אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף צו:

דף צו.

בגמ' אמר רבא לפום חורפא כו' אי שואל הוי שאילה בבעלים, והקשה בס' מ"ה דהא יש נ"מ כגון אם פרה זו היתה לאשה בשותפות עם אחר ולמאי דאמרי' לעיל דכולו בעליו בעינן א"כ הכא לאו כולו בעליו הוא ע"ש. ונ"ל דממ"נ היכי מיירי אם השותף הזה של האשה, לא הלוה חלקו ג"כ לבעל, א"כ לא הוי הבעל שואל כ"א בחצי של האשה, וכיון שהאשה עמו במלאכתו הוי כולו בעליו, דע"כ לא קאמרי' לעיל דשאל מן השותפין ונשאל אחד מהן דלאו כולו בעליו הוא, היינו בדשאל כל הפרה של שני השותפין, דהשאילה הוי בכולו, והבעלים לא הוי בכל השאילה, אבל אם לא שאל כ"א החלק של השותף אחד לחוד, וזה השותף גופא נשאל לו ג"כ פשיטא דמיקרי בבעלים, כיון דהוי בעלים בכל השאילה, ואי מיירי הכא נמי באופן זה, שהשותף לא השאיל חלקו פשיטא דהוי בבעלים כיון דהוי בכל השאילה. וכ"ת דאכתי יהיה נ"מ אם השותף השאיל חלקו ג"כ לבעל, ומעתה הוי השאילה בכולו, ובעליו לא הוי כ"א בחצי, היינו בחלק האשה, ולאו כולו בעלים הוא. אכן באמת ג"ז י"ל, דהא השותף הזה שהיה מעיקרא בשותפות עם האשה, השתא כשנשאת לבעל, והבעל זכה לפירות בכל מה שיש לאשה, הוי השותף שותפו של בעל ג"כ לפירות, וכיון דהוי שותפו של בעל, ובשותף ששאל מחבירו הוי שאילה בבעלים אפי' בשעה שאין עוסק במלאכתו כמבואר (בחו"מ סי' שמ"ו) וא"כ הוי בבעלים בכל השאילה, בחלק האשה מצד שהיא אשתו, ובחלק השותף מצד שהוא שותף:

ואין לומר דכיון שהבעל אין לו כ"א קנין פירות בפרה הזאת, לא מיחשיב השותף רק כבעלים בנכסי האשה שיש לה קנין הגוף ולא כשותף של בעל שאין לו כ"א פירות וכמו לעיל אשה ששאלה ונשאל לבעל דלא מיחשיב כבעלים משום דהוי רק קנין פירות, וה"נ כיון דשותף הזה אינו לבעל כ"א לקנין פירותיו לא מיחשיב כבעלים, דבאמת לא דמי לדלעיל, דע"כ לא מיבעי לעיל כ"א כשהיו שני גופים מחולקים, שאילת הבהמה לאשה ושאילת הבעלים ורק שתרצה לומר דמשום שהבעל יש לו קנין פירות יהא חשוב כאילו שאילת הבהמה הוי נמי לבעל, בזה מיבעי ליה אי הקנין פירות משוי זה כגוף אחד, אבל בכה"ג דהכא דשאילת הבהמה והבעלים הוי לגוף אחד לבעל, רק שאנו דנין על ההנאה, אם נחשב הנאה גם לבעל משאילת הבעלים דהוא השותף, אחרי שאינו עוסק במלאכת הבעל כ"א בענין כזה שאין לו אלא פירות, בזה פשיטא דנחשב כהנאה, כיון דס"ס יש לבעל הנאה מעסק השותף, ומי גרע הנאת עסק בפירותיו מהנאה דאשקיין מיא דהוי בבעלים, וכבר הוכחתי לעיל בע"א דבגוף אחד לא מיבעי לן וכ"ש דא"ש לסברת השמ"ק שכתב דלהכי לא מיבעי לעיל באשה ששאלה לצורך נכסי מלוג ונשאלו הבעלים לצורך נכסיה שיש לה לבדה, משום דבשאילה בבעלים רק בתר ההנאה דייקינן דהוא השואל והמשאיל, ולכן בכה"ג פשיטא דלא הוי שאילה בבעלים כיון שהפירות של הבעל פשיטא דאין האשה הנהנית ולא שייך בה שואלת ומשאלת ע"ש. ובזה י"ל דלהכי לא מיבעי להיפך בשאל הבעל פרה לצורך עצמו ונשאלו הבעלים ג"כ לבעל לצורך נכסי מלוג אי הוי כבעלים או לא, אלא ודאי דבכה"ג פשיטא דהוי בבעלים משום דהוי בגוף אחד, ועוד משום דלענין בבעלים בתר הנאת פירי אזלינן וכסברת השמ"ק, וגדולה מזו מוכח לקמן בסוגיין דאפי' אם שאילת הפרה והבעלים שניהם היו רק לקנין פירות לחוד כיון דבגוף אחד הוא הוי שאילה בבעלים, דקאמר אגרא פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן לא תיבעי דודאי שאילה בבעלים, וקשה לכאורה הא הפרה אינה של האשה לגמרי רק שכורה היא אצלה ואין לה בה כ"א קנין פירות, וא"כ מאי מהני שנשאלת עמה דהא אין זה בעלים, אלא ודאי משום דעכ"פ שאילת הפרה והבעלים לאחד הוי שאילה בבעלים אע"ג דלא הוי כ"א לפירות, ורק בתרי גופי בזה הוא דאמרי' לעיל דלא מהני קנין פירות לאשוויי דליהוי כגוף אחד, ואפי' אם נימא דלא כסברתי, וגם בכה"ג תליא בפלוגתא דקנין פירות דלעיל ג"כ לק"מ, דהכא מרא דשמעתא הוא רבא, ורבא הא ס"ל קנין פירות כקה"ג וכמ"ש התוס' (בגיטין דף מ"ח) ולדידיה הוי בכל אופן שאילה בבעלים ולק"מ, ודו"ק:

ברש"י ד"ה והדר כו' וזכה הוא אף בפרה, ובגהש"ס הקשה הא בכה"ג לא זכה הבעל בפירות דהפרה כיון דליכא קרנא, לשיטת רש"י גופא (כתובות ע"ט ע"ב) דגבי בהמה איכא עורה ויש שיור, הא בלא נשתייר מאומה אין לבעל פירות, ואילו הכא ליכא שיור כלל ע"ש. ולא זכיתי להבין קושיתו, דהא זה פשוט דאם היה ברשות האשה להשכירה לאחר למשך זמן השכירות שהיתה מחויבת להשכירה, ובעד כסף השכירות תקח קרקע, וכמו בפרה שלה ממש דאמרי' הכי דתמכור הפרה ויקח קרקע בהן כו', וכמ"ש הרא"ש בכתובות, דבהכניסה לו פרה שאין בה אלא פירות שתמכור הפירות ליקח בהן קרקע, אלא דאין לה רשות להשכירה לאחר משום שומר שמסר לשומר, וא"כ לבעל דרשאי למוסרו, אמאי לא נימא דמחויבת למסור הפרה אליו, והוא יחזיר לה דמי השכירות, דזה ודאי דכסף השכירות צריך להחזיר להאשה אם כבר שילמה למשכיר, דבזה לא דיינינן כלל דפשיטא שאין הבעל זוכה בכסף השכירות ששילמה מכבר, ואם כבר שילמה אז יחזיר לה השכירות ותקח בהן קרקע, ואם לא שילמה עוד וכדרך כל שכירות שאינה משתלמת אלא בסוף, יחזיר הבעל להמשכיר:

ועוי"ל דהנה בלא"ה נסתפקתי בעיקר הדין דנפלו לה פירות דמוכרין הפירות וילקח בהן קרקע, הא ניחא במקום שיש תקנתא דמכירה עבדינן הכי בכדי שלא יפסדו שניהם, הבעל לא יפסיד את הפירות והאשה את הקרן, אבל אם הוא דבר שאין ראוי למכור באופן דתקנתא דמכירה ליתא, מי נדחה מפני מי, וכתבתי דבכה"ג מסתבר דהבעל אוכל הפירות אפי' לרש"י, דהא לשיטת הרי"ף שם דמפרש בעז לחלבה ודקל לפירותיו שאין לה כ"א זכות החלב והפירות ובדקל אין לה כלום, ואם יאכל הבעל לא יהיה לה שיור ואפ"ה הוי לבעל אע"ג דליכא שיור ואיכא נמי תקנתא דמכירה, ולכן נהי דרש"י פליג וס"ל דבליכא שיור לא הוי לבעל, היינו עכ"פ במקום דאפשר בתקנתא דמכירה, אבל במקום דליכא תקנתא זאת גם לרש"י הוי לבעל, דמהיכי תיתי להשוות מחלוקת רחוקה בין רי"ף ורש"י, וכיון דלהרי"ף אפי' במקום שאפשר בתקנתא הוי נמי לבעל, דיו שנימא לרש"י דבכה"ג שאפשר בתקנתא עבדינן לתקנתא, ורש"י לא פליג אהרי"ף כ"א מפני שאפשר בתקנתא דמכירה, למה לא נעשה תקנתא זאת ונציל את שניהם, אבל אם א"א בתקנתא הזאת, גם לרש"י הוי דבעל, ולפי"ז ה"נ א"א באופן אחר, דלמוכרה אין לה רשות כיון שהפרה אינה שלה לחלוטין, ולהשכירה לאחר למשך השכירות נמי אין לה רשות מטעם שומר שמסר לשומר, ודוקא לבעל מותרת למסור מטעם דכל המפקיד על דעתו הוא מפקיד, ועין בפלפולא חריפתא כאן שהאריך בזה דכל המפקיד אדעת הבעל, וכיון שאין תקנה אחרת ממילא הוי לבעל, וכ"ת שיכולה להשכיר לבעל גופא ולקבל מאתו השכירות, אה"נ דכסף השכירות יחזור לה או להמשכיר, דבזה לא דיינינן וכמ"ש לעיל ורק על עיקר הפרה דיינינן וזה הוי לבעל:

בגמ' בעל לוקח הוי, ובתוד"ה בעל כתבו דמ"מ שו"ח מיהא הוי וחייב בפשיעה ע"ש ואע"ג דפשיעה בבעלים הוא ומאי נ"מ אם חייבת, י"ל דנ"מ כגון היכי דאגרה פרה מעלמא ונסבה ואליבא דר' יוסי דצריך לשלם לבעלים הראשונים וא"כ לא הוי בבעלים וכמ"ש בגמ' דלר' יוסי לא הוי בבעלים, ואמנם הרא"ש כתב דאה"נ הכא לגבי בעל לא נ"מ מידי בדין זה, דבלא"ה פטור מטעם בבעלים, רק הנ"מ יהיה לענין לוקח בעלמא, והש"ך בחו"מ (סי' שמ"ו) תמה מאוד על הרא"ש, דהא להדיא מבואר הכא דלר' יוסי לא הוי בבעלים, וא"כ גם לגבי בעל יש נ"מ, וכן משמע מלשון התוס' כאן כהש"ך, דגם הבעל חייב בפשיעה. ונ"ל לתרץ דעת הרא"ש דלשיטתו אזיל, דהנה בטעם דר' יוסי דס"ל תחזור פרה לבעלים ראשונים, נחלקו בזה התוס' והרא"ש (לעיל דף ל"ה) התוס' ס"ל הטעם משום דמצי לומר לו דל אנת ושבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, והרא"ש כתב הטעם דהשוכר כשהשאיל הפרה לחבירו הוי זה בשליחות המשכיר וכאילו המשכיר השאיל ע"ש, הסבר הדברים מאיזה טעם נימא הכי דהוי כשלוחו, היינו דכיון דיש למשכיר ריוח מזה, שהעדיף שמירתו למוסרו לשואל אנן סהדי דניחא לו למשכיר בזה בכדי שיהיה לו גם אחריות אונסין, ונהי דאפי' בכה"ג שעלויי עלייה לשמירתו, אי טענו הבעלים דלא ניחא להו בכך, טענתם טענה וחייב השומר, וכמו דקיי"ל שאפי' שו"ח שמסר לש"ש חייב, מטעם דמצי א"ל אין רצוני שיהא פקדוני כו', היינו כשטעין להדיא הכי, אבל מסתמא אמרי' דניחא לו בזה, וא"כ לטעם זה לא שייך הך סברא כ"א בשוכר שהשאיל, דעלויי עלייה, ואמרי' דמסתמא ניחא לבעלים והוי כשליח הבעלים, אבל היכי שאין ריוח להבעלים, כגון בשוכר שהשכיר לאחר, וכ"ש היכי דגרעה עוד לשמירתו למסור לשו"ח, בזה אין לומר דהוי כשלוחו, דודאי מסתבר לומר להיפוך דהבעלים לא יתרצו ע"ז למסור הפרה לאחר וכפי הכלל דאין רצוני כו', ולפי"ז א"ש דברי הרא"ש, דמה דאמרי' הכא דלר' יוסי הוי דין של בעל עם הבעלים, היינו לפי הס"ד דבעל שואל הוי, ואנן סהדי דניחא לו לבעלים הראשונים בזה שהבעל יזכה בתשמישי הפרה ושפיר הוי האשה כשליח של הבעלים הראשונים, אבל לבתר דמסיק הש"ס דבעל לוקח הוי ואינו חייב כ"א כשו"ח, בזה גם ר' יוסי מודה דלא הויא שליח של בעלים הראשונים, כיון דהם לא היו מרוצים לזה, ואע"ג שאינם יכולים למחות ע"ז אם תרצה האשה למסור לבעל, ומשום דכל המפקיד על דעת שתמסור לבעל נמי הוא מפקיד, אבל גם רצון אין לו ע"ז שנוכל לומר דהאשה הויא כשלוחו, וכ"כ בפלפולא חריפתא כאן דמטעם דכל המפקיד לא נחשב כשליח וכיון דאינה כשליח הבעלים, גם לר' יוסי הדין דבעל רק עם האשה בלבד, ואין לו שום שייכות עם בעלים הראשונים, ולהכי שפיר כתב הרא"ש דלגבי בעל אין נ"מ בזה, דבכל אופן פטור מטעם בבעלים, כיון דאין לו עסק כ"א עם אשתו דהוי בבעלים, וניחא בזה לשון הש"ס דאגרא פרה, ולא קאמר דשאלה פרה, משום דבשאלה לא היה חייב לר' יוסי אפי' אי נימא דבעל שואל הוי, דאכתי אין להם שום ריוח, דמעיקרא נמי היתה חייבת באונסין, אבל באגרה פרה דהאשה אין חייבת באונסין, ובעלה אי שואל הוי חייב, להכי אמרי' דהוי כשליח של בעלים, וכ"ז הוא לשיטת הרא"ש דטעם דר' יוסי הוי משום דשליחותייהו עבדינן, אבל לטעם התוס' משום דדל אנת ושבועתך, אין נ"מ בין עלויי עלייה לגרועי גרעה לשמירתו, כיון דהמשכיר מרוצה כעת לתבוע מן השומר השני, דהא בע"כ שעתה בשעת התביעה ודאי מרוצים הבעלים לקבל השבועה משומר השני, דאם אינם מרוצים, בלא"ה לא שייך זה לסברת התוס', וכיון שהבעלים מרוצים לקבל מן שומר השני, הלא בידם שלא לקבל השבועה מן הראשון ולומר לו דל אנת, דבשלמא לשי' הרא"ש דלא תלוי כלל ברצון הבעלים כעת בשעת התביעה, ורק ברצונם בשעת השאלה, אם היה זה מרצונם הוי השומר כשליח הבעלים, וכיון שלא ידענו אז דעת הבעלים, ומאומדנא דנפשינו אמרי' דבדבר שיש להם ריוח מסתמא ניחא להם, אבל לא בדבר שיגיע להם הפסד, אכן לשיטת התו' דתלוי זה ברצונם דהאידנא לתבוע מן הראשון או מהשני, א"כ כשירצו עתה לפטור לראשון ולתבוע משני, יכולים הם בכל עת שירצו לעשות כן, וממילא דלשיטתם הוי בכל אופן דין דבעל עם הבעלים הראשונים, להכי שפיר כתבו דנ"מ גם לגבי בעל, כגון דהיכי דאגרה, שוב ראיתי במוסגר שם בש"ך שגם הוא רצה לחלק בין שוכר שהשאיל לשוכר שמסר לשו"ח, אלא שכתב דדוחק הוא, ואמנם זה ודאי דלטעם התוס' דוחק הוא, אבל לטעם הרא"ש אדרבה מסתבר שפיר לומר כן ואתי שפיר הכל:

והשתא דזכינו לדין יתבאר לנו עוד דקדוק גדול שנמצא שנוי לשון בין העתקת הרמב"ם והמחבר להך דינא, להעתקת הרא"ש והטור, דהרמב"ם (פ"ב משאלה) והמחבר (חו"מ סי' שמ"ו) כתבו בזה"ל, שאלה פרה והדר נשאת לבעל פטור מטעם דהוי כלוקח, ובטור העתיק כלשון הש"ס שכרה פרה כו', וצריך באור דעת הרמב"ם למה שינה מלשון הש"ס דמיירי בשכירות, ועמ"ש בדרישה. ונ"ל דלשיטתם אזלי, דלעיל בחו"מ (סי' ש"ז) כתב המחבר בשם הרמב"ם (פ"ג משכירות) דשוכר פרה והשאילה לאחר תחזור לבעלים הראשונים, ובטור מסיים הכי, שאפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכה נמי תחזור לבעלים הראשונים, והרמב"ם דלא מסיים הכי, מכלל דס"ל דבמקום שהמשכיר בעצמו יודע לא אמרינן דתחזור לבעלים הראשונים, ואמרתי דפליגי בזה בסברת התוס' והרא"ש הנ"ל, דלטעם התוס' דדל אנת ושבועתך, לא שייך זה כ"א במקום שאין המשכיר יודע, אבל במקום שהמשכיר יודע שמתה וליכא שום שבועה, לא שייך לומר דל אנת ושבועתך, וכ"ה להדיא בתוס' (דלעיל דף ל"ה) דאם המשכיר עצמו יודע לא אמרי' תחזור לבעלים, משא"כ לסברת הרא"ש אפי' בכה"ג נמי שייך לומר דתחזור לבעלים, וא"כ הרמב"ם והמחבר יסברו כשי' התוס', ולהכי לא סיימו שאפי' במקום שהמשכיר יודע נמי אמרינן הכי, והטור דסובר כשי' הרא"ש, להכי סיים שאפי' במקום שהמשכיר יודע נמי אמרי' הכי. ולפי"ז יובן לנו גם טעם פלוגתתם כאן, דהטור שסובר כהרא"ש דטעם דר' יוסי הוי משום דכשלוחו הוא, וטעם זה לא שייך כ"א בשוכר שהשאיל דיש לו ריוח והוי כשלוחו, אבל בשואל שהשאיל דליכא שום ריוח לבעלים הראשונים כיון דגם שומר הראשון חייב באונסים, אמרי' מסתמא דלא ניחא להו שימסור לאחר ולא הוי כשלוחו, ולכן אי האשה שאלה הפרה מתחלה אין לבעלה שום דו"ד עם בעלים הראשונים כיון דאינה כשלוחם, ורק עם אשתו יש לו דו"ד, ולאשתו פטור מטעם בבעלים, ולאו מטעם דלוקח הוא, והטור דרצה להשמיענו דין דבעל לוקח, מוכרח הוא להשמיענו בשכרה פרה, דבזה היה שפיר הפטור מטעם דלוקח הוא, וגם בבעלים לא הוי ע"י טעם דלוקח, דאילו לא היה כלוקח אלא כשואל לא היה כלל בבעלים, דמשום דעלייה לשמירתו היה דינו דבעל עם הבעלים הראשונים, ורק מטעם דלוקח הוא, מזה נמשך הסברא דלא הוי בבעלים, ואין חייב לבעלים הראשונים, וגם פטור הבעלים לאשה הוי נמי מטעם זה, אבל הרמב"ם ומחבר דס"ל כשיטת התוס', ולדידהו אין נ"מ בין עלויי עלייה לגרועי גרעה, להכי שינו לכתחילה לכתוב שאלה ערה לאשמועי' דאפי' בכה"ג לא הוי בבעלים ופטור מטעם לוקח, ודו"ק היטב בזה:

והנה עמ"ש המחבר (בסי' שמ"ו) דאשה ששאלה ואח"כ נשאת הוי הבעל כלוקח ואין בו דין שומר לפיכך הבעל פטור אפי' פשע בה מפני שהוא כלוקח, הגיה הרמ"א וז"ל אבל לא מיפטר מטעם שמירה בבעלים דהא אין החפץ שלה רק שאול בידה כו', ולמ"ש לאו מטעם הכי הוא, אלא משום דהכא לא הוי כלל בבעלים לדעת המחבר, דאם היה חיוב על הבעלים, לבעלים ראשונים היה חייב ולא לאשה, ואצלם אינו בבעלים, ועיקר הפטור הוי מטעם שהוא כלוקח, ואין עליו שום דין שומר כלל, וכמ"ש בשמ"ק דאם לוקח הוא אין עליו שום חיוב אפי' בפשיעה, אבל אם היה עליו איזה חיוב, לא היה נפטר מטעם בבעלים, דלבעלים ראשונים הוא חייב וכמ"ש התוס' הכא, דסבירא להו דאפי' אי לוקח הוי נמי יש עליו חיוב פשיעה, ושפיר צריך לשלם לבעלים הראשונים, ועמ"ש הסמ"ע שם, ולדברינו ניחא הכל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה