אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף צז:

דף צז.

רש"י בד"ה חייב לשלם, דברי ושמא ברי עדיף, ותמה הפנ"י דהא מוקי לה בגמ' בטעמא אחריני, משום דיש עסק שבועה, והעלה בזה דבאמת גם לר"נ ור"י הוי עיקר החיוב משום ברי ושמא, דא"א לומר דטעמא דר"נ הוא משום דמחויב שבועה וא"י לישבע משלם, דהא ר"נ לית ליה הדין דמתוך שאי"ל משלם וכמ"ש בתוס', דר"נ עבד עובדא בשניהם חשודים דיחלוקו, אע"כ עיקר החיוב הוא משום ברי ושמא, ואפ"ה הוצרך לטעם דעסק שבועה, דברי ושמא לא מהני לר"נ כ"א בהצטרפות איזה חזקה עם הברי וכמ"ש ר"נ לכתובות די"ב) ע"כ לא אמר ר"ג ברי עדיף כ"א התם דאיכא חזקה דגופא, אבל היכי דליכא חזקה מודה, והנה בשיש עסק שבועה דהיינו מודה במקצת, איכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, לסייע למעלת הברי, דליכא למימר החזקה הזאת נסתרת ע"י חזקת הנתבע, דאין אדם מעיז פניו, דהא במודה מקצת אמרינן דמשתמיט, ולאו להעזה מכוון, ולכך הוכרח לאוקמי בשיש עסק שבועה, דבזה איכא חזקה דאין אדם תובע לסייע למעלת הברי, אבל באין עסק שבועה דהיינו בכופר הכל ליכא חזקה דאין אדם תובע, משום דחזקה דאין אדם מעיז סותר אותה, ולא נשאר כ"א ברי לחוד, דזה לא מהני, הארכתי בבאור והסבר דברי הפנ"י, בכדי להבליט מה דקשה לי על דבריו, דלענ"ד יש לפקפק בזה, חדא דלבתר דמשכח בזה עסק שבועה, מסיים בש"ס הטעם דמתוך שאי"ל משלם, ולדבריו למה לו לסיים הכי, כיון דאין הטעם משום הכי, ואפי' אם היה יכול לישבע לא היה מהני לפטור ע"י שבועה כיון דאיכא ברי וחזקה דמהני להוציא, ולא הו"ל לש"ס לומר רק, כשיש עסק שבועה, ולא לסיים דמשום מתוך שאיל"מ הוא, ועוד דלמה לן כלל לטעם דעסק שבועה, הא ר"נ גופא הוא דסובר (בשבועות דף מ') דגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, דמה"ט מחייב שבועה גם בכופר הכל, משום דלא אמרי' חזקה אין אדם מעיז, אלא אמרי' דלאשתמוטי מכוון, וא"כ אפי' כשאין עסק שבועה, וכופר בכל ממש הוא, נמי איכא חזקה דאין אדם תובע, ואינה נסתרת כלל ע"י החזקה דאין אדם מעיז, וכנראה מלשונו שם שהוא עצמו הרגיש בזה, ורצה לתקן משום דבכופר הכל לא שייך כ"כ אשתמוטי כמו במודה מקצת ע"ש, והנה אם כי אמנם כ"כ התוס' שם בשבועות, דהקשו דא"כ מודה מקצת יפטר במיגו דבעי לכפור הכל כיון דגם בכופר הכל אמרינן אשתמוטי, ותי' דאפ"ה לא שייך כל כך לאשתמיט בכופר הכל כמו במודה מקצת ואין זה מיגו ע"ש, אכן מהתוס' הזה אין ראיה לנדון דהכא דלענין מיגו שפיר כתבו התוס' דלא הוי מיגו בהכי, דאע"ג דגם בכופר הכל עביד לאשתמוטי, אפ"ה אין נוח לו להשתמיט מכל התביעה, ויותר נח לו להודות במקצת ולהשתמיט מן המותר, אבל לענין לסתור החזקה דאין אדם תובע, פשיטא שאפי' כופר הכל גמור אין סותר כיון דגם בו אמרינן דאין מעיז ועביד להשתמיט גם בכולו, דאל"ה לא היה מחייב שבועה בכופר הכל, ובהדיא איתא שם דמחייב שבועה בכופר הכל, מ"ט חזקה דאין אדם תובע כו' ופריך והא חזקה דאין אדם מעיז ומשני אשתמוטי קא מישתמיט הרי להדיא שגם בכופר הכל נשארת חזקה דאין אדם תובע בתקפה, ואינה נסתרת ע"י חזקה דאין אדם מעיז, הן אמת דקושי' הזאת לא הי' גדול בעיני כל כך, די"ל דרש"י לשיטתו לעיל (ד"ג ע"ב) דס"ל דבכופ"ה לא שייך אשתמוטי, והך סוגיא דשבועות יישבתי שם בחדושינו לשיטת רש"י בכמה אנפי עמ"ש (ד"ג ע"א) בתוד"ה מפני מה, ולעיל (דף ו' ע"א) בד"ה בגמ' אלא הא דא"ר נחמן, אבל קושי' אחריתי עוד תעמוד לנגדו, דלשיטת רש"י (ב"ק דק"ז) דחזקה דאין מעיז לא שייך כ"א במקום שעשה לו טובה שהלוהו, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה אמרי' דאדם מעיז וחייב אפי' בכופר הכל, וא"כ בפקדון איכא לעולם בתקפה החזקה דאין אדם תובע, ונימא התם ברי ושמא ברי עדיף, כיון דחזקה דאין אדם תובע מסייע למעלת הברי, ובהדיא שנינו (בב"ק דקי"ח) גזלתני הפקדתני וא"ל איני יודע אם גזל או הפקיד פטור, הרי להדיא שאפי' בפקדון לא אמרינן ברי עדיף, ועוד דבכל טענות שמא לא שייך כ"כ אין אדם מעיז, כיון שאינו כופר כלל וטוען האמת שאינו יודע, ואכתי נאמר בכ"מ דברי עדיף, כיון דליכא חזקה דאין אדם מעיז לסתור חזקת דאין תובע כו', ומכל הלין נ"ל, דחזקה שאין אדם תובע אינה מצטרפת כלל למעלת הברי, ואע"ג דשארי החזקות מצטרפות, אבל הך חזקה לא, משום דשני המעלות הללו הכל ענין אחד, דע"י חזקה דאין אדם תובע תתעדף טענת הברי, דאי לאו הך חזקה, לא היה מעלת הברי מעלה טובה, כי מה לנו לטענתו, אחרי שיש לומר שיטעון מה שאין לו, וא"כ החזקה הזאת עושה לטענת הברי טענה מעליא, ואין כאן כ"א הברי לחוד, ודמיא למ"ש הנו"ב (מ"ק חאה"ע סי' מ"ג) להשיג על הפנ"י שכתב דבעגונא יש שני חזקות לאיסור, חזקת חיים וחזקת אשת איש, והשיג הנו"ב דשני אלו החזקות נחשבים כחדא, דאחת רק לחבירתה משבחת ע"ש, וה"נ דכוותיה, ול"ד לכל החזקות דמצטרפות בהדי ברי משום דענינים מחולקים הם, זהו הנלע"ד לפקפק בדברי הגאון, ובשגם שאין שום הכרח לומר כדבריו, דקושית התוס', כבר יישבו התוס' גופייהו, ומה שדייק מרש"י, הודה בעצמו שדרך רש"י לפרש כפשוטה אף שלא אליבא דהלכתא, וניחא לו לפרש אליבא דר"ה ור"י בחדא פרה דפשוטה טפי ודו"ק:

בתוד"ה רב הונא בסוה"ד, וא"ת אע"ג דדחי בכתובות ההיא דר"ג אכתי דרב יהודה דשמואל הוא כו', וכיו"ב הקשו גם בכתובות ע"ש, ובכדי ליישב קושיתם אציע הסוגיא דכתובות (דף י"ב ע"ב) א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל הוא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג כו' אף בראשונה מאי אף בראשונה אף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אפ"ה אמר ר"ג ברי עדיף, לימא ר"ה ור"י דאמרי כר"ג, ורב נחמן ור' יוחנן כר' יהושע א"ל ר"נ אנא דאמרי אפי' לר"ג ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה כו' ע"כ, והתוס' פה ושם הבינו, ששני קושיות מקשה הש"ס התם, א), דהא דרב יהודה דשמואל הוא, ב), דרב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג, וההכרח שהביאם לפרש כך, דאל"כ אלא עיקר הקושיא הוא מר"ג, א"כ לאיזה צורך הקדים לומר דרב יהודה דשמואל הוא עם כל האריכות, בקצרה הול"ל לימא ר"ה ור"י כר"ג, אע"כ דזה נמי קשה לש"ס, דרב יהודה דשמואל הוא, ולזה הקשו דאפי' לתירוץ הש"ס לא משני כ"א קושי' הב' מר"ג, אבל קושי' הראשונה דרב יהודה דשמואל הוא, לא מיתרצי, דאכתי מצי להוכיח וכמ"ש התוס', ובחי' הרשב"א שם בכתובות מקשה עוד, דלמה הוצרך הש"ס להוכיח דרב יהודה דשמואל מהתם מדפוסק כר"ג, ולמה לא הוכיחו מהוכחת התוס' דשמואל אית לי' ברי עדיף, ואכן בחדושיי לכתובות הארכתי לבאר, דהש"ס רק חדא קא מקשה, לימא דרב יהודה דאמר כר"ג, ודרב יהודה דשמואל הוא, לאו לפירכא קא מייתי לה, אלא שהוצרך להקדים זה דרב יהודה דשמואל הוא, משום דבלא זה לא היה קשה גם הקושיא, לימא רב יהודה כר"ג, דלא היינו מפרשים כלל לטעם דר"ג דס"ל נאמנת, שהוא מטעם ברי עדיף, אלא היינו אומרים דבאמת לאו ברי עדיף ס"ל ואפ"ה נאמנת אליבא דר"י שם דטענתייהו במאתים ומנה, וא"כ היא תובעת מאתים והוא מודה במקצת במנה, ולכן חייב לשלם כדין כל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ואי נימא כן לא קשיא כלל, דר"ה ורב יהודה כר"ג, כיון דטעמא דר"ג לאו משום ברי עדיף, להכי הביא דרב יהודה דאמר ברי עדיף דשמואל הוא כלומר דמסתמא אית ליה לרב יהודה דברי עדיף משום דאיהו גופיה אמר משמיה דשמואל דהלכה כר"ג אף בראשונה מטעם דברי עדיף, הרי שאמר להדיא דטעם דר"ג משום ברי עדיף, ולא משום מתוך שא"י לישבע משלם, וכיון שטעם דר"ג הוא משום ברי עדיף, שפיר מקשה אח"כ לימא רב יהודה דאמר כר"ג, ועל רב יהודה גופא לא קשה, מנ"ל באמת לומר טעם דר"ג משום ברי עדיף, דילמא טעמו כדאמרינן משום מתוך שמשואיל"מ, די"ל משום דלא הו"ל למידע לא אמרי' מתוך שאיל"מ, והיא גופה אשמועינן רב יהודה, דבלא ר"י היינו מפרשים טעם דר"ג משום מתוך שאיל"מ, ואתא איהו לומר דבכה"ג דלא הו"ל למידע לא אמרי' הכי, אלא טעמו משום ברי עדיף, ואפי' לרבא ור"נ דאמרי התם (דף י"א ע"ב) מקח טעות לגמרי משמע, וליכא התם מודה מקצת כלל, אפ"ה בלא ההקדמה, דרב יהודה דשמואל הוא, לא היינו מפרשים טעמו דר"ג משום ברי עדיף, אלא משום כיון שהבעל כבר מחויב היה בכתובתה וגם יש לה שטר כתובה, ועכשיו שרוצה לפטור עצמו מספק הוי כא"י אם פרעתיך ולהכי חייב, וכמ"ש התורי"ד שם לומר כן גם אליבא דאמת, ולא מטעם ברי, להכי הביא דרב יהודה דשמואל הוא, שאומר להדיא משום ברי, ולא ניחא לרב יהודה לומר באמת מטעם דא"י אם פרעתיך, כיון דלטענת הבעל שמא עד שלא ארסתיך, הספק הוא אם נתחייב כלל, ולפי"ז הוי כל הענין דמביא הא דרב יהודה דשמואל, לאו לפירכא, אלא משום דאיהו מפרש בהדיא טעם דר"ג משום ברי, בכדי שיוכל להקשות אח"כ לימא דר"ה ור"י דר"ג, ומיושב קושית התוס', וגם קושית הרשב"א הנ"ל מיושב, דמהכא לא הו"מ לאשכוחי כ"א דשמואל סובר דברי עדיף, והתם רוצה להוכיח רק דר"ג הוא דקאמר משום ברי, ולא על שמואל, ועל ר"ג לא מוכח מידי מהכא:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה