בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף צו.
בגמ' שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו, ורש"י פי' בעיא הזאת לענין חיוב אונסין, ואינו מבורר לי הספק שראוי ליפול בזה ולפטור השואל כשלא יהנה מהבהמה שיעור פרוטה, דהא חיובא של שואל אינו משום ההנאה, ורק משום דכיון שהחפץ שאול לו לעשות בו מלאכה שכל הנאת המלאכה של שואל, ממילא נחשבת הבהמה כשלו במשך זמן השאילה, אחרי שכל ההנאה הוא של שואל ולא לבעלים דאין לומר דחיובא דשואל הוא, משום ההנאה שנהנה מן השאילה, והנאה הזאת הוא שכר על חיוב שמירתו, דא"כ לא היה צריך להיות כ"א ש"ש לחייבו בגניבה ואבידה, דהיכי שהחיוב הוא משום השכר הוי רק ש"ש, ואטו שומר שכר שיקח שכר רב יתחייב באונסין משום הכי, ועוד דאי משום ההנאה יבוא חיובו, א"כ מאי קא מיבעי ליה כלל, דהא פשיטא דהנאת פחות מפרוטה לא מיחשבא כהנאה, וכמו בשומר שכר שנתנו לו בשכרו פחות מפרוטה דלא הוי ש"ש, ומ"ש בש"ש דפשיטא ליה דפחות מפרוטה לא נחשב הנאה, והכא מיבעי ליה, אע"כ דעיקר ההפרש שבין ש"ש לשואל הוא, דבש"ש דחיובו הוי משום הנאת השכר שיש לו על השמירה, ופשיטא דפחות מפרוטה לאו כלום הוא, ולא נחשב כשכר, ובשואל הוי החיוב משום דכיון דשאולה היא לו להשתמש בה כחפצו, באופן שכל הנאת השמוש יהיה שלו לחוד, ולמשאיל אין שום הנאה, הוי למשך השאילה בעלים של החפץ, דהא כל חפץ להנאת התשמיש הוא עומד, וכיון דכל הנאה הוי מעתה לשואל, נחשב הוא כבעלים עליו, ומשו"ה חייב באונסין, דכשלו הוא דנאנס, וכיון שכן כי עושה בה פחות מפרוטה מאי הוי, אחרי שהחיוב אין זה מחמת ההנאה, וסוף סוף כיון דהשואל משתמש בה לצורך עצמו, יהיה איזה מלאכה שיהיה, פרוטה או פחות ראוי הוא להתחייב באונסין דשלו הוא דנאנס, ואפשר לומר דהכא נמי אטעמא דבעיא קמייתא דשאלה לרבעה סמיך ומשום דבעינן כדשיילי אינשי, וסתמא דאינשי לא שאלי לעשות פחות מפרוטה, ואם כי אח"כ מצאתי בבאה"ג (חו"מ סי' שמ"ו) כתב בקצרה דטעם כדשיילי אינשי קאי אכולהו ע"ש, אכן קצת דוחק הוא, ואפשר דמשו"ה נייד הרמב"ם מפרש"י ומפרש דכולי הנך בעיא לאו לענין חיוב דאונסין מיבעי אלא לענין שאלה בבעלים ע"ש, ולפי"ז ניחא דמספקא להו בפחות מפרוטה, כיון דעיקר דין דבבעלים הוי חדוש ואין לך אלא חדושו כסתמא דשאילה הרגילה, דמסתמא שאילה דקרא מיירי בשאילה הרגילה דשאלה לתשמיש פרוטה, ועיין מ"ש התו"ח:
וממוצא הדברים יש לנו לפשוט ספיקו של המנ"ח (מצוה נ"ט) היכי שהמשאיל נהנה ג"כ הנאה פחות מפרוטה, אם השואל חייב באונסין, מי אמרינן כיון דיש הנאה גם למשאיל ולא הוי כל הנאה של שואל אין חייב באונסין, או שמא דהנאת פחות מפרוטה לא מיקרי הנאה ע"ש, ובקצוה"ח (סי' ש"מ) כתב בפשיטות שאין חייב באונסין ע"ש. והנה מתחלה רציתי לומר שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם ורש"י בפי' הבעיא, דלרמב"ם דמפרש לענין בבעלים, אבל לענין חיוב אונסין פשיטא דאפי' בשאלה פחות מפרוטה חייב, ולכן כמו דהנאה דשואל סגי אפי' פחות מפרוטה, כ"ש דהנאה דמשאיל דסגי בפחות מפרוטה, וכי נהנה גם בפחות מפרוטה לא הוי תו כל הנאה דשואל, ולרש"י דלגבי הנאה דשואל מספקא לן, דשמא הנאת פרוטה בעינן ובפחות לא מיקרי הנאה, א"כ יש לומר דספק הזה שייך נמי לגבי הנאת משאיל ולומר דפחות מפרוטה לא מיקרי הנאה, אכן לפמ"ש דבחיובא דשואל לא משגחינן על שיעור הממון שנהנה, דטעם חיובו אין זה משום הנאת ממון דבעינן בו פרוטה דוקא כשיעור ממון, ורק עיקר החיוב משום דמשתמש לצורכו בכל הנאת התשמיש הוי כשלו ומן השאילה, לפי"ז פשיטא דאם גם למשאיל יש איזה הנאה, אפילו פחות מפרוטה, ממילא לא הוי כשל שואל לגמרי וליכא לחייבו בחיוב דאונסין, דמשום מאי תחייבו, אי משום שיש לשואל שכר על שמירתו, משום הכי אין לחייבו כ"א בגניבה ואבידה כש"ש, ואי משום דהבהמה שלו, הא פשיטא דכיון שיש למשאיל קצת הנאה לאו ככולו של שואל הוא. ולכן נ"ל כדעת הקצוה"ח דאפי' אם הנאת המשאיל הוא בפחות מפרוטה נמי לא מחייב תו באונסין, ובלא"ה תמוה לי ספיקו של המנ"ח, ממ"נ אם השוה הנאת משאיל להנאת שואל, א"כ מאי שייך כלל לספוקי בזה, כיון דלגבי הנאת שואל בעיא דלא איפשיטא בש"ס הוא לפרש"י בהנאת פחות מפרוטה, וה"נ בשל משאיל, ואי נימא דבהנאה דמשאיל מסתבר יותר לפטור אפי' באין בהנאתו שו"פ, כיון שעכ"פ אין כל הנאה של שואל, ולא דמי להנאה של שואל, ולהכי אע"ג דבשואל מיבעי לן, במשאיל כרי י"ל דפשיטא דמיקרי הנאה, א"כ להרמב"ם דס"ל דאפי' בשל שואל נמי הנאת פחות מפרוטה הנאה היא, כ"ש דהנאה דמשאיל דהוי בפחות מפרוטה, וא"כ למה לא הביא המנ"ח דלרמב"ם וטור פשיטא דהנאת דמשאיל בפחות מפרוטה נמי סגי:
והנה המפרשים הקשו עוד דאי פרוטה דוקא בעינן א"כ ליחשבה לעיל (דנ"ה ע"א) בהדי חמש פרוטות, שאין שאילה בפחות משו"פ, ולמ"ש א"ש, דהתם לא נקיט התנא כ"א אותן הדברים דבעינן בהו פרוטה מצד השיעור, דבפחות מפרוטה לא הוי שיעור ממון ואין ראוי להתחייב, אבל פרוטה דשאילה, לאו משום השיעור הוא משום דבעינן דוקא הנאת פרוטה, אלא משום דסתמא דקרא מיירי בשאילה דרגילה למישל והיינו לתשמיש פרוטה, ולהכי לא חשבה התם, ובלא"ה למ"ש לעיל שם בשם השמ"ק, דכוונת התנא דאשמועי' החמש פרוטות, לאו לאשמועי' דפחות מפרוטה לא מהני, דזה פשיטא, אלא אשמועי' דגם בפרוטה הוי סגי, ומשום דבכל הני פרוטות דחשיב התם היה מקום לומר דגם בפרוטה לא סגי, לזה אשמועי' דבפרוטה מיהא סגי ועמש"ש, וכיון שכן אין מקום לקושיתם, דליחשיב נמי שאילה בפרוטה, דהא בשאילה פשיטא דפרוטה סגי, והספק הוא רק דשמא פחות מפרוטה נמי סגי, אבל בפרוטה פשיטא דסגי, וכמו שמוכח מהא דמיבעי אח"כ שתי פרות בפרוטה, דמשמע דפרה אחת בפרוטה פשיטא דמהני, וא"כ עיקר החדוש הוא בזה מה שבעינן פרוטה ולא סגי בפחות, וזה לא נחית התנא דהתם לאשמועינן, אלא דלפמ"ש שם דלתנא דלוי דהתם אשמועינן גם החדוש מה דבעינן פרוטה ולא סגי בפחות, ולדידי' צ"ל דלא חשיב שאילה בפרוטה משום דהכא לאו משום חסרון שיעור הממון הוא וכנ"ל:
בגמ' שותפין ששאלו כו', וז"ל הרמב"ם (בפ"ב משאלה) שותפין ששאלו כו' ה"ז ספק שאילה בבעלים לפיכך אם מתה אינו משלם ואם פשע בה חייב לשלם ע"כ, ונדחקו המפרשים מאוד, כיון דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור, למה יתחייב בספק פשיעה בבעלים, והמ"מ כתב דהרמב"ם לשיטתו דס"ל פושע הוי כמזיק ולכן חייב אפי' בספק ע"ש, ואכתי אין זה מספיק, דהא סוף סוף אחר שפטרה התורה פשיעה בבעלים למה יתחייב בספק. ואכן למה שכתבנו לעיל (דף צ"ה) לחלק, דהא דאמרי' פשיעה בבעלים פטור, היינו רק כשפשע בשמירה וכמו שדייק לשון הרמב"ם אפי' נגנב או נאבד בפשיעה, ופשיעה כזה לא הוי כמזיק גם להרמב"ם, וכל היכי דהרמב"ם נקיט לשון פשיעה סתם מיירי שפשע בגוף החפץ לעשות בו היזק בידים, וההיא פשיעה דקרי לה הרמב"ם מזיק, א"כ מיושב מאוד דברי הרמב"ם דבאמת פשיעה בשמירה פטור גם בשל שותפין, כיון דודאי בבעלים פטור, אין לחייבו מספק בשל שותפין, ופשע דמחייב הכא, היינו שעשה היזק בגוף החפץ כגון שאינו יודע אנה הניחם, או שמסר לשומר אחר ומיעט בשמירתה, דפשיעה כזה לא מיבעי כלל להש"ס, ופשיטא דחייב אפי' בשל שותפין כיון דמזיק גמור הוא, ועיין היטב מ"ש לעיל:
ועוי"ל דאפי' בפשע בשמירה נמי חייב מספק, למה שכתבנו לעיל (דף פ' ע"א) בטעם דרש"י דס"ל התם דאי דוכתי דמחזקי גונדרי תרווייהו משלמי ופרש"י משום דהוי ספק מי עשה, וידוע קושית התוס' העצומה דמספק הו"ל לפטור תרווייהו דהמע"ה, וכתבתי לתרץ דכל היכי דפשע ודאי, הוי חיובו ברור משעת הפשיעה ואי אפשר שוב לפוטרו כ"א בראיה ברורה ולא מספק, דהו"ל כספק אם פרעתיך דחייב מספיקא משום דיש לו חזקת חיוב, וכל היכי דפשע הוי נמי חזקת חיוב, והוכחתי שם שגם הרמב"ם (בפ"ו מחובל) ס"ל כרש"י ע"ש, והיינו שכתב הכא דאם מתה בלא פשיעה דלא אתחזק חיובו פטור מספק, אבל אם פשע דאתחזק חיובו ודאי הו"ל כא"י אם פרעתיך וחייב מספיקא, והוא כעין סברת המ"מ שכתב נמי דאי אפשר לפוטרו כ"א בראיה ברורה, אלא שקשה למה הוצרך לטעם דפושע מזיק הוא, אפי' אם לא היה מזיק יכולים נמי לחייבו מטעם שכתבתי, ודו"ק:
ברש"י ד"ה שותפים ששאלו, לחרוש קרקע של שותפות, כוונתו בזה דלשיטתו אזיל, דלעיל בר"פ הוכחתי דרש"י ס"ל דכל אחד מהשותפין בשעה שהשתמש בדבר של שותפות הו"ל כולו כדידיה, ומה"ט ס"ל דשתלא וטבחא לא הוי בבעלים כ"א למאן דעסיק בעבידתיה ולא לכל השותפין, והוא כסברת הר"ן (בנדרים ר"פ השותפין), ולהכי ה"נ אם כל אחד עושה מלאכה שלו ודאי כל אחד היה דינו בפני עצמו וזה שעושה ומתה תחת ידו פטור אם נשאל לו והשני חייב, להכי דייק דהכא מיירי בע"כ ששאלו לחרוש בקרקע של שותפות דהמלאכה הוי לצורך שניהם, וק"ל:
בגמ' אשה ששאלה ונשאל לבעל, ובשמ"ק דייק למה לא מיבעי באשה ששאלה לצורך נכסי מלוג ונשאל הבעלים לצורך נכסיה שיש לה לבדה ואין לבעלה רשות ע"ש. ונ"ל דלא מיבעי הכא כ"א בתרי גופי אבל בחד גופא כה"ג שהפרה והבעלים שאולים להאשה פשיטא דהוי שאילה בבעלים, ובהכי ניחא נמי מה שלא מיבעי בכה"ג דשאל הבעל פרה לצורך עצמו ונשאלו הבעלים ג"כ לבעל לצורך נכסי מלוג, אלא לאו דבגוף אחד פשיטא דהוי שאילה בבעלים, ועמ"ש בסמוך בע"ב:
תוד"ה שאל מן האשה כו', וי"ל דאין הבעל יכול להשאיל כו', פי' דלעולם שאל מן הבעל ואח"כ לקח רשות נמי מן האשה, והיינו שאל מן האשה דקאמר, פי' שלקח רשות ממנה:
ברש"י ד"ה עבד דלאו בר מצוה כו', וזה אין דין שואל ומשאיל נוהג בו שאין לו כלום בלא רבו, כוונתו לתרץ דמאי קאמר עבד דלאו בר מצוה הוא ואינו בשליחות, הא בפ"ב דגיטין אמרי' להדיא אף שלוחכם בני ברית לרבות את העבד, לזה תי' דנהי דבכל מילי נעשה שליח, אבל להני מילי דשאלה לא מצי למיעבד שליח כיון דאינו בתורת שאילה כלל, דלית ליה כלום בלא רבו, ומ"ש הגמ' עבד דלאו בר מצוה, הכוונה דלהא מילתא דומה לאינו בן ברית דלא הוי שליח משום דלאו בר מצוה הוא, וה"נ העבד ליכא בתורת שאילה: