אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף קב.

דף קא:

אילימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר אמאי הוי לבעה"ב, וק"ל לדעת רש"י דחצר השכורה לשוכר, קונה השוכר את המציאות שיפלו לתוכו, א"כ מאי פריך דוקא בכה"ג דתרתי למעליותא, חצר דשוכר ותורי דשוכר, הא אפי' בתורי דמעלמא נמי הוי לשוכר כיון דהחצר מושכר לו, ועיין במ"מ (פ"ו משכירות) שהביא מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם, דלענין זכות הקנין הוי דמשכיר, ולהכי לא פריך כ"א דוקא בכה"ג דהוי גם תורי דשוכר ע"ש, אבל לשיטת רש"י קשה. וצ"ל דרש"י יפרש דהאי ותורי דשוכר דקאמר, הוי פירושו, או תורי דשוכר, ומכל אחד בפני עצמו מקשה, דאי אגיר לשוכר אפילו בתורי דמעלמא אמאי הוי לבעה"ב, ואי בתורי דשוכר, אפילו בלא אגיר לשוכר וחצר דמשכיר הוי, אפ"ה הוי לשוכר, דאע"ג דכל המציאות קונה המשכיר, אבל גללים דשוכר לא הוי עליהו שם מציאה כלל, דכיון שהוא בעצמו ידור שם לא יפקירם, ולא דמי לגללים דעלמא דהוי הפקר, או משום דלתורי דשוכר משתעבד החצר וכמ"ש בשמ"ק. אלא דהפרכא השניה צריכה באור, מה דפריך ואי דלא אוגיר החצר ותורי דמשכיר פשיטא, אם גם כאן נפרש דאו או קתני, ואז יהיה פירוש הפרכא דבחצר דלא אוגיר אפילו בתורי דמעלמא פשיטא, ואיך פשיטא ליה זה, הא היא גופא אשמועינן דהחצר קונה שלא מדעתו וכדמשני אח"כ. ואי תפרש דמשניהם ביחד קא מקשה, דלא אוגיר וגם תורי דמשכיר, והיה ניחא מה דפריך פשיטא, אלא דלזה לא אתי שפיר מה שפרש"י על ותורי דמשכיר, דמשום דלא אוגיר לו מסתמא הוי תורי דמשכיר, משמע מזה שרצה לתרץ למה בעינן תרווייהו, וע"ז יתרץ שבאמת לא בעינן תרוויהו, רק דמשום דמיירי בלא אוגיר נקיט נמי תורי דמשכיר, דדבר ההוה ושכיח הוא, והא לפמ"ש א"א לומר דמצד דלא אוגיר לחוד קא פריך. ולכן נ"ל כוונת רש"י, דבאמת גם קושי' השניה הוי רק מצד אחד, רק לא מצד דלא אוגיר לחוד, דבזה לא הוי פריך פשיטא וכנ"ל, אלא מצד דתורי דמשכיר לחוד, דאי תורי דמשכיר אפילו בחצר דשוכר נמי פשיטא דהוי לבעה"ב, וג"כ מצד הסברא שכתבנו לעיל, דנהי דסתם גללים אפקורי להו, היינו אדם מעלמא שאין לו דריסת הרגל בחצר, וגם צריך אח"כ לטרוח ולפנות הגללים ואין חשוב זה לטרוח אבל המשכיר גופא דא"צ לפנותם דימתין עד שיכלו ימי השכירות, מסתבר שאין מפקיר הגללים, וגם לפמ"ש התוס' לעיל דמיירי שגם המשכיר יש לו פתח לחצר וגם הוא יש לו דריסת הרגל, א"כ ודאי דלא יפקירם, דהא יש לו רשות ליכנס וליקחם, וכמו בשוכר לדעת הרמב"ם דהוי נמי טעמו משו"ה, וכיון שהפירכא תוכל להיות גם מצד זה לחוד, לזה קשיא לרש"י, דלאיזה צורך נקיט נמי בחצר דלא אוגיר, כיון דגם בחצר דאוגיר הו"מ לאקשויי, וע"ז יתרץ דמשום דהוצרך למינקט בתורי דמשכיר, להכי נקיט נמי בדלא אוגיר, דאי בדאוגיר אין הוה שם להמצא תורי דמשכיר, אבל באמת אם השכיר החצר ותורי דמשכיר ג"כ פשיטא, רק דבר ההוה ושכיח נקיט, וז"ב בכוונת רש"י, והיינו דלא כדעת הרמ"ך המובא בשמ"ק דבחצר המושכר אפי' בתורי דמשכיר נמי הוי לשוכר, ולע"ד לא משמע כן מפרש"י ודו"ק:

ואמנם פשט הסוגיא מוכח יותר לדעת הרמב"ם, דלשי' רש"י יקשה, חדא קושית המ"מ שם (בפ"ו משכירות) דמאי משנה הש"ס בלשון, לומר דמיירי בחצר דמשכיר, ולא אמר כדפתח, לעולם בדלא אגיר ותורי דמשכיר ע"ש ובלח"מ, ועוד דלשי' רש"י הוי עיקר הצריכותא דמיירי בחצר שלא השכיר, וקמ"ל דאע"ג דשלא מדעתו הוא אפ"ה קנה, וא"כ הכי הול"ל וקמ"ל כדר' יוסי ב"ח, ומדלא אמר קמ"ל, רק מסייע ליה, משמע שאין זה עיקר הצריכותא, אלא דממילא ילפינן מינה סיוע לדר' יוסי ב"ח, וג"ז אין נראה לי לומר, דאילו דהרמב"ם יהיה מסתימת פרכת הש"ס ותורי דשוכר, דמשמע שדוקא בתורי דשוכר הוי לשוכר, אבל בתורי דמעלמא הוי למשכיר אפי' בדאגירא לשוכר, ולא ניחא לו לפרש דאו או קאמר וכהוכחת המ"מ, דאדמסייע ליה מרישא יפרוך מסיפא, דאמר אי בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא אמאי לא אמר אפי' בדאגירא לשוכר נמי, דלפי דעת הרמב"ם אפי' בדאגירא לשוכר נמי קנוי למשכיר ופשיטא וכקושית הלח"מ שם. ולכן נ"ל כוונה אחרת לפי' הרמב"ם, דהנה הראב"ד השיג על הרמב"ם, מההיא דר"ג וזקנים ששכרו את מקומן, וכן מדין דשוכר את מקומו, דמכל אלה מבואר דשכירות החצר קנוי לשוכר לענין קנייה, וכשאני לעצמי לא אדע מזה שום קושי' על הרמב"ם, דהנה כששוכר החצר לתשמיש, אז אמרי' דמן הסתם לא השכיר לו כ"א תשמישי החצר, אבל זכות החצר לענין קנייה, שזה אין נוגע לתשמיש החצר, לא השכיר לו מסתמא, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהשכירות היה לצורך תשמיש, משא"כ היכי דעיקר השכירות לא היתה לשום תשמיש רק לצורך הקנין, כמו בעובדא דר"ג, דעיקר שכירת החצר לא היתה כ"א לתכלית זאת שעי"ז יקנה המונח בתוכו, והמשכיר כשהשכיר לו לתכלית זאת, הוי כהתנה בפירוש שמקנה לו זכות הקנין, ופשיטא דמהני וסברא זאת ברורה מאוד, ועין בקצוה"ח (סי' שי"ג מ"ש בזה), ולפי"ז שני סוגי שכירות החצר יש, דהיכי דמשכיר לו לגמרי גם על זכות הקנין, אז אין למשכיר חלק בו, והשוכר קונה הכל, ואי כשהשכירו לתשמישין כתם, הוי לשוכר לענין תשמישין, ולמשכיר לענין זכות הקנייה, ובכה"ג מיקרי נמי חצר דמשכיר, כיון שגם למשכיר יש זכות אכתי בחצר, ומעתה א"ש הסוגיא, דגם הרמב"ם יפרש דאו או קתני, ואי בדאוגיר לשוכר, כלומר שהשכיר לו לגמרי ופירש עמו שגם זכות הקנייה יהיה שלו, אמאי הוי לבעה"ב, אפי' בתורי דמעלמא, דבכה"ג הוי המציאה לשוכר אפי' לרמב"ם, ובתורי דשוכר אפי' בלא אגיר נמי הוי לשוכר, כוון שאין זה הפקר כלל וכנ"ל, וכן קושי' השני' תפרש הכי, ומשני לעולם בחצר דמשכיר, כלומר דמיירי בחצר כזה שנקרא גם חצר דמשכיר, והיינו שיש גם למשכיר חלק וזכות בו, וכגון שהשכיר לו בסתמא על כל תשמישי החצר, דבזה אשמעי' דאע"ג שבאמת החצר מושכר לשוכר, אפ"ה אמרינן דזכות הקנין שייר לעצמו, והוא קונה הזבל, וממילא יהיה מזה סייעתא לדר' יוסי ב"ח, אבל עיקר הרבותא דהמשכיר קונה אע"ג שהשכירה לאחר, אפ"ה אמרי' דזכות הקנין לעצמו שייר, וניחא דלא נקיט הכא לעולם דאוגיר וכדפסח ברישא, דלשון זה משמע דאוגיר לו לגמרי גם זכות הקנייה, להכי קאמר בחצר דמשכיר, לומר דמשכירו באופן כזה עד שיקרא גם חצר דמשכיר, דהיינו דלדידיה נמי יש חלק בו וכנ"ל, והכל על מקומו לפי"ז ודו"ק היטב:

בגמ' אם אמר כל מציאות שיפלו לחצירי היום לא אמר כלום יצא לו שם מציאה דבריו קיימין, וקשה לי דלמ"ש הרמ"א (בחו"מ סי' קס"ח) דאפי' לר' יוסי אין חצירו קונה אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתא ממציאה אלא שלא נתכוון לקנות, אבל בדבר דלא אסיק אדעתא כלל, לא קני גם לר' יוסי, א"כ מאי פריך הכא, הא י"ל דלהכי אמרי' ברישא דלא אמר כלום, כיון שלא ידע כלל שיש מציאה בחצירו, אבל בסיפא דיצא שם מציאה בעיר, ואם אחרים כבר ידעו מזה, כ"ש שבעל החצר עצמו יודע מהמציאה, להכי מהני אמירתו. וי"ל דסברת המקשה הוא, דכיון דאמר כל מציאות שיפלו לחצירי היום, מכלל דאסיק אדעתו שצריכין לפול שם איזה מציאות היום, דאי לא אסיק אדעתו משום מציאה, לא הוי אמר הכי, ולפום סברתו משני לו התרצן דמיירי בחצר שאינה משתמרת, אבל אליבא דאמת אין סברתו מוכרחת, דאפי' בלא אסיק אדעתו משום מציאה נמי עביד אינש דיאמר הכי, דשמא יזדמן במקרה שיפול איזה מציאה, וע"צ הספק הוא אמר הכי דניחא לו דיזכה לו חצירו, וטעמא דהך ברייתא יתפרש באמת אפי' בחצר המשתמרת, וברישא לא אמר כלום כיון שלא ידע שיש מציאה, דבכה"ג אפי' לר' יוסי לא קנה וכדעת הרמ"א, ובסיפא מהני וכמ"ש, והנה כלשון הברייתא המובאה בכאן, הובא נמי בירושלמי ובתוספתא דלעיל בפ"ק, רק ששם נאמר, יזכה לי "ביתי" ולא "חצירי" ככתוב כאן, והתם א"א לפרש דלהכי לא מהני ברישא מטעם דאינו משתמר, דהא סתם בית הוי משתמר וכמ"ש התוס' לעיל (דף י"א ע"ב), ובע"כ דפירוש של הירושלמי והתוספתא יהיה כמ"ש, מטעם דלא אסיק אדעתו ממציאה וכסברת הרמ"א, וא"כ גם ברייתא המובא בסוגיין, אפשר נמי לפרש הכי אליבא דאמת רק דלסברת המקשה מתרץ לו דמיירי באינו משתמר, ועמ"ש לעיל (דף י"א ע"א) מזה:

ובהכי ניחא מה שהשמיטו הפוסקים לכל הברייתא, וכבר עמדו המפרשים בזה, למה השמיטו גם לסיפא, והא בסיפא הוי חדוש גדול, דביצא לו שם מציאה מיבדל בדילי והוי כחצר המשתמרת, ולמ"ש א"ש, דאליבא דאמת לא מתפרשא כלל הברייתא מטעם חצר שאינה משתמרת, וא"כ לא נשמע כלל הך דינא דמיבדל בדילי, ורק טעם דרישא הוא משום דלא אסיק אדעתו, וסיפא משום דאסיק אדעתו, ועיקר החדוש הוא לפי"ז בדין דרישא, דבדינא דסיפא דיצא שם מציאה מהני, אין חידוש כלל, דפשיטא כיון דיצא שם מציאה, כ"ש דהוא עצמו ידע ממציאה, ורק החדוש הוא ברישא, דכל היכי דלא אסיק אדעתא ממציאה לא קנה, וזה באמת משמיענו הרמ"א דכל היכי דלא אסיק אדעתא לא קנה חצירו. אלא דאכתי צריך ביאור, למה השמיטו הרמב"ם והמחבר להך דין המפורש בתוספתא וירושלמי, ואפשר לומר עפ"י מה שהעליתי לעיל (די"א ע"ב) דהרמב"ם והשו"ע יפרשו את הירושלמי והתוספתא, דברישא לא מהני, משום דאומר שיזכה לי חצירי קודם שיפלו המציאות לתוכו, ולהכי לא קנה מטעם דהוי דבר שלב"ל, וכמו שפי' מפרשי התוספתא כן ע"ש, ובסיפא כיון שכבר הגיעה המציאה לחצר מהני אמירתו, עמ"ש לעיל שם בארוכה, ולפי פי' הזה צ"ל נמי דבסיפא אין שום חדוש, והחדוש דברישא נמי אין מובן, דאטו צריכה התוספתא לאשמועינן, דדבר שלב"ל א"א לקנות, ובע"כ צ"ל דהעיקר ישמיענו התוספתא, דבעינן דוקא שיאמר זכתה לי חצירי, לאפוקי משיטת הפוסקים, דאמר לאו דוקא, ואפי' בלא אמר נמי מהני, לזה אשמועי' התוספתא דבעינן דוקא שיאמר, וכיון שאמר בשעה שהיה דשלב"ל לא מהני, דאי אמר לאו דוקא, א"כ אפי' כשאמר בשעה שהיה דשלב"ל מאי הוי, דאכתי יקנה אח"כ כשיגיע המציאה לחצר, ונהי דאמירה הקודמת לא מהני, יזכה לו חצירו בלא אמירה, אע"כ דתוספתא ס"ל דבעינן דוקא שיאמר זכתה לי, ובלא אמירה לא קנה, ולהכי כיון דאמירה הקודמת לא מהני מטעם דהוי דשלב"ל, לא קנה גם אח"כ כשיבוא, כיון דעתה לא אמר כלום ובעינן דוקא אמר, וזהו עיקר החדוש דתוספתא, ובאמת משמיענו הרמב"ם והשו"ע דבעינן דוקא אמר כמבואר (בחו"מ סי' רס"ח), ולמה להם לכתוב עוד פרטי דין דתוספתא, דבהפרטים אין חדוש, ועיקר החדוש כתבו באמת. ולפי"ז א"ש לכל הפוסקים, להרמב"ם מטעמו ופירושו דעיקר החדוש דבעינן אמירה, וזה השמיענו, ולהרמ"א כטעמו משום דאסיק אדעתו בעינן, ישמיענו דין דאסיק אדעתו, והנה מזה עמדנו על שורש המחלוקת שבין המחבר ורמ"א בהנך תרי דינים, בדין דאמירה, כתב המחבר דבעינן אמירה, והרמ"א פליג וס"ל דלא בעינן שיאמר זכתה, ובדין דאסיק אדעתו, המחבר לא הזכיר מזה, מכלל דס"ל דלא בעינן אסיק אדעתו וכמ"ש בנה"מ, והרמ"א מצריכו, ולפי האמור הפירוש של הירושלמי והתוספתא הנ"ל הביאתם לזה, ושני דינים הללו תלוי חד בחבירו, דלמחבר דלא ס"ל שבעינן דוקא אסיק אדעתו, לא יוכל לפרש הירושלמי דלא כלום מטעם דלא אסיק אדעתו, ובע"כ מטעם דשלב"ל, ולזה יקשה דאכתי יקנה אח"כ כשיגיע לחצירו, אע"כ מוכח דבעינן דוקא אמירה ואמירה דקודמת לא מהני וכנ"ל, ולהכי פוסק דבעינן אמירה כהירושלמי, משא"כ להרמ"א דס"ל דלא בעינן אמירה, בע"כ לפרש הירושלמי מטעם אסיק אדעתו, ולהכי פוסק דבעינן דוקא אסיק אדעתו וכחדוש הירושלמי לפירושו ודו"ק, ועמ"ש עוד בדבור הסמוך:

תוד"ה קולט מן האויר, הניחו בתימה דאי ליתא לדר' יוסי אמאי שבחצר הוי לבעה"ב, והנה בשמ"ק מיישב להך קושיא הכי, דאא"ב דליתי' לדר' יוסי ובעינן דעת, ניחא דלהכי אמר דהקולט מן האויר הרי הוא שלו, דעל מה שבאויר אין דעתו, ועל מה שברפת הוי דעתו דרגילות הוא לבוא שוורים דעלמא ברפת ע"ש, ומה דהתוס' לא ניחא להו בישוב הזה, י"ל בתרתי, חדא דלפי"ז אין שום חילוק בין קולט מן האויר לנוטל מן המונח בקרקע, ובדבר דדעתו עליה אפי' באויר נמי מהני, ובאין דעתו אפי' במונח ע"ג קרקע לא מהני, ומלשון הברייתא משמע דעיקר החלוק הוא בין קולט מן האויר לנוטל מן המונח בקרקע, ואפי' בשוורים דעומדים ברפת אם קלט הזבל באויר טרם שהונחו על הקרקע נמי הוי שלו, ועוד דהא סברת השמ"ק לא שייך כ"א כשנאמר כסברת הרמב"ם, דשלא מדעתו דקאמר ר' יוסי, היינו שלא מדעתו לגמרי שלא ידע כלל שיש מציאה בחצר ולא אסיק אדעתו, ואז אפשר לומר דכי אסיק אדעתו מן המציאה מהני לכו"ע, ואפי' למאן דלא ס"ל כר' יוסי, ושייך שפיר לחלק בין רפת, דבזה הוי אסיק אדעתו ומהני, לקולט מן האויר דלא אסיק אדעתו כלל, אבל לסברת הרמ"א שהבאתי לעיל בסמוך דאפי' לר' יוסי בעינן נמי שיהיה יודע מן המציאה או דאסיק אדעתו, והאי שלא מדעתו דקאמר, היינו שלא בכוונה וכמו שהארכתי בזה לעיל (דף י"א ע"א) ומינה דמאן דלא ס"ל כר' יוסי' בעי כוונה לקנין, ולפי"ז צ"ל דאפי' בקולט מן האויר הוי נמי באסיק אדעתו מן הזבל, דאל"ה לא הוי מקשי לר' יוסי מידי, כיון דגם לר' יוסי בעינן נמי שיהא אסיק אדעתו, אע"כ דבקולט מן האויר מיירי נמי באסיק אדעתו, אלא דלא נתכוון לקנין, ולפי"ז אין שייך לתרץ כתי' השמ"ק, דהא לענין כוונה לקנין אין שייך לחלק בין קולט מן האויר לרפת, כיון דגם בקולט מיירי דאסיק אדעתו וידע מהמציאה ואפ"ה לא נתכוון לקנות, ומ"ש דברפת יכוון לקנות, דבשלמא לענין אסיק אדעתו מסתבר לחלק דברפת דרגיל לבוא שם שוורים אסיק אדעתו, אבל לענין כוונה אין שום מקום חילוק בזה, ובע"כ דעיקר תי' השמ"ק היינו עפ"י שיטת הרמב"ם, ואכן התוס' בע"כ דכהרמ"א סבירא להו, דהא כבר כתבתי לעיל בסמוך דמן הירושלמי ותוספתא יש ראיה לשי' הרמ"א, ועיקר דין דרמ"א תלוי בדין דבעינן שיאמר זכתה לי שדי, דלהרמב"ם דס"ל דבעינן דוקא שיאמר, יוכל לפרש הירושלמי מטעם דשלב"ל, והרמ"א דס"ל דלא בעינן שיאמר זכתה, מוכרח לפרש הירושלמי מטעם דלא אסיק ע"ש היטב, וא"כ גם התוס' לשיטתייהו לעיל (דף י"א ע"א) דלא בעינן שיאמר זכתה, בע"כ דיסברו נמי כהרמ"א, דגם לר' יוסי בעינן אסיק אדעתו, ורק כוונה לא בעינן, ולהכי לשיטתייהו א"א להו לפרש כתי' השמ"ק, דתי' זה אינו כ"א לשי' הרמב"ם וכמ"ש ודו"ק:

בתוד"ה תרתי כו', אבל בחצר שיש לשוכר בה הלוך כניסה ויציאה לביתו לא הוי דבעה"ב כו' עכ"ל, ואין להקשות דלפי"ז איך מדייק דהשכיר החצר לא השכיר הרפת נימא דמיירי שלא השכיר החצר כלל, רק משום הלוך כניסה ויציאה לא הוי החצר לבעה"ב רק ברפת, די"ל דא"כ ל"ל לאשמועי' הך דינא מדיוקא דרפת, ולכתוב הדין ברפת שא"צ לגופא ורק לדיוקא דבחצר לא הוי דבעה"ב, יותר טוב היה לכתוב הדין מפורש, דבהשכיר לחבירו בית והחצר לא השכיר, דלא הוי המציאה לבעה"ב, אע"כ דבחצר השכורה מיירי ועיקר החדוש לאשמועינן דהמשכיר החצר לא השכיר הרפת, ומינה נלמוד שדוקא ברפת הוי לבעה"ב ולא בחצר כיון שיש לו כניסה ויציאה, וק"ל:

בגמ' חצירו נמי לא זכה, אע"ג דלעיל (דף י' ע"ב) אמרינן דגניבה קונה החצר אע"ג דאיסורא הוא, כתב הריטב"א שדוקא בגניבה הוא משום דמיותר קרא להכי, אבל בשאר איסורין לא אמרינן דקנה וכדהכא:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה