בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף קב:
בגמ' ור"נ אומר קרקע בחז"ב וכולו למשכיר, בשמ"ק הקשה דאיך יפלוג ר"נ על מתניתין דקתני יחלוקו, ותירץ דרב נחמן יסבור דמתניתין הוא כסומכוס דסבירא ליה ממון המוטל בספק חולקין ורב נחמן סבירא ליה כרבנן דהמע"ה ע"ש. ואמנם לפי זה יקשה מכאן טובא לפרשב"ם בתוספות לעיל (דף ק' ע"א) דרק בקיימא באגם סבירא ליה לסומכוס דיחלוקו, משום דלא הוי מוחזק גמור כי אם חזקת מרא קמא, אבל במוחזק גמור גם סומכוס מודה דיחלוקו, והא הכא הוי מוחזק גמור ואפילו הכא סבירא ליה דיחלוקו, ואפשר לומר דהכא נמי כיון דהשתא משתמש השוכר בקרקע הזאת, אלא דקרקע עומדת אפילו הכי בחזקת בעלים הראשונים, ואם כן לא הוי חזקת הבעלים כי אם כחזקת מרא קמא ולא כמוחזק ממש, כיון דבאמת היא ברשות השוכר כעת, וכן משמע מן הש"ך (חו"מ סימן פ"ב) בכללי המיגו, דחזקת בעלים הוי חזקת מרא קמא:
ברש"י ד"ה ורב נחמן אומר קרקע בחז"ב עומדת, ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמיד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו כו' ע"כ, ויש לתמוה טובא דלטעם שאמר רב נחמן דקרקע בחז"ב היא, ואין מועיל תפיסה בזה, דאפילו כשהשוכר תפוס לא מהני תפיסתו משום דבחזקת בעלים עומדת ונחשב כאילו בעה"ב מוחזק, א"כ לאיזה צורך פרש"י דהספק שדינן אתחלת החדש דאפילו אם הספק נולד בסוף החדש נמי למשכיר כיון דתפיסת השוכר לא הוי תפיסה. ואמנם באור דברי רש"י, דטעם דקרקע בחז"ב לחוד לא מהני הכא, דהא לא על גוף הקרקע אנו דנין בזה דיהא שייך לומר בזה קרקע בחז"ב, עיקר הסכסוך שבכאן על פירות הקרקע הוא, דהיינו שכירות הבית, השוכר רוצה לאכול הפירות עוד חדש והמשכיר טוען ששלו הוא ובפירות הא מהני תפיסה, ולכן אם הספק היה נולד רק בסוף החדש, אז באמת מהני תפיסת השוכר כיון שבדין תפס ובהיתר קודם שנולד הספק, להכי הוסיף רש"י דהספק לא עכשיו נולד כי אם בתחלת החדש, וא"כ השוכר כשתפס הפירות, לאחר שנולד הספק תפס, ואחר שנולד הספק לא מהני תפיסה כמ"ש התוס' לעיל (דף ו' ע"ב) בד"ה פוטר ממונו, ולפי זה עיקר טעם דרב נחמן משום דהספק לא עכשיו נולד רק בתחלת החדש, רק שהוצרך נמי לטעם דקרקע בחז"ב, משום דע"כ לא אמרינן דלאחר שנולד הספק לא מהני תפיסה כ"א דומיא דלעיל בתפיסת כהן הבכור, דעד עתה לא היה תפוס בשום דבר, ועיקר תפיסתו יבוא לאחר לידת הספק, מה שאין כן בכה"ג דבגוף החפץ תפוס הוא ועומד קודם לידת הספק, היה מהני תפיסת הפירות של אותו הדבר אע"ג דתפיסת הפירות הוא לאחר לידת הספק כיון שבגוף הדבר תפוס הוא מכבר, נאמן הוא להחזיקו לצורך תשמישו עוד חדש אחד, ואילו היה הדבר הזה במטלטלין כגון שהשכיר לו סוס באופן כזה ונתעברה השנה, והמשכיר היה בא בסוף חדש לערער, הדין היה עם השוכר, דנהי דהספק נולד בתחלת חדש הי"ג, וכשמשתמש בו השוכר הוי אחר לידת הספק, אפילו הכי כיון דס"ס תפוס ועומד הוא בגוף הדבר בהיתר, מהני לו תפיסה הזאת שלא להוציא מידו גם הפירות, משא"כ הכא דהסכסוך הוא בשכירות קרקע, ותפיסת הגוף לא מהני כלל כיון שקרקע בחז"ב עומדת, והוי כמו שמשכיר תפוס בגוף הקרקע, ובשכירות הקרקע לחוד לא מהני משום דהוי אחר שנולד הספק, נמצא דשני הטעמים צריכי, דבטעם דרש"י לחוד לא מהני כיון שמוחזק הוא בגוף הקרקע בהיתר, ואם השוכר היה נקרא תפוס בקרקע, היה מהני תפיסתו גם בפירות דלאחר מכאן, והוצרך שפיר לטעם דבחזקת בעלים עומדת, ולא מיקרי השוכר תפוס בגוף הקרקע כלל, וטעם דקרקע בחז"ב לחוד כ"ש דלא שייך הכא, דאטו אנן על גוף הקרקע דיינינן, לא דיינינן כי אם על השכירות, ובשכירות הוי מהני תפיסה, אי לא מטעם דרש"י דהוי לאחר לידת הספק, וזה נכון:
ובדברנו אלה יש לתרץ הקושיא המפורסמה שהרעיש הש"ך בס' תקפו כהן על הרא"ש דריש מכילתין, שהביא ראיה דתפיסת שמא לאחר שנולד הספק לא מהני, מהך דהכא דס"ל לר"נ והכי קיי"ל דאפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר, ואע"ג דספיקא הוא אי תפוס לשון ראשון או אחרון והשוכר תפוס ועומד ש"מ דתפיסה לא מהני בספיקא עכ"ל הרא"ש, והקשה הש"ך ע"ז וכן בתפארת שמואל לעיל שם, הא טעמו של ר"נ לאו משום דהו"ל תפיסת ספק, אלא הטעם כמבואר בגמ' משום דקרקע בחז"ב ולא הוי תפוס כלל, אבל אם היה מיקרי תפוס אפשר דאפי' בספק נמי מהני, ואכן למ"ש דעיקר טעמו של ר"נ לא הוי משום קרקע בחז"ב, אלא עיקר טעמו הוא משום דהתפיסה הוי לאחר שנולד הספק, ותפיסת שמא לא מהני גם בכה"ג, ורק שלא נימא הא תפוס בגוף הקרקע עוד קודם שנולד הספק, ע"ז קאמר לטעם דקרקע בחז"ב, א"כ הוי ממש כראיית הרא"ש, ולפלא על הש"ך שנדחק לפרש דטעם דר"נ לא הוי משום תפיסה מדקאמר קרקע בחז"ב, הא לפמ"ש א"ש, והוצרך שפיר לשני הטעמים וכן מוכח להדיא מפרש"י דטעמו הוי משום תפיסה אחר שנולד הספק וכנ"ל:
ורק שיש לומר דהש"ך לשיטתו א"א לו לפרש כמ"ש דטעם דקרקע בחז"ב יוצרך בכדי שלא יהא נקרא תפוס בגוף הקרקע, דהא בעצם הדין מאימתי נקרא לידת הספק בכה"ג, מחלוקת הפוסקים הוא, דעת רש"י ורשב"ם הוא, דלידת הספק מיקרי בעת שנוגע לנו לענין דין הנדון, כגון הכא הוי זה בתחלת חדש הי"ג, אבל קודם חדש הי"ג אין כאן שום ספק באשר שאכתי אין נוגע זה לשום דין, דהא על שנים עשר חדש ודאי הוי של שוכר ושמא יצא אח"כ לגמרי מן הבית מעצמו ולא יבוא כלל לידי ספק, ואמנם הרבה פוסקים ס"ל דלידת הספק הוי תיכף כשאמר שני הלשונות ואף שלא עשה עדיין שום קנין ואין עוד שום דין עליו, מ"מ תיכף באמירתו נולד הספק, וכן הוא דעת הש"ך (בחו"מ סי' ס"ו). ולפי"ז א"א לומר דטעם דר"נ הוא משום דתפיסת ספק לא מהני, ורק במטלטלין היה מועיל בכה"ג משום דתפוס הוא בגוף הדבר שבא לידו עוד קודם לידת הספק, ולהכי הוצרך לטעם דקרקע בחז"ב, והא לשיטתו דהספק נולד תיכף בעת האמירה, א"כ גם גוף הדבר בא לידו אחר לידת הספק ואפי' במטלטלין נמי לא מהני התפיסה וא"כ ל"ל לטעם דקרקע בחז"ב, וכ"ש למ"ש הנתיבות בכללי התפיסה סקט"ו להוכיח שגם הרא"ש עצמו יסבור כהש"ך, להכי הוכרח הש"ך לפרש דעיקר הטעם לא הוי משום תפיסה, רק משום דקרקע בחז"ב, ואע"ג דעל השכירות אנו דנין ולא על גוף הקרקע, ס"ל נמי שגם בשכירות לא מהני התפיסה מטעם זה דלא הוי כתפוס, ששכירות קרקע נחשב נמי כגוף הקרקע ולהכי שפיר מקשה על הרא"ש. אלא דאכתי נהי דהש"ך מצד עצמו ולפי שיטתו הוכרח לפרש כן, אבל מה שהוכיח הנתיבות שגם הרא"ש יסבור כהש"ך א"א לומר כן, דהא בסוגיין כתב הרא"ש להדיא דהספק נולד מתחלת החדש, הרי להדיא דלא כהש"ך, וא"כ להרא"ש שפיר נוכל לפרש דטעמו דר"נ משום דלא מהני תפיסה, ואין צורך לדחוקי דשכירות קרקע הוי כקרקע וכשי' רש"י, וממילא שפיר נסתייע הרא"ש מזה דתפיסת ספק לאחר שנולד הספק לא מהני, וכן מה דאיתא לקמן (דף ק"י), דאם קדים ואכיל הפירי לר"נ צריך להחזיר, נמי מזה הטעם הוא, דבפירות לא מהני התפיסה משום דהוי לאחר לידת הספק, ובגוף הקרקע לא מיקרי מוחזק, כיון דבחז"ב עומדת וכנ"ל:
ולפמ"ש יתבאר לנו טעם פלוגתא דר"נ ושמואל, דאילו לשיטת הש"ך ופירושו בגמ', דטעם דר"נ הוא רק משום קרקע בחז"ב, יש לתמוה דא"כ מהו סברת שמואל דפליג עליו, ואטו לית ליה לשמואל הדין דקרקע בחז"ב, וצריך לדחוק דבזה יפלגו, דשמואל ס"ל כיון דהסכסוך הוא על השכירות ולא על גוף הקרקע אין זה ענין לקרקע בחז"ב ומהני תפיסה בזה, ור"נ יסבור דשכירות קרקע נמי הוי כקרקע ולא מהני תפיסה, וכ"מ בשמ"ק שזה טעם פלוגתתם. ואמנם לפמ"ש מרווח ביותר, דשמואל סובר דהספק אין מתחיל כ"א משעת התביעה שיתבע אותו לדין, ולהכי אם לא בא עד אמצע או סוף חדש מיקרי תפס קודם לידת הספק דמהני התפיסה, ודוקא כשבא לתבוע בתחלת החדש הוי כולו למשכיר דהוי תפיסה לאחר לידת הספק, ור"נ יסבור דהספק אתחלת החדש שדינן וכפרש"י, ולכן לעולם הוי אחר לידת הספק, ומצאתי סיוע לדבריי בשמ"ק בשם תלמיד הר"ף שהקשה על מה דמתרץ בגמ' לשמואל התם מאי משום דתפיס ה"נ תפיס, הא הוי תפיסה לאחר שנולד הספק ותפיסה כזה לא מהני, ותי' דאימתי הוי ספק כשבא לדין לפנינו וכבר היה תפוס ע"כ, הרי להדיא דטעם דשמואל משום דס"ל דהספק נולד בעת התביעה ועוי"ל דגם שמואל כר"נ ס"ל דלידת הספק מתחלת החדש הוא ויפלגו בזה, דהנה הרא"ש פוסק גבי מאה מעי איסתרא דתפיסה מהני, הקשה הש"ך ע"ז הא הרא"ש עצמו ס"ל דתפיסת ספק לא מהני כדמוכח מתקפו כהן, ותירץ שני תירוצים, א), דהתם הוי קודם לידת הספק, משא"כ בתקפו כהן הוי לאחר לידת הספק, ב), עפמ"ש הרמב"ן דתפיסה ברשות מהני לעולם, ובתקפו כהן הוי שלא ברשות ע"ש, ומשמע דלרמב"ן מהני תפיסה ברשות אפי' לאחר לידת הספק, ולתי' הראשון לא מהני אחר לידת הספק, וא"כ י"ל דבסברות הללו יפלגו ר"נ ושמואל, ר"נ ס"ל לתרץ ההיא דתקפו כהן משום דהוי לאחר לידת הספק ולא מהני אפי' ברשות, וכיון דהספק נולד בתחלת החדש, והתפיסה הוי לאחר לידת הספק להכי לא מהני, ושמואל יסבור כסברת הרמב"ן דתפיסה ברשות מהני לעולם אפי' לאחר לידת הספק, ולהכי נהי דסובר נמי שהספק נולד מתחלת החדש, מ"מ כל זמן שלא תבע המשכיר הרי דר ברשות המשכיר דידע ושתק ומהני תפיסתו משא"כ לאחר התביעה דמעתה הוי תו שלא ברשות ולא יכול שוב לתפוס:
הדרן לדברנו דלעיל, דלפרש"י והרא"ש יהיה עיקר טעמו דר"נ משום דהתפיסה לא מהני, אלא שהוצרך נמי לטעם דקרקע בחז"ב, משום דבלא טעם זה היה מהני תפיסתו כין דבגוף הדבר מוחזק ותפוס עוד קודם לידת הספק, ולפי"ז יהיה עיקר הפלוגתא בין שמואל לר"נ דוקא בקרקע, משא"כ במטלטלין הוי לשוכר אפי' לר"נ, והיינו מ"ש הרא"ש שדוקא בקרקע קיי"ל כר"נ אבל במטלטלין כשמואל פסקינן דמהני התפיסה, ולא רצה לומר שבמטלטלין הוי דלא כר"נ, דהא לפמ"ש גם ר"נ יודה במטלטלין, אלא כוונתו שדין דר"נ כפי האמור בתלמוד דהכל למשכיר, לא שייך כי אם בקרקע אבל במטלטלין שייך דינא דשמואל דמהני התפיסה, ואה"נ שגם לר"נ הוי הכי, ובבא בתחלת החדש דהוי למשכיר אפילו במטלטלין הינו משום דאין מניחו לתפוס יותר, אבל אם היה מניחו לתפוס הוי מהני התפיסה אע"ג דהוי לאחר לידת הספק כיון שמוחזק הוא בגוף הדבר בהיתר וכנ"ל, ודו"ק בכ"ז:
שם ובגמ' לא צריכא שתבעו ביומא דמישלם זמנו, ופרש"י והוא אומר נתתיו לו בבקר ע"כ, ומשמע להדיא מפירושו דמה דאמרי' הכא דעביד דפרע ביום זמניה, לאו דוקא בסוף היום, אלא אפילו בתחלת היום והוא כדעת הטור והמחבר (בחו"מ סי' ע"ח) שדוקא אם התביעה היתה בבקר שא"א היה לפרוע היום אז אינו נאמן, אבל אי תבעו ב' או ג' שעות ביום והוא אומר נתתיו בבקר מהימן, דהא דעביד דפרע ביום זמנו, היינו בכל היום, ועיין שם בב"ח שהוכיח מהרמב"ם דסובר שדוקא אם התביעה היתה לאחר כלות היום והוא אומר אשר בסוף היום ממש פרע אז מהימן אבל אם אומר שפרעו קודם סוף היום לא מהימן דהוי כתוך זמנו, דהא דאמרי' כאן דעביד דמשלם ביום זמנו היינו בסוף היום, וכן ראיתי בהגהות מיימוני (בפי"ד מהל' מלוה) דעל מ"ש הרמב"ם פרעו בזמנו, ציין דהיינו בסוף היום, ומה שדחק לרמב"ם לפרש כן, היינו משום דלשי' רש"י דהבעיא שבכאן היה כשטוען שפרעו בבקר דהיינו קודם שהגיע זמן חיוב הפרעון, א"כ קשה מה ראיה מייתי משכיר, והא בשכיר לאו ביום דמישלם זמנו הוא, אלא אחר השלמת הזמן הוא שחייב לפורעו, אבל ביומא דמישלם זמניה אינו חייב לפרוע עד הלילה, וא"כ מה ראיה מייתי משכיר דהא י"ל דהא דאמרו דדוקא שכיר נשבע ונוטל משום כדי חייו, הא בלא"ה היה נאמן הבעה"ב דפרעיה, היינו בלילה משום שכבר הגיע זמן החיוב, והכא לא שאל כ"א ביום דמישלם זמנו שעדיין לא נתחייב בפרעון, ובכה"ג י"ל דלא מהימן שפרעו קודם החיוב, ועיין באס"ז שטרח הרבה ביישוב קושי' הזאת, ולכן מחמת קושית הזאת בחר הרמב"ם לפרש דבאמת הא דשאל כאן היינו נמי בסוף היום, שכבר הגיע החיוב דהוי השתא דומיא דשכיר, אבל קודם סוף היום אה"נ דלא מהימן. ואלא דאכתי צריכין אנו להבין דעת הטור שפי' דמיירי ביומא דמישלם קודם זמן החיוב, א"כ יקשה לדידיה קושית האס"ז הנ"ל, ועוד דחוק להטור שפי' שגם קודם זמן החיוב מהימן, א"כ מאי נ"מ בין אותו יום ליום אחר כיון דס"ס קודם החיוב הוא, ולרמב"ם החלוק מבואר, דבתוך הזמן כיון שלא הגיע עוד זמן חיוב הפירעון אמרי' שמסתמא לא פרעו, ולאחר שהגיע חיובו לא משהי חיובו ובודאי פרעיה, ולמה לא פי' גם הטור כהרמב"ם. ונ"ל דהרמב"ם וטור לשיטתייה אולי, וכל אחד לפי שיטתו מוכרח לפרש כפירושו, דהנה הריטב"א בחדושיו הקשה דמאי מייתי הכא בשכיר, דילמא בשכיר חושש שלא יעבור בבל תלין משו"ה יפרענו תיכף כשיגיע החיוב, דאם ימתין עד הבקר אז יעבור בבל תלין, אבל הכא דליכא איסור בל תלין מנ"ל דיחוש לפרוע אפי' בזמנו ע"ש, ומשמע אפוא מן הריטב"א דסבירא ליה כדעת הרמ"ה הובא (בטוחו"מ סי' של"ט) דבשכירות בית ליכא איסור דלא תלין ולהכי שפיר מקשה, והנה סברת הרמ"ה דס"ל הכי, היינו משום דכתיב כל אשר בארצך ולא בארצך ע"ש, ובקצוה"ח שם כתב דלמ"ד תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש בבית, אז ממילא שגם בשכירות בתים איכא לא תלין ע"ש:
והנה בגוף הדין אי בית מיקרי כמחובר ממש או כתלוש ולבסוף חיברו, תליא זה בפלוגתא דרמב"ם וטור (בחו"מ סימן צ"ה) גבי שבועה דמודה מקצת, דז"ל רמב"ם שם, שכנת בחצירי שני חדשים והלה אומר לא שכנתי אלא אחד חייב דהסכסוך הוא בשכירות ולא בגוף הקרקע, והטור כשכתב זה הדין שינה בלשון וכתב שכנת בביתי, וטעמם בזה, דרמב"ם סובר דבית בלא"ה הוי כתלוש, ולכן בכה"ג אפי' אם התביעה הוא בגוף הבית נמי חייב שבועה, להכי כתב דוקא שכנת בחצירי שזהו קרקע ממש, ולא מחייב כי אם מטעם שהתביעה אינה בגוף הקרקע, אכן הטור סבירא ליה דבית הוי נמי כמחובר ממש ולכן אפילו בטענה דשכנת בביתי נמי צריך לזה הטעם ע"ש בש"ך, ולפי"ז א"ש הכל, דלשיטת הרמב"ם דבית הוי כתלוש לענין שבועה והוא הדין דלענין לא תלין נמי הוי כתלוש ממש, וממילא דלשיטתו גם בשכירות בית כהכא איכא איסור דבל תלין, ולא קשיא כלל קושית הריטב"א כיון דגם הכא איכא לא תלין, משא"כ הטור לשיטתו דס"ל דבית הוי כמחובר וא"כ בבית ליכא לא תלין וא"כ יקשה אפוא קושית הריטב"א דמאי ראיה מייתי משכיר, ובע"כ יהיה מוכרח לפרש דגם בשכיר מיירי נמי דהבעה"ב טוען שפרעו עוד קודם זמן החיוב ודוקא התביעה הוא בזמנו דהיינו בלילה, אבל הפרעון טוען הבעה"ב שהיה קודם החיוב, דבכההוא גוונא אין לומר עוד דמשום חשש בל תלין ימהר לפרוע דזה לא אמרינן כי אם בשעת זמן החיוב דאו ימהר לפרוע קודם שיעבור זמן דלא תלין, אבל שימהר עוד לפרוט קודם זמן החיוב לא אמרינן, דאלת"ה א"כ לדעת הרמב"ם דסבירא ליה שגם בבית איכא לא תלין יהא נאמן אפי' תוך זמנו לטעון פרעתי דימהר לפרוע מחשש שלא יעבור בלא תלין, אלא ודאי דקודם זמן החיוב לא ימהר לפרוע משום הכי, רק אחר שכבר הגיע זמן החיוב, אע"ג דיש עוד שהות עד זמן שיעבור בלא תלין אפ"ה ממהר לפרוע בכדי שלא יעבור זמן דלא תלין, וכיון שלשיטת הטור בע"כ צ"ל דגם בשכיר מיירי שטוען דהפריעה היתה קודם זמן החיוב, א"כ ממילא נלמוד דגם הכא בשכירות בית נמי מהימן ביומא דמישלם אפילו קודם החיוב, להכי שפיר פירוש הטור דמיירי הכא שטוען דפרעו ביום דמישלם זמנו בבקר, ולא נשאר עליו שום קושיא, דקושית הריטב"א לא קשה כיון דגם בשכיר מיירי באופן דליכא חשש בלא תלין, וגם קושית האס"ז דלעיל מאי מייתי משכיר דמיירי שפרעו לאחר החיוב, דלשיטת הטור גם בשכיר מיירי שהפריעה היה קודם החיוב, מאי שאין כן הרמב"ם דסבירא ליה שגם בבית איכא לא תלין, ואם כן אפוא ההיא דשכיר מיירי שהפרעון היה בסוף היום ממש, ואם כן ממילא שגם בשוכר ליכא הוכחה כי אם דבסוף היום ממש עביד דפרע, דאל"ה מאי מייתי משכיר וכקושית האס"ז דלעיל, וזה כפתור ופרח בעזה"י:
ואמנם כ"ז הוא לסברת הש"ך וקצוה"ח דתלו דין דבל תלין בבתים בפלוגתא דתלוש ולבסוף חיברו לענין שבוטה, אבל לענ"ד היה נראה דאפילו לטור דסבירא ליה לגבי שבועה דבית כקרקע הוי, לענין בל תלין יודה גם הוא דכתלוש הוא, דהנה מצד הסברא היה נראה דבית יצא מכלל מטלטל, כיון דס"ס מחובר הוא השתא, ובכ"ז לכלל קרקע ממש נמי לא בא, דהא עכ"פ תלוש היה מקודם, ולהכי ניחזי אנן על מה הוא הקפידה, אם הקפידה בהא דממעטינן קרקע, הוי משום דבעינן מטלטל ממש, בכה"ג גם בית לא הוי כמטלטל, ואם הקפידה הוא רק שלא יהיה קרקע, גם בית לא הוי כקרקע ממש, ואם כן גבי שומרים דממעטינן קרקע מכלל ופרט, משום דבעינן כעין הפרט שיהיה דבר המטלטל ממש, וכיון דהתם מטלטל בעינן, סברא הוא דבית נמי ממעטינן מכלל ופרט כיון דאינה מטלטלת ולא הוי נמי כעין הפרט, משא"כ הכא לגבי לא תלין דממעטינן קרקע מכל אשר בארצך, וארצך ממש בעינן, אבל בית דלא הוי ממש כארצך לא ממעטינן, וסברא נכונה הוא, ועמ"ש לעיל (דף נ"ו ע"ב) לגבי אונאה בתלוש ולבסוף חיברו, ליישב בזה קושית הש"ך בסימן צ"ה שהקשה על הטור מההיא דחולין (דף ט"ז ע"א) דמשמע התם הוי כתלוש לענין עבודה זרה, דלסברא שכתבתי אין שום קושיא, דהתם לענין עבודה זרה ממעטינן נמי מקרא דאלהיהם על ההרים ולא ההרים, ואם כן דוקא הרים ממש ממעטינן ענה וכ"כ הש"ך שם דכיון דיושב בקרקע והחזיק ג' שנים אבל בית דלא הוי כהרים והוי בה תפיסת יד אדם פשיטא בקרקע הוי מוחזק כמו במטלטלין ולא מיקרי תו מיגו להוציא, דהוי כתלוש, וע"ש שהארכתי לדחות בזה כל הוכחת הש"ך, ולפמ"ש שגם לטור איכא בל תלין בשכירות בתים, א"כ יפרש הך דשכיר כפשוטו דהפריעה היתה לאחר שהגיע החיוב, ואם כן אכתי יוחזר קושית האס"ז על הטור דהכא דשאל ביום דמישלם זמנו קודם החיוב מאי מייתי משכיר, ובע"כ צריכין אנו לבוא למ"ש בשמ"ק שם, דכיון שאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כל זמנו הוא, ואפי' תבעו סמוך לשקיעת החמה שלא היה שהות לפרוע אחר השקיעה, ובע"כ שטענתו שפרעו קודם השקיעה ואפ"ה מהימן, הרי שאפילו אם טוען שפרעו קודם החיוב נמי: