בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף צט.
בתוד"ה הכישה כו', ואע"ג שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים כו' דהו"ל כשואל שתי פרות כו', ובשליח דלא שייך טעם זה, וא"כ אכתי תקשי איך יפרשו בשלח ע"י שליח למה לא הוי שאילה בבעלים, וצ"ל דהתוס' יפרשו נמי דשליח דהכא כיון שהשואל אמר למשאיל שישלח ע"י שליח לא נחשב כשליח דמשאיל אלא כשליח דשואל שמזכה לשואל על ידם, וכמ"ש הראב"ד, או כתי' הר"ן דהכא לאו מטעם שליחות אלא מטעם ערבות חייב באחריות, דהמשאיל הוציא בהמתו למסרה לאותו האיש ע"י מצות השואל והוי כערב, הלכך לא שייך כאן פטור דבבעלים, ועמ"ש בדבור שאחריו:
תוד"ה כיון שיצאתה כו', שיצאתה לסימטא דחשיב כאילו משכה שואל כו', למ"ש לעיל דהתוס' יסברו נמי כשי' הר"ן, דהכא לאו מטעם שאלה נתחייב, אלא כיון שהוציא ממונו על פיו נתחייב מטעם ערב, וא"כ למה צריך כלל לקנין, ואפי' ברה"ר ממש נמי יתחייב, אכן הר"ן עצמו כתב דדוקא כי אזיל השליח בהדה מתחייב מטעם ערב דסמיך דעתו שהשליח ישמרנה בדרך, אבל אמר לו הכישה במקל לא סמכה דעתי', ובע"כ דמטעם שאילה מתחייב, ולהכי הוצרכו שפיר לקנין:
בגמ' למאי אי לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה הוא מחייב, ה"נ צריכין אנו בע"כ למ"ש לעיל בשם הר"ן, דחיובא דהכא לאו מטעם קנין הוא אלא כיון שנסתלקו הבעלים משמירת החפץ חייב שוב השואל מטעם ערב, ולהכי אע"ג דסובר רב הונא דמשיכה ליכא בשומרין ויכול המשאיל לחזור, אפ"ה חייב השואל באונסין מטעם ערב, דאי נימא דחיובא דהכא לענין אונסין הוי נמי משום קנין, אין שום סברא לחלק דמ"ש שלענין חזרה אינו קונה, ולענין חיוב אונסין יועיל המשיכה, אע"כ דחיוב דאונסין לאו מטעם משיכה הוא:
בגמ' ופליגא דר' אמי כו' ואי לא קנאו אמאי מעל, וק"ל הא לעיל (דף מ"ג ע"א) אמר ר"ה דמסר לחנווני מעות מותרים מעל אפי' בלא הוציא, והתם ודאי דמצי לחזור ואפ"ה מעל, אלמא דר"ה גופא ס"ל דחיוב מעילה אין תלוי בחזרה, ומצאתי בשמ"ק שהק' כן, ותי' דהתם נמי רשאי לתת לו מעות אחרים ואינו מחויב להחזירו בעין מעותיו גופא וכיון שקנה אותם לענין זה מיחשיב כהוצאה גמורה ומעל:
בתוד"ה כך תקנו משיכה בשומרים, לא להתחייב באונסין קאמר דהא שו"ח חייב בלא משיכה כו', אלא לענין חזרה קאמר כו' ע"כ, הנה בב"ק (דף ע"ט ע"א) גבי בעיא דתקנו משיכה בשומרין, פי' התוס' נמי דהבעיא לאו לענין חיוב אונסין אלא לענין חזרה, אבל להיפך ממש ממ"ש כאן, דהכא כתבו דלענין חזרה בעינן משיכה, ולענין חיוב לא בעינן כלל, והתם יפרשו דמשיכה פשיטא דבעינן אפי' לענין חיוב אונסין, אלא דמיבעי אי מועלת המשיכה גם לענין חזרה או לא. וראיתי בפלפולא חריפתא שכתב, שגם הרא"ש סותר עצמו כזה מהכא להתם ע"ש. והנ"ל ביישוב הדברים, דהטעם מ"ש כאן דלענין חיוב לא בעינן קנין, היינו משום דכיון שהבעלים סלקו עצמן מן השמירה מחויב בשמירה מיד וכמ"ש הרא"ש טעם זה, וכ"ה בחו"מ (סי' ש"ז), ואמנם טעם זה לא שייך כ"א במקום שהדבר הניתן לשמירה אינו ברשות בעלים, אבל כשהדבר הניתן לשמור, אכתי ברשות בעלים הוא עומד, לא שייך לומר דהבעלים נסתלקו מן השמירה, וכמ"ש הנה"מ (בסי' ש"מ) דברשות בעלים לא מיקרי סלוק הבעלים, וא"כ בכה"ג ודאי דבעינן קנין, ולפי"ז א"ש, דהתם בב"ק פשיט לבעיא הזאת ממתני' דהתם, נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו לשו"ח ולש"ש כו' היה מושכו ומת ברשות בעלים פטור, מאי לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרין, ולהכי אין לפרש בעיא דהתם דתקנו משיכה, דהיינו אי בעינן כלל משיכה, דאי נפרש כן, א"כ בע"כ דמה"ת לא בעינן שום קנין, ומיבעי אי חכמים תקנו עכ"פ משיכה, וא"כ מאי פשיט ממתני' דמת ברשות בעלים פטור וש"מ דבעינן משיכה, הא התם ברשות בעלים עדיין, ומדאורייתא נמי בעינן משיכה, אבל בשארי שומרין דנסתלקו הבעלים אה"נ שגם מדרבנן לא בעינן שום קנין, לכך הוכרחו התוס' לפרש דהבעיא הוא רק לענין אי מועלת משיכה גם לחזרה, ומעתה אין סתירה בדבריהם, דמ"ש התם דזה פשיטא דבעינן משיכה גם לענין חיוב, היינו משום דהתם מיירי בשמירה שהיא ברשות בעלים עדיין, אבל הכא דלא מיירי ברשות בעלים, שפיר כתבו דלא בעינן משיכה כלל, ולבד שאין סתירה בדבריהם, אדרבה מדפירשו לבעיא דהתם לענין חזרה אי מועלת משיכה, מוכרחים היו לפרש דלענין חיוב בשארי שומרין לא בעינן כלל משיכה, דהא התם מביא הש"ס נמי ראיה מדר' אלעזר דאמר כדרך שתקנו כו', ואי נימא דלענין חיוב לא בעינן משיכה, ודברי ר' אלעזר לחזרה הוא דקאמר, שפיר הביא התם ראיה מדר' אלעזר דמהני המשיכה גם לענין חזרה, אבל אי אמרינן דר"א דהכא היינו נמי לענין חיוב אונסין, ולזה אפשר דלענין חזרה ס"ל דלא מהני, א"כ התם דבע"כ מיירי לענין חזרה, מאי מייתי מדר' אלעזר, דילמא לר"א לענין חזרה לא מהני כלל, אע"כ דלענין חיוב לא בעינן שום קנין, ודר"א לענין חזרה הוא דאמר, וגם הראיה שהביאו התוס' כאן ממתני' דהנח לפני, מזה מוכח כדברינו, דהכא מיירי בשמירה שאינו ברשות בעלים, דהא הנח לפני לא שייך כ"א היכי שהדבר אינו ברשות בעלים, וכמ"ש הפנ"י בסוגיא דב"ק ע"ש, ועד"ז יתפרש גם דברי הרא"ש, כאן כתב הדין משומר שאינו ברשות בעלים, והתם בב"ק משומר ברשות הבעלים, ואין שום סתירה לפי"ז:
ודע דהרמב"ם מפרש הך דהכא וגם הבעיא דב"ק לענין חיוב אונסין ולא לחזרה, ולפי דברינו יקשה על הרמב"ם, דהא לדבריו צ"ל דמדאורייתא לא בעינן שום קנין, כיון שמסלק עצמו מן השמירה, דאי גם מה"ת צריך קנין, לא שייך למיבעי אם חכמים תקנו, וא"כ מאי פשיט התם ממתני' דנתנו לבכורת בנו, הא התם גם מה"ת צריך קנין כיון דאכתי הוי ברשות בעלים, וי"ל דהרמב"ם יסבור שודאי מדאורייתא נמי צריך קנין בשומרים ולא ס"ל סברת הרא"ש, כיון שסילקו בעלים עצמן משמירה יתחייב השומר, והא דמיבעי אי תקנו משיכה, לא בעי על עצם הדבר, אי בעינן קנין או לא, דזה פשיטא שצריך קנין, אלא הכי מיבעי אם גם קנין משיכה מהני, או שמא בעינן קנין אחר, ומשום דהאי משיכה הוי קנין רק מתקנת חכמים, דמה"ת מעות או חליפין קונה, ורק במקח וממכר תקנו נמי משיכה מטעם דנשרפו חטיך, ולכך מיבעי להו אי גם בשומרין תקנו שיועיל נמי קנין משיכה, או כיון דבשומרים לא שייך הטעם דנשרפו, לא מועיל משיכה רק קנין אחר, ופשיט דגם משיכה מהני, כדקתני או שהוציאו מרשות בעלים חייב, אבל כל הבעיא הוא רק לענין חיוב אונסין, וגם הך דכשם שתקנו משיכה דסוגיין, נמי הכי יתפרש, דהתקנה היתה שגם משיכה יועיל לענין חיוב אונסין:
אלא דלפי"ז יוחזר הקושיא על תוס', דהא עיקר ההכרח שגרם להם לפרש דהבעיא לענין חזרה הוא, משום דלענין חיוב ליכא למימר דא"כ מאי פשיט וכנ"ל, והא יש לפרש כפי' הרמב"ם דהבעיא הוא אם מועיל משיכה, ואכתי לענין חיוב אונסין, וי"ל דהתוס' לשיטתייהו א"א לפרש כהרמב"ם, דהנה במס' ע"ז (דף ע"ד) כתבו התוס', דהא דמשיכה הוי רק תקנתא דרבנן, היינו דוקא במקח וממכר דיש נמי כסף אבל במתנה ומציאה דליכא כסף הוי משיכה מה"ת גם לר' יוחנן, ולפי"ז הוא הדין בשומרים דליכא כסף הוי נמי משיכה מה"ת, להכי לא יוכלו לפרש הבעיא אם מועיל קנין משיכה, כיון דמשיכה הוי מה"ת, ומה שייך למיבעי אי תקנו חכמים שיועיל, ולהכי אם הבעיא יהיה לענין חיוב אונסין, בע"כ דהכי תתפרש, אם צריך כלל קנין, ומשום דמה"ת בסלוק בעלים מן השמירה סגי, והכי נמי א"א לפרש דא"כ מאי פשיט מברשות הבעלים דליכא סלוק, ובע"כ דרק לענין חזרה הוי הבעיא, ואמנם הרמב"ם ס"ל שאפי' היכי דליכא מעות הוי נמי משיכה רק מדרבנן, דהכי משמע דעתו (בפ"ב משכירות) לפמ"ש המ"מ שם, וכ"כ בס' מ"ה כאן בדעת הרמב"ם, להכי מצי לפרש שפיר דהבעיא הוא אי מועלת קנין משיכה ואכתי לענין חיוב אונסין:
ואמנם זה אכתי צריך באור, מה הכריח להרמב"ם לנייד מפי' התוס', הא גם לפי' התוס' א"ש. ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו א"א כלל לפרש, דהבעיא דהתם הוי לענין חזרה, דהנה במתני' שם נתנו לבכורת בנו כו' והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או שהוציאו ומת ברשות בעלים חייב, ורש"י ותוס' פירשו דחייב דקתני במתני', אגנב קאי, כלומר דהגנב מתחייב במשיכת השומר, ואם כי בשמ"ק הקשה בשם הראב"ד, היאך אפשר לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב שיקנה אותה הגנב באותה משיכה ויתחייב, בלא מיבעי למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודאי דלא קנה, אלא אפי' למ"ד קנה הכא לא קנה, דהתם שאני שמתכוון לזכות למי שהגביה לו, אבל השומר כי מגביה לו לאו לזכותו לגנב הוא מגביה אלא לשמירה בעלמא ע"כ. ואמנם זה יש לתרץ דמ"ש דהגנב חייב במשיכת השומר, אין זה משום דהשומר זכה עבור הגנב, דודאי שהשומר לא נתכוון לזכייה כ"א לשמירה בעלמא, ואפ"ה בזה גופא נתחייב הגנב, דזה עצמו הוי הקנין של גנב, דכיון שהגנב מסרה לשומר והועילו מעשיו של גנב שנכנס החפץ לתוך רשותו, מדמתחייב השומר בשמירה לגנב, זהו גופא הוי הכנסת הגנב לרשותו וכמ"ש הרר"י בשמ"ק לב"ק, דזה מיקרי הכנסה לרשותו, וא"ש קושית הראב"ד, וא"ל דלפי"ז מאי מקשו התוספות התם מאין שליח לדבר עבירה, הא חיובו דגנב לא הוי משום דהשומר היה שלוחו לזכות עבורו, די"ל נהי דהקנין לא היה לצורך הגנב, מ"מ חיוב קבלת השמירה גופא היתה זה בשליחות הגנב, שהוא שלחו לעשות קנין בדבר הגנוב, ואי נימא דאין שליח לד"ע לא היה יכול להיעשות שומר ע"ז, הכי הוא שיטת רש"י ותוס'. אמנם ברמב"ם (פ"ב מגניבה) כתב וז"ל הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין ברשותם פטור מכפל ואם הגביה הגניבה נתחייב משום גונב אעפ"י שלא הוציאה מרשות בעלים כו' נתנו שם בבית בעלים לבכורת בנו או לשו"ח והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר מפני שעדיין לא הוציאו מרשות בעלים ע"כ, והנה זה פשוט דהרמב"ם לא יפרש כפי' רש"י ותוס', אלא יפרש דחייב דקתני במתני' לבעלים הראשונים, דכן נראה מלשונו שכתב הטעם דלהכי חייב השומר מפני שעדיין לא הוציאו מרשות בעלים, הרי דנתן טעם דלהכי חייב לבעלים הראשונים ולא לגנב משום דאכתי לא הוי שלו, אלא דביסוד החיוב שנתחייב השומר לבעלים ראשונים, הבינו הראב"ד והמ"מ והל"מ שם, דהוי משום גנב, פי' דמיירי שהשומר ידע שהוא גנוב, ולכן מיקרי השומר גנב, כאילו הוא עצמו גנב מהבעלים, וחייב דקתני היינו נמי כפל כדין גנב ממש, ולהכי השיג הראב"ד עליו, דא"כ מאי פשיט התם ממשנה זאת, דבעינן משיכה בשומרין, כיון דחיוב דמשנה הזאת מטעם גנב הוא ולא מטעם שומר. ולעד"נ דשלא כדת השיג בזה על הרמב"ם, דהא כל עיקר ההכרח שהכריח להראב"ד ומ"מ לפרש בכוונת הרמב"ם דחיוב דשומר לבעלים ראשונים הוי מטעם גנב, משום דחיוב אחר ליכא משומר לבעלים ראשונים, דבשלמא משומר לגנב יש חיוב שמירה, אבל לגבי בעלים ראשונים לא שייך חיוב שמירה כיון דהם לא מסרוהו לשומר, ומחמת זה חשבו דבע"כ החיוב הוי מטעם גנב, אכן באמת מזה אין ראיה, דשפיר נוכל לפרש דחיוב דשומר לבעלים הראשונים הוי נמי מטעם שומר, ואף על גב דהם לא מסרוהו אפ"ה חייב להם, למאי דקיי"ל לעיל (דף ל"ה ע"ב) כר' יוסי, דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור לבעלים הראשונים, ושיטת הרמב"ן להדיא הכי הוא וז"ל הגביה השומר חייב לבעלים ראשונים כדרך שהוא חייב לשלם לבעלים ראשונים, אם היה שומר שלהם, כעין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל, ופשוט הדבר שגם הרמב"ם יפרש כן, ולבד שלא קשה על סברתם הזאת, אדרבה לשי' התוס' יקשה, דלפירושם דהשומר חייב בשמירה לגנב יקשה מדר'. יוסי דתחזור פרה לבעלים ראשונים, ובע"כ לחלק דהכא שאני כיון שהגנב רוצה לקנותה ולגונבה, וע"י חיוב השמירה שנתחייב השומר לגנב קונה אותה הגנב וכנ"ל, א"כ הוי הגנב בעלים של החפץ מעתה, ולא מיקרי עושה סחורה בפרתו של חבירו, כיון שע"י קנין זה עצמו הוי שלו, והחיוב והגניבה יבאו שניהם כאחד, אלא שזה דוחק קצת, דהא בשעת מסירת השמירה דלא הוי אכתי של גנב, חל חיוב השמירה לבעלים ראשונים דאיך יוכל השומר להתחייב לגנב, כיון שאינה שלו עדיין, ולשיטת הרמב"ם א"ש, דאה"נ כיון שבעת קבלת השמירה לא הוי אכתי של גנב נתחייב לבעלים וכדינא דר' יוסי, והמעיין בלשון הרמב"ם ישפוט מישרים שהכי הוא כוונתו, דאי כהבנת הראב"ד ומ"מ דהחיוב הוא משום גנב, הא בבבא ראשונה דמיירי בגנב עצמו הזכיר בהדיא דהחיוב הוי משום גנב, ובבבא השניה כתב סתם חייב השומר, דאי נימא דהחיוב הוי משום גנב כ"ש דהו"ל להזכיר כן בהדיא, דלא נטעה לפרש כפי' הרמב"ן, אלא לאו דכוונתו הכי הוא באמת, דהחיוב הוי משום שומר וכדינא דר' יוסי, והשתא דזכינו לדין, יתבאר לנו טעמו דרמב"ם, במה שלא רצה לפרש בעיא דב"ק לענין חזרה, אי משיכה מועלת נמי לענין חזרה, דבשלמא לפי' התוס', דחייב דקתני במתני' אגנב קאי, דהגנב חייב לבעלים במשיכת השומר, מצו לפרש דהבעיא הוא אם מועלת משיכה גם לחזרה, ופשיט שפיר מדקתני דחייב הגנב במשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה היא שאין יכול שוב לחזור, שאם היה יכול לחזור לא היה מתחייב במשיכתו ע"ש, פי' לדבריהם דכיון שיכול לחזור, לא יוכל הגגב להתחייב במשיכת השומר, דיחזור ולא יתחייב, אלא ודאי דלא מצו תו לחזור, זהו תוכן כוונתם, ולפי"ז יהיה השתא פשיטת הבעיא מסיפא דקתני חייב, ולא מרישא דמת ברשות בעלים פטור, וכ"ז הוא לשיטת התוס', אבל לפי' הרמב"ם דחייב דקתני התם, אשומר קאי ולא אגנב, לא יוכל לפרש דהבעיא הוא אי מועלת משיכה לענין חזרה, דא"כ מאי פשיט ממתני', הא לא מוכח כלל דין דחזרה, ונוכל לומר דלענין חזרה מהני משיכה, לכך הוכרח לפרש הבעיא לענין חיוב אונסין, ואם גם בזה תקנו משיכה וכמ"ש, והנה הל"מ (בפ"ב משכירות) על מ"ש הרמב"ם שם כדרך שתקנו משיכה בשומרים כו', הקשה דמנ"ל להטור לפרש כוונת הרמב"ם, דהמשיכה הוי לענין חיוב אונסין, הא הרמב"ם לא כתב אלא כלשון הש"ס, ונוכל נמי לפרשו דלענין חזרה הוא, ולמ"ש א"ש דהא הך דר' אלעזר דתקנו משיכה צריך להתפרש כבעיא דב"ק, מדמייתי מינה ראיה לההיא דב"ק, ובעיא דב"ק בע"כ יתפרש להרמב"ם דלענין חיוב אונסין הוא, ובפיה"מ שם בב"ק כתב נמי להדיא דלענין חיוב אונסין הוא, ואדרבה אני תמה להיפך על מ"ש המחבר (בחו"מ סי' ש"ז) על שם הרמב"ם, דגם לענין חזרה מהני משיכה, מנ"ל הכי, כיון שבע"כ הרמב"ם מפרש דלענין חיוב אונסין, מנ"ל שגם לענין חזרה הוי דינו הכי. הכלל דבעיא דתקינו משיכה, יש לפרשה בג' פנים, א), אי בעינן כלל קנין אפי' מדרבנן, דשמא בסלוק בעלים מן השמירה סגי, ב), קנין בעינן והבעיא אי מהני נמי קנין משיכה, ג), אי המשיכה מועלת גם לחזרה, והרמב"ם מפרש כאופן הב', וכן מוכח לשון הש"ס, דאי כפי' התוס' מאי בעי דוקא על קנין משיכה יותר מעל קנינים אחרים, דגם בקנינים אחרים איכא למיבעי אי מהני לענין חזרה, ולרמב"ם א"ש, דעל משיכה דהוא מדרבנן מיבעי וכנ"ל, והתוס' לשיטתם בע"ז לא יוכלו לפרש כפן הב', וגם כפי' הראשון ליכא לפרש, דלא שייך הפשיטות ממתני', ובע"כ כפן הג'. ומסקנת הדברים היוצאים לדינא, דיש נ"מ בדין חיוב שמירה, כשהדבר עוד ברשות בעלים, גם לתוס' ורא"ש בעינן קנין מדאורייתא, ולענין חזרה, לשיטת התוס' מועיל גם בזה משיכה, ולרמב"ם לא מוכח מידי, ובאין ברשות הבעלים, לתוס' לא בעי משיכה לענין אונסין ולרמב"ם בעינן:
באו"ד ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קנה אלא במשיכה, הא דפשיטא להו לחלק בהכי, ראיתי בבאור הגר"א שעל הרא"ש, דתוס' לשיטתייהו אזלי לעיל בד"ה אמר שמואל, דפסקו כשמואל, דהכישה במקל לא מהני וא"כ כ"ש דסלוק השמירה לחוד לא מהני ע"ש, אלא דאכתי קשה טעם הדבר לחלק בין שו"ח לשואל, ובפלפולא חריפתא עמד ג"כ ע"ז, דאדרבה כיון דשואל כל הנאה שלו, כ"ש שיתחייב מכי סלקו הבעלים משמירה. ונ"ל דבשלמא חיובא דשו"ח, דהיינו פשיעה, וכן חיוב דש"ש, הוי חיובים כאלו דתלוים ברצון ויכולת השומר, דאם ירצה לא יפשע בשמירתו, ולהכי שפיר אמרי' דמיד שנסתלקו הבעלים מן השמירה, ודאי דעל השומר מוטל לשמרה ולא יניח ממון חבירו לאיבוד, וכן מחויב לשומרה מגניבה, אבל חיוב דשואל דהיינו אונסים, שאין זה תלוי כלל ברצון ויכולת השומר, דאפי' אם ירצה לשמרם כראוי לא יוכל לשומרם מאונס, ובשואל גופא הוי עיקר חיובו משום דכיון דלזמן השאילה הוי כל הנאה שלו אמרינן דכשלו הוי ושלו הוא דאיתניסו, וכמ"ש לעיל (דף צ"ו ע"א) בארוכה, ולהכי כ"ז דלא משך ליכא לחייבו באונסין, דלא שייך הכא לחייבו משעת סלוק השמירה, כיון דהחיוב לאו משום שפשע בשמירה הוא, וזה נכון:
ובהכי אפשר ליישב תמיהת הש"ך (בחו"מ סי' ש"מ סק"י) על הרמ"א שם, דבסעיף ד' כתב המחבר, דהשואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה, והגיה הרמ"א שם, די"א דלא בעינן משיכה אלא מיד שנסתלקו הבעלים, ואח"כ בסעיף ז' שכתב המחבר, דבאמר לו השואל הכישה במקל והיא תבוא אין השואל חייב בה עוד עד שתכנס לרשותו, לא הגיה הרמ"א כלום וסתם כדעת המחבר, ואמאי לא הביא כאן נמי דעת הרא"ש דחולק ע"ש. ולמ"ש מיושב מאוד, דהרמ"א בחר להכריע כן כסברת התוס', דאע"ג דס"ל לתוס' נמי דמשעה שנסתלקו הבעלים חייב השומר כסברת הרא"ש, אפ"ה בהא יפלגו עם הרא"ש, דהרא"ש סובר כן לענין חיוב אונסין דשואל נמי, והתוס' סוברים דא"א לחיובי משום הכי כ"א בדבר שביד השואל לשמור ולעשות, אבל באונסין דשואל לא מחייב כ"א במשיכה, ובדרך זה המסתבר טובא, הלך גם הרמ"א, ולהכי בסעיף ד' דשם מזכיר המחבר רק חיוב דמזונות ולא חיוב אונסין, ולענין חיוב מזונות שתלוי ברצון השואל הכריע הרמ"א כדעת הרא"ש, דמיד שנסתלק חייב, דדבר מסתבר הוא דכיון שהבעלים נסתלקו ממנה, שמחויב השומר להאכילה, דמי יאכילנה אם לא הוא, אבל אח"כ בסעיף ז' דמיירי לענין חיוב אונסין, שפיר הכריע הרמ"א כהמחבר, דסלוק שמירה לא מהני לענין זה וכסברת התוס', דהתוס' הוו כמכריעים בין הרמב"ם להרא"ש הרמב"ם ס"ל שבשום דבר לא מהני סלוק שמירה, והרא"ש ס"ל שאפי' לענין חיוב אונסין נמי מהני, והתוס' הם כמכריעים, דלענין חיובא דשו"ח וש"ש ומזונות, חייב משעת סלוק, ולענין חיוב אונסין משעת משיכה דוקא, ובעקבות התוס' הלך גם הרמ"א, ודו"ק: