אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ק:

דף ק.

בגמ' אלא לעולם כדר' הושעיא, בס' תו"ח הקשה אמאי לא מוקי מתני' כר' אליעזר א הגוזל בתרא) דדריש להו ברבויי ומעוטי ולא ממעט משבועה אלא שטרות אבל אקרקעות ועבדים נשבעין ע"ש. ונ"ל דהא בלא"ה קשה לעיל מה דקאמר לעיל והא ר"מ איפכא שמעינן ליה, ומאי קושיא אי לא אתיא כר"מ ואתיא כת"ק דידיה, וצ"ל כמ"ש בשמ"ק, דבאמת שנויי דחיקא הוא לאוקמי מתני' דנשבעין על העבדים, וגם הלכה כר"ג דטענו חיטין והודה בשעורין חייב, דתרווייהו דלא כהילכתא הם, ורק בשביל דתוקי סתם מתני' כר"מ דחקינן הכי, אבל אי לא אתיא כר"מ לית לן לדחוקי כולי האי, ולפי"ז מתורץ נמי קושית התו"ח, דאי כר' אליעזר, אכתי צריך לדחוקי נמי דהוי כר"ג, שלא יקשה דהא טענו חיטין והודה בשעורין הוא, ולית לן לדחוקי כולי האי בשביל לאוקמי כר' אליעזר:

בגמ' זה אומר ברשותי וז"א ברשותי ישבע המוכר, ובסמוך מסיק דהוי שבועה דאורייתא דמיירי בקטע לידה, דאם קא תבע ליה האי לוקח שפחה שלימה יש לי בידך עם ולדה, וזה אומר אין שפחה שלימה יש לך בידי אבל לא ולדה, דמודה ליה במקצת, ומשום הילך לא מיפטר דהא קטע לידה כו', הכי מתבאר מרש"י דהכא ובב"ק, דלשונו ממש כמ"ש ע"ש. והנה בחו"מ (סי' רכ"ג) הובא דעת הרמב"ם דעל הפרה נשבע בנק"ח ועל השפחה ישבע היסת משום דאין נשבעין על העבדים, ותנאי דקטע לא הוזכר שם כלל, וא"כ משמע דמ"ש הרמב"ם דעל הפרה נשבע בנק"ח, דלאו שבועה דאורייתא הוא, דהא בלא קטעה, ודאי דליכא שבועה דאורייתא, דהוי הילך, ומה דקשה לפי"ז א"כ אמאי ישבע בנק"ח, ומ"ש מכל הילך דעלמא, באמת כבר טרח הסמ"ע שם למצוא המקור לזה, וכתב משום דעובר ירך אמו הוא, וזה תבעו בפרה שהיתה מעוברת בשעת משיכה, וזה מודה בפרה בלא ולדה, והוי כעין מודה במקצת ולית בו הילך גמור, דהרי אינו נותן לו פרה כמו שתבעו ממנו ע"ש, פי' דמשום דהכא לא הוי הילך גמור, להכי החמירו בנק"ח דליהוי כעין דאורייתא, ואם כי הדבר פשוט דהכי הוא כוונת הסמ"ע, אפ"ה הוצרכתי להאריך, מפני שראיתי לרבינו הט"ז שלא הבין כן כוונת הסמ"ע והרמב"ם, ולזה השיג עליו בתרתי, א), דהא בגמ' חשבינן ליה להילך, ולא משכח לשבועה אלא בדקטעה לידה, אלמא דכל זמן דלא קטע לא הוי הילך, והסמ"ע כתב דכיון שתבע שפחה מעוברת והודה לו שפחה ריקנית לא הוי הילך, ב), מש"כ הסמ"ע דהשבועה הוי מצד תקנת חכמים, ג"כ תמוה, דהא המעיין בש"ס יראה דבשבועה דאורייתא מיירי ע"ש, ובמחכ"ת לא אבין השגתו, דהא חדא קושי' מתורצת בחבירתה, דודאי לענין לחייב שבועה דאורייתא בעינן דוקא קטע לידה, דרק עי"ז לא הוי הילך, וכל זמן דלא קטע הוי הילך, ורק מפני שגם בזה לאו הילך ממש הוא, ולא דמי לשאר הילך, להכי החמירו לחייבו בנק"ח, והרמב"ם דלא הזכיר תנאי דקטע, וכתב סתם דחייב שבועה, ודאי דהשבועה אינה שבועה דאורייתא ממש, אלא דהוקשה להסמ"ע כיון שאינה שבועה דאורייתא, למה מצריך גם נק"ח, וע"ז תי' משום דהוי כעין מודה במקצת, והט"ז הבין דלדעת הסמ"ע לא הוי הילך כלל בכה"ג, ולהכי השיג עליו, אבל מעולם לא עלה על דעת הסמ"ע כן, דאי לא הוי הילך כלל היה מחייב שבועה דאורייתא ממש, ובהדיא דייק בלשונו וכתב דכעין הילך מיקרי, ורק לאו הילך ממש הוא, אבל ודאי שבועה דאורייתא אין לחייבו בכה"ג, דאליבא דאמת הוי הילך אפי' בכה"ג, כ"ז שלא קטע, וא"כ לא קשה כלל מה דאוקי בש"ס בדקטע, דהתם מיירי בשבועה דאורייתא, ושבועה דאורייתא א"א לחייבו כ"א כשלא יהיה הילך כלל, והיינו דוקא בדקטע לידה, אבל בלא קטע, דקצת דמי להילך וקצת לא, שבועה דאורייתא ליכא למחייב, ובנק"ח מיהא בעי, וזה ברור למעיין בלשון הסמ"ע, דלא נתכוון כלל לומר דלאו הילך הוא כלל, אלא כוונתו דלאו הילך גמור הוא, אבל קצת הילך מיהא הוי וז"ב:

ואמנם אי קשיא על הסמ"ע הא קשיא להיפך, דאמאי כתב דמשו"ה לא הוי הילך גמור, הא סברתו סברא מעליא היא, ולא היה להיות הילך כלל מה"ט, וכמודה מקצת ממש הוי לן למיחשבו ולחייב נמי שבועה דאורייתא, ויש לי עוד להביא ראיה דבכה"ג לא הוי הילך כלל, ממ"ש לעיל (דף ה' ע"א) ולמ"ד הילך פטור הא כל קרקע הילך הוא ומשני כגון שחפר בה בורות כו' ע"ש, ולכאורה תמוה דאכתי אמאי לא הוי הילך, הא המקצת שהודה הוי בעין, ובע"כ משום דאמרי' דלאו קרקע כהאי תבע ממנו, שהוא תבע קרקע שלימה והודה לו קרקע חפורה וכמש"ש בשמ"ק, והרי הוא ממש כסברת הסמ"ע, דאע"ג דהפרה שהודה לו הוי בעין, מ"מ לאו פרה כזה תבע ממנו, וא"כ לאו הילך כלל היה ראוי להיות כאן, ולחייב נמי שבועה דאורייתא כי התם. ועוד יקשה דלהבנת הסמ"ע, דהרמב"ם רק שבועה מצד תקנת חכמים מחייב ולא שבועה דאורייתא, ומשום דמיירי בלא קטע, הא הרמב"ם דרכו להביא תמיד דין המפורש בש"ס, וא"כ הול"ל נמי בקטע ולחייב שבועה דאורייתא, ולמה השמיט לדין המוזכר, ואפי' למ"ש הט"ז דשבועה דאורייתא קאמר הרמב"ם, ולא הזכיר תנאי דקטע משום דמיירי הרמב"ם בעומדת באגם, דבלא"ה לא הוי הילך, ג"כ יקשה כנ"ל, למה השמיט דין המוזכר דמיירי בקטע, והוצרך לבקש אופנים אחרים. ונ"ל דודאי הרמב"ם שבועה דאורייתא קאמר וכמ"ש גם הט"ז, והיינו ממש דין הש"ס, והא דלא הזכיר תנאי דקטע, יובן לנו כאשר נדקדק בלשון רש"י כאן ובב"ק, דעל מ"ש בש"ס דקטע לידה, הוסיף רש"י "דשפחה" ודוק וראה בכל המקומות שמזכיר הש"ס לתנאי דקטע, דייק רש"י לכתוב, דהיינו דשפחה, ולא דפרה, ואינו מובן דהא גם בפרה הוי הילך בלא תנאי דקטע, וכיון דבמתני' תרווייהו תננהו פרה ושפחה, א"כ למה דייק רש"י דוקא דשפחה, ועיין בספר מ"ה מ"ש ביישוב דקדוק הזה. ונ"ל שרש"י יסבור דבאמת בלא קטע נמי לא הוי הילך, כיון דהוא אינו מודה לו פרה כזה שתובע ממנו, דתובעו מעוברת והודה לו ריקנית, והא דמצריך בש"ס לתנאי דקטע, היינו דוקא בשפחה, דהתם לא שייך לומר כסברא הזאת, דהנה כשתובע מאתו פרה או שפחה מעוברת, עלינו להבין שורש תביעתו, על מה הוי הקפידה, אם הקפידה הוא רק על הולד, דבעצם השפחה לא איכפת ליה אפי' אם לא תהיה מעוברת, ורק רצונו שיהיה לו שני גופים, ומשו"ה תובע הולד או הקפידה הוא נמי שירצה שעצם השפחה תהא מעוברת, ובקפידה הזאת תלוי עיקר הסברא, דאם קפידת התביעה בעצם הפרה או השפחה, ויתבע דוקא מעוברת, וכשהודה ריקנית ודאי דלא הוי הילך, משא"כ אם נימא דרק הולד הוא תובע, ובעצם הפרה לא איכפת ליה, נמצא דתביעתו הוא שני גופים, שפחה ריקנית עם ולדה, וכשהודה לו נמי שפחה ריקנית, הוי זה הילך גמור, ממש כעין שהודה, דבגוף שהודה אין חסרון. ומעתה ניחזי אנן להבין חלוק התביעה בין פרה לשפחה, דהנה בש"ס דב"ק נחלקו אם אשה משבחת קודם הלידה או לאחר הלידה, דקודם לידה יש מעלה, דנראית אז מליאה ובעלת אברים, אכן להיפוך יש גם חסרון, דיש סכנת לידה, וכן בשעת עבורה אינה ראויה למלאכה (ע"ש בדף מ"ט ע"א), ואכן מסתברא דהספק אינו כ"א באשה, אבל בפרה ודאי דמשובחת קודם הלידה משום דאז נראית שמינה ביותר ובעלת אברים, ורק באשה לא מהני זה, כיון דהספק שמא תסתכן בלידה ויופסד לגמרי, להכי חשש הספק דהפסד גדול, מכריע יותר מהנאת הריוח דשעת עבורה, משא"כ בפרה דלהפסד לגמרי א"א לבוא, דכשיראה שתסתכן בלידה, יכול לשוחטה וליהנות מבשרה, פשיטא דההנאה שמשובחת ביותר קודם הלידה עדיף, ולפי"ז י"ל בלוקח שפחה, שאינו לוקחה לשם תכלית אחר זולתי למלאכה, ולמלאכה אין שום מעלה כשהיא מעוברת, ואדרבה עוד הוי חסרון שאינו יכול לעשות בה מלאכות כבידות, ובכן לא נוכל לומר שהקפידה הוא בעצם השפחה, שרוצה דוקא שפחה מעוברת, דהשפחה מצד עצמה ודאי ניחא ליה יותר שתהיה ריקנית, דאפי' למאי דאמרי' התם בב"ק דבאינה מבכרת, משבחת קודם הלידה, היינו דוקא גבי מזיק, משום דבאמת יש צד מעלות כשהיא מעוברת, ואפשר שהאדון היה מוכרה בעבורה לאחר, ולענין מכירה טוב יותר בשעת עבורה דנראית בעלת איברים, להכי חייב המזיק לשלם, משא"כ בלוקח השפחה דסתמא לעצמו למלאכה לקחה, ולגבי לוקח הוי חסרון קודם הלידה, ובע"כ הא דקפיד אמעוברת, היינו שרוצה רק הולד, ותובע שפחה ריקנית עם הולד, ולהכי כשהודה ריקנית הוי הילך, ולא משכחת שלא יהא הילך כ"א בדקטע לידה, משא"כ בפרה דמשובחת קודם הלידה לכו"ע, שפיר י"ל דהתביעה היתה שהפרה תהא מעוברת, וכשהודה לו בריקנית לאו הילך הוא גם בלא טעם דקטע, וזהו סברת רש"י דדייק לומר בקטע ידה דשפחה, כלומר שדוקא בשפחה הוצרך לזה ולא בפרה, זהו הנ"ל בטעם רש"י. ועכ"פ יהיה איך שיהיה בטעם רש"י, עכ"פ זה שפתי רש"י ברור מללו, דתנאי דקטע לא הוצרך הש"ס כ"א על שפחה, וא"כ מיושב דברי הרמב"ם, דבאמת דין דמבואר בש"ס נקיט הרמב"ם, ואפ"ה לא הזכיר תנאי דקטע, דבש"ס דמזכיר תנאי זה היינו רק על שפחה, דהא בש"ס קיימא למ"ד נשבעין על העבדים, וגם בעבדים הוי שבועה דאורייתא, משא"כ לדידן דקיי"ל אין נשבעין על העבדים, וא"כ על שפחה לא הוצרך כלל לטעם זה דקטע, ולהכי לא הזכיר זה הרמב"ם, אבל ודאי דהשבועה שמזכיר הרמב"ם הוי שבועה דאורייתא. אלא דאכתי צ"ע, דהא תינח כשהסכסוך הוא על הפרה, ברשות מי ילדה, בזה יש לומר דכיון דחזיה לבשר ואין הפסדה רב, ניחא ליה יותר במעוברת, וכשהודה לו בריקנית לא הוי הילך, אבל כשהסכסוך הוא על החמור, דבהמה טמאה הוא ולא חזיא לבשר, והוי דומה לשפחה, דהקפידה הוא בולד וא"כ לא הוי הילך בלא תנאי דקטע, ואכתי הו"ל לרמב"ם לאשמועינן דין זה ג"כ כשהסכסוך הוא על החמור ובדקטע וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה