בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף צז.
בגמ' איכא דאמרי אכיל עכברי טובא וחביל ומת כו' גברא דנשי קטלוהו כו', הן בעיקר הפטור דמתה מחמת מלאכה כבר קיהו בה הראשונים, למה יפטור בזה, מי גרע ממתה כדרכה דלא אתא מחמת השואל, מתה מחמת מלאכת השואל לא כ"ש דחייב, ותי' הרמב"ן דשואל לא קיבל עליו כ"א האונסין דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל, אבל דאתו מחמת פשיעה דמשאיל לא קביל והכא המשאיל פשע דמידע ידע דלמלאכה קא בעי לה והו"ל לעיוני אם בת מלאכה היא או לא, וכיון דלא עיין איהו דאפסיד אנפשיה. והרשב"א תי' דכיון דהדרך ליכחש מחמת מלאכה ומידע ידע דעבידא לכחושי בשרה ואפ"ה לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלא קפיד בכחשה, אף במתה כולה לא קפיד, דמה לי קטלה כולה או פלגא הובא זה בשמ"ק, והנה לסברת הרשב"א יש לדקדק מה דאמרינן הכא דשונרא שאכלה עכברים דהוי מתה מחמת מלאכה, הא במלאכה הזאת ליכא כחשה, דאם היתה עושה כדרכה לאכול העכברים מעט, לא היתה נכחשת אלא להיפך היתה משובחת, ואין ראיה דלא קפיד אכחשה, וא"כ כי מתה אח"כ למה פטור, ולמ"ש הסמ"ע (בסי' ש"מ סק"ח) דעיקר השאלה לא היתה לאכילת העכברים אלא להריגת העכברים ולרדוף אותן מן הבית, ואפ"ה כי אכלה טובא נמי פטור אעפ"י שלא המלאכה הרגתה, מ"מ כיון שבמלאכה ששאלה מתה וכסברת הרמ"ה שבטור, היה ניחא זה, דכיון דעיקר השאילה היה להריגת עכברים ולא לאכילה, דבזה ודאי היתה נכחשת קצת ביגיעתה לרדוף אחריהן ואפ"ה לא קפיד להכי כי מתה כולה נמי פטור. ועוי"ל דאכלה עכברין הרבה ומתה דפטורה לאו מטעם דמתה מחמת מלאכה הוא, אלא משום דהשונרא פשעה בעצמה מה שאכלה יותר מדאי והו"ל שלא תאכל, והשואל לא קיבל עליו כ"א אונסין דנשבר או מת מעצמה בלא פשיעת הבהמה, אבל כי מתה בפשיעת עצמה אונס כזה לא קביל עליו, והיינו דבש"ס שהביא לאיכא דאמרי אכיל עכברי טובא כה"ג מאי, ולא סיים בה כמתה מחמת מלאכה דמי או לא, וכדקאמר ללשון ראשון, משום דבכה"ג פשיטא דאין זה ענין לטעם דמתה מחמת מלאכה, דאפי' אם השאילה היתה עקריית לאכילת העכברין נמי לא שייך לפטור מטעם דמתה מחמת מלאכה, כיון דהכא אין ראיה דלא קפיד המשאיל, דהא הכא ליכא כחשה, ורק הפטור הוא משום דאונס כזה לא קביל עליו, וע"ז היה הבעיא אי קביל נמי אונס כזה או לא, ופשיט דלא קביל ופטור. ובזה היה ניחא מ"ש הרמ"א (בחו"מ סי' ש"מ) דהמשאיל שונרא לרדוף עכברים והרגוה העכברים דפטור משום מתה מחמת מלאכה, ובסמ"ע שם דייק למה לא כתב החלוקה הב', דכשמתה ע"י שאכלה הרבה עכברים ע"ש, ולמ"ש א"ש, דבכה"ג לאו מטעם מתה מחמת מלאכה פטור, והרמ"א נקיט הכא פטור דמחמת מלאכה קאמר, רק שהעכברים הרגוה, אלא הפוסקים לא הבינו כן, דלדבריי נפל כל הויכוח אשר בין הרמ"ה והרא"ש המובא בטור, להוכיח מכאן על בהמה שבאו לסטין עליה ע"ש, כיון דהכא לאו מחמת מלאכה הוא דפטרו, וע"ש בב"ח שכתב קצת כדבריי, אבל מן הש"ס והרשב"א מוכח דהאי פטורא לאו משום מחמת מלאכה הוא, ובב"ח כתב שגם הרא"ש יסבור כן, וא"כ על הרמ"א ודאי דלא קשה קושית הסמ"ע, משום דיסבור כהרשב"א והרא"ש וכמ"ש ודו"ק:
ברש"י ד"ה כשאלה בבעלים, אם משהיה זה במלאכתו כו', מלשון זה משמע דלא חשיב בבעלים אלא לאותו שהיה עמו במלאכתו, ודלא כהרמב"ם, ועמ"ש מזה לעיל בר"פ:
בגמ' שאיל לן מר, לכאורה נראה פשוט, דהאב שפשע במלאכת הבן פטור לעולם משום דהבן מחויב תמיד לעשות מלאכת האב, ומ"ש מתלמיד לרב או מאשה לבעלה דהוי בבעלים מה"ט, ואכן לעיל (דמ"ב ע"ב) נימא לאימיה זילי שלימי משמע דהאם חייבת לגבי הבן, ועמ"ש בחדושינו שם לחלק בין אב לאם שאינו מחויב לפעמים לעשות מלאכתה, וגם עוד באופן אחר יישבתי זה, משם תדרשנו:
בתוד"ה ביום שהיתה כו', וא"ת והיכי מגלגלין שבועה כו' יהא נאמן במיגו כו', היינו התוס' לשיטתייהו לעיל (ד"ג ע"א) דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה, אבל לשי' הרמב"ם (פ"ב משכירות) דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן א"ש: