כמאן דכתיב ליה דהכי משמע מדקאמר ר"מ דורש לשון הדיוט, ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא כו' ע"כ, הרי להדיא כדבריי, דאין הכתיבה והלשון עושה החיוב, אלא מתוך הכתב מוכח שחייב לשלם ודו"ק, ועמ"ש בדבור הסמוך ליישב דעת הסמ"ע: